יום שני, 26 באוקטובר 2015

מגזינו - האיטלקית החדשה של האחים ירזין

בית היוצר הקולינרי של האחים ירזין הוא הפורה ביותר בארץ בשנים האחרונות. ממש אימפריה של מסעדות. והנה אימפריית האוכל של ירזין מכה פעם נוספת...

האחים המסעדנים (ארי ויורם) הם בעלים או שותפים של מוסדות קולינריים רבים ולרוב מצליחים מאד. זה התחיל עם עד העצם הוותיקה בהרצליה פיתוח, שחיה עד היום, כבר למעלה מ-25 שנה. (עם עוד סניפים בהמשך). המשיך עם כמה מסעדות נוספות שהבולטת שבהן הייתה צ'ימיצ'נגה (הנפלאה) שהם פתחו עם השף אבי קונפורטי ונסגרה בגלל שריפה בשנת 2007. על חורבותיה הם פתחו את קפה איטליה ב-2008 שמצליחה עד היום. בין לבין הם פתחו את רשת מוזס בשנת 2003 (שוב בשת"פ עם קונפורטי), את זוזוברה האסייתית המהירה בהרצליה פיתוח, עם תפריט שרקח אותו קונפורטי. שיתוף פעולה נוסף של האחים, עם לאון אלקלעי, יצר את רשת הפיצריות המאד מצליחה - טוני וספה.
בשנים האחרונות הכיוון הוא מקסיקו. ב-2011 הם פתחו את טאקרייה, מסעדת סטריט-פוד מקסיקנית שאחריה נפתחו עוד ועוד מקומות דומים ברחבי תל אביב. השנה הם הפכו את מוזס הרצליה למקסיקלי - מסעדה מקסיקנית נוספת. ב-2013 הם ניסו כוחם גם באוכל סינגפורי במסעדת אנג סו בתל אביב, שנסגרה די מהר, והיא אחד הכישלונות הבודדים שלהם.
ב-2014 הם גם ניהלו גם את הפעילות העסקית במסעדות שבמלון הבוטיק היוקרתי נורמן בתל אביב (מסעדת דה-נורמן, דיינינגס). לאחרונה הם פרשו מהניהול שנשאר בידי הבעלים של המלון.

כעת מגיע תורה של מסעדה חדשה. מסעדת מגזינו (Magazzino). היא נפתחה לפני כשבועיים. עוד מסעדה איטלקית. כנראה שקפה איטליה המושקעת ורשת הפיצריות טוני וספה לא מספיקות...
לפי שלל כתבות היח"צ על המסעדה פירוש השם באיטלקית זה מחסן.

המיקום של המסעדה הוא אחד ההזויים שאפשר לחשוב עליהם בימים אלה בתל אביב: דרך מנחם בגין 21 בתל אביב, ממש צמוד לחניון בית הדר הגדול ברח' הרכבת. למה הזוי? כי זה לב ליבן של חפירות הרכבת הקלה. כל הסביבה חפורה. בראיון עם אחד האחים הוא אמר שהחוזה נחתם הרבה לפני שהעבודות החלו, ושאף אחד לא האמין שהחפירות אכן יצאו לפועל בשעתו... לפחות יש חנייה ענקית צמודה למסעדה.


הכניסה. הדגל הצהוב המתנוסס הוא דגל המשיח...
ובפנים: סדום ועמורה: גבינה ובשר. בייקון. רחמנא לצלן.


הכניסה למסעדה היא ממש דרך חניון בית הדר, בקצה שלו שצמוד לדרך מנחם בגין. המבנה עצמו הוא מחסן תעשייתי גדול, שמתחבא מאחורי שלטי פרסום חוצות גדולים. מעין האנגר מכוער למדי. סביבת המסעדה מוזנחת ולא מזמינה, אבל הכניסה והמסעדה עצמה בהחלט נעימות ומושקעות.
החלל הוא עצום. העיצוב הוא אורבני-תעשייתי, ובהחלט מתאים למבנה. בקצה הימני יש מטבח פתוח גדול שבמרכזו טאבון אבן איטלקי גדול. יש חלל פנימי גדול שבו מרוכזים השולחנות שביניהם יש עמודי תמיכה חשופים, כאילו לא סיימו את השיפוץ. גם הקירות בחלקם חשופים וכאילו לא צבועים עד הסוף. התקרה המאד גבוהה תואמת אף היא את המוטיב המחסני/תעשייתי: מלאה בצינורות מיזוג גדולים ובגופי תאורה (פרוז'קטורים) תעשייתיים. בהמשך יש בר גדול שחלקו פונה לחצר החיצונית וחלקו למבנה הפנימי. גם בחצר החיצונית יש מספר שולחנות.
זה נראה כאילו לא סיימו את העבודה, או פשוט חיפפו, אבל מדובר בבלגן מאורגן... הכל מעוצב כאילו בנונשלנט, אבל למעשה הכל מתוכנן לפרטי פרטים.





אנחנו היינו 3 אנשים. קפצנו ללא הזמנה מראש במוצ"ש האחרון, בסביבות שעה 19:30. ציפיתי שיהיה חצי ריק, אבל להפתעתי המקום היה מפוצץ. מערך יחסי הציבור של הירזינים עושה את העבודה, זה בטוח. נשאר שולחן אחד פנוי והושיבו אותנו בו, בחלק די אחורי של המסעדה (מאחורי מקרר הוינטג' של אמקור). אמרו לנו שהשולחן הוא עד 21:00, אבל נראה לי שגם אם היינו נשארים אחרי, לא היו מסלקים אותנו...
יש לציין שגם בקצה האחורי בו ישבנו לא היה קל לשמוע אחד את השני. האקוסטיקה, שלא במפתיע, במבנה מהסוג הזה, היא בעייתית.

שגיא כהן בביקורת הטריה שלו בהארץ (והדי טובה שלא כצפוי) כתב על התנועה שיש במסעדה (הדינמיות). זה נכון. יש אכן תנועה מתמדת במסעדה, לא רק של הצוות, אלא גם של הסועדים (לשירותים, לויטרינת הקינוחים). הדינמיות והזרימה הללו יכולות להיות מעצבנות מאד בדר"כ, אבל כאן זה עובד יפה. יש ספייס מספיק גדול, ואין תחושה של צפיפות.

טוב קשקשתי מספיק. נגיע לענייננו. האוכל...

התפריט הוא איטלקי קלאסי למדי, והוא לא מאד גדול.
הוא כולל חלוקה למנות ראשונות (Frito) - עד 40 ש"ח. מנות של התחלה (Before) - עד 38 ש"ח. מנות סלט - 38 ש"ח לכולן. פסטות - מ-40 ש"ח עד 68 ש"ח לספגטי פורצ'יני ובייקון. יש מנות נוספות (בתפריט מכונה And More): היקרה שבהן צלע לבן מילנז ב-52 ש"ח. לב ליבו של התפריט הן הפיצות העגולות - 10 סוגים שונים בין 44-54 ש"ח. את הקינוחים בוחרים פיזית בויטרינת הקינוחים שצמודה לבר, ויש מבחר יפה למדי של מאפים, עוגות, פאיים, מוס, פחזניות ועוד.




הזמנו שתייה, את 3 המנות הראשונות המכונות Frito ו-3 סוגי פיצה. החלטנו שהפסטות או תבשילים אחרים יחכו לביקור הבא. זה היה Pizza Night.

3 המנות הראשונות היו:

קוד א-לה רומנה: דג מטוגן בבלילת בירה עם סלסה ורדה. 40 ש"ח. במנה הייתה די בינונית. הדג והבלילה היו מעט תפלים והייתה חסרה יותר קראנצ'יות במנה.



כרובית מטוגנת עם איולי בזיליקום ופרמז'ן. 28 ש"ח. מנה חביבה. מאד סטנדרטית, למעט איולי הבזיליקום. כרובית מטוגנת. יש כזו בכל מסעדה שניה. זה טעים - אין מה לעשות. פשוט וטעים. הכרוביות כאן נחתכו לחתיכות די גדולות.



ארטישוק מטוגן עם איולי צ'ילי וכוסברה. 36 ש"ח. מנה טובה מאד. בהחלט המוצלחת מבין השלוש. איולי פיקנטי וטעים. פיסות הארטישוק הלא גדולות טוגנו והיו פריכות וטעימות, אבל לא שמנוניות. אחלה מנה. חטיף נעים וטעים.



ולפיצות:
החבר'ה מסתבר יודעים את העבודה בתחום הזה. הפיצות הן פיצות אישיות עגולות, בגודל מכובד, ומהז'אנר הכה אהוב עליי של בצק דק ופריך. הבצקים של כל הפיצות היו נהדרים. טעימים וקראנצ'יים כנדרש. הטופינג של כל הפיצות היו נדיבים, ובשורה התחתונה כל 3 הפיצות היו טובות עד טובות מאד. אין ספק שהטאבון עובד יפה...

פיצה ראשונה: פיצה בייקון. 54 ש"ח.
כוללת רוטב עגבניות, מוצרלה, בייקון, פיטריות וצ'ילי יבש. על הנייר זו אמורה הייתה להיות לטעמי הפיצה הכי טובה, בזכות הבייקון והצ'ילי, אבל בפועל היא הייתה הפחות טעימה בעיניי. השילוב של הפיטריות לא הלהיב. היה אפשר לוותר עליהן ולשלב במקומן איזשהו ירק או עוד גבינה חריפה (נגיד פקורינו) ואז זה היה נפלא. כל או כך - פיצה טובה. שותפי למנה דווקא טען שהיא הטובה ביותר מבין השלוש. על טעם ועל ריח...


פיצה שנייה: חצילים וחריף. 48 ש"ח.
רוטב עגבניות, קרעי מוצלרה, חציל קלוי, צ'ילי טרי, בזיליקום. פיצה מצוינת. מי שאוהב חצילים וחריף - הנאתו מובטחת. שילובי טעמים מוצלחים. חריפות מודגשת וטובה מאד. (סוף סוף צ'ילי חריף שהוא באמת חריף).



פיצה שלישית: צ'ילי, גבינה וגורגונזולה או כמו שכתוב בתפריט: Chilli, Cheese & Gorgonzola.
52 ש"ח. פיצה ביאנקה (ללא רוטב עגבניות). כוללת מוצרלה, גורגונזולה וצ'ילי. עוד פיצה מצוינת. לטעמי הטובה ביותר מבין השלוש. גורגונזולה טובה וטעימה, חזקה בדיוק במידה. שילוב טוב עם המוצרלה והצ'ילי. פשוט אחלה פיצה.



זהו. אכלנו והתפוצצנו. בדיעבד עם 3 מנות הפתיחה שהזמנו היו מספיקות 2 פיצות לשלושתנו.
לבושתנו לא הצלחנו לסיים את כל הפיצה. 2 סלייסים נארזו. פדיחה. אנשים לא בכושר...
בכל זאת ניגשנו לויטרינת הקינוחים, אבל למרות ההיצע היפה, אף קינוח לא עשה את זה מספיק, ולכן ויתרנו. סתם לדחוף איזשהו פאי היה מוגזם. מספיק פחמימות לערב אחד. (ואם היינו הולכים על פאיי זה היה פאיי הלימון והפיסטוק שלהם).

כמה מילים על השירות: השירות היה מעט מבולבל, בעיקר בראשית הערב. לקח קצת זמן עד שבאו לקחת הזמנות, ועוד יותר זמן עד שהביאו את המנות הראשונות (סדר חלוקת המנות הוא לפי מה שמוכן יוצא).
יש לציין שהמלצרית (המאד צרודה) ניגשה והתנצלה מראש שהדברים לוקחים מעט זמן כי יש לחץ. אכן היה... המקום כאמור היה מפוצץ, וזו מסעדה גדולה ולא קלה לתפעול, וזה בולט במיוחד בימים הראשונים לפעילות המסעדה (וכל מסעדה לצורך העניין). אחרי המנות הראשונות (שאחת הובאה לנו בטעות פעמיים), העניינים הלכו חלק לחלוטין. בסה"כ הם עמדו יפה בלחץ, וזה ראוי לציון במסעדה שנמצאת עדיין בשלב הרצה. רואים שמי שעומד מאחורי המקום הם מקצוענים.

כולל השתייה שילמנו כ-300 ש"ח. בהחלט סביר לבילוי ערב תל-אביבי איטלקי.
בסה"כ מדובר במקום חביב בהחלט. אחלה מקום לפיצות ושאר מנות איטלקיות פשוטות ולא יקרות. אולי פחות מתאים לערב רומנטי, אבל לבילוי של ערב משפחתי לא מחייב עם ילדים או לסתם ערב חברים - זה יופי של מקום.

שורה תחתונה - מגזינו - מסעדה לערב איטלקי-תל אביבי-תעשייתי-אורבני וטעים.


ביקור שני במגזינו - שבת בערב 26/12/2015:

ביקור ספונטני. 4 אנשים. ישבנו בחצר החיצונית. לטעמי היא קצת מנותקת מהאקשן של המסעדה.



אני הזמנתי את מנת הכבדים - כבדים אליו פפרונצ'ינו. 36 ש"ח. מנה לא גדולה של כבדים ששוחים ברוטב על בסיס שמן זית מפולפל מאד מלא בפלפל שחור, שום וצ'ילי. הרוטב לכשעצמו מוגזם, אבל יחד עם הכבדים העסק בסה"כ עובד. לא מנה שתתאים לכל אחד.

מנה נוספת שלקחתי זה השרימפס בורגר שרבות נכתב עליו בביקורות בתקשורת. 48 ש"ח. מנה בינונית. לא מספיק שרימפס, לא מספיק טעמים של שרימפס. השרימפס הולך לאיבוד בטעמי הירקות (הרבה חסה) ואיולי הצ'ילי המתקתק - שלא היה מספיק פיקנטי לטעמי. אחרי שביקשתי וקיבלתי טבסקו לתוספת פיקנטיות זה הפך למעט יותר מאוזן וטעים.
עדיין - אפשר לוותר.

חבריי לארוחה הזמינו פסטות ואף אחד לא נהנה מהן. גזרת הפסטות טעונה שיפור כנראה. מנות הפסטה לא גדולות, אבל גם לא יקרות מאד.
היו שם ספגטי קישוא ופסטו - 40 ש"ח. נחמד ולא יותר.
היו 2 מנות של ספגטי פורצ'יני ובייקון - 68 ש"ח. מנה שאיזבה את 2 טועמיה. הבייקון לטענתם לא הורגש בכלל. הם כן הרגישו חתיכות קראנצ'יות של בשר כלשהו, אבל לא הבחינו כמעט בטעמים המעושנים של בייקון...

הזמנו גם 2 קינוחים מהויטרינה.
כל הקינוחים עולים 40 ש"ח.
הזמנו פאי לימון ופיסטוק. תחתית פאי פריכה ומאד פיסטוקית (כולל מעט מלח שנותן קונטרסט למתיקות). קרם לימוני ומעליו מרנג. סה"כ קינוח טעים וטוב. מעט מתוק מדי לטעמי אבל מוצלח בהחלט.
הזמנו גם עוגת גבינה. סטנדרטית. תחתית טובה. עוגה טובה ומאוזנת, במרקם טוב.

שורה תחתונה - לכו על הפיצות ועל הקינוחים...

יום ראשון, 25 באוקטובר 2015

מיסו והדרים - שילוב שהוא dream...

מיסו למי שעדיין לא מכיר זו אותה משחת פולי סויה מותססים, תוצרת יפן, שמשמשת בסיס תיבול למאכלים יפניים ואסייתיים רבים, בעיקר במרקים וברטבים. המוצר היותר פופולרי ומוכר זו משחת מיסו (Miso Paste). יש מיסו לבן, מיסו בהיר (שהוא לרוב חום בהיר), מיסו כהה (חום כהה) ועוד. הטעמים של כולם מאופיינים במליחות די מודגשת אבל ממכרת (טעמי אומאמי) ומתקתקות עדינה. המיסו הלבן נחשב לעדין ביותר.

אני אוהב להשתמש במיסו בעיקר כבסיס לרטבים שונים, הן כנותן טעם (הוא דומיננטי בקטע טוב, וישדרג המון רטבים), והן כמסמיך. יצא לי להכין אתו רטבים לעוף, לדגים (סלמון למשל מאד אוהב מיסו), לסלטים ירוקים, לסלטי שורשים ועוד.

שילוב שהוא בגדר match made in heaven זה מיסו והדרים. מיסו ותפוזים, מנדרינות, לימון, ליים, ולמי שיש כסף: מיסו ויוזו. המיסו נותן מליחות ומרקם. ההדרים נותנים חמיצות. אני תמיד משלב משהו חריף ומשהו נוסף לחיזוק המתיקות, כך שיצא משהו חמוץ-מתוק-חריף-מלוח.

בסוף השבוע האחרון הייתי במשבר אספקה ביתי, ולכן נאלצתי לאלתר כל מיני תבשילים עם מה שיש במטבח. (כל-כך חמור היה המצב שנותרנו ללא בצל ושום). מיסו ותפוזים כן היו במקררי, והם שימשו כבסיס הטעם של כמה וכמה תבשילים. מה שהיה לי זה מיסו לבן (שנקנה בטבע קסטל).

חזה עוף במרינדת מיסו ותפוזים:

לארוחת הערב הכנתי חזה עוף במרינדת מיסו, מיץ תפוזים (תפוז טרי שנסחט בעזרת שרירי אצבעותיי), ג'ינג'ר מסוכר (לא היה לי טרי אז אלתרתי). עוד היה ברוטב מעט סירופ מייפל (לחיזוק המתיקות. אפשר להשתמש כמובן המלא דברים אחרים - ריבות הדרים, סוכר דקלים, דבש), מעט (1/2 כפית אולי) רוטב הבנרו, אננס ולמון גראס חריף אש (בקבוקון קטן וממזרי שקניתי מתישהו באיזושהי מעדניה), מעט מירין, מעט מיץ לימון, מלח ופלפל. עם המלח צריך להיזהר היות והמיסו מלוח.

לצד העוף הכנתי תבשיל פריקי, עדשים שחורים וגזר. (שוב זה מה שהיה). בישלתי אותם במים מתובלים בהל, כוכב אניס, גרגרי כוסברה טחונים, מעט בהרט, מלח, פלפל. אחרי הבישול (כ-40 דקות) והתאדות כל המים הוספתי כמה כפות של שארית המיסו הדרים שנשארה לי.

סלט חציל קלוי וסלק צלוי ברוטב מיסו ותפוזים:

עם אותו רוטב מיסו-תפוזים-הבנרו השתמשתי גם לתיבול סלט חציל קלוי. שותפתי שרפה חציל מתישהו באותו בוקר. השתמשתי בחלקו. הוספתי אליו שורש סלק קטן שצליתי בתנור, וקצצתי את שניהם דק ככל שיכולתי עם סכין. יצא סלט חציל קלוי ורדרד. התיבול היה עם שארית רוטב המיסו-תפוזים הנ"ל. יצא עוקצני וטעים. כמובן שהיה חסר שום לכל העניין. שן אחת או שתיים היו מסדרים אותי.

שורה תחתונה. טעים מאד.





ביום שבת בבוקר שמתי פעמיי לטיב טעם והצטיידתי בשום, בצל, בטטות ועוד כמה דברים.
התחשק לי להכין שוב רוטב מיסו ותפוזים, כבסיס לתבשיל נוסף - שיהיה לי לקחת לעבודה להמשך השבוע:

שוקי עוף עם בטטות ברוטב מיסו ותפוזים חריף ומעושן:

הרוטב די דומה לזה של יום שישי, למעט שימוש יתר במרכיב החריף של רוטב ההבנרו-אננס שיש לי, והוספת אלכוהול - במקרה הזה - קשאסה, כי זה מה שנשלף לי מהפריזר. עוד מרכיב ברוטב היה פלפל צ'יפוטלה מיובש, מעושן וחריף אש. בקיצור פיוז'ן אסייתי מקסיקני.

הכנתי את הרוטב: 4-5 כפות מיסו. 2 כפות רוטב אננס-הבנרו. מעט מירין. מעט רוטב צ'ילי מתוק, כ-2 כפות סירופ מייפל, מעט מיץ לימון, מלח ופלפל שחור. הוספתי כ-1/2 כוס מים רותחים לדילול.

טיגנתי 2 בצלים קצוצים ו-3 שיני שום קצוצות במעט שמן קוקוס. הוספתי את השוקיים וסגרתי. הוספתי את הבטטות.
תיבלתי במלח, פלפל, מעט גרגרי כוסברה טחונים, מעט כמון, מעט בהרט, כוכב אניס, מעט פפריקה מעושנת חריפה ומתוקה והצ'יפוטלה. הוספתי כ-1/4 כוס קשאסה ובישלתי על אש גבוהה עד שהאלכוהול התנדף. הוספתי את הרוטב. הבאתי לרתיחה. הנמכתי הלהבה ובישלתי בסיר מכוסה כשעה.

זו התוצאה:




יום רביעי, 7 באוקטובר 2015

חול מועד עמוס. 3 ימים. 3 ארוחות צהריים... בקלה (*). לומינה. שמונה.

בחול המועד אנחנו עובדים חצאי ימים ולכן אני משתדל לנצל את הזמן הפנוי, קופץ אחרי העבודה לתל אביב, תופס ארוחת צהריים על הדרך, וממשיך לשנ"צ קצר מתחייב. מסורת של כמה שנים.

השנה בדקתי 3 מקומות ב-3 ימי חול המועד שהיו. בשניים מהם הייתי לראשונה: מסעדת בקלה החדשה למדי ולומינה הכשרה של מאיר אדוני. במסעדה השלישית כבר ביקרתי בעבר, מסעדת שמונה בכיכר רבין. הגעתי כדי לעשות תיקון לחוויה הבינונית מהפעם הראשונה.


בקלה - בר דגים: המפתיעה לטובה...

הראשונה בתור הייתה מסעדת בקלה (*). מסעדה/בר שפועלת חודשים ספורים ברח' דיזינגוף. למעשה הייתי בדרכי לטראק דה לוקס והבחנתי במקרה שהמקום פתוח, למרות שהם אמורים לפעול רק בערבים. מסתבר שבחול המועד הם פתחו גם לצהריים. לא היו עסקיות והתפריט היה תפריט רגיל.

מדובר בבר-מסעדה של דגים ופירות ים. משהו בסגנון של הברבוניה או שצ'ופק הוותיקים, אבל קצת יותר חדש ומודרני. יש בר נחמד. יש כמה שולחנות בפנים ובחוץ ויש חצר אחורית שנראית כמו אחלה מקום לבילוי ערב.
השותפים הם 2 חבר'ה בשם כפיר גולדצקי ואסף בר חן, שהם בין השותפים באונזה המוצלחת מיפו. האחראי על האוכל הוא בחור בשם אייל פרץ.





התפריט כולל חלוקה למנות קטנות (מ-26 ש"ח לפיתה עם כרובית עד 52 ש"ח לפיש אנד צ'יפס), ולמנות עיקריות, כמו דגים שלמים (מ-82 ש"ח לבורי עד 98 ש"ח ללברק), פירות ים (שרימפס ב-86 ש"ח, קלמרי מטוגן ב-72, מולים וצי'פס ב- 82), מנות דגים מפולטים שהיקרה שבהם - פילה מוסר ים 250 גרם ב-110 ש"ח.
חלק מהמנות הגדולות יכול להגיע כמנה בינונית במחיר נמוך יותר כמובן.
המנות הגדולות של הדגים ופירות הים מגיעות עם מבחר סלטים ללא חיוב, שאפשר להזמין לבד ב-35 ש"ח. על הזמנת מנה קטנה או בינונית צריך להוסיף 20 ש"ח לסלטים.

אני ויתרתי על מנת דג גדולה. הזמנתי מנה אחת קטנה: קבב מוסר ים (חמישים ש"ח בערך), ואחת בינונית: קלמרי מטוגן (37 ש"ח). מנות בנאליות אבל קלאסיות. יחד איתן הזמנתי גם את פלטת הסלטים, כאמור בתוספת של 20 ש"ח.

הסלטים כולם היו טובים מאד. ירקות טריים, טעמים טובים, תיבול טוב והרבה רעננות. לצידם הוגש גם לחם חמים וטוב. מעין ג'בטה. בין הסלטים היו כרובית מטוגנת (פריכה וטובה), סלט טבולה, סלט קולרבי, סלט סלק, סלט תפוחי אדמה, מטבוחה טובה, טחינה, מטבל לימון כבוש מוצלח, סלט גזר, קרם חצילים קלויים טוב.




הקלמרי המטוגן היה טוב מאד. לא שמנוני וקריספי כמו שצריך. לא שאלתי, אבל אני מניח שהיה טרי, זו לפחות הייתה ההתרשמות שלי ממרקמו ומטעמו. אני כאמור הסתפקתי במנה קטנה שלו.



קבב הדגים היה אף טוב יותר מהקלמרי. ברור שהדג היה טרי. הקבב היה בשרני ועסיסי ותובל כמו שצריך. אחלה מנה. המנה כללה 3 קבבונים שהונחו על פרוסת ג'בטה צרובה (מיותר בעיניי). היה שם גם מטבל טוב של טחינה וסחוג, שהשתלב יפה עם הקבב.



יש לציין שמאד נהניתי מהארוחה ומהמקום.
לפני כשבועיים קראתי את הביקורת בביצה עלומה במאקו שדי קטל את המסעדה. הוא התלונן על זה שהם בנאליים וטען שמי בכלל צריך עוד מסעדת דגים. אני ממש לא מסכים. לצערי אין מספיק מסעדות דגים טובות. כשאני חושב על מסעדות דגים, אני מדמיין מנות דגים טריות ופשוטות עם איזו כוס אלכוהול צונן, וסלטים מרעננים. זהו. ממש אין צורך במקוריות או ביצירתיות. את אלה אפשר לדרוש ולחפש במסעדות שף, שבקלה ממש לא מתיימרת להיות. בקלה היא בר דגים טוב ואיכותי, עם אוכל טוב ואלכוהול טוב וזה מספיק ומספק בהחלט. פשטות, טריות ואווירה טובה. זה מה שצריכה לתת מסעדת דגים. בקלה עושה את זה, ואני עוד ישבתי בצהרי חול המועד, כשהמסעדה הייתה כמעט ריקה. אני די בטוח שבערב הם נותנים אחלה בילוי.

נמשיך...

לומינה - הכשרה של מאיר אדוני - המאכזבת...

אני, כפי שאפשר להתרשם, לא ממש שומר כשרות.
זה לא סוד שאחיי שומרי הכשרות מקופחים בכל הנוגע למסעדות שף רציניות. ניסיתי פה ושם מסעדות שף כשרות נחשבות, ותמיד זה לא היה משהו. בינוני ולא מספיק טוב. ללא השוואה למסעדות הלא כשרות. כך בהרברט סמואל הכשרה, כך בליליות הוותיקה או במסעדת הדגים Deca ועוד. מקלואליס הכשרה לנוכח הקטילות ומחירי המנות אני אדיר את רגליי...

בשנתיים-שלוש האחרונות יש שיפור משמעותי בתחום, אחרי שלא מעט שפים נחשבים פתחו מסעדות שף כשרות ומושקעות. אם הן טובות אני לא יודע, אבל מה שבטוח שלפחות יש עכשיו היצע קצת יותר גדול. אחד מהשפים הוא מאיר אדוני שפתח שתי מסעדות כשרות בתל אביב - שתיהן במלון קרלטון. הראשונה - בלו סקיי. השנייה - לומינה. הן נפתחו מתישהו במהלך שנת 2013. מבקרי האוכל, יש לציין, לא ממש נפלו שדודים (את בלו-סקיי קטלו, על לומינה היו ביקורות לכאן ולכאן).

את פועלו ומסעדותיו של מאיר אדוני אני מעריך מאד. בעיניי הוא כנראה השף הכי יצירתי בארץ. כתית בעיניי היא המסעדה הכי מושקעת ויצירתית בארץ, ונותנת את חוויית הארוחה הכי טובה ל-foodies. בעיניי היא שווה מזמן כוכב מישלן, והיא היחידה בארץ שמגיע לה. המזללה היא מסעדה פשוטה יותר, אבל הפכה לאחת הפייבוריטיות שלי בארץ.

מבין השתיים הכשרות, זו שיותר סקרנה אותי היא לומינה, שמוגדרת כביסטרו ישראלי מודרני. 
יש שם כעת תפריט אסיה-לטינו, שלפחות על הנייר נראה מבטיח ומעניין (שילוב של שניים מהמטבחים האהובים עליי), אז קפצתי לעסקית צהריים לבדוק. זו אולי פעם ראשונה שאני מגיע למסעדה כשרה עם ציפיות, בזכות השף והתפריט. 

המסעדה יושבת בתוך מלון קרלטון, בקומה הראשונה. נכנסים מהלובי ועולים במעלית או במדרגות. המסעדה משקיפה על הים. לא נוף רע במיוחד... העיצוב די פשוט, אבל נעים. יש מטבח פתוח.
אדוני עצמו הוא השף הראשי והשף בפועל הוא בחור בשם אור שפירא.



קקטוס. אלמנט עיצוב מקסיקני...
העסקיות יקרות למדי. הן כוללות מנה ראשונה ומנה עיקרית במחיר המנה העיקרית. מקבלים גם לחמי מחמצת ושיפון להתחלה. המחירים נעים החל מ-93 ש"ח (עיקרית של פרגית סאטה) עד 125 ש"ח (עיקרית בשם רחובות טיחואנה - בשרים שונים עם צ'יפוטלה מעושנת וקרם שעועית שחורה).



ההתחלה מבחינתי הייתה טובה.
הלחמים היו טובים, וגם איולי הצ'יפוטלה שלצדם. כוס היין הלבן שהזמנתי הייתה טובה (יקב מונטיפיורי). 


למנה הראשונה הזמנתי את "חופי קנקון": סשימי דג ים בסוכר דקלים, קרם שעועית שחורה וצ'יפוטלה מעושן, משמש אוזבקי, קרם אבוקדו, איולי שום דבש, צ'יפס פלנטיין. הדג היה לוקוס. זו מנה ראשונה שבערב עולה 93 ש"ח. לא פחות. אני מניח (או לפחות מקווה) שבארוחת הערב היא גדולה יותר מהמנה שאני קיבלתי. 
המנה הייתה טעימה מאד. כרגיל אצל אדוני יש המון מרכיבים, שמשתלבים היטב. טעמים מצוינים. כמובן צלחות מרשים. שילוב מרקמים טוב. מנה שהכי טוב בעיניי זה להשתמש בצ'יפס הפלנטיין הדק כבכף, לערום עליו את שאר המרכיבים ולתת ביס. הבעיות מבחינתי: כמות דג קטנה. נכון שזה לוקוס, אבל אפשר לצ'פר בקצת יותר. בעיה נוספת - קוביות האננס ששולבו במנה. הן היו גדולות מאד ובעיניי היו דומיננטיות מדי. הייתי שם קוביות קטנות בהרבה. 



למנה העיקרית לקחתי "מחבת מקסיקנית": חזה עוף בסו-וויד (בישול באמבט וואקום), שקדי עגל, פולנטה רכה של תירס, פטריות מוקפצות על המחבת ורוטב בקר. עם המנה הראשונה זו עסקית של 123 ש"ח. אחת האופציות היקרות. בערב זו מנה שעולה 119 ש"ח (ממש לא זול בשביל עוף כמרכיב עיקרי). אגב הסו-וויד (בצרפתית Sous Vide). בתפריט שלהם זה כתוב בלי ריווח - סוויד. לא פלא שהמלצרית הלא מספיק מבינה כינתה את זה כמו השם של הלהקה... (סווייד, Suede). 

המנה הזו הייתה מלאת בעיות וכשלים לא אופייניים למסעדות של מאיר אדוני:

ראשית לא הגיעו שקדי עגל, שאישית אני מת עליהם, והרבה בזכותם הזמנתי את המנה הזו. המלצרית שכחה לציין שבצהריים אין אותם, למרות שזה כתוב בתפריט. מעצבן. שאלו אותי את אני רוצה להחליף את המנה ואמרתי שלא. גם כך חיכיתי לא מעט זמן בין 2 המנות.

עוד בעיה קשה - הפרגיות עצמן. הן היו בעצם חזה עוף (שזה לא נורא). הכמות של העוף הייתה מטורפת. המון עוף. לא זוכר שקיבלתי אי פעם מנה במסעדת שף עם כל כך הרבה עוף. ציפיתי לעוף רך, עסיסי ונימוח, בזכות הבישול בוואקום. בפועל קיבלתי נתחי עוף יבשים לגמרי, שהצריכו מאמץ לא קטן בניסורם. הטעמים היו טובים למדי, אבל לא פשוט היה לבלוע את הציפור... השארתי חצי מהעוף בצלחת. גם הפטריות היו בינוניות ומטה, בושלו יתר על המידה והושארו בחלקן הגדול בצלחת. קרם התירס לפחות היה טעים מאד.
מזל שלמרות שהשארתי לא מעט על הצלחת יצאתי שבע, היות והמנה העיקרית הייתה ענקית, וגם הלחמים עשו את שלהם. 

בשורה התחתונה, זו הייתה מנה בעייתית ולא טובה. הכי פחות מוצלחת מכל המנות שאכלתי במסעדה של מאיר אדוני אי פעם. 
ציינתי בפני המלצרית שהמנה הייתה לא טובה ושהעוף היה יבש לגמרי. היא חזרה אליי אחרי כמה דקות ואמרה שיש בפניי 2 אופציות: לשלם רק על המנה הראשונה לפי מחיר הערב (93 ש"ח) או לשלם את המחיר העסקי המלא (123 ש"ח) ולקבל קינוח על חשבונם. הסכמתי לקינוח...



קינוחים כשרים במסעדה בשרית לא יכולים להיות משהו. אין באמת תחליף לשמנת מתוקה ולחמאה. קרם קוקוס הוא תחליף טוב אבל יכול להתאים רק לסגנונות מסוימים. דווקא עם האסייתי-לטיני של לומינה זה יכול להתאים.
הזמנתי, כאמור ללא חיוב, מרק פירות אקזוטי. מרק על בסיס מיץ הדרים עם מעט קרם קוקוס, אננס, מלון, אשכולית אדומה, תפוז, פניני טפיוקה וסורבה אשכולית אדומה. עלותו הרגילה 38 או 39 ש"ח. היה בסדר. קינוח חביב ומרענן, אבל לא אחד שמתקרב לסטנדרטים הרגילים של הקינוחים במסעדות של מאיר אדוני. 



השורה התחתונה מבחינתי - ארוחה מאכזבת. ציפיתי להרבה יותר ממסעדה של מאיר אדוני, אפילו אם היא כשרה. בעיקר קלקלו הכשלים של המנה העיקרית. היה נראה שהחבר'ה במטבח לא ממש עשו את העבודה. אולי ככה זה שהשף הראשי והשף בפועל לא נמצאים בסביבה. לא ממש מקפידים וחבל. גם השירות היה די מנומנם ולא מקצועי, בהשוואה למסעדות האחרות של מאיר אדוני.


שמונה - הטובה והמשתלמת...

שמונה היא מסעדונת קטנה, ממש דוכן עם בר קטן וכמה שולחנות, בכיכר רבין (מלכי ישראל 8), שנפתחה מתישהו במהלך שנת 2014. השף הוא אורן גולדווסר, הבעלים של פסטה פיורי, שעומד ומבשל שם, במטבחון הפתוח והקטנטן. לצדו עוזר, תומך ושותף, בחור בשם פז אפרתי.




המסעדה עושה אוכל ביתי עונתי, איטלקי/ישראלי. יש מאפים מהטאבון, יש מנות בשריות של בישול ארוך, יש מנות דגים ופירות ים ויש סלטים שונים. המחירים ממש זולים ביחס לישראלי הממוצע ולחומרי הגלם. 70 ש"ח היא המנה הכי יקרה בתפריט. רוב המנות העיקריות הם סביב 50 ש"ח בלבד.

מבקרי האוכל התעופפו על המקום. אני ישבתי שם זמן לא ארוך אחרי שהם פתחו ודי התאכזבתי. אכלתי אז חריימה פירות ים שאמנם הייתה טעימה, אבל הכילה גם סרטן על שריונו, מה שהצריך כלי פיצוח שלא היו במצאי. חובבני משהו. הגישה של המלצר דאז עצבנה אותי. זה היה משהו בסגנון של - אין מה לעשות. תפצח עם הידיים... אני התעצבנתי ושאלתי בשביל מה מגישים סרטן במנה אם אי אפשר לאכול אותו... בקיצור - מקרה שגרתי של נותן שירות שבגישתו הדפוקה ובחוסר מקצועיותו הורס חוויה. השירות בכלל היה אז איטי ואנטיפתי. 

הגעתי ביום חמישי האחרון לחוויה מתקנת. ישבתי על הבר. קיבלתי מיד מים קרים ופוקצ'ה לוהטת עם מטבל עגבניות. טעים מאד. זה ללא חיוב.



ויתרתי על מנה קטנה (נגיד סלט). הזמנתי צלחת של פאלדה טלה עם פולנטה. נתחי טלה בבישול ארוך (ארוך מאד). הצלחת הייתה ענקית והגיעה גם עם סלט חומוס ועשבי תיבול טעים, חמצמץ ומרענן. נכחו שם גם תפו"א, עגבנייה שרופה, כרובית ובצל שרוף, עם שמנת חמוצה בצד. טעים מאד. הפולנטה היא מקמח תירס. היא הייתה טעימה מאד, אבל לנוכח גודל המנה, הסלט, הפוקצ'ה ושאר הירקות, היא אפילו מיותרת. יוצאים שבעים מאד גם בלעדיה. הבשר היה מצוין. קצת שומני (זה טלה - אין מה לעשות), אבל רך, טעים, מתובל נהדר ומנחם. תכלס - אחלה מנה לחורף, אבל היא עבדה נהדר גם בצהריים החמים של חול המועד סוכות. מזל שישבתי מתחת למזגן... המנה עלתה 59 ש"ח בלבד, ומדובר בצלחת שהיא ארוחה בשרית מלאה ונדיבה. מחיר מצחיק ביחס לגודל המנה, מרכיביה, טריותה ואיכותה. 




בקיצור - התיקון שהייתי צריך מהביקור הראשון בשמונה תוקן לחלוטין. שמונה היא מסעדה נהדרת. אם מוצאים בה מקום (כי אין הרבה), זה אחד המקומות הטובים והמשתלמים במדינתנו לעסקית צהריים. העסקית שאני אכלתי בה בחול המועד הייתה הטובה ביותר מבין שלוש הארוחות הנ"ל.

(*) בקלה למיטב ידיעתי כבר איננה. 

יום ראשון, 4 באוקטובר 2015

אירלנד - אפילו בה יש מסעדות מישלן...

טיול משפחתי באירלנד - 19-27 בספטמבר 2015

חלק שני - קצת פלצנות במסעדות מישלן...

אחרי שחוויתי לראשונה ארוחות מישלן בטוסקנה ביוני האחרון קיבלתי תיאבון...
לפני הטיול המתוכנן באירלנד בדקתי אם יש מסעדות מכוכבות באי הירוק. נכון למדריך מישלן הטרי לשנת 2016 של בריטניה ואירלנד יש באירלנד 9 מסעדות מישלן. בשנה האחרונה היו 2 מסעדות שאיבדו כוכב ושתיים חדשות שקיבלו כוכב. יש מסעדה אחת בדבלין עם 2 כוכבים ועוד 8 מסעדות עם כוכב אחד.

ניסיתי להזמין מקום מראש ל-7 אנשים ליום שישי בערב למסעדה בשם Chapter One בדבלין, שמבין המסעדות המכוכבות נראתה לי הכי מגניבה ופחות כבדה. היא ככל הנראה גם מסעדת היוקרה הכי פופולרית בדבלין. לצערי הם החזירו לי מייל שהם fully booked. נאלצתי לחפש חלופה והמקום שנבחר - מסעדת כוכב מישלן בשם l'Ecrivain - שנבחרה הרבה בגלל שהיא הכי קרובה למלון שלנו בדבלין. מרחק כ-10 דקות הליכה. הזמנתי לשעה 19:30.


מסעדת Loam ב- Galway (*)

ביום חמישי, יום לפני הארוחה היעודה בדבלין, כשעוד היינו ב-Galway, היה לנו ערב פנוי, היות וחזרנו למלון די מוקדם. לחבר'ה לא התחשק לצאת לעיר ולכן יצאתי לבדי. עשיתי רשימה של 3-4 מקומות טובים לארוחת ערב שאולי יתמזל מזלי ויהיה באחד מהם מקום.
המקום הראשון שבדקתי על הדרך - מסעדה בשם Loam.

Loam היא מסעדה חדשה למדי שנפתחה לפני כשנה. לשף קוראים Enda McEvoy, שף אירי שלפני Loam עבד במסעדת מישלן אחרת בגאלוויי בשם Aniar ועוד לפניה עבד בין היתר ב- Noma הדנית.
לפני הנסיעה בדקתי כמובן אופציות למסעדות יצירתיות ומגניבות בגאלוויי, היות והיו לנו 3 לילות בעיר. Loam היה אחד השמות שרשמתי. אז עדיין לא היה למסעדה כוכב מישלן. את הכוכב היא קיבלה ממש עכשיו, במדריך מישלן החדש של 2016. (לפני כשבועיים). לפני הכוכב הספיקו גם לבחור אותה למסעדת תגלית השנה לשנת 2015 באירלנד. לא רע בשביל מסעדה חדשה...

הנחתי שלא יהיה מקום. טעיתי. הגעתי בסביבות 18:45 בערב. היה ריק לגמרי. נכנסתי. בחור חביב בשם כריסטיאן (מנהל המסעדה לפי האתר שלהם) קיבל את פניי בחביבות. שאלתי אם הם פתוחים לסרוויס והוא אמר לי שכן והזמין אותי בחיוך להיכנס. כמובן שלא יכולתי להתנגד...
בהמשך הגיעו עוד כמה סועדים, אבל גם כשיצאתי בסביבות 20:15 היא עדיין הייתה רק חצי מלאה.

המסעדה מעוצבת בפשטות. אפילו בצניעות יחסית. אין מפות לבנות, אין נברשות מטורפות. מאד נקי ופשוט. הרבה עץ, קצת אלמנטים מודרניים. לא צפוף. המון מרחבים - כמו במדינה עצמה... כל זה כבר גרם לי לחבב את המקום. יש אווירה נעימה ורגועה.
שאלתי אם זה בסדר שאצלם תמונות ואמרו שבוודאי ושאני מוזמן להסתובב ולצלם.






התיישבתי וקיבלתי תפריט. האוכל הוא כהגדרתם מטבח אירי מודרני. התפריט נשען על תוצרת מקומית, ובאתר שלהם הם מציינים את כל הספקים שלהם ונותנים להם במה יפה ומכובדת. הלוואי שבישראל יתחילו לכבד ככה את היצרנים המקומיים.



הזמנתי שתייה. בקבוק מים מינרליים גדול (4.25 יורו) וכוס יין לבן (Verdura Blanco 2014 Empordalia Emporda, Spain). (לא באמת זכרתי את השם. זה מהאתר שלהם...). עלות כוס היין - 6 יורו. זה אומר בערך 26 ש"ח לכוס. מחיר מצחיק ביחס למחירי יין במסעדות יוקרה ישראליות (שמתחילים לעתים ב-40 ש"ח לכוס).

לפני המנה הראשונה קיבלתי 3 מנות ביס "לעורר את התיאבון". חטיפים. לא זוכר בדיוק מה היה בהן. כולן היו טעימות מאד. אחת כללה בין היתר מילוי של מוס סלמון (הקונוס בתמונה). השנייה הייתה גבינתית כלשהי (גבינת עיזים מוקצפת). השלישית (הוונטון) כללה מילוי של קרם שורש סלרי. משהו כזה...





יחד עם הביסים הנ"ל קיבלתי גם צלחת לחמים משובחים עם חמאה אירית טובה. אחד מהם היה לחם סודה שזה הלחם האירי המסורתי, ושפגשנו בכל מסעדה או פאב בהם ישבנו.



הזמנתי למנה ראשונה טרטר בקר עם חלמון וחזרזר מומלח (Goosberry - סוג של פרי יער שקרוב לדומדמנית - שזה מסתבר שמו בעברית. ותודה לויקיפדיה). עלות המנה 9 יורו. כשהבשר איכותי, טרטר בקר זו מנה מענגת. הטרטר של Loam היה כזה. עונג אמיתי לחך. מנה פרשית, מרעננת ונפלאה. היא כללה גם פרוסות צנונית דקיקות וקושטה בפרחים אכילים (כובע הנזיר כך דווח לי) שאשכרה גם הוסיפו אלמנט של טעם למנה, מעבר ליופי ולצבע.



למנה עיקרית לקחתי מנת דג. דג Monkfish (דג נזיר הים או שד הים) בדיו של דיונון עם כרוב ושמיר. מנה של 29.5 יורו. הגיעה מנה ירוקה לחלוטין. כמו אירלנד. פילה דג עטוף כולו בעלי ירוקים (בושל בוואקום), מונח על עלי קייל בצבע ירוק עז ודיו שחור של דיונון. מנה מאד פשוטה יחסית. זה בדיוק הכיוון של המסעדה. לתת לפרודוקטים להיות מרכז העניינים. 
דג Monkfish יצא לי לאכול בטוסקנה לפני כמה חודשים וזה מעדן. גם המנה הזו לא אכזבה. פילה הדג היה עבה ועסיסי. דג מושלם. אפילו הקייל שעד היום כשטעמתי אותו בהזדמנויות שונות לא חיבבתי אותו, השתלב נהדר והחמיא לדג.



לצד המנה הגישו צלחת עם תפוחי אדמה קטנים אפויים בקליפתם בשמן זית. הכי פשוט שיש.



על קינוח ויתרתי. מה שכן הזמנתי זה קפה. רציתי אספרסו. המלצרית אמרה שאין להם. יש קפה שחור. הזמנתי...
הגיע Roland, בחור אפריקאי למראה עם קנקן פילטר גדול והתחיל להסביר לי על הקפה. (באתר שלהם הוא מוזכר כברמן, מומחה הקפה ו-DJ לעת מצוא). הם טוחנים פולי קפה מניקרגואה במקום.
כזה טקס של מזיגת קפה עוד לא חוויתי... רולנד סידר את הפילטר, הוסיף את פולי הקפה, מזג את המים הרותחים והשאיר את הקנקן לחלחול אטי. בינתיים הלך להביא ספל, סוכר וחלב. מה אומר? היה קפה מצוין. עלה 2.90 יורו. פחות מ-13 ש"ח...



יחד עם הקפה הגיעה צלחת קטנה עם כמה מתוקים נחמדים.



אחרי הקפה לא החמצתי הזדמנות לקפוץ לשירותים של מסעדת מישלן. בעיניי זה חלק חובה מחוויית מסעדת מישלן.



הזמנתי חשבון. הוא הסתכם בקצת יותר מ-51 יורו. זה משהו כמו 225 ש"ח לארוחת ערב של מנה ראשונה, עיקרית, שתייה קלה, כוס יין וקפה. לחלוטין מחיר שפוי. ברוב מסעדות השף בארץ זה היה עולה הרבה יותר. השירות היה יוצא מן הכלל. חבר'ה מאד נחמדים, חייכניים, לבביים, תקשורתיים ולא פלצניים. בקיצור - מי שבא לגאלוויי ורוצה מסעדה טובה - שיחפש את Loam.


(*) מסתבר שבינואר 2023 המסעדה נסגרה בגלל עלויות התפעול.

ביום המחרת (יום שישי בבוקר) כאמור עשינו את המסע מגאלוויי לדבלין. הגענו לפני הצהריים לדבלין. עשינו צ'ק אין במלון. נחנו קצת ויצאנו להסתובב קצת בעיר. אחה"צ חזרנו להתארגנות קצרה במלון יצאנו רגלית להליכה הקצרה לכיוון המסעדה, אליה הזמנתי מקומות מראש.


מסעדת l'Ecrivain - דבלין:


הגענו למסעדה בזמן. הכניסו אותנו ברשמיות, אחרי שבדקו שאכן יש הזמנה. (עיוותו את השם שלי מ- Erez ל- Evez ברישום. סלחתי...). לקחו מאיתנו בטקסיות את המעילים ואת הג'קטים וכל אחד קיבל מספר לקולב.





עלינו לקומה השנייה, שם חיכה לנו השולחן הערוך לשבעה. המסעדה הייתה די מלאה בזמן שנכנסנו. כשיצאנו לא נותר מקום אחד פנוי. חיים טוב בדבלין...
הושיבו אותנו בשולחן האלגנטי. בניגוד למסעדה מהיום הקודם, זו מסעדה אלגנטית ופלצנית הרבה יותר. משדרת יותר יוקרה ויותר קלאסית מבחינת העיצוב שלה.
בקיצור - עפים על עצמם הרבה יותר מ- Loam בה הייתי יום לפני. גם קהל הסועדים היה נראה הרבה יותר אלגנטי ופלצני מהיום הקודם.



המסעדה הזו היא מסעדה צרפתית-אירית. פירוש השם בצרפתית זה the writer, ואכן במסעדה יש תמונות ופסלים של כל מיני כותבים (סופרים ומשוררים) איריים גדולים.


הבעלים הם בני זוג - דרי קלארק וסאלי-אן קלארק (שהסתובבה במסעדה והתחנפה למי שצריך...). דרי קלארק הוא גם השף הראשי. הוא כנראה נחשב שף-סלב באירלנד. ב-2015 הוא זכה בתואר שף השנה של מגזין FOOD&WINE Magazine.
יש להם כוכב מישלן משנת 2003 ועד היום. respect. השף הראשי בפועל כיום הוא בחור בשם טום דויל שהצטרף במרץ 2015 למסעדה.

קיבלנו תפריטים. המחירים כאן יקרים מאד. מנות ראשונות של 17-20 יורו. עיקריות של 36-40 יורו. קינוחים בכ-14 יורו.
הזמנו מנות ראשונות ומנות עיקריות. על יין ויתרנו. הכוס הכי זולה הייתה בסביבות 10 יורו. רובן עלו הרבה יותר.

קיבלנו לחמים לסיפתח (לחם סודה אירי, פוקצ'ה ולחמניות עגולות קשות ולא ממש ברורות). לצידם הייתה חמאה עם גבינה כחולה כמדומני. בסה"כ טעים וטוב מאד. הלחם הוא אקסטרה לארוחה ועושים refill במידה ונדרש.
קיבלנו גם מתאבני ביס כלשהם. משהו עם מוס לובסטר. טעים מאד. גם אלה בינינו שלא משתגעים על פירות ים אהבו.




הזמנו גם מים מינרליים. זו טעות. המסעדות מהסוג הזה חושבות שיש להן את ההיתר לפתוח עוד עוד בקבוקי מים מינרליים במהלך הארוחה. התכוונו להזמין בקבוק אחד או מקסימום שניים או שלושה לשולחן כולו. בפועל נפתחו לא פחות מ-7 בקבוקים במהלך הארוחה. יקרים הבקבוקים האלה... בכל פעם שמישהו לגם מעט מהמים שבכוסו, והניח את הכוס על השולחן, אצה רצה מלצרית לבקבוק ומילאה קצת את הכוס. חלילה שתתרוקן. מאוחר מדי גילינו את השיטה. צריך פשוט להחזיק את כוסות המים ביד כשהמלצרית חשה לעשות refill. טוב. מטעויות לומדים.

עוד קטע שירותי מגוחך זה מפיות הבד. אם מישהו קם לשירותים ומניח ברישול את המפית על השולחן, מיד קופצת מלצרית, מקפלת את מפית הבד באלגנטיות ומניחה על השולחן. די מעצבן ומוגזם. בעיקר כשמדובר בשולחן גדול למדי של 7 סועדים. השירות בכללותו היה מלחיץ למדי ומאד פורמלי, גם ביחס למסעדות המישלן הקודמות שביקרתי בהן. יש סומלייה שעוברת כל כמה דקות ורואה שהיין לא אוזל מהכוסות, יש אחראית משמרת שעושה רונדלים כל כמה דקות, כדי לוודא שהכל מתקתק. לפחות המלצרית עצמה ששירתה אותנו הייתה נחמדה וחייכנית יחסית ואמרה לי שאין מניעה לצלם קצת תמונות.

בכל אופן מה שהכי חשוב זה האוכל. הוא כאמור יקר להחריד, אבל טעים ומשובח במיוחד. במנות העיקריות אנחנו עשינו עוד טעות של טירונים ולא הזמנו תוספות (side orders) ב-4.5 יורו כתוספת לשולחן. הם כנראה קלטו את זה והניחו לנו 2 צלחות פירה טוב על חשבון הבית.

אני לא אפרט כל מנה שהוזמנה. היינו 7 וזה יותר מדי. השורה התחתונה היא שכל המנות הראשונות היו מצוינות. מעוצבות ומוגשות לעילא, מושקעות וטעימות ביותר. בגזרת האוכל יודעים כאן את העבודה. הסגנון הצרפתי בהחלט ניכר ובלט כאן, גם בטעמים, גם בחומרי הגלם וגם בטכניקות הבישול.

בין המנות הראשונות שנאכלו:

טרין ברווז עם סלט אנדיב, פרפה כבד, תפוחים ופטריות שימאג'י כבושות. עלות - 17 יורו. מנה מעולה. אמא שלי הזמינה ונהנתה מאד. ראוי לציון פרפה הכבד. מדהים.
סלמון אורגני שבושל למחצה בוואקום והיה נראה ורוד ונא לחלוטין, אם כי לא היה כזה. (בישול בטכניקת Mi-Cuit. טכניקה צרפתית. תעשו גוגל...). הסלמון הוגש בכלי אטום שגם עישן אותו במקצת, יחד עם חזרת, תפוחי אדמה ועוד כמה דברים. כשפתחו את הכלי עלה לאוויר עשן ארומטי. מהמנות שטעמתי זו כנראה המנה הכי טובה, עם ההגשה הכי מיוחדת, למרות שחומר הגלם הוא לכאורה פשוט ומוכר. המנה עלתה 18 יורו.
חזה של Grouse - חזה של תרנגולת בר או שכווי שהוגש עם ארטישוק ירושלמי ונקניק מאותו עוף. 19 יורו.
סקאלופס - עם ארטישוק (vi let artichoke), קרם פרמזן וקצף ארטישוק. זו המנה הראשונה שאני הזמנתי. עלתה 22 יורו. מנה יוצאת מן הכלל. בשביל 96 ש"ח למנה חסר שהיא לא תהיה פנטסטית... מנת סקאלופס מושלמת. עם משחקי מרקמים נהדרים ושילובי טעמים מוצלחים מאד.



המנות הראשונות (וגם העיקריות) הוגשו כמובן לכולם בתזמון מושלם. שירות בכלל ותזמון בהגשה בפרט, הם האלמנטים שיפילו מסעדות ישראליות בהנחה שהן יהיו פעם מועמדות למישלן. ודאי כשמדובר בשולחן רב משתתפים כמו שלנו.

אחרי המנות הראשונות קיבלנו מנקי חך אישיים לכל אחד:
היה כאן איזשהו סורבה ליים עם עוד איזה אלמנט מלוח (פיסטוקים?) ששכחתי מה הוא היה... סה"כ חמוד.



מנות עיקריות:
כאן היו רק 3 מנות שונות שהזמנו. 3 מנות פילה בקר, 3 מנות צבי ומנת דג.

מנת פילה הבקר כללה נתח פילה בקר אירי מיושן צרוב, פירה פטריות (מעולה) ועוד כמה מרכיבים שאין לי מושג מה הם.
היא עלתה 40 יורו. כ-175 ש"ח. נכון שיש לא מעט מסעדות תל אביביות עם מנות בסדר מחירים כזה, אבל עדיין ביחס לגודלה המחיר גבוה מאד, למרות איכותה. (10 יורו פחות ממחיר כל הארוחה שלי מהערב הקודם). המנה יש לציין הייתה שוב יוצאת מן הכלל.



מנת פילה דג שט-צד צלוי (יענו Turbot), עם צדפות (מולים), סלקים, מלפפון, פטרוזיליה וענבים מומלחים. מנה של 42 יורו שאחי הזמין ואחרי שסיים להידהם מהמחיר נהנה ממנה מאד.

המנה שאני הזמנתי -
מנת בשר אייל סיקה (Sika Deer). נתחים מאזור הירך של האייל עם סלקים, ציר ערער, סלק עלים ופטל שחור מותסס (או בעברית צחה אסנה - blackberries). מנה שעלתה 36 יורו. מנה מעולה. טעמים מעולים של הבשר. מרקם נפלא של הנתח (אייל או צבי או מה שזה לא יהיה). גם הסלקים שהיו בכל מיני מרקמים היו טובים מאד.



אלה המנות. יקרות כאמור להחריד, אבל באמת מעולות אחת אחת. קיבלנו כאמור גם 2 צלחות לא גדולות של פירה תפוחי אדמה קרמי וחמאתי, כמיטב המסורת הצרפתית.

יש לציין שלמרות חששותינו יצאנו שבעים. גם הצעירים הרעבתנים. הלחם שהוגש בהתחלה וכבדות חומרי הגלם עשו את העבודה.


בארוחה כזו כמובן אסור לוותר על קינוחים. לפחות דגימה. לקחנו 2 קינוחים.
כל הקינוחים עולים 13.95 יורו מלבד אחד שמוגדר זוגי ועולה 20 יורו (טארט טאטן תפוחים).

הקינוח הראשון:
טארט לימון: עם מרנג, פטל שחור טרי, סורבה פטל שחור. מנה פנטסטית, אין מה לומר. אני מת על קינוחי לימון, וזה בהחלט אחד הטובים שטעמתי.



הקינוח השני:
קינוח שוקולד: עוגת שוקולד מותך (Moelleux בצרפתית), מלח, גלידת חמאה חומה וטונקה. עם מרכיבים כאלה אי אפשר לפספס. קינוח נפלא נוסף.



זהו. שילמנו את החשבון המופקע למדי. יצא כ-70 יורו בממוצע לאדם. האוכל היה לפחות נהדר. מושקע מאד ועשוי ללא דופי. בהשוואה למסעדה מהיום הקודם, אין ספק שהמנות היו יותר מורכבות ומפונפנות. מנות מלאות מרכיבים מובחרים ושימוש בטכניקות בישול עילי.
החוויה כולה היא בעיניי חוויה שכל חובב אוכל צריך לחוות לדעתי. גם מי שלא foody מטורף צריך לסמן וי על חווית מישלן, פלצנית ככל שתהיה. 300 ש"ח לארוחה זה אמנם המון, אבל כחוויה קולינרית חד פעמית זה כדאי.
(מסעדות 2 כוכבים ויותר יכולות לעלות על 500 ש"ח ולהתקרב לעתים גם ל-1,000 ש"ח לארוחה לאדם. זה מטורף ונועד רק לעשירון העליון, שיכול להרשות לעצמו). אנשים כמונו, עם משכורות סבירות, נגיד מעמד בינוני בארץ, שיסתפקו בארוחת כוכב אחד...

ולפני סיום - קפיצה לשירותים...
כאן הדלת:


וזה בתוך תא השירותים: משקיעים כאן תודו...




להתראות בטיול הבא...