יום חמישי, 30 ביולי 2020

לה מעלה מעלה מעלה - מקסיקנית "בגבוה" בקריית המלאכה בת"א

לה מעלה, Le Mala, היא מסעדה מקסיקנית, או כמו שהם מגדירים את עצמם, "טברנה מקסיקנית בגבוה". היא נפתחה לפני כשנה בדרום תל אביב, באזור שמכונה קרית המלאכה, אזור של רחובות קטנים (שביל המרץ הוא שם הרחוב בה היא שוכנת) מאחורי רחוב שוקן שמלאים בסדנאות, גלריות ואומנות רחוב, בין שכונת שפירא לפלורנטין. "לה מעלה" על שם המיקום שלה בקומה העליונה של המבנה שכולל גם מועדון סטנד-אפ בקומתו הראשונה. השף והבעלים הוא דוד בינרט יחד עם עמרי בראל וג'ול אטלן. השף התפעולי הוא נועם בינרט שהוא אח של דוד. החבר'ה מחזיקים גם בבר-מסעדה לא רחוק בשם א-לה-רמפה, מקום פופולרי מאד כבר כמה וכמה שנים. כל האזור הוא די חור אבל חובבי אמנות רחוב יכולים לשלב סיור אומנות עם ארוחת ערב חביבה אז יש כאן win win.




אוכל מקסיקני בארץ הוא נושא בעייתי עם היצע דל ואיכות לא משהו. לפני 5-6 שנים היה גל של מקומות מקסיקניים (לוס ברנינג טאקוס למשל) אבל הוא דעך די מהר. ההיצע הדל לא מובן לי. אוכל מקסיקני הוא פיקנטי ומלא צבע ובעיניי מאד מתאים לישראלים שאוהבים טעמים חזקים. יש אפילו היצע לא רע של חומרי גלם (בעיקר בזכות חברת טרז פזוס של איתמר דוידוב שמשווקת חומרי גלם ומוצרים טובים). הייתה מסעדת יוקרה (צ'ימיצ'נגה) מעולה ויקרה להחריד שפעם בשנתיים בערך קמה לתחייה בצפרה או טופולופומפו. יש מקומות וותיקים יחסית כמו מקסיקנה והטאקרייה. יש את מסקל החביב בפלורנטין. בימי שגרה בלי קורונה הייתה גם את אל גאטו אזול של רימה אוליברה. עוד מקום בשם טאפאצ'ולה ועוד אחד או שניים (קראתי על אחד חדש בגבעתיים בשם סברוסו). יש גם את בר הקוקטיילים לה אוטרה שהוא לטיני-מקסיקני. הרמה של המקומות הנ"ל נעה בין בינונית לטובה. שום דבר מלהיב, למעט צ'ימיצ'נגה הפנטסטית שכשהיא חוזרת צריך לשבור חיסכון קטן ולהזמין. רובם מכינים אוכל שגרתי יחסית, מוכר ומעט מתחנף (יענו טורטיות וטאקו), רובם גם רוכשים חומרי גלם מוכנים ולא מכינים בעצמם חלק מהמרכיבים (אותן טורטיות למשל).

לה מעלה נכנסה היטב לוואקום היחסי והביקורות עליה מרגע פתיחתה היו חיוביות מאד. יצא לי להיות פעמיים במסעדה. פעם אחת בארוחת ערב די ממזמן, מה-21 בדצמבר 2019. את צילומי האוכל שמרתי אבל את פרטי הפרטים אני לא זוכר אז אפרט בקצרה על מה שטעמנו (היה טעים). אלה כמובן היו ימים שמחים ונטולי דאגות. מי חשב אז על נגיפים, בידוד וריחוק חברתי. הפעם השנייה הייתה בעידן הקורונה, ביום שישי של ה-3 ביולי - בצהריים. באותו שבוע נתקלתי בפרסום בפייסבוק שעיריית תל אביב ארגנה אירועי "סטודיו פתוח" באזור קרית המלאכה, ולה מעלה ניצלה את המיזם ופתחה לראשונה לסרוויס צהריים (זה נמשך רק באותו שישבת. הם פתוחים בשגרה רק בערב). אז הגעתי ספונטנית להסתובב ולאכול ולשמחתי היה שפע של מקום כשהגעתי. אני מתחיל עם הארוחה הטרייה מיולי.


המקום עצמו נראה די זרוק ולא הכי מושקע, אבל הוא חמוד, נעים וביתי. זה די מתאים לוייבים של א-לה-רמפה. החלל תעשייתי ודי מינימליסטי. אם אני הבעלים הייתי משקיע קצת יותר בעיצוב ובאווירה (אבל זה אני). יש בר ויש שולחנות מפוזרים (בריחוק ראוי) עם מוטיבים מקסיקניים מפוזרים כאלה ואחרים. יש חלון שמשקיף למטבח הפתוח. אני ישבתי על הבר. ואם יושבים על הבר אז כמובן מתחילים בקוקטייל. מקסיקו זה טקילה (שזה אחלה) ומסקל (שזה עוד יותר אחלה). הקוקטייל שהתחלתי בו (כצפוי) נושא את השם "הנזיר מוואחקה" על בסיס מסקל, שרטרז, ליקר פלפל אנצ'ו, חלפיניו ולימון. 52 ש"ח. גם בארוחה הראשונה שלי בלה מעלה שתיתי אותו. קוקטייל מצוין, חזק ופיקנטי.


מי שלא רוצה להדפיס תפריטים חדשים כל יום ולזרוק אותם אחרי שימוש אחד דואג לברקוד שסורקים ומגיעים לתפריט אונליין. אחרי סריקה בנייד של הברקוד נפתח התפריט האינטרנטי. יש חלוקה לראשונות, מנות טאקוס ומנות עיקריות. לא הייתי במקסיקו אז אין לי מושג כמה המנות כאן קרובות למקור. מה שבטוח שיש כאן מגוון מעניין שהוא הרבה יותר מטאקו. את הטורטיות מכינים כאן from scratch. הכל home made.

נשנוש ראשון. מנת ספיישל של אותו סופ"ש. קרוקט בשר סרטנים ובשמל עם רוטב רמולד וחלפיניו מטוגן. 42 ש"ח. בעצם שני קרוקטים נדיבים. מנה מעולה. טיגון מיטבי ונטול עודפי שומן, מילוי טעים ביותר ותיבול מצוין של הכל. מנת שחיתות מהנה מאד שכמובן מתאימה מאד לישיבה על הבר ולאלכוהול שנלווה אליה.





בר מקסיקני. 




מנה שנייה. זוג טאקוס. בעצם הזמנתי גם שלישי מסוג אחר לשם הגיוון כי לא התחשק לי להזמין מנה עיקרית. הזוג היה "אל פסטור" אסלי מרחובות מקסיקו סיטי - שווארמה בשר לבן בתיבול אצ'יאוטה ואננס צלוי, בצל וכוסברה. 40 ש"ח לזוג. האחד הנוסף היה קאמרונס אי צ'ילס - שרימפ קצוץ עם צ'ילי ובצל (חריף! - כך רשום בתפריט). 12 ש"ח תוספת. אל פסטור זו בעצם שווארמה שמהגרים מלבנון שהגיעו למקסיקו התחילו להכין לפני עשרות שנים. היא הותאמה כמובן למקסיקו והוגשה בטורטייה ולא בלאפה/פיתה והפכה למנה מקסיקנית לחלוטין. התאמה נוספת למקסיקו (הנוצרית) היה שימוש בשווארמה של בשר חזיר ולא בבקר. בלה מעלה שומרים על המקור. וכמה שהוא טוב. בעיניי הטאקו הכי טוב שאכלתי כאן יחד עם הטאקו היקר (והקטן מדי) באחת מארוחות צ'ימיצ'נגה בצפרה. הבשר - תענוג. הטורטייה גם. התיבול מעולה. האננס הצלוי ושאר הירקות מדויקים. הטאקו הנוסף שנאכל בין לבין עם השרימפ הקצוץ היה טוב מאד אף הוא עם חריפות טובה וראויה, אבל האל פסטור - פשוט תענוג.




קוקטייל שני. בלאדי מרי או מריה. על בסיס טקילה. 48 ש"ח. אחלה. חרפרף וחזק. גם צ'ייסר אחד (או שניים או שלושה) של טקילה הוגשו בין לבין. יצאתי מבוסם קלות.


קינוח. לה מעלה בי. למי שלא מבין - המלבי של לה מעלה. 36 ש"ח. מלבי על בסיס קרם קוקוס עם סירופ תות, שברי אגוזים מסוכרים ונדמה לי שקצת צ'יפוטלה בשביל הקיק. טעים מאד. לא מתוק מדי. קינוח פשוט, קליל ומוצלח מאד.



כמו שאפשר להבין. זו הייתה ארוחת שישי צהריים מהנה ביותר על הבר של לה מעלה. נהניתי מכל ביס ומכל שלוק.



הארוחה הראשונה שלי בלה מעלה הייתה כאמור ב-21 בדצמבר 2019. חודשיים-חודשיים וחצי אחרי שהם נפתחו. היינו ארבעה סועדים בשבת בערב. אלה היו ימים תמימים ומאושרים נטולי דאגות, מחלות ונגיפים (לא באמת). מסעדות היו מלאות אז בסועדים, מלצרים וברמנים גלויי פנים ופיות (זה דווקא כן באמת). זוכרים?


זה היה צילום התפריט מאז. אולי פה ושם התחלפה מנה, אבל המחירים היום ואז היו זהים. בניגוד להמון מסעדות שבחודשיים-שלושה הראשונים להפעלתן היו בהם מחירי הרצה שאח"כ התייקרו, כאן נשאר אותו תמחור.


זה קוקטייל ששתיתי ששמו טקי-סברס מרגריטה עם בסיס טקילה קווארבו, סירפו סברס, ליים וכתר מקסיקני. עלה 46 ש"ח. זכור לי כמוצלח בהחלט.

 

מתחת לגוואקמולה ולפריחולס ולסלסה מסתתרת מנת נאצ'וס. נראה לי שזו הייתה המנה הקטנה ב-32 ש"ח.


סלט "מחיקני" עם שעועית שחורה, תיקס, עגבניות שרי, חריף, גבינת "קסט פרסקו" וויניגרט אננס מתקתק. 44 ש"ח. פרשי ועוקצני.


טאקוס לחבר'ה. אלה עם אונטריב בבישול ארוך ביים אדום. מצוין.


עוד טאקוס. אל פסטור. כמו בארוחה מיולי. מנת חובה למי שאוכל בשר לבן.





מנה עיקרית של טמאלס קון קארנה. נדמה לי שהקארנה היה גם אונטריב. 60 ש"ח.


זה היה הצ'ילי קון קארנה. 64 ש"ח.


מנה עיקרית של קארנה סטרוגונוף. 74 ש"ח.


ולקינוח צ'ורוס. 38 ש"ח. אישית הייתי מוותר על התיבול של הקינמון. אבל עשוי טוב בסה"כ.


לה מעלה היא בהחלט שדרוג משמעותי לקולינריה המקסיקנית בישראל. מקום נעים, טעים וכיפי שרק נראה קצת זרוק, אבל המנות שהמטבח שלו מוציא הן ממש לא כאלה - מנות מוקפדות, צבעוניות ועשויות ביד טובה מאד ומקצועית. בקיצור - קחו את עצמכם בהזדמנות לאזור. תעשו סיור של street art וסיימו בארוחה מקסיקנית וכמה דרינקים למעלה בלה מעלה.

לסיום - פינת אומנות קצרה.






יום חמישי, 23 ביולי 2020

"יום ירושלים" בתחילת יולי בעידן הקורונה - אנה בצהריים והסדנא בערב

עידן הקורונה. אלה ימים שמטריפים את כולם אבל ענף המסעדנות הוא כנראה אחד מהיותר סובלים. אחרי חודשים של השבתה מוחלטת (או חלקית למי שעבד עם הזמנות) רוב המסעדות חזרו לפעילות בסוף מאי. נכון, זו פעילות חלקית, תחת מגבלות לא פשוטות, אבל לפחות זה משהו. ואז הגיע יולי והנגיף חזר להשתולל ויחד אתו הממשלה הלא מתפקדת ששולפת מהשרוול תקנות והחלטות הזויות בלי לבדוק נתוני אמת או לחשוב על ההשלכות לעסקים. 

ביום חמישי (16 ביולי) בלילה הוחלט שוב על סגירה מוחלטת של מסעדות לישיבה פיזית החל מיום שישי ב-17:00 עד הודעה חדשה. מהיום למחר. שוב חל"ת לעובדים, שוב חוסר וודאות מוחלט. (כל זה כשנתוני ההדבקה במסעדות הם זניחים). מסעדות שכבר רכשו אספקה יקרת ערך לשישבת נאלצו להיפטר מהאספקה. חלק הצליחו להחזיר, חלק הציעו ללקוחות שבאו לאכול צהריים לרכוש במחירי הפסד, וחלק הודיעו שהן לא מוכנות ליישר קו עם הטמטום ופרסמו שהן מתכוונות להמשיך להפעיל את המסעדות באותו סופ"ש וגם בהמשך, כי אין שום היגיון באיסור הגורף. הממשלה כמובן זיגזגה למחרת והודיעה שסגירת המסעדות תתעכב עד יום ג' בבוקר. כמובן שעד יום ג' היו זיגזוגים נוספים. דובר על מתווה של הושבה בחוץ בלבד ועוד. מתוך מחשבה שתוך כמה ימים אין יותר מסעדות (שוב) ניצלתי את שארית הזמן כמו שצריך. בשישי בצהריים ישבתי בשילה, בשבת בערב בברוט ובשני בצהריים בג'ורג' וג'ון. הרבה חומרים נאספו לדיווחים עתידיים כאן. 

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, יום ה' (23 ביולי), המסעדות למרבה השמחה ממשיכות לפעול עם ישיבה פיזית. העסק עובד כמו קודם עם מגבלות ה-20 סועדים בפנים ו-30 סועדים בחוץ. יש מסעדות שהודיעו שנכון לעכשיו, עד יעבור זעם, הן שוב סוגרות את הבסטה. אחת מהן היא אנה הירושלמית שהספקתי לאכול בה צהריים במסגרת "יום ירושלים" ב-6 ביולי. הוא כלל פגישת בוקר שלאחריה המשכתי עם הלפטופ לטייל בעיר הבירה. בין מייל למייל צריך גם לאכול אז צהריים קלילים באנה החביבה בבית אנה טיכו וערב עם האחיין על הבר של הסדנא מילאו היטב את הצורך הזה.


צהריים באנה של מושיקו גמליאלי עם פגישת זום כלולה במחיר:

אנה, המסעדה האיטלקית-חלבית הכשרה של מושיקו גמליאלי ואיתמר נבון (מונא, בר 51) שוכנת באחד הלוקיישנים היפים והנעימים בירושלים, בית אנה טיכו. זה נראה לי כמו מקום מצוין לישיבת צהריים רגועה שתאפשר לי לאכול קצת, לשתות משהו צונן, וכשצריך, לענות למיילים (אפילו שיחת זום נכללה בעסקית אחרי הקינוח). המסעדה נפתחה מחדש רק כמה ימים לפני כן אחרי כל הסגרים וההגבלות, וכאמור נכון לכתיבת שורות אלה כתוב באתר שלהם שהיא כרגע שוב נסגרה בגלל ההגבלות. איזה עסק מבאס הקורונה הזו.



בערב חיכתה לי ארוחת ערב שהזמנתי מראש במסעדת הסדנא אז הגעתי לנשנש דבר מה או שניים, ליהנות מהמזגן על הדרך, ולשתות בסוף קפה שיחזיק אותי להמשך היום. הציעו לי לשבת בחדר הקטן יותר ולא בחלל הראשי ושמחתי על כך כי זה איפשר לי לעבוד בשקט על הלפטופ. הכניסה הייתה כמובן אחרי בדיקת חום כנדרש והמלצרים היו עטויי מסכות כראוי.

זה היה תפריט הצהריים היומי.



מנה ראשונה - קולרבי, רומסקו, שמנת חמוצה וסלסה ורדה. 38 ש"ח. מנה פשוטה וטעימה על כל מרכיביה עם תיבול מדויק. בדיוק מה שאפשר לבקש ממנת ירק. מדהים איך הירק האפרפר והלא סקסי הזה הפך להיות כזה טרנדי (תודה לדוק שמיתגו אותו מחדש). מה שכן - טבחי ארצנו עושים אתו עבודה באמת יפה.



היה זה יום חם ולח...
על אלכוהול ויתרתי אבל הזמנתי קראף צונן של גזוז פרחי זוטא לבנה. 18 ש"ח. גזוז לא מתוק, מרענן וטעים. צינן אותי היטב.


למנה השנייה רציתי פיצטה. באיזשהו ראיון עם מושיקו גמליאלי הוא ציין שהוא התחיל להכין פיצה סרדינים במונא - כחלק ממנות פשוטות וזולות יותר מהרגיל שמותאמות למציאות הכלכלית הלא פשוטה של העידן. בתפריט באנה הציעו פיצטה לבנה עם קישואים וחריף שפחות הלהיבה אותי. שאלתי כדרך אגב את המלצרית החביבה על פיצטת הסרדינים של מונא והיא מיוזמתה הציעה לבדוק במטבח אם יש מצב להכין לי. והיה. איזה חמודים החבר'ה. זו פיצטת הסרדינים שאכלתי - מוצרלה, סרדינים, מעט חריף, מעט רוטב עגבניות, עלים ירוקים. אחלה בצק. דק וקראנצ'י. מרכיבים פשוטים וטובים. תיבול מדויק. בדיוק מה שחיפשתי כנשנוש לצהריים. הפיצטה תומחרה ב-52 ש"ח.



בסוף הגישו לי גם קינוח על חשבון הבית. חמודים החבר'ה, כבר אמרתי. בלא מעט מסעדות שישבתי בהן בתקופה הזו ידעו להעריך שסועדים בכלל מגיעים. נתקלתי בלא מעט הערכה למי ש"מחרף את נפשו" ומגיע. יש הבנה שזה לא עניין טריוויאלי ושלרבים יש חשש אמתי לצאת למסעדות. הקינוח היה שרבט פטל על קרם פטיסייר וקראמבל אגוזים. משהו כזה. קינוח שתומחר ב-34 ש"ח ובחשבונית נכתב שיש 50% הנחה ל-17 ש"ח. גם אלה כאמור אופסו. הקינוח היה מצוין, טעים מאד ולא מתוק מדי. אחלה סיום לצד האספרסו שהוזמן אף הוא.



עם הקפה של סיום הארוחה אפילו הצלחתי לעשות כאמור שיחת זום קצרה עם לקוח. אמרתי לחבר'ה שאני שוקל להפוך את החדר הצדדי למשרד שלי להמשך היום. היה תענוג לשבת שם (אחלה מזגן יש להם).


עם החשבון הייתה הפתעה נוספת כשהתברר שעל מחירי הצהריים בתפריט היו 15% הנחה. נחמד. יצאתי מבסוט לחום הירושלמי להמשך סיבובים ועוד קצת עבודה על הלפטופ בין לבין.


אני לחלוטין מבין את ההודעה באתר של אנה שהם סגרו שוב. אנה היא לא מקום קטן. יש בה מקומות להערכתי ל-200 סועדים פחות או יותר, חלקם הגדול בחלל הפנימי וחלקם במרפסת בחוץ (הקומה השנייה של הבניין). כשמגבילים ל-50 סועדים בלבד בסרוויס, שלא בטוח שגם את המספר הזה אפשר בימים האלה להבטיח, העסק נעשה פשוט לא כלכלי ולא משתלם. בטח כשיש עוד מסעדות נוספות לקבוצה שכן מפעילים אותן. נותר כמובן לאחל לאנה ולצוות שלה (ולכולנו) לחזור כמה שיותר לפעילות מחודשת עם כמה שפחות מגבלות.


ערב על הבר של הסדנא:

בערב כאמור הזמנתי מקום במסעדת הסדנא, או בשמה המלא בעברית: The Culinary Workshop. הסדנא היא אחת מהוותיקות בקבוצת המסעדות הכה פופולרית של מחניודה, אסף גרניט ושות', שבתחילת מרץ הרחבתי על שתיים מהן כאן.
זו הייתה פעם ראשונה שלי בסדנא. באמת הגיע הזמן. המסעדה יושבת בהנגר צמוד למתחם התחנה הישנה בירושלים. הזמנתי את אסף אחייני הסטודנט הירושלמי להצטרף אליי לערב על הבר. הזמנתי מקום לשעה 18:30 וישבנו סה"כ כשעתיים. החלל הגדול בשעתיים שהיינו לא היה מאויש ביותר מ-20 סועדים. אולי 15.




ישבנו כאמור על הבר שצופה למטבח הפתוח. אחלה מיקום.


ואם בבר עסקינן אז צריך להתחיל בקוקטיילים.
זה תפריט הקוקטיילים הבאמת מושקע של המסעדה.



פתחנו בסמוקי בלוודיר על בסיס ברבן, קמפרי ומזקל. 48 ש"ח. קוקטייל שמכיל מזקל כנראה יוזמן על ידי. היה שם גם קריספי בייקון כגימיק מעושן קלות וקראנצ'י. לערבב איתו, לקחת שלוק ולתת ביס בבייקון כשרוצים. אחלה קוקטייל. בתל אביב היו כנראה לוקחים בכיף עוד 7-8 שקלים עליו. 


תפריט האוכל. השף שמנהל את המטבח של הסדנא (לפי האתר) הוא בחור בשם שחר שמואל. יש כאן התמחות ביישון בשרים (שנעשה במקום) וגם הפסטות הן home made. 


חלקנו את כל המנות.

מתחילים בטרטר דג (אינטיאס. איך לא) עם ויניגרט ג'ינג'ר, צנונית, עשבים, משמש, יוגורט וטוביקו. 64 ש"ח. הדג כאן היה קצוץ גס יחסית לטרטר (מבחינתי זה מבורך בטח כשמדובר באינטיאס טרי). העסק היה טעים מאד, רענן ומוצלח על כל מרכיביו. מין מישמש ים-תיכוני-אסייתי שעבד היטב.



ממשיכים עם קלמרי - גופי קלמרי צרובים, חומוס, עשבי תיבול, פאבה (קרם/ממרח שעועית) וכמון. 72 ש"ח. מנת קלמרי מזרח-תיכונית מעט סטנדרטית (במקום מסבחת חומוס יש מסבחת שעועית) אבל טעימה ומוצלחת בסה"כ. לטבחים יש כאן יד טובה.



לא לדאוג. יש פולנטה גם כאן. חייבת להיות. עם ראגו פטריות, תבשיל תרד (שאצלנו הוחלף באספרגוס - יידעו אותנו מראש וכמובן לא נעצבנו יותר מדי. תרד זה טעים אבל אספרגוס יותר), שמן כמהין ופרמז'ן. 58 ש"ח. הפולנטה גם כאן היא עסק מוצלח ומהנה מאד. אין מה לעשות, בקבוצת מחניודה רקחו נוסחה טובה ומדויקת לפולנטה (מקמח תירס) עם מינון נדיב של פרמז'ן ומינון מדויק של שמן הכמהין שנותן את הקיק הנדרש ולא משתלט בגסות על העסק. אני תמיד חשבתי שהפיכת הפולנטה של מחניודה למנת דגל שהוכתרה בכתרים כאלה ואחרים זו הגזמה אבל זה אין להכחיש שזה באמת טעים.



עוד קוקטייל בשבילי - מקסיקו מיול. הפעם אין מזקל אבל יש טקילה. עם סירופ פסיפלורה ואגבה (במינון טוב), מלפפון, פיבר טרי (טוניק), לימון וג'ינג'ר ביר. 46 ש"ח. טעים ומרענן במיוחד.


חלקנו בעיקרית אחת. המבורגר. מכונה כאן המבורגר "גויים" עם בצל מטוגן, איולי, בייקון וצ‘דר. כמו שצריך. צ'יפס בצד. 89 ש"ח. לא זול אבל המבורגר מצוין. עם בשר משובח ותוספות טעימות ומהנות שלא גונבות לו את ההצגה. צ'יפס סטנדרטי אבל עשוי טוב. נהנינו מאד.




ברמנית בפעולה - עומדת היטב בתקנות התו הסגול ושולטת היטב ברזי המיקסולוגיה.


סה"כ אכלנו המון כמו שאפשר להבחין מתיאור המנות אבל קינוח הוזמן בכל זאת. לזה תמיד יש מקום. עוד קינוח אחד הוגש כפינוק על חשבון הבית. לא לדאוג. שניהם נאכלו עד הפירור האחרון.

מה שהוזמן: עוגת האשקייק. קינוח שהיה גם במסעדת האם. בסיס של בצק פיסטוק עם קרמל, אגסים ומוס או קציפת גבינה. גירדו כאן גם חוואייג' בשביל הקטע. דווקא טוויסט נחמד. 48 ש"ח. קינוח טעים מאד. עוגה כיפית שהזכירה קצת קראק-פאי אבל פחות מתוקה ממנו. ופיסטוקים כבסיס זה תמיד תענוג. אהבנו.



הקינוח על חשבון הבית היה קרם בוואריה עם קרמל ושקדים מקורמלים. זה גם קינוח שמככב בתפריטי מסעדות הקבוצה כבר הרבה שנים (קרם בוואריה מרמלה וקרם טופי מלוד זה שמו המקצועי בתפריט של מחניודה). זו לא הבוואריה של מסעדות הפועלים של פעם. זה טעים מאד. אחלה קרם, אחלה קרמל ואחלה שקדים. כיף.



נדמה לי שדי ברור שנהנינו מאד על הבר של הסדנא. כרגיל במסעדות הקבוצה החבר'ה עושים עבודה מקצועית טובה מאד מכל הבחינות.

איזה מפלט נעים וכיפי יכולה להוות מסעדה טובה למשך שעתיים כשבחוץ קורונה ומסכות וחום של חודש יולי. שרק יישארו פתוחים כולם. בכלל - ירושלים היא תמיד מעניינת ומהנה (במינונים הנכונים) אז עד הפעם הבאה בירושלים הבנויה ועטוית המסכות (או אנשאללה בלי)...