יום ראשון, 28 ביוני 2020

אואזיס התמיד מעניינת של רימה אוליברה - ארוחת ערב של יום אחרי יומולדת

אואזיס של רימה אוליברה. 11 ביוני. יום אחרי יומולדתי. 

הזמנו מקום ל-3. לא הייתה שום בעיה למצוא מקום פנוי לשלושה מאתמול להיום, על אף העובדה שהמסעדה פועלת שני ערבים בלבד בשבוע נכון לימים של אחרי הסגר (חמישי ושישי בערב). ללמדכם כמה לא קל להיות בעלים של מסעדה בימים האלה. אז נכון, אואזיס היא לא מסעדת קונצנזוס גם בימי שגרה - בגלל הסגנון, בגלל האוכל הלא מתחנף והלא שגרתי, בגלל המחירים. היא יותר מסעדה לפודיז. יש כמה מסעדות כאלה שמראש לא פונות לקהלים הרחבים ומייעדות את עצמן לקהל מצומצם של "מביני עניין קולינריים". אואזיס היא כזו. גם ברוט למשל. הרבה סועדים ימצאו מקומות כאלה כפלצניים. לי כמובן אין שום בעיה כל עוד טעים ונעים שם, האיכות גבוהה וה-value for money סביר פלוס. ציפיתי אגב שמסעדה שנחשבת איכותית כמו אואזיס כן תצליח להיות עם תפוסה מלאה יחסית (תחת המגבלות), ודאי אם היא פועלת רק פעמיים בשבוע, אבל בשעתיים שישבנו במסעדה היא נותרה די ריקה. 3-4 שולחנות + 2 זוגות על הבר. נותרו לא מעט מקומות פנויים. 

בפעמיים שישבתי באואזיס עצמה בעבר נהניתי מאד, אם כי יכולתי להבין ביקורות ששמעתי וקראתי על תמורה לא מספקת לכסף שיש שם. (ישבתי עוד פעם אחת בצהריים בעסקית המקסיקנית שלהם שהוצעה לפני ימי הקורונה תחת השם El Gato Azul. היה טעים אבל לא מספק). על אואזיס כבר שנים יש דעות לכאן או לכאן. אפילו בקרב פודיז היא רחוקה מלהיות קונצנזוס. יש מעריצים שסבורים שזו מסעדה בטופ 5 בארץ וכל מנה שיוצאת תחת ידיה של השפית (המוכשרת מאד) רימה אוליברה היא masterpiece. יש אחרים שלא מבינים על מה ההתלהבות וחוו חוויות לא טובות בלשון המעטה. הציפיות האישיות שלי מאואזיס היא לקבל אוכל ייחודי, שובר שגרה, מעניין ועז טעמים. על תמורה גבוהה במיוחד לכסף במקרה הזה אני פחות בונה - אבל אני רוצה שלפחות יהיה לי טעים במיוחד. שעל המנות (הכנראה לא גדולות) שאקבל אני אגיד wow. תכף נראה אם תקוותיי התגשמו.

הזמנו מקום לשעה 19:00. מוקדם יחסית. היינו ראשונים. כאמור גם אחרי שעתיים היה שפע של מקום פנוי. 



קוקטיילים. בהתחלה קיבלנו שוטים של בלאדי מרי. אח"כ כל אחד הזמין קוקטייל. שלי היה הנגרוני מימין. איכותי וטוב. 
בהמשך הזמנתי עוד כוס של הבלאדי מרי המוצלח מאד. שניהם עלו אי שם סביב ה-45 ש"ח לכוס.


התפריט. תפריט פיוז'ן יצירתי של שפית יצירתית שמשתנה תדיר. סיבוב עולמי מיפן ליוון, מאיטליה למקסיקו, מצרפת לוייטנאם וחזרה לישראל. אין ספק שהתפריט הוא אחד הייחודיים והמעניינים שיש כאן בארץ. לפחות על הנייר. יש גם התאמות צמחוניות/טבעוניות/נטולות גלוטן.


מנה ראשונה שהצמחונית שבחבורה הזמינה: סלט זוקיני נא "א-לה רומא". 58 ש"ח. מנה קבועה שהיא מהקלאסיקות בתפריט שנדגמה גם בארוחה קודמת שלי באואזיס, לפני 5 שנים (בדקתי כאן. עלתה אז 46 ש"ח בלבד). המנה כללה הפעם קישואים ולא זוקיני (לא משהו שטרחו ליידע עליו אבל תכלס זה לא ממש ביג דיל). כמו אז - מנה צמחונית מצוינת. סלט טרי ורענן מהמצטיינים במסעדותינו. הרבה בזכות הפקורינו רומאנו המעולה והמינון הטוב של שמן הכמהין הלבנות. 


מנה שאני בחרתי: סקאלופ טמפורה. "סקאלופ" מאובק באבקת תה ירוק מאצ'ה, פונזו של ניגורי סאקה, יוזו קושו, סומן של שזיף ורוד ושיסו מהגינה של רימה. 89 ש"ח. המון כסף למנה קטנה אבל מעולה. מאד אהבתי. שילובי טעמים מענגים ומעניינים. אומאמי פיקנטי-חמצמץ-מתקתק במיטבו. הסקאלופ ככל הנראה נחתכו לחצאים ומה שהיה כאן זה 6 חצאים דקים למדי של סקאלופ לא גדולות במיוחד לכתחילה. לפחות מבחינת טעם ואיכות זה סיפק את הסחורה. אחת ממנות הסקאלופ הטעימות שאכלתי למרות המחיר הגבוה מדי. זו הייתה לטעמי המנה הכי הטובה של הערב.




מנה ראשונה נוספת שנאכלה: צ'אוואן מושי. קאסטרד מסורתי מאודה עם דאשי, לובסטר, אדממה ושיסו מהגינה של רימה. שוב יפן. אני רק טעמתי. שותפי לארוחה אכל את רוב רובה. פעם ראשונה שהוא טועם לובסטר. היה לו טעים והוא נהנה אבל לא יותר מזה. לטעמי התמחור של 95 ש"ח ביחס לכמות בשר הלובסטר שהייתה כאן הוא די מטורף. נחמד שמשתמשים בחומרי גלם מעולים ושיש שפית שמכינה מהם מנה מיוחדת וטעימה, אבל צריך לדעת גם לתת תמורה סבירה לכסף. היו כאן בערך 2 או 3 כפיות לא גדולות של בשר לובסטר. פשוט לא מספיק. בספטמבר 2019 אכלתי בקיטו קאטו היפנית מדיזינגוף מנה של צ'און מושי (כך כתבו את זה שם) עם סורימי, דג לבן, עוף, שרימפס, אדממה, שימג'י ושיטאקי שעלתה 46 ש"ח בלבד. מנת לובסטר של צבתות לובסטר טרי וסקאלופ בטמפורה על מצע ביסק לובסטרים עלתה שם 87 ש"ח והכילה פי כמה יותר לובסטר. רק לשם השוואה. אז אולי הטעמים וחומרי הגלם של רימה אוליברה מיוחדים ואיכותיים יותר, אבל לא יזיק להיות יותר לארג'ים.



עוברים לעיקריות.
מנה עיקרית אחת: מקסיקו סיטי (MEX). טאקו קארנה אסאדה. נתחי שייטל על הגריל במרינדה של אצ'יוטה, חסה פריכה, סלסה "סרג'יו", שמנת חמוצה, בצל וחלפיניו כבוש בעבודת יד על 3 טורטיות מקמח תירס. זו מנה שנשארה מארוחות הצהריים המקסיקניות שהופעלו באואזיס תחת השם El Gato Azul. להבנתי היו משלוחים של חלק מהמנות גם בתקופת הסגר. הבחור אכל ונהנה מאד. טעמים מעולים. התמחור - 104 ש"ח. גבוה מאד בשביל טאקו. ונכון זה טאקו מעולה עם בשר מעולה, סלסות ורטבים משובחים תוצרת בית אבל זה עדיין טאקו. בצהריים שלי באל גאטו אזול 3 יחידות כנ"ל עלו 81 ש"ח בלבד. (וגם זה לא זול כלל וכלל). בקיצור - אם לשלם מחירים מופקעים על אוכל מקסיקני טוב ככל שיהיה, צ'ימיצ'נגה עדיין לוקחת לטעמי בקלות.


המנה העיקרית שלי: סרדיניה (AHO), ניוקטי די סארדי בוטרגה. ניוקטי בעבודת יד, מולים טריים, בוטרגה, ארטישוק איטלקי, פסטיס, חמאה, עשבי תיבול וגרידת לימון. 148 ש"ח. לפחות כמות המולים כאן הייתה בסדר. לא שיא הנדיבות אבל כמות די ראויה (אם כי הייתי שמח לקבל מולים קצת יותר גדולים). הטעמים של המנה - spot on. תיבול פנטסטי. רוטב טעים ביותר. בישול מצוין של כל המרכיבים - חוץ מהניוקטי עצמם. ניוקטי סארדי זה סוג פסטה מסרדיניה מקמח דורום. פסטה קצרה מגולגלת ומחורצת. הניוקטי שאנחנו קיבלנו (הוזמנה מנה זהה גם בגרסה צמחונית) היו יותר מדי נוקשים. זה לא היה נורא אבל טיפה הפריע. עוד דקה-דקה וחצי בישול היו עוזרות לאל דנטה מושלם. חבל. בדרגת בישול מושלמת הייתי מדרג את המנה כאחת ממנות הפסטה הכי טעימות שאכלתי כי כל השאר היה תענוג.



ואותה מנה רק בצמחוני. עם פטריות מלך היער. הסועדת אכלה ונהנתה מאד מהטעמים (וכמוני פחות נהנתה ממידת העשייה של הפסטה עצמה). לא זוכר כמה עלתה המנה. ודאי פחות משלי. להערכתי סביב ה-100 ש"ח. בהחלט יקר ביחס למנה צמחונית לא ענקית.


שוט מוקצף של גלידת תה ירוק ופרחי יסמין. טעים מאד. מנקה חך קטן וחמוד במיוחד לפני הקינוחים.


תפריט הקינוחים. גם פה בסה"כ די מעניין ושובר שגרה.


"סנדביץ' גלידה". גלידת קרמל ומלח ים בין שתי עוגיות שקדים. 48 ש"ח. מחיר לא נוראי לקינוח לא גדול. הוזמנה מנה אחת ע"י כל אחד משותפיי לארוחה. אני רק טעמתי. טעים מאד. הגלידה תוצרת בית הצטיינה בטעמיה ובמרקמה המושלם. עוגיות השקדים היו טעימות ופריכות. קינוח לא מאד מורכב אבל עשוי היטב.


טארט טאטן עם גלידת לגאבולין 16. הקינוח שאני הזמנתי. 48 ש"ח. בניגוד למנות הראשונות והעיקריות שמתומחרות גבוה מאד, הקינוחים מתומחרים גבוה אבל בסטנדרט התל אביבי של מסעדות שף. המלצר שהגיש לי את המנה ציין שזו הגלידה השנייה הכי טובה בארץ. הוא ציין גלידה אחרת שהייתה בתפריט של אואזיס בעבר כטובה ביותר (שכחתי איזו). אז הגלידה הייתה טובה מאד אבל ודאי לא השנייה הכי טובה שאכלתי בארץ. גם לא השלישית. כשראיתי גלידת לגאוולין פנטזתי על הגלידה אולי הכי טובה שאני אכלתי בארץ - דווקא של דיוויד פרנקל מפרונטו, בארוחה טעימות מיוחדת של מבחר שפים בהשקת מותגים חדשים של ג'וני ווקר. זה היה ב-2013 וזו הייתה גלידת חמאה חומה וויסקי ג'וני ווקר. 7 ומשהו שנים והיא עדיין זכורה לי כגלידה מושלמת. הגלידה הזו הייתה טובה מאד עם שילוב טעמים טוב (מריר-מתקתק-מאלטי) ומרקם מושלם אבל היה חסר לי דווקא עוקץ של טעם מעושן חזק יותר שציפיתי מלגאבולין. המתיקות של כל הקינוח הייתה מאוזנת היטב. הטארט היה חביב וטוב. קינוח טוב ומהנה שהיווה סיום מוצלח לארוחה לא נטולת בעיות.


זו הייתה ארוחת ערב של יום אחרי יומולדת שהייתה בסה"כ איכותית ומהנה, עם אי אילו בעיות נקודתיות ובעיה אחת די קריטית של תמורה לכסף. כמו שכתבתי בהתחלה, במסעדה כמו אואזיס, אני מצפה שהמנות שאני אוכל יגרמו לי להגיד wow. גם אם אלה מנות קטנות ויקרות לאללה, אני אצא שבע רצון אם אני אוכל מנות מיוחדות עם טעמים מדהימים. מה שאכלנו כאן היה לרוב טוב עד טוב מאד אבל לא מדהים. כמעט לא אמרתי לעצמי wow על המנות. הארוחה מלפני חמש שנים זכורה לי יותר לטובה. ועדיין עם הבעיות, עם חוסר השלמות והמחירים המופקעים למדי, אואזיס היא עדיין נווה מדבר מבורך, ייחודי ומעניין בנוף הקולינרי הישראלי, ורימה אוליברה היא ודאי אחת השפיות היותר מרתקות שיש כאן. אני כנראה אשאר איפה שהוא באמצע בין המעריצים המושבעים למבקרים, ואשוב בהזדמנות לנסות יצירות אחרות.

יום רביעי, 17 ביוני 2020

לחגוג יציאה מהסגר - ארוחות צהריים חגיגיות של אחרי קורונה: חזרה לאנימאר ול-85/15

בשעה טובה זה קרה. ב-27 במאי חזר חלק לא מבוטל מעולמו של הפודי הממוצע למסלולו כשמסעדות החלו לפתוח מחדש את חלליהן לישיבה פיזית. שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. נכון, זה עדיין לא בדיוק מה שהכרנו לפני כן. זה כמובן כפוף להגבלות שונות ומשונות כמו הגבלת כמות, ריווח שולחנות, בדיקות חום, הצהרות בריאות, והסדרי ניקיון והיגיינה למיניהם, אבל זה כבר משהו. כמובן שיש מסעדות שעדיין לא חזרו לפעילות כלל או חזרו לפעול במתכונת חלקית ביותר (משייה למשל פתחה רק באמצע יוני. קיטשן מרקט עדיין סגורה ואין כוונה לפתוח כל עוד יש הגבלות), אבל ככלל, לפחות בתל אביב, חזר האקשן. 

אחרי כ-3 חודשים ארוכים ומדכאים נטולי ישיבה במסעדות כבר הספקתי לחזור פיזית לכמה וכמה מסעדות בשבועיים וחצי שעברו. בכולן זה היה ביקור חוזר. עוד לא פקדתי מקום חדש לגמרי עבורי. חזרתי למוכר ולאהוד (בעיקר מסעדות לצהריים שקרובות למשרד כמו בטשון דגים, קאב קם, האחים או B12). בפוסט הזה אפרט על שתי מסעדות חדשות יחסית (שתיהן נפתחו בסוף 2019) שבשתיהן ביקרתי בינואר-פברואר 2020 ושתיהן היו אולי המסעדות החדשות שהכי נהניתי מהאוכל שלהן ברבעון הראשון של 2020: אנימאר ו-85/15. בשתיהן הייתי בארוחות צהריים חגיגיות שלא במסגרת העבודה, אחת בצהרי חג שבועות והשנייה בצהרי יום ההולדת שלי.


אנימאר - ארוחת צהרי שבועות מול הים ומלצרים עטויי מסכות:

חג שבועות חל ב-29 במאי. לא נסעתי למשפחה בחג הזה והחלטתי לצאת לטיול רגלי מהבית לאזור נווה צדק. משם הצפנתי לכיוון הטיילת וכשהתחלתי לחוש רעב חשבתי דווקא על בר 51 ברחוב הירקון. התאים לי לשבת על הבר ולנשנש כמה דברים. היה סגור. (להבנתי נכון לעכשיו הם פותחים רק בערבים כולל ביום שישי). אז המשכתי צפונה במטרה לבדוק אם אנימאר פתוחה. בפעמיים הקודמות שלי בדצמבר וינואר מאד נהניתי ולשמחתי היא אכן הייתה פתוחה. המסעדה אגב החלה לפעול בימים אלה גם בסרוויס צהריים בימי אמצע השבוע. נכנסתי באזור שעה 13:00. הייתי ממש הראשון בסרוויס הצהריים הזה. בהמשך הגיעו עוד כמה וכמה סועדים כך שרוב השולחנות שצמודים לחלון של הים היו מאוישים. כשנכנסתי כמובן מדדו לי חום וכל נותני השירות חבשו מסכות, כולל הלל תווקולי עצמו שנצפה פעם אחת ביוצאו מהמטבח. 

תפריט קיץ 2020. פה ושם שינויים מחודשי החורף.


אנחנו בחג הגבינות והחלב ולכן כנשנוש התחלתי הזמנתי צלוחית קטנה של כדורי לאבנה ביתית, עם שרי מוחמץ, עלי גפן וזעתר ירושלמי. 16 ש"ח. טעים.


שאלתי את המלצר אם אוכל לקבל פרוסת לחם יחידה ללאבנה. הוא אמר כמובן שכן וחזר עם כל הכבודה המצולמת. סלסלת לחמים ופוקאצ'ה, זיתים סוריים בשמן אריסה, סלסת עגבניות וגבינת טולום עם שמן זית. למעשה קיבלתי על חשבון הבית 2 צלוחיות קטנות כצ'ופר. פינוק. הכל היה טעים מאד.



כמנה ראשונה אחרי נשנושי הפתיחה הזמנתי סשימי טונה, חציל וסלק מהאש, קרמל שאטה, יוגורט, שומשום אתיופי, צ'ילי, כוסברה ובצל קריספי. לפי התמונה כנראה שהיו כאן גם פרוסות של פאקוס קטן ועלי נענע. לקחתי את המנה הקטנה יותר שעלתה 50 ש"ח. הגריסיני בתמונה היה חלק מסלסלת הלחמים של הפתיחה. הוא סתם התלבש לי יפה על הצלחת. זו הייתה מנה קטנה וטעימה מאד עם טונה איכותית ותיבול מצוין. הייתי מוותר כאן על החציל השרוף ומסתפק בסלקים. חציל שרוף בעיניי הוא מרכיב דומיננטי שעלול להאפיל על הטונה העדינה. המינון שלו כאן לא האפיל עליה אבל עדיין אפשר לוותר עליו.



גם אלכוהול היה כמתבקש. קוקטייל מוחיטו אנימארי עם עראק, נענע, סוכר, ליים וסודה. קוקטייל ים תיכוני קיצי, מרענן וטוב בכמות נדיבה אבל מתומחר לטעמי יקר מדי. 52 ש"ח. גם אם העראק איכותי זה כולה עראק ולא סינגל מאלט. 



זה צילום אחרי כ-45 דקות. לפחות אני כבר לא לבד..


תפריט צלחות הביניים והצלחות הגדולות. בביקורים הקודמים שלי ויתרתי על צלחות גדולות והסתפקתי בקטנות וביניים. כך גם עכשיו.


הזמנתי מנת צלחת ביניים של תמנון ושרימפס בפלאנצ'ה, יוגורט עיזים, תפו"א באטר, במיה, אורגנו, צ'ילי, ויניגרט לימון כבוש ואריסה, זיתי טאסוס ושומשום. צלחת ים תיכון. 96 ש"ח. מנה טעימה ביותר. יצורי הים היו איכותיים ועשויים מצוין עם טעמי גריל בולטים (פלאנצ'ה עושה נפלאות בפירות ים. החריכה הקלה מוציאה מהם את המיטב בעיניי). כל שאר המרכיבים השתלבו מצוין והיו עשויים כמו שצריך. הבמיה למשל נותרה מעט קריספית ולא הייתה רירית כלל. הרוטב היה פיקנטי ומלא טעמים. בקיצור - ללקק את הצלחת. כמה התגעגעתי לפירות ים טריים שעשויים כמו שצריך.



ועוד צ'ופר לחג. בעודי נהנה מהמנה שהזמנתי נחתה על שולחני עוד מנה ממנות הביניים. גבינת ג'יבני צרובה של ג'ת, קריספ עלי גפן, סלסה עגבניות, צ'ילי, זעתר ירושלמי ושמן זית קורנייקי. מנה שבתפריט מתומחרת ב-45 ש"ח. עסק לוהט וטעים. המינוס היחיד היה שג'יבני היא גבינה די עדינה בבסיסה אז אחרי 2-3 ביסים העסק מעט משעמם למרות שהתיבול ועלי הגפן הקריספיים נותנים את הקיק. אני מניח שזו מנה שיותר מתאימה לשיירינג.



הייתי מלא לחלוטין מכל הנ"ל אבל אנחנו בארוחה חגיגית במיוחד תרתי משמע. גם חגיגת היציאה מהסגר וגם חג שבועות. אז גם קינוח. ברור. קצת סוכר לפני החזרה הרגלית הביתה שחיכתה לי (משהו כמו 3.5 ק"מ).


את הבסיסה והספומה קטלנה אכלתי בארוחות החורף. רום באבא עם משמשים וזעפרן זה כנראה טעים אבל זו עוגה ואין מקום. אז הזמנתי את קינוח הקפה: סורבה קפה שחור והל, קציפת קפה, קראמבל אמרטי וטוויל שוקולד. 48 ש"ח. אני מחבב קינוחי קפה וכאן מקבלים את זה חזק במיוחד. העסק היה מוצלח וטעים. במיוחד הסורבה הקפאיני. קציפת הקפה הייתה אוורירית מאד. הדבר היחיד שהייתי מחליף הוא טוויל השוקולד. נכון ששוקולד וקפה הם שילוב מוצלח אבל גם לשוקולד וגם לקפה יש מרירות מסוימת ולכן הייתי משלב כאן משהו קראנצ'י אחר, עדין יותר. בכל אופן בהחלט נהניתי. קינוח חזק שמתאים למנעד הטעמים החזק והמתובל של רוב המנות של אנימאר.



השעה כבר 14:30. בכל זאת יש כמה וכמה תל אביבים שהחליטו להצטייד במסכות, לחרף את נפשם ולסכן את בריאותם במסעדה בצהרי חג שבועות..


היה תענוג. איזה כיף היה לחזור לאכול פיזית במסעדה. כנראה שלא משנה איפה הייתי יושב, גם אם זו הייתה מסעדה בינונית עם אוכל סטנדרטי, עדיין הייתי נהנה מעצם הישיבה בחוץ. לשמחתי אנימאר היא מסעדה מצוינת, עם אוכל משובח ושף מוכשר שעושה אחלה עבודה, אז ההנאה שלי הייתה שלמה. וואלה התגעגעתי. אני מניח שמתישהו כשאהיה באזור אכנס שוב לבדוק את תפריט צהרי אמצע השבוע.


85/15 - ארוחת צהרי יומולדת מול כיכר העירייה וברמנים במסכות:

קופצים ל-10 ביוני. יומולדת שמח לי. כרגיל אצלי זה יום בו אני לא עובד. בשנים האחרונות באופן די קבוע הייתי אי שם בעיר אירופאית ופינקתי את עצמי בארוחה טובה במיוחד. השנה - תקועים כאן. חיפשתי מקום לארוחת צהריים טובה. (למחרת בערב הזמנתי מקום באואזיס. פוסט יגיע). יש מסעדות שמסקרנות אותי ורציתי לנסות אך הן עדיין לא נפתחו (רביבה הקומה השנייה למשל שהציעה לפני הקורונה ארוחות צהריים מושקעות או קיטשן מרקט שחשבתי לנסות את התפריט החדש של פוסט עידן יוסי שטרית). לג'ורג' וג'ון שנפתחה גם לצהריים לא התחשק לי להרחיק. בסוף בחרתי לחזור ל-85/15 החביבה סמוך לכיכר רבין שעם הפתיחה המחודשת החלה להציע עסקיות צהריים של אמצע שבוע. כמו באנימאר גם ב-85/15 זו פעם שלישית שלי. לא הזמנתי מקום מראש. סמכתי על כך שיהיה מקום וכך היה (אם כי התפוסה הייתה די יפה והפתיעה אותי לטובה). 



תפריט העסקיות. כמו תפריט הערב של לפני הקורונה, גם הוא תפריט מהודק ולא גדול במיוחד במחירים סבירים בהחלט. העסקית כוללת מנה ראשונה, עיקרית ולחם במחיר העיקרית.



הזמנתי מנה ראשונה של כבד ברווז קצוץ, מלפפון כבוש קראנצ'י וחרדל חלק. עלות המנה הרגילה היא 42 ש"ח. כאן זה כאמור חלק מהעסקית. היא הגיעה עם טוסטונים. אחלה כבד קצוץ. טעים מאד. מרקם מצוין. לא יודע אם בטעימה עיוורת הייתי מזהה שזה כבד ברווז ולא כבד עוף אבל מה זה חשוב. זה טעים. את החרדל אני מעדיף מסוג חריף יותר. 


תפריט האלכוהול. התחלתי בכןס בירה קטנה (200 מ"ל) שמכונה כאן "קטנצ'יק של בירה לצהריים". 15 ש"ח. שכחתי איזו בירה זו הייתה. בהמשך הזמנתי קוקטייל בשם אינדסטרי סאוור על בסיס פרנה ברנקה, שרטרז ירוק ומיץ ליים. 52 ש"ח. תמחור יקר למדי לקוקטייל חזק, מריר ומוצלח.



זו חתיכת גוש חמאה ממנו חותכים פיסה נדיבה למנת הלחם שמגיעה כחלק מהארוחה. הלחם עצמו שלא צולם היה פשוט מעולה. קראסט מתפצח נהדר ומרקם וטעם מעולים. שאלתי מה מקורו ונדמה לי שהוא של מאפיית לחמא. את השלמת האפייה הם עושים במסעדה ולכן הוא מרגיש טרי לגמרי.


המנה העיקרית שבחרתי המשיכה את מוטיב הברווזים: חזה ברווז אורגני בגלייז של שרי "פדרו חימנז" וקרם בטטה צלויה. מחיר המנה והעסקית כולה (בלי האלכוהול והקינוח שיגיע) 86 ש"ח. המנה הייתה מוצלחת, טעימה מאד ומהנה. מנה בינונית בגודלה אבל יחד עם הלחם והמנה הראשונה יצאתי שבע לחלוטין. הברווז הוכן מצוין והוגש במרקם מעולה (רך ועסיסי). אכלתי כמה וכמה מנות ברווז במסעדות נחשבות כאן שהגישו נתחים יבשושיים למדי. כאן מידת העשייה והעסיסיות הצטיינו. הגלייז היה יותר רוטב מאשר גלייז. הוא היה טעים אבל היה יכול לעבור הסמכה/צמצום טובים. פירה הבטטה היה מצוין אף הוא. היה בו איזשהו תיבול מעניין ושובר שגרה שלצערי שכחתי לשאול מה מקורו.



בניגוד לפעמיים הקודמות הזמנתי גם קינוח. הוסיפו כעת קינוח שלישי של קרם לימון, מסקרפונה ובזיליקום. קינוחי לימון תמיד מתקבלים אצלי בברכה אז הזמנתי. היה פה גם קראמבל של בצק עוגיות שקדים (אמרטי). קינוח בעלות 42 ש"ח. לא מחיר גבוה לקינוח אבל גם לא זול. הקינוח כצפוי היה חביב ביותר. קרם מצוין ולא מתוק מדי וקראנץ' טוב של הקראמבל כשהבזיליקום נותן קיק. האמת - קינוח סופר פשוט (אפילו לבשלן ביתי) אבל מבוצע היטב ומספק את הסחורה.



זו הייתה ארוחת צהריים מהנה וכיפית, כמו שתי הארוחות הקודמות שאכלתי בשני צהרי שישי לפני המגפה. 85/15 זה כנראה המקום הכי פנאן באזור הלא מאד מעניין קולינרית של כיכר רבין. אחלה אופציה לארוחת צהריים קלילה, קז'ואלית, איכותית ומוצלחת למי שנמצא באזור כיכר רבין באמצע שבוע ולא בא לו על הבראסרי או המיטבר הוותיקות מאד.


כיף לחזור וכולי תקווה שלא יהיו יותר סגרים וסגירות ושכל המסעדות (בטח האיכותיות) ישרדו את התקופה המאתגרת שעדיין צפויה (ההגבלות, החשש שקיים אצל אנשים לצאת לאכול בחוץ וכו'). בקרוב יהיו עוד כמה דיווחים שהצטברו על כמה ארוחות נוספות שכבר הספקתי לאכול.