קאב קם - בר האוכל התאילנדי החדש של יריב מלילי

קאב קם (Kab Kem) הוא הבר התאילנדי החדש של יריב מלילי מבית תאילנדי, אחת המסעדות האהודות בארץ (גם על הקהל וגם על הברנז'ה הקולינרית) כבר למעלה מ-20 שנה, שנפתח בינואר ברחוב לינקולן בתל אביב. אחרי שנים רבות של פעילות במסעדה אחת ויחידה, החליט מלילי לפתוח מקום חדש שיפעל לצד המסעדה הוותיקה והמוערכת שלו. כיאה למקום שהוא האח הצעיר של מוסד קולינרי כה פופולרי ומדובר, נכתבו על קאב קם כבר אינספור כתבות יח"צ (שהתחילו הרבה לפני שהוא נפתח) וגם מבקרי האוכל שאוהבים לפרגן לבית תאילנדי כל השנים, מיהרו להתייצב, וכצפוי התעופפו על המקום. הנה דוגמאות: "קאב קם היא מקום נדיר. קאב קם, התאילנדית החדשה, היא חוויה יוצאת דופן מכל בחינה אפשרית". כך שגיא כהן בהארץ. ביצה עלומה במאקו התלהב אף הוא: "מה טעים? התשובה היא פשוטה: הכל טעים. פשוט תזמינו הכל". לא צריך יחצ"נים כשיש מבקרי אוכל נלהבים כל כך.

למקום עם כזה הייפ לא פשוט להזמין מקום כרגע. רצינו שולחן (ל-3 סועדים) ולא בר ולכן זה היה מעט מסובך. בסוף הצלחנו. זה היה ביום ד' בשעה 19:00. המקום הובטח לשעה וחצי. הגענו מעט לפני הזמן. נכנסנו. המסעדה הייתה כבר שוקקת חיים ומלאה כמעט לגמרי. החלל עצמו מרשים ומעוצב בטוב טעם (כמה שעיצוב תאילנדי מאפשר). הרבה עץ, קש, צבעים חמים (וחומים). בסה"כ חלל מושקע ונעים. חלק גדול הוא הבר שמהווה את לב המסעדה, כשמסביבו יש שולחנות שמפוזרים, במספר חללים, ומופרדים בחציצות שונות. יש כאן אווירה של בר: אפלוליות סקסית, מוזיקה בווליום, הרבה אלכוהול ופרצופים שמחים. בקיצור - באים לבלות.

כשבדקו את ההזמנה שלנו הייתה כנראה בעיה. ביקשו שנמתין. אחרי המתנה של כמה דקות נלקחנו לקצה המסעדה. חיכה לנו שם שולחן זעיר שמיועד לזוג (וגם לזוג הוא קטן, צפוף ולא נוח לטעמי). לצד השולחן ו-2 הכיסאות המקוריים הציבו שרפרף קטן לסועד השלישי שבינינו. הישיבה המיועדת הייתה לא נוחה בעליל. אמרתי למלצרית שזה לא סידור מקובל לאנשים מבוגרים (אולי לילדים זה יכול להתאים) ושהם לא יכולים לצפות שסועד מבוגר יישב בצד על השרפרף הקטנטן כאילו הוא בעונש. ההערכה שלי היא שהמקום שיועד לנו נתפס ע"י קבוצה של 4 או 5 סועדים שהזמינו מקום אחרינו ואותנו, השלושה, ניסו לפנות למקום שמיועד לזוג. אלתור ישראלי שכזה (שלא לומר חוצפה ישראלית). אחרי עוד כמה דקות נלקחנו לצד השני של המסעדה שם סידרו לנו שולחן אחר, קטן אף הוא, אבל שם היה מספיק מקום להציבו לאורך ולא לרוחב, כך ש-3 אנשים יכלו לשבת בצורה סבירה. אחרי כמה דקות בכלל התמזל מזלנו, עת הזוג שהיה אמור לשבת בשולחן לצדנו ביטל. כך זכינו להצמדת השולחן הנוסף וישבנו ברווחה. (יחסית).

בתמונה: שולחן לשלושה בקאב קם + שרפרף... (השד יודע איך היו מגישים לנו את כל המנות והשתייה שהזמנו. בקושי מקום לתפריטים היה כאן).



לדעתי יש כרגע במסעדה יותר מדי מקומות ישיבה ממה שחלל כזה יכול להכיל. למה? כי רוצים לגזור קופון. יש ביקוש למסעדה אז למה לא להוסיף עוד כמה שולחנות. יהיה צפוף ולא נוח לסועדים, אבל מה זה חשוב. העיקר שהם יזכו לשבת במקום הכי מבוקש בעיר. יש לא מעט מסעדות בתל אביב עם צפיפות אוכלוסין, אבל קאב קם, נכון לעכשיו, היא אחת המצטיינות בתחום הזה. מרגיש כמו בנגקוק בשיא עונת התיירות (לא הייתי - אני משער).

טוב. חדל קשקשת. הגענו לכאן לאכול ולשתות ולא לדבר על סידורי ישיבה.
קאב קם, כשם המסעדה, הוא סגנון קולינרי נפוץ בתאילנד המתייחס למנות המוגשות למרכז השולחן, לאכילה אטית שמלווה בהרבה אלכוהול (הסבר מפורט באתר בית תאילנדי). הסגנון הזה הוא הקו המנחה של הבר-מסעדה. אוכל ברים תאילנדי של מנות קטנות ובינוניות שנועד לחלוקה ולליווי עם משקאות לרוב. נשנושים תאילנדיים ואלכוהול באווירת בר תאילנדי מושקעת - נשמע כמו אחלה ארוחת בילוי. אז אחרי שישבנו לנו בניחותא, קיבלנו כוסיות אלכוהול מוגז כלשהו (קאווה או למברוסקו או משהו דומה. על חשבון הבית כהתנצלות על סאגת ההושבה), התפנינו לבחון את התפריט.

כמו בבית תאילנדי גם בקאם קם יש תפריט עם הרבה מנות. החלוקה היא למנות בקר, חזיר ועוד (מנות ראשונות מ-48 עד 68 ש"ח), מנות ים (48-58 ש"ח), מנות סלט פפאיה (3 סוגי סלט פפאיה. ככתוב בתפריט לפי פתגם תאי עתיק: "זו לא ארוחה בלי סום טאם), מנות "חם מהווק" (68-108 ש"ח), מנות "בין לבין" (מרקים), מנות "אטריות שלנו", מנות "רק צמחוני/טבעוני". בסה"כ ספרתי 34 מנות פלוס מינוס. בתפריט יש סימון של חריפות, כש-4 פלפלונים זה הכי חריף.

התחלנו עם קוקטיילים. שותפיי לארוחה הזמינו קוקטיילים שעלו 40 ומשהו ש"ח. לא זוכר את מקורם. אני הזמנתי טום יאם מרגריטה. הקוקטייל היקר בתפריט. 54 ש"ח. הקוקטייל מבוסס על טקילה בלאנקו וכולל גם קוונטרו, ליים ותבלינים. במשקה שכשכו מקלון למון גראס ועלעל כוסברה. את שולי הכוס עיטרו שבבי צ'ילי ונדמה לי שמלח ים. טעמי הקוקטייל היו כלבבי. מרירים-חמצמצים-פיקנטיים ועמוקים. קוקטייל מצוין. הבעיה היא הכמות ביחס למחיר. מעט מדי לטעמי.

ולאוכל.
היינו שני אוכלי כל והחלטנו לחלוק בינינו כמה וכמה מנות, כדי שיהיה מגוון ומעניין. הייתה גם סועדת צמחונית שאכלה את מנותיה שלה וכיבדה אותנו פה ושם בטעימות.

הנשנוש הראשון: מיאנג פלה לואי סואן:
שלושה עלי "שיאפו" (מונחים בכסות של חסה פריכה) שעוטפים קוביות לברק מטוגנות מתובלות בלמון גראס, בוטנים, שאלוט, לימון וג'ינג'ר. 48 ש"ח. מנה שקצת מזכירה את מנת הפסה של בית תאילנדי, שסביר להניח שתהיה אחד הלהיטים כאן. לטעמי המינוח של קוביות דג מוגזם כאן. מדובר יותר בפיסות דג קטנות מטוגנות (שבבי דג אם תרצו). אבל גם כך זו מנה מהנה עם טעמים פיקנטיים-חמצמצים-מתקתקים (תמרינדי, צ'ילי וסוכר דקלים היו כאן בין מרכיבי הרוטב המאוזן והטעים). יש כאן טעמים מרעננים וחדים וקראנצ'יות כיפית. הסועדת הצמחונית שבינינו הזמינה את הגרסה הצמחונית שכוללת הרבה בצל מטוגן והיא נהנתה ממנה מאד. סיפתח טוב.

הבאה בתור, מנה שמתאימה מאד לברים ולאלכוהול: קונג טוט - ביסים פריכים:

לביבות לברק בקארי אדום, "שקי זהב" עם שרימפס, עוף וחזיר (3 כיסונים מטוגנים קטנים - כל אחד במלית שונה) ופרחי כנפי עוף. הביסים הגיעו עם 2 מטבלים. עלות המנה 52 ש"ח. זו מנה שציפינו ממנה ליותר. לביבות הלברק היו די רופסות ולא פריכות. גם טעמי הקארי האדום לא היו חדים מספיק. 3 "שקי הזהב" היו קטנים, דקיקים ופריכים, אבל הם כללו כל כך מעט מלית שהיה קשה לזהות מי כולל מה. הכנפיים? טוב הן היו כנפיים. טעים אבל שום דבר מיוחד. המטבלים דווקא היו טובים וחדים. האחד חמצמץ והשני חריף. 

המנה הבאה. מנה מהיקרות בתפריט: 108 ש"ח מחירה. טלה פאד צ'ה:
שרימפס, קלמרי וקוקי סן ז'אק על הווק עם בזיל תאי, קראצ'אי (krachai. תבלין שדומה לג'ינג'ר מיובש) ושום. מנה במחיר של מנה עיקרית אבל בגודל של מנת ביניים ובלי שום תוספת. לטעמי רצוי וצריך להגיש לצדה סטיקי רייס או אורז מאודה. אבל התוספת החסרה היא הבעיה הקטנה כאן. בעיה אחת היא כמות פירות הים. היו כאן 4 שרימפסים לא גדולים (לפחות איכותיים וטעימים), 2-3 קלמרי לא גדולים (ומעט over) וקוקי סן ז'ק אחת ויחידה. בעצם אפילו לא אחת שלמה. 1/2 צדפה. ולא מהגדולות, זה מה שהצלחתי לאתר במחבת (תאמינו לי שחיפשתי טוב). לו לפחות היינו מקבלים את החצי השני... כנראה שהוא נחת במחבת אחרת של סועד שזכה ל-3 חצאי (!) סקאלופ. lucky bustard... כשבתפריט כתוב קוקי סן ז'אק אני מצפה שהכמות שלו תהיה קרובה לכמות שאר פירות הים המוזכרים. (שלפחות תהיינה כאן 2 צדפות, אפילו לא גדולות). הכמות כאן היא עלבון לאינטליגנציה של הסועדים. אבל תאמינו או לא, הייתה בעיה גדולה עוד יותר במנה: הטעם. זו הייתה מנה מלוחה וחסרת איזון לחלוטין. אכלנו שרימפס אחד כל אחד ועוד קצת קלמרי והשארנו את השאר במחבת. פשוט לא טעים. זו מנה שאמורה להיות חריפה (דירוג 3 פלפלונים) אבל כל מה שהרגשנו זו מליחות יתר. המלצרית לקחה את המנה והציעו לנו חלופה, אבל ויתרנו. היה מספיק אוכל גם כך. יש לציין שלא חויבנו על המנה.

בתמונה: משחק לילדים - חפשו את ה-cookie...

מנה של הסועדת הצמחונית: יאם טהו סמון פאי:
זו מנה טבעונית. טופו במשרה שיטאקי צלוי על הגריל, מתובל בתבליני "סמון פאי". 48 ש"ח. גם מהמנה הזו הסועדת נהנתה. מנה חרפרפה וחדת טעמים. זו מנה שמסומנת בפלפלון אחד, כלומר היא אמורה להיות בחריפות מעודנת, אבל מהביס שטעמתי היא הרגישה חריפה יותר.

מנה נוספת שאכלנו: קגנאי פאד פריק תאי:
חלקי פנים בווק עם פלפל שחור, בצל ופלפל חריף. 58 ש"ח. היו כאן לשון, כליות, לבבות ואולי עוד משהו. זו מנה שמיועדת לחובבי חלקי פנים (אני ביניהם). אחת המנות היותר טעימות שאכלנו כאן. החריפות שלה הייתה מעודנת יותר ממה שציפיתי (זו מנה בדירוג 3 פלפלונים) ודווקא הפלפל השחור הורגש כאן יותר מהצ'ילי, אבל היא הייתה טעימה וחלקי הפנים הוכנו כמו שצריך. זו מנה שממש לא משדרת לי "תאילנד" ואם הייתי צריך לסווג אותה כמנה תאילנדית כנראה שהייתי נכשל. אבל אני מניח שאם היא כאן אז היא לחלוטין תאילנדית. לפחות היא טעימה. זה מה שחשוב.

הבאה בתור. פלאמוק יאט סאי:
קלמרי ממולא בכרעי עוף קצוצים, מטוגנים על הפלנצ'ה ברוטב חריף. 52 ש"ח. מנה שנוח לאכול אותה כי הקלמרי הממולא מוגש כשהוא פרוס לפרוסות. אבל זו מנה שלטעמנו לא הייתה מספיק טובה ומאוזנת. הטעם הדומיננטי כאן היה חמוץ. החריף לא היה מספק והמנה כולה רצתה מעט מליחות שתאזן את הטעמים (איפה הפיש-סוס כשצריך אותו?). יש כאן פוטנציאל למנה ייחודית ומעניינת שלצערי לא מומש.

המנה האחרונה שניסינו: גונג צ'ה נאם פלה:
שרימפס קריסטל חלוט מתובל חריף ומבושם בנענע ושום. 46 ש"ח. הגיעו ארבעה שרימפס לא גדולים (אבל איכותיים) שנחלטו קלות והוגשו עם רוטב חרפרף על בסיס רוטב דגים וצ'ילי. מנה טובה מאד שבניגוד למנות פירות הים הקודמות הייתה טעימה מאד ומאוזנת כהלכה. לפחות סיימנו בטוב.

יחד עם המנה הנ"ל הגיעה לצמחונית מנה נוספת: באמי טהו: אטריות שלנו עם טופו במשרה תאי, נבטים, פאק צ'וי, פטריות שימאג'י, יער ומלך היער. 72 ש"ח. זו עוד מנה צמחונית טובה וטעימה שהסועדת נהנתה ממנה. גם אנחנו, שני אוכלי הכל, טעמנו והסכמנו שמבחינת תיבול היא מוצלחת (מוצלחת יותר מחלק לא מבוטל של המנות שאכלנו). עם זאת המחיר שלה ביחס לגודל די גבוה. צילום אין.

זוהי אם כן ארוחתנו בקאב קם. גם אם אני מתעלם מסאגת ההושבה שלנו ומצפיפות היתר ומתייחס לשירות ולאוכל בלבד, זה לא היה מספיק טוב. ודאי לא ביחס להייפ המטורף סביב המקום. השירות אמנם היה סביר פלוס, כזה שמשתדל לרצות, וניכר גם שנותני השירות למדו היטב את התפריט, אבל האכזבה העיקרית הייתה מהאוכל עצמו. טעמנו 6 מנות ימיות ובשריות שונות (ועוד 3 מנות צמחוניות). מ-6 המנות הימיות והבשריות נהנינו רק ממחציתן (וגם הן לא בלתי נשכחות). שתיים היו בינוניות ולא מאוזנות ואחת (היקרה ביותר) הייתה רעה והוחזרה למטבח. המנות הצמחוניות היו מוצלחות יותר ומתובלות טוב יותר. (אם כי הסועדת ציינה שבמסעדת האם תמיד היה לה טעים יותר). שלושתנו יצאנו בתחושה שאין כאן אף מנה שהיינו חוזרים בשבילה. גם במנות הטובות ה-VFM לא הרקיע שחקים כי הן לא היו נדיבות במיוחד.

מי שיקרא את הביקורות המשתפכות בתקשורת על קאב קם (הארץ, מאקו, וואלה) ואת שלל כתבות היח"צ המהללות, יש סיכוי סביר שייצא מאוכזב. הכתבות הנ"ל עושות build up עצום למסעדה וצריך לקחת אותן בערבון מאד מוגבל. אנחנו אנשים למודי ניסיון והגענו לקאב קם עם ציפיות רק מתוך חיבתנו רבת השנים לבית תאילנדי ולא מתוך התרשמותנו משלל הסופרלטיבים שהורעפו על המסעדה (תכלס גם אלה שבית תאילנדי זוכה להם כל השנים הם מוגזמים). לצערי, נכון לחוויה שלנו, יצאנו מאוכזבים למדי.

סלבה וידה "מסעדה בתנועה" שמצאה משכן קבע

סלבה וידה - Salva Vida (מציל חיים בספרדית) התחילה כמסעדת פופ-אפ לכמה חודשים במלון בראון בתל אביב, "מסעדה בתנועה" זה היה המוטו שלה. בנובמבר 2016 התמקמה המסעדה במשכן קבע מול חוף הים ברחוב הירקון 88, במלון בוטיק אחר - TLV88. השף והבעלים של סלבה וידה הוא יובל פכלר, שף שגדל בארצות הברית, למד בישול בניו יורק, התמחה במסעדות מכוכבות מישלן באיטליה ובלונדון, ובארץ עבד כשף במסעדות הרברט סמואל וטאפאס אחד העם בתל אביב, תחת רושפלד.

כשהתקרבתי לכניסה למסעדה חשבתי לרגע שחזרתי לפיצרוי ז"ל שישבה לא רחוק במעלה אותו רחוב (הירקון 136). הכניסה והלוקיישן בתוך מלון בוטיק ממש הזכירו לי את פיצרוי (שהייתה מסעדה נהדרת בתחילת הדרך עם השף רועי גנצ'ולה והקונדיטורית אנה שפירו). חוץ ממני נכחו גם דורית אחותי הגדולה ודנה אחייניתי הגדולה. המקום עצמו אינו גדול ומעוצב בפשטות. אפשר לשבת על הבר, בשולחנות שמסביבו או בשולחנות שמרוכזים בחלל שהוא מעין מרפסת סגורה (יתכן שנפתחת בקיץ). מיקמו אותנו תחילה בשולחן עגול קטן שלדעתנו היה קטן מדי לשלושתנו ולאחר שביקשנו לעבור למקום מרווח יותר, צירפו לנו בסוף המרפסת 2 שולחנות ריבועיים וישבנו בנוחות. המסעדה הייתה כמעט ריקה כשהגענו (19:30). בהמשך תתמלא, אבל לא לכדי תפוסה מלאה.

סגנון המטבח של פכלר, שואב השראה מהמקומות בהם גדל ובישל. כמו שכתוב באתר המסעדה: "קליפורניה פוגשת את הים התיכון". תפריט עם השראות מקליפורניה, לונדון, איטליה והים התיכון. התפריט מבוסס על חומרי גלם טריים ואיכותיים, יצירתיות וצבעוניות רבה בצלחת (מתוך אתר המסעדה). התפריט כולל כ-20 מנות ראשונות ועיקריות ועוד 3 קינוחים. בערב בו אנחנו ישבנו היו גם 3-4 ספיישלים של Surf & Turf (מנות שמשלבות פירות ים ובשר אדום). המחירים לא בשמיים. ראשונות מ-38 עד 62 ש"ח. עיקריות מ-68 עד 96 ש"ח, ו-3 מנות שחוצות את רף 100 השקלים (פילה בקר וריזוטו פטריות היא היקרה שבהן, 138 ש"ח). הקינוחים - סביב 40 ש"ח.

התחלנו בשתייה. קנקן מים קרים הוגש מיד עם הגיענו.
אני הזמנתי קוקטייל משובח: Green Iba Geenie: מזקל, ג'ין, מלפפון וג'ינג'ר. 45 ש"ח. יופי של קוקטייל עם נוכחות בולטת של המזקל. קוקטייל חמצמץ-מריר-מרענן-חזק. דנה הזמינה יין אדום ישראלי, קברנה פרנק כלשהו. בהמשך הזמנתי יין לבן גרמני כלשהו ודנה הזמינה עוד יין אדום. בסה"כ האלכוהול עלה קרוב ל-200 ש"ח, מה שייקר מאד את החשבון הסופי.

ולאוכל.
מנה ראשונה של אחותי: גבינת בושה עם תפו"א ראטה (תפו"א סגול) צלויים. פטריות מלך היער. ארוגולה. 48 ש"ח.
הסועדת התמוגגה מכל ביס. גבינת הבושה (גבינת עובש לבן צרפתית רכה יחסית מחלב עזים), שהותכה קלות בגריל הייתה נהדרת וכך גם תפוחי האדמה הסגולים והפטריות.

מנה ראשונה שלי. מנת ספיישל: סקאלופ עם פיזלי (אפונה טרייה ופרושוטו), מוגש על קרם אפונה. מנה יקרה למדי של 84 ש"ח. המנה כללה 5 סקאלופס לא גדולות שנצרבו לדרגה הנכונה. שילוב הטעמים היה מעולה. סקאלופס, אפונה ופרושוטו זה שילוב נהדר. גם קרם האפונה היה מצוין. על אחת מהסקאלופס הונחה מיני ביצת עין חמודה. בקיצור - נהניתי עד מאד.

מנה ראשונה של האחיינית: סינטה בקר ברוסקטה: בצל גריל. אגסים. קרם חזרת. 56 ש"ח. גם כאן הסועדת התמוגגה. הסינטה (מאיכות טובה מאד) נפרסה די דק, נצרבה קלות ונשארה אדמדמה ועסיסית. התיבול היה מדויק והשילוב עם האגסים וקרם החזרת היה מצוין. אני אכלתי 1/3 מנה ונהניתי מאד. לשמחתי קרם החזרת נתן את ה-kick המצופה.

עוד מנת נשנוש לשלושתנו: חסה סלנובה, אספרגוס. תפוח עץ. קראנץ' קינואה לבנה. 38 ש"ח. הזמנו את המנה כדי שיהיה איזשהו סלט קליל שילווה את המנות הראשונות. אכן היה קליל ומרענן. סלט חמצמץ וטעים עם קראנץ' נחמד של הקינואה. זו ודאי לא מנה שהייתי מזמין לעצמי. אישית אני לא מבין למה סלנובה מככבת כמנה ראשונה בכל כך הרבה מסעדות רציניות. כולה חסה. אבל זה אני. מי שאוהב חסות, זה כנראה סלט שיעשה לו נעים.

ולעיקריות.
המנה שאני בחרתי: מ ק & צ י ז: רוטב פונדוטה, בשר סרטנים כחולים, פן גראטאטה (Pangrattato. מאיטלקית. פירורי לחם בעברית). 72 ש"ח. מנה אמריקאית קלאסית מושחתת שכאן מקבלת טוויסט בדמות בשר סרטנים שמעטר את הפסטה, ו-1/2 סרטן שמוגש יחד אתה ועם כלי פיצוח. זו מנה שלאחרונה בחרו בה בטיים אאוט לאחת מ-10 מנות הגבינה הטובות בתל אביב. אני חייב לומר שדי בצדק. זה פשוט טעים! המנה מגיעה לוהטת והיא אחלה comfort food לערב תל אביבי קר. טעם הסרטנים העדין בהחלט מורגש כאן והשילוב עם הגבינות (מ-3 סוגים) עובד מעולה.

המנה של אחותי (אותה חלקה עם בתה): רביולי הפוך: תבשיל לחי עגל 8 שעות. ציר בקר. קרם בצל לבן. 88 ש"ח. מנה יצירתית ומקורית שאחותי ואחייניתי חלקו ומאד נהנו ממנה. הרביולי כאן מכיל את רוטב הבשר בתוכו - כמלית, והבשר מוגש מתחתיו. יש כאן עושר של טעמים וביצועים טובים מאד. אני טעמתי רק ביס מהבשר עצמו והוא היה נימוח ונהדר ושמר על עסיסיות.

המנה של אחייניתי (ואחותי): פילה בקר: ריזוטו פטריות. שום שחור. בייבי תרד. 138 ש"ח. המנה היקרה בתפריט. השתיים התמוגגו גם מהמנה הזו. לא נתח גדול מדי של פילה בקר, אבל כזה מאיכות טובה מאד (מקורו בפרה מבכירה מרמת הגולן - או משהו בסגנון), שהוכן בדיוק לדרגה המבוקשת (מדיום). גם ריזוטו הפטריות הוכן כמו שצריך והיה מלא טעם. ושוב - מהביס שקיבלתי אני מהפילה נהניתי מאד.

קינוחים.
הקינוח הראשון שחלקנו: Mrs. B’s Popcorn: ברולה סמיפרדו. פופקורן חמאה. קרמל תפוחים. קרנץ מייפל. 42 ש"ח.
זה הקינוח שאני הכי אהבתי. היה כאן איזון טעמים טוב מאד בין הברולה החצי קפוא והלא מאד מתוק לבין הקרמל המתוק. הפופקורן חמאה הוסיף קראנצ'יות מעט מלוחה ונתן עוקץ. זו יופי של מנת ברולה שמנסה ומצליחה לצאת משגרת הברולאים במסעדות כאן.

הקינוח השני: "פרנץ טוסט": לחם בננה. בייליס שמנת מוקצפת. נענע. 44 ש"ח. זה קינוח שהבנות חשבו שהוא מושלם. לא פחות. זה אכן קינוח טוב מאד, אם כי לטעמי הוא מעט מתוק מדי. גם לחם הבננה מתוק (במרקם נהדר), גם קצפת הבייליס מתוקה וכמובן גם המייפל. אישית הייתי מוריד מינוני סוכר, אבל זה קינוח שאוהבי בננות ואוהבי מתוק יתמוגגו ממנו.

קינוח שקיבלנו על חשבון הבית מהמלצר החביב: P. B & J (קיצור של Peanut Butter & Jelly): עוגת שמן זית. טוויל חמאת בוטנים. ריבה. קינוח שעולה 40 ש"ח. זו גרסת השף לקינוח אמריקאי מוכר. אני טעמתי רק מהעוגה והיא הייתה מעניינת וטעימה. מטוויל חמאה הבוטנים שמרתי מרחק (לא אוהב חמאת בוטנים. מה לעשות). הבנות אהבו מאד גם את הקינוח הזה.

עד כאן החוויה "מצילת החיים" שלנו ב-Salva Vida. אני לא יודע אם חיינו ניצלו אבל בשורה התחתונה, נהנינו מהמקום. זו מסעדה נעימה וחביבה מאד. השירות היה מאד חביב וידידותי, בזכות מלצר (מלצר יחיד שנעזר מדי פעם בברמן) חביב וידידותי ששלט היטב בחומר (גם בתפריט האוכל על מרכיביו וגם בתפריט האלכוהול). מאידך אותו מלצר תקשורתי במיוחד נטה מדי פעם גם לשקוע בשיחות עם סועדים אחרים ולהיעלם לפרקים, כך שהיה מעט קשה לתפוס את תשומת לבו. לא היה מזיק שיסתובב כאן עוד איש צוות ויהיה קשוב לקריאות הסועדים (הוא יכול להיות פחות נחמד..). מהאוכל עצמו כמו שאפשר להבין נהנינו מאד. כל המנות שאכלנו היו טובות וטעימות והורגש שיש כאן יד מקצועית שיודעת את העבודה. כל שנותר לי זה לאחל לסלבה וידה אריכות ימים במשכן הקבע שלה ושאת "התנועה" יספקו המנות עצמן ובאי המסעדה.

ארוחת שחיתות על הבר בבר א וין

בר א וין - Bar à Vin (בר יין בצרפתית) הוא כשמו - בר יין. למעשה זהו בר יין ואוכל שמתפקד כמעט כמו מסעדה. המקום הוא פרי שיתוף פעולה של השף עינב אזגורי וקבוצת הניהול של בית הקפה הסמוך DaDa &Da. בר א וין נמצאת ממש צמוד ל-DaDa &Da ויושבת בינה לבין פרונטו. ללא ספק מיקום אסטרטגי מצוין. השף עינב אזגורי צבר לעצמו מוניטין בזכות בר אוכל אחר בו הוא בישל בהצטיינות - הסרווסריה הפופולרית שלבושתי טרם ביקרתי בה (טאפאס בר ספרדי שממשיך לפעול בהצלחה תחת השף רוברט קלוגר). לא מעט כתבות וביקורות נכתבו על בר א וין מאז שהמקום נפתח במאי-יוני 2016. בדרך כלל חלקו לו שבחים ופרגונים לרוב. זה נראה כמו מקום שהברנז'ה הקולינרית הישראלית אוהבת לאהוב, בדומה לבר יין ואוכל אחר לא רחוק, ברוט (בברנז'ה קולינרית אני מתכוון למסעדנים, שפים, כתבי ומבקרי אוכל).

הזמנו מקום ליום חמישי האחרון בשעה 19:30, שעה די מוקדמת. למרות היום הגשום המקום התמלא די מהר. אנחנו ישבנו בצדו של הבר שמהווה את לב המקום, ולכן לא הרגשנו בצפיפות יתר שלטעמי יש בשאר חלקי הבר (לא היה מזיק להוציא כיסא או שניים וקצת לרווח את העניינים). בסה"כ הישיבה הייתה נעימה ונוחה בצד ההוא של הבר. מלבד הבר יש פיזור של שולחנות שצמודים לחלונות הגדולים הצופים לכיכר, שהיו מאוישים כולם. המקום כיאה לבר אוכל ויין עם שיק צרפתי הוא אפלולי וסקסי עם מוזיקה שמתנגנת בווליום לא נמוך.

התפריט הוא תפריט בר וכולל מנות קטנות ובינוניות שמתאימות לנשנוש ולחלוקה, רובן מנות קלאסיות מהמטבח הצרפתי. זה תפריט עשיר, לא מתנצל ובחלקו מושחת (מנות עתירות חמאה ושומן. אנחנו בצרפת - אין מה לעשות). מלבד התפריט הרגיל יש גם כמה וכמה ספיישלים יומיים (בערב הנדון היו בין השאר ספיישלים של 1/2 לובסטר, קציצות חזיר ותפריט אוייסטרים מיוחד). התפריט בנוי ממנות צמחוניות, מנות דגים ומנות בשר. גם תפריט היין הוא מגוון ומושקע. הזמנו כוס אחת כל אחד - אני יין אדום יבש ומצוין של יקב בר מאור (תמוז. בלנד של קברנה פרנק ועוד זנים. 52 ש"ח) והשותפה יין לבן חצי יבש - איזשהו פינו גרי עדין. (40 ש"ח).

הנשנוש הראשון שלי: טרטר דג ים (מחיר משתנה לפי הדג). הטרטר של היום היה טרטר אינטיאס שעלה 62 ש"ח. אני חולה על טרטרים (בהמשך יהיה עוד אחד). ובדגים, כשמדובר באינטיאס טרי, אז זה בכלל משהו שלא אוכל לוותר עליו. כאן הוא הוגש על מצע של אחו בלנקו (מרק/קרם ספרדי קר משקדים, שום וענבים ירוקים, כנראה געגוע של עינב אזגורי לימיו בסרווסריה). זו הייתה מנה מרעננת נהדרת. דג טרי ומשובח והתאמה נהדרת לאחו בלנקו העדין והטעים. זו גם המנה האחרונה שהיא יחסית חפה משחיתות...

הנשנוש הראשון של השותפה: קממבר צלויה עם ריבה פיקנטית. 45 ש"ח. הריבה כאן הייתה ריבת עגבניות שרי שהייתה יותר מתוקה מפיקנטית. היא הייתה אפילו מתוקה מדי אבל השילוב שלה עם הקממבר העדינה היה מעולה. אגוזי הלוז הוסיפו מרקם וקראנץ' נחמד. הגבינה עצמה הייתה נהדרת והתוך שלה נזל כשבצענו אותה עם הסכין. תענוג מושחת. זו מנה שמנצחת את מנת הקממבר האפויה (עם קונפי שום ודבש) והמוצלחת שאכלתי בלוקה ולינו לפני זמן מה.

המנה הבאה שלי: קרוקטים לחי עגל וחמוצי הבית. עלו 37 ש"ח (בתפריט היה רשום 35 ש"ח. שמתי לב להבדל רק בעת כתיבת שורות אלה. לנוכח הצ'ופרים שיגיעו בסוף אני נוטה לסלוח...). שני קרוקטים של בשר לחי עגל (נתח נהדר - קצת סיבי אבל מפוצץ בטעמים) שטוגנו במקצועיות. אהבתי מאד את המנה הלא גדולה. יופי של מנת חטיף. מאד מתאימה לתפריט של בר אוכל. החרדל הצרפתי החלק והחריף (חרדל מעולה שלצערי שכחתי את שמו) נתן עוקץ נהדר והשתלב היטב עם הבשר, החמוצים והבצל האדום הכבוש.

המנה הבאה של השותפה. פסטה 40 חלמונים בהכנה עצמית ופרמז'ן. 48 ש"ח. שחיתות או לא? זו מנה שהסכמנו שהיא מעט פחות מוצלחת. הפסטה הטרייה הייתה טעימה ועשויה אל דנטה כמו שצריך, אבל הרוטב היה מעט כבד מדי ומעט חדגוני. אני מעדיף את הגרסה הרומאית של Cacio e Pepe, פסטה של גבינת פקורינו והמון פלפל שחור. גם זו מנה פשוטה, אבל קצת יותר מעניינת מבחינת הטעמים שלה.

עוד מנה שלי. טרטר בקר עם לחמנייה וחלמון חי. 42 ש"ח. ראיתי תמונה של המנה בפייסבוק של בר א וין והיה לי ברור שהיא תוזמן... גם בכתיבת שורות אלה עדיין לא החלטתי אם הלחמנייה המתקתקה מיותרת כאן או לא. מה שבטוח שהיא עוזרת בניגוב שאריות הטרטר והחלמון שניגרים בעת האכילה. הטרטר, מנתח כף (חלק מהירך האחורית. נתח רזה, רך וחלק, ומלא טעם. נהדר למנות נאות), היה משובח. מתובל מעולה וטעים ביותר.

צ'יפס. כאילו לא אכלנו מספיק דברים מושחתים ולא בריאים. אז זה צ'יפס א-לה בר א וין. צ'יפס דקיקים ופריכים (הז'אנר המועדף עליי) עם רוטב טרטר (רוטב על בסיס מיונז או איולי עם צלפים, טרגון ועוד כמה דברים). 28 ש"ח. שום דבר יוצא דופן אבל ביצוע טוב. צ'יפסים פריכים ולא שמנוניים. כמצופה ממקום מקצועני.

עד כאן מנות רגילות. בשלב זה נחנו קמעה והתחלנו להתלבט בין הקינוחים. שני פיינליסטים הגיעו לקו הגמר: הראשון כמובן האננס השלם הצלוי - קינוח שזכה לפרסום, להדים ולצילומי אינסטגרם לרוב, מאז שהמסעדה קיימת. השני - קרפ סוזט, קלאסיקה צרפתית. 

את האננס אכל בהנאה מעט לפנינו הזוג שלצדנו שגם התלבט לפני כן אם לקחת את הקרפ סוזט. המלצר החביב מאד פתר לנו את הדילמה והגיש לנו ולזוג שלצדנו מנת קרפ סוזט משותפת לשיירינג על חשבון הבית. כמה נחמד. אין ספק שיודעים להכין כאן קרפ סוזט. הקרפ הדקיק והטעים ממולא בקרם פטיסייר הדרי ומוגש עם רוטב קרמל נהדר. העסק מתוק ומהנה במיוחד.

ולאננס. אננס טרי זה פרי משמח במיוחד. למרבה הצער זה בדרך כלל גם חומר גלם יקר לרכישה, מה שהופך את קינוח האננס של בר א וין לאחד הקינוחים היותר יקרים שמוצעים היום בארץ. 68 ש"ח, לא פחות. מצד שני זה קינוח מכובד ביותר שיכול לתת מענה גם ל-3 או 4 סועדים שחשקה נפשם במשהו מתוק לסוף ארוחה. האננס כאן צלוי בסוכר (יענו מקורמל) ומוגש על רוטב וניל נהדר. האננס, למרבה השמחה, רק מקבל מעטפת קרמלית דקה מבחוץ, ושומר על הפריכות הטרייה והנהדרת שלו, כך שכל העסק מהנה במיוחד, ודאי לחובבי אננסים. יחד עם הרוטב הבאמת נהדר יש כאן קינוח נהדר.

תוך כדי אכילת האננס נחת על שולחננו עוד קינוח על חשבון הבית שגם אותו חלקנו (בעצם רק אני) עם הזוג שישב לצדנו. זה היה "אי צף". אותו קצף ביצים אפוי שמשכשך בקרם אנגלז. אכלתי אחד כזה ממש לא מזמן באחוזת בית 3 ולא התלהבתי. זה של בר א וין טוב בהרבה, גם במרקם האוורירי של הקצף האפוי וגם בטעמים המאוזנים. לצערי כבר הייתי כבר ב-overdose של סוכר ולא צילמתי את המנה, אבל זה עוד קינוח מצטיין.

זה היה בר א וין. מקום ראוי, מקצועני ומהנה שכיף לשבת ולאכול בו טוב, בלי חשבון ובלי ספירת קלוריות.