יום ראשון, 27 באוגוסט 2017

דוכני השף החדשים בשרונה מרקט - קוקוריקו של רן שמואלי ואילדיז של אביב משה

שרונה מרקט, גם בחלוף שנתיים מפתיחתו, ממשיך למשוך שפים נחשבים. בחודשים האחרונים התחדש המתחם בשני דוכנים שמאחוריהם עומדים שני שמות נוצצים למדי: רן שמואלי עם קוקוריקו, דוכן עוף בגריל (רוטיסרי), ואביב משה שלקח לאחרונה חסות על דוכן אוכל טורקי וקבב, בשם אילדיז (Yildiz). הם מצטרפים לכמה שפים מפורסמים אחרים במתחם: אהרוני עם דוכן הראמן המצליח שלו (שהשנה הורחב לעוד מסעדה של ממש בלבונטין), רושפלד עם קפטן קארי (שאף הוא הורחב לסניף נוסף ברחוב דיזינגוף), שגב משה עם שגב קונספט (שהוא בכלל אימפריה קטנה של דוכנים בקניונים) ועוד. אני עובד קרוב, ולכן יוצא לי להיכנס מדי פעם למתחם, כדי לנשנש ארוחת צהריים באחד הדוכנים או להצטייד בחומר גלם כלשהו. מטבע הדברים יצא לי לדגום כבר גם את שני הדוכנים החדשים.


קוקוריקו - Kuku Riku, דוכן הרוטיסרי של רן שמואלי:

הדוכן נפתח בסוף יוני בכניסה המזרחית של השוק, אחרי מספר שנים של פיתוח והתנסויות של שמואלי (האיש כנראה פרפקציוניסט). לא מאד רחוק ממסעדת קלארו המושקעת של שמואלי (צאו מהיציאה המזרחית ופנו ימינה). הדוכן מציע תפריט המתבסס על עופות טריים שלמים, נקיים מעצמות, העוברים צלייה בתנור רוטיסרי בשיטת Fire Wall (פלטות ברזל שיוצרות מעין קיר אש) שאמורה להבטיח עוף עסיסי.




הדוכן בנוי ממטבח פתוח, כשתנור הרוטיסרי מוצג לראווה מאחורי הדלפק. את המנה מזמינים בקופה וממתינים. בפעמיים שאכלתי בדוכן, השתרך תור קטן (6-7 אנשים) בקופה, אבל העניינים התנהלו די מהר, והשירות היה טוב ויעיל. יש מקומות ישיבה ספורים בבר שצמוד לדוכן ומעט שולחנות קרובים. בחלל המרכזי שמול הדוכן הוסיפו לאחרונה כמה וכמה שולחנות, כך שנראה שיש מקום בשפע יחסי. (נדמה לי שנסגר איזשהו דוכן שישב שם וזה פינה מקום).


ההגשה של המנות היא בצלחת או בלחמי פרנה. לצד העופות יש מבחר של סלטי ירקות טריים שונים (סלט עדשים, חצילים בסלסה, עגבניות ונענע פיקנטי, כרובית וזיתי קלמטה) וירקות צלויים כמו כרוב, דלעת וקישוא ענק. בצד ניתן לקבל ממרחים ורטבים שמכינים מידי יום. מנות הלחם מתומחרות ב-48 ש"ח וכוללות כמה אופציות של תיבול ים תיכוני עם הסלטים והמטבלים (ביירות, מרקש, מיקונוס ומארסיי). מנות הצלחת שכוללות גם תפוח אדמה אפוי ובחירת סלטים ומטבלים, עולות 52 ש"ח למנה רגילה או 62 ש"ח למנת 1/2 עוף. אפשר גם להזמין תוספת עוף למנות ב-6 ש"ח.




בביקור הראשון שלי, מתישהו בתחילת יולי, הזמנתי את המנה הרגילה בצלחת. למעשה זה מוגש בכלי נייר מתכלים. הסתפקתי במנה הרגילה, בלי שדרוגים ותוספות, ובהחלט יצאתי שבע. הסלטים שהזמנתי כתוספת היו סלט כרובית וזיתי קלמטה וסלט עדשים שחורות, עשבי תיבול וחמוציות. שניהם היו טריים, טעימים ומתובלים היטב. קיבלתי גם מעט כרוב צלוי (קצת אנמי. דרש תיבול) ודלעת אפויה טעימה. תפוחי האדמה האפויים הקטנים היו סטנדרטיים אבל עשויים טוב וטעימים. מטבלי הצד היו טובים אף הם: שמנת חמוצה, צ'רשי (ממרח דלעת), לימון כבוש וממרח פלפלים. והעוף עצמו? טעים בהחלט. עסיסי. אבל - שום דבר מרגש או יוצא דופן. בקוקוריקו בוחרים לתת לחומר הגלם המרכזי להיות כוכב המנה, ולכן התיבול של העוף עצמו הוא עדין למדי. הוא בהחלט משתלב היטב עם המטבלים ואז כיף לאכול אותו. אני מעדיף עוף עם טעמי גריל או ברביקיו (או עישון) עזים יותר, אבל בסה"כ העוף של קוקוריקו טעים ואיכותי.




בביקור השני, לקראת סוף יולי, הלכתי על אחת ממנות העוף בפרנה.


אפשר להוריד או להוסיף מרכיבים, מהמנות הקבועות הנ"ל. אני בחרתי בפרנת מרקש שכללה מלבד העוף גם חציל בסלסה ירוקה, סלט כרובית וקלמטה, צ'רשי, לימון כבוד ואיולי פפריקה. הכריך היה טוב מאד. כשהעוף מוגש יחד עם הרטבים והסלטים כמנה אחידה והומוגנית, הוא טעים מאד. כריכים מהסוג הזה עלולים להיות יבשים וחונקים קמעה. הפרנה שאכלתי בקוקוריקו הייתה מוצלחת ועסיסית יחסית. גם במנה הזו הוגשו תפוחי אדמה כתוספת.





בשורה התחתונה, קוקוריקו הוא דוכן איכותי. הוא לא נושא בשורה גדולה, אבל הוא מציע מנות עוף טובות וטעימות. אם רק היו הולכים כאן על מוטיב מעושן יותר, הייתי מכתיר אותו כאחד הדוכנים השווים במחוזותינו. התמחור, כמו שאר מקומות האוכל בשרונה מרקט, לא זול בלשון המעטה, אבל בסה"כ יש כאן הקפדה ראויה על איכות ועל מקצוענות. קראתי שמתעתדים כאן להגיש גם מנות של ברווז צלוי. כשזה יקרה, אחזור לנסות.



אילדיז - Yildiz, דוכן קבבים טורקי של אביב משה:

אילדיז, כוכב בטורקית, נפתח כבר בסוף אפריל-תחילת מאי אי שם במרכז השדרה המרכזית בשרונה מרקט. הדוכן פעל די בשקט עד תחילת אוגוסט, עת פורסם במדורי האוכל שהשף אביב משה (השכן ממסה וקוואטרו מרחוב הארבעה הסמוך) לקח חסות על המקום. ככה זה. כנראה שכדי להצליח ולשרוד במקום ממותג ופלצני כמו שרונה מרקט, צריך להתהדר בשף מפורסם. אני לא יודע אם אביב משה הוא שותף של ממש, נותן חסות עם שמו המפורסם, או רק אחראי על התפריט המחודש, מה שבטוח שהמיתוג מציג את המקום כשלו: אילדיז של אביב משה. המוטו שלהם הוא In Laffa We Trust, פרפרזה למוטו האמריקאי המפורסם (ההוא עם ה-God).

יצא לי לנסות את האוכל כאן מתישהו לפני כחודשיים, כשרק קראו לזה אילדיז, ואביב משה עדיין לא היה חלק מהמיזם. אכלתי אז קבב בלפה וזה היה די בינוני. כעת חזרתי שוב בצהרי אמצע השבוע (של אמצע אוגוסט) לבדוק מה נשתנה תחת השף הנחשב ולבחון אם אכן אפשר לשים את מבטחנו בלאפה שלהם...




הדוכן והמטבח של אילדיז קטנים בהרבה מקוקוריקו, אבל דווקא באופן יחסי יש יותר מקומות ישיבה, חלקם פזורים מסביב לדוכן הריבועי, וחלקם במעין גומחה צדדית שהוקצתה כנראה ע"י הנהלת המתחם. גם כאן מזמינים את המנות בקופה, משלמים, ממתינים ומקווים שיימצא מקום ישיבה. כשאני ביקרתי שם, היה די מלא, אבל נמצא לי מקום על הבר שצמוד לדוכן. גם כאן ניתן להזמין מנה בצלחת (מסטינג לפי התפריט) או בלאפה מגולגלת. עיקר התפריט הוא קבבים (5 סוגים), אבל יש עוד מנות בשריות ומבחר סלטים. מחירי המנות "העיקריות" נעים בין 40 ומשהו ל-50 ומשהו ש"ח.


אני הזמנתי מנה בצלחת: Kuzu Kebab: קבב אנטריקוט ופיסטוקים, תפו"א אדמה בתנור אבן, טלה מעושן, טחינה לבנה, עגבניות דודו וירוקים בסומק עם בצל ולימון. המנה עלתה 54 ש"ח. הקבב עצמו היה טעים, מתובל היטב ועסיסי, אבל הייתי רוצה כמות מעט יותר גדולה ממנו עבור 54 ש"ח. הפיסטוקים לא ממש הורגשו. תפוח האדמה בתנור האבן נמעך והוגש כמצע עליו הונח הקבב. בתוך התפו"א שולבו קוביות קטנות של הטלה המעושן (טוב שלא קראו לזה בייקון טלה כמו במקומות אחרים). הבאסה הייתה שהתפו"א היה קריר משהו. אני מניח שמכינים אותו מראש ומחממים. כאן לא חיממו מספיק. שאר התוספות - נחמדות וסטנדרטיות. שום דבר מעניין. כל הכבודה הזו מוגשת על לאפה פתוחה, ודי קשה לתפעל את המנה. עדיף היה שיגישו לאפה בצד.



בביקור נוסף שלי (21 באוגוסט) חזרתי לנסות את מנת הקבב בלאפה מגולגלת או בשמה בעברית בתפריט - רולינג אילדיז.
הדוכן הפעם היה פחות עמוס, אבל נדמה לי שזה נכון לכל שרונה מרקט של השבועיים האחרונים של אוגוסט. אנשים בחופש ולכן יש ריקנות יחסית (יותר ילדים מסתובבים אבל פחות אנשים שיושבים בפועל ואוכלים).


המנה שהזמנתי הייתה אילדיז קבב שמשום מה בתפריט רשום כאילדיס קבב (לא החליטו אם זה אילדיז או אילדיס. קשה לעשות הגהה כנראה). בכל אופן, הלאפה ממולאת בקבב אנטריקוט ופיסטוקים בתיבול שווארמה, עלי גפן, טחינה אריסה, סלט טורקי, פלפל חריף וסלט חסה אייסברג בלימון. עולה 46 ש"ח. המנה הייתה טעימה. היא כלה שפע של מרכיבים שנתנו מכלול טעים. תוספת הסלטים (מתובלים היטב ופיקנטיים) והטחינה עזרו לעסק להיבלע ביתר קלות. תוספת עלי הגפן כאן היא יציאה חביבה  והם בהחלט סיפקו עניין. הבעיה המצערת הייתה הקבב עצמו. הוא היה טעים אבל יבש. גם גודלו, כאמור, לא מספק. הוא ממש נבלע בתוך הלאפה ובין יתר המרכיבים. עבור כמעט 50 ש"ח ללאפה עם בשר, צריך שכמות הבשר תהיה נדיבה יותר, וששאר המרכיבים (הטובים) לא יאפילו על מי שאמור להיות כוכב הערב (או הצהריים).






בקיצור. ניסיתי פעמיים ומיציתי. לפני אביב משה היה בינוני ואחריו אולי יש שיפור מסוים, אבל זה רחוק מלהיות אוכל רחוב טורקי מעניין, וודאי מלהיות מקום אולטימטיבי לקבבים (האמת - לא חושב שיש כזה בארץ). בשורה התחתונה, אני לא חושב שמספיק מעניין כאן, ואני לא מרגיש שיש כאן תמורה מספיקה לכסף שלי.
In Yildiz Laffa I still don't trust.


יום שני, 21 באוגוסט 2017

גוז' ודניאל - ביסטרו צרפתי-איטלקי כפרי משובח בבני ציון

גוז' ודניאל (Gouje & Danielle) היא מסעדת ביסטרו כפרית במושב בני ציון בשרון. היא נפתחה בשנת 2011 ע"י שני תושבי המקום: עידו פיינר וגיסתו נטע-לי. גוז' ודניאל, כך קראתי, הם שמות ילדיו של עידו. (זה לא אותו עידו פיינר השף של מסעדת גריג המשובחת). על הייעוץ הקולינרי של המסעדה החדשה היו אחראים האחים ירזין (מוזס, קפה איטליה, טאקרייה, זוזוברה ועוד ועוד). בארבע השנים האחרונות השף שאחראי על התפריט והמטבח הוא שניר אנג-סלע, שף שהתמחה במסעדת 3 כוכבים ליד ברצלונה ואח"כ עבד כמה שנים במסעדות בארה"ב. הבולטת שבהן היא מסעדת Blue Hill at Stone Barns ממדינת ניו-יורק, שנחשבת לאחת ממסעדות ה-Farm To Table הטובות בעולם ומחזיקה בכוכב מישלן (מדורגת השנה כמספר 11 ברשימת 50 המסעדות הטובות בעולם של סן פלגרינו), בה הוא שימש שנתיים כשף תפעולי (סו שף לשף והבעלים דן ברבר). אחרי פרק ארה"ב הוא חזר לישראל, ניהל את המטבחים במוזס ומשם התגלגל בתיווך הירזינים לגוז' ודניאל.


ה-13 באוגוסט הוא יומולדתה של דורית, אחותי הגדולה, והצטרפתי באותו ערב אליה ולאחייניתי דנה לארוחת ערב חגיגית באווירה כפרית. היא הזמינה מקום לשעה די מוקדמת, 18:00 (יום א'). גוז' ודניאל מאז פתיחתה היא אחת המסעדות האהובות על השתיים (גם לבראנצ'ים. אני ישבתי כאן פעם אחת ויחידה בבראנץ' או ארוחת צהריים של אמצע שבוע לפני כמה שנים). להפתעתנו כבר בשעה הזו היו לא מעט אנשים במסעדה רחבת הידיים. המסעדה ממוקמת סמוך למגדל המים הישן בבני ציון, בנקודת ציון גבוהה עם נוף יפה לכל הסביבה. נוף "טוסקני" פסטורלי של מטעים וירק. אני מניח שבימים פחות חמים ומהבילים מימי אוגוסט הללו, נעים במיוחד לשבת בחוץ וליהנות מהנוף. החלל הפנימי הוא האנגר גדול, מרווח, עם תקרה גבוהה מאד, רצפת פרקט ושולחנות עץ. יש כאן כמובן מטבח פתוח בחלקו וטאבון. נעים כאן.




התפריט מחולק ל-2 מרכיבים: הראשון, תפריט קלאסי שקיים במסעדה מפתיחתה ומי שבנה אותו בימיה הראשונים הוא ארי ירזין (יתכן ועבר שינויים קלים כאלה ואחרים). זה תפריט בסגנון ביסטרו קלאסי שקורץ לקונצנזוס (סלט קיסר, קרפצ'יו, עיקריות כמו שוק אווז קונפי, המבורגר, שניצל וינאי ופילה בקר ביין). השני, תפריט עונתי, אותו הנהיג השף שניר אנג-סלע, כשהחל לנהל כאן את המטבח. זה תפריט ששם דגש על חומרי גלם עונתיים, שהוא קצת פחות קלאסי וקצת יותר יצירתי (אבל לא יותר מדי. בכל זאת אנחנו בשרון ולא בתל אביב). אני מניח שהוא מתכתב עם הניסיון של אנג-סלע ממסעדת בלו היל. חומרי הגלם, בחלקם, מקורם בגינה החקלאית שהיא חלק משטח המסעדה. במידה מסוימת מיושם כאן עקרון "מהחווה לשולחן" (Farm To Table). זה משהו שהייתי שמח אם היה שגור הרבה יותר כאן בישראל. להתחבר לאדמה, לתוצרת המקומית, למגדלים המקומיים. משהו שיוצר ייחוד וזהות למסעדה.





התחלנו בהרמת כוסית. אחייניתי חשקה ביין רוזה. הזמנו בקבוק של יין רוזה יבש: L'Olivette Bandol 2015. יין חביב, קליל וטוב. מתאים מאד לערב קיץ ישראלי חם. הבקבוק עלה 165 ש"ח. (בחנויות בקבוק כזה עולה כ-90 ש"ח, כך שיחסית התמחור כאן סביר. יחסית... מחירי יין בישראל ואלכוהול במסעדות בישראל הם עדיין גבוהים מדי).


המנה הראשונה שאני הזמנתי הייתה מנת ספיישל. בימי ראשון יש כאן כמה ספיישלים בשריים שמכונים Meatfull Sunday. הזמנתי צלע טלה על סלט עדשים שחורות, ירקות שורש עם בלסמי מצומצם. לא זוכר בדיוק כמה עלתה. נדמה לי שבאזור ה-50-52 ש"ח. נהניתי מאד מהמנה. צלע הטלה הוכנה כמו שצריך והייתה מאיכות משובחת. (שכחתי לשאול מה מקור הבשר). הרבה זמן לא נהניתי מצלע טלה טעימה כמו זו. תבשיל/סלט העדשים הוגש פושר-קר והיווה תוספת מצוינת לצלע. טעים ביותר. התיבול של כל המרכיבים היה spot on.



מנה ראשונה נוספת מהתפריט העונתי ששלושתנו נשנשנו: לחמניות מאודות "בדרך שלנו" עם תבשיל בקר פיקנטי וקטשופ ביתי. 52 ש"ח. 3 לחמניות מאודות חביבות, קלילות ומוצלחות עם מילוי טעים מאד של בשר נימוח ומלא טעם, פיקנטי מתקתק (שכחתי לשאול מאיזה נתח התבשיל. משהו מאלה המתפרקים מהעצם ומעט סיביים). זו מנה עם טעמים של תבשיל בשר אירופאי-אמריקאי במעטפת אסייתית. בת"א הלחמניות המאודות הפכו להיות מנה קבועה בכל מסעדה שלישית וזה די נמאס, אבל כאן הביצוע הוא נכון וטוב, אז למה לא? זו מנה שכשהיא מבוצעת נכון, תמיד כיף לאכול אותה.



היה איזשהו עיכוב בהגשת המנות העיקריות (המלצריות הטובות התנצלו מראש. בכלל - שירות מצוין. קשוב, חביב ומקצועי). בגלל אותו עיכוב קל, נחתה על שולחננו אחרי מספר דקות מנת צ'ופר: סביצ‘ה אינטיאס, מלפפון, כוסברה, צ'ילי, ויניגרט ליים כבוש. לא יודע אם קיבלנו את המנה בגודלה הסטנדרטי מהתפריט (עולה בכל זאת 60 ש"ח), אבל כך או כך זה אקט חביב ונדיב מאד. יופי של תודעת שירות. הסביצ'ה היה טוב בהחלט. הדג עצמו היה איכותי ומצוין. התיבול היה חמצמץ, לימוני ומרענן. לא הבנתי כאן את שילוב פרוסות השמפיניון במנה. הייתי משלב אלמנט אחר. היות ואני היחיד בשולחן שמחבב (עד מאד) דגה נאה, נהניתי מהמנה הזו לבד. lucky me.



מנות עיקריות.

דורית ודנה חלקו שתי מנות. (טעמתי משתיהן).
הראשונה מהתפריט העונתי: הטבעונית של גוז‘ ודניאל: קארי ירקות הודי ופיקנטי ולביבות עדשים כתומות. 72 ש"ח. מנה טבעונית אבל טעימה לאללה. קארי הודי מהטעימים שטעמתי בישראל מזה הרבה זמן (כולל אלה הבשריים והדגיים). פיקנטי ומלא טעמים עם תיבול מדויק. מנה טבעונית שיכולה לספק גם קרניבורים מבחינת טעמיה. לצד הלביבות והקארי הוגש סלט קטן ומרענן של קוביות אבטיח ובצל אדום, שנתן אפקט מרענן למנה והשתלב היטב.


השנייה מהתפריט העונתי אף היא: פילה לבן: עטוף בבייקון, מוסטרדה, אפרסקים ופירה. 98 ש"ח. מנה מושחתת וטעימה מאד. אוהבי בשר חזיר ייהנו ממנה כזו לבטח. הבשר (3 נתחים יפים) היה טעים מאד, אם כי טיפ-טיפה over done. הפירה - חמאתי, מושחת וטעים מאד. המוסטרדה נתנה עוקץ מתקתק. והבייקון שעטף את הפילה היה בייקון. לא צריך להרחיב. גאון מי שהמציא את הדבר הזה...



העיקרית שאני הזמנתי: פילה דג היום (שהיה פורל מהדן): ניוקי פריזאי, ירקות ויין לבן. המחיר של המנה משתנה בהתאם לדג. המנה שלי עלתה 128 ש"ח. (אם איני טועה). מנת דג קיצית מעולה. הפורל היה טעים מאד ומדויק. (אחלה דג, אפילו שהוא לא דג ים). הניוקי הפריזאי הוא גרסה קלילה ונטולת תפוחי אדמה של המנה האיטלקית (רק גבינות, ביצים, קמח). הם הרבה יותר קלילים ואווריריים, ואלה של המנה הזו היו אווריריים במיוחד. קלים כעננים (מתנצל על הקלישאה), נימוחים וממש נמסו בפה. תענוג. הרוטב - ים תיכוני בסיסי (שמן זית, חמאה), פשוט וטעים, עם ירקות שהוכנו בדרגה הנכונה. אהבתי.



אחרי העיקריות המשובחות, עת המלצרית פינתה את הצלחות שלהן, ציינו באוזניה שנהנינו מכל ביס, ודורית ודנה הדגישו שזו הארוחה הטובה ביותר שזכורה להן מכל ביקוריהן הקודמים (היו לא מעטים כאלה). הזכרנו שזה גם יום ההולדת של דורית. אחרי דקה-שתיים ניגש בחור שככל הנראה היה מנהל המסעדה. הוא שמח לשמוע את המשוב החיובי ואחרי עוד דקותיים חזר עם בקבוק של ברנדי מתובל מתקתק שהספקתי לשכוח את שמו ומזג לנו 3 כוסיות על חשבון הברון. משקה חזק ומתקתק. נחמד ביותר.


קינוחים. יש כאן היצע נאה של 7 קינוחים. בחרנו בשניים מהם.


הקינוח הראשון שהבנות חלקו (אני עזרתי כמיטב יכולתי. קצת חששתי שהוא הולך להיות מתוק להחריד, אבל הוא היה במתיקות מאוזנת היטב): Bread Pudding של עוגת שמרים, קרמל בוטנים מלוחים, סורבה שוקולד. 42 ש"ח. תמחור שבעיניי הוא סביר ביותר, ודאי ביחס לסטנדרט הקינוחים התל אביבי. קינוח מוצלח וטעים מאד עם שילוב טוב של מתיקות ומליחות ואלמנטים שהיו טעימים מאד גם בנפרד וגם יחד. בהחלט Bread Pudding מהשווים במחוזותינו.


הקינוח השני שאני אכלתי את רובו: טורטה דלה נונה: עוגת גבינה איטלקית חמה עם גלידת פיסטוק. 42 ש"ח. אחלה של קינוח. עוגה טעימה מאד, עם קראסט כיפי והשחמה יפה מלמעלה, מילוי טעים מאד של גבינה במתיקות מאוזנת להפליא. לצדה הוגשה גלידת פיסטוק מוצלחת מאד (על מריחה של מחית פיסטוק) ואיזשהו קולי חמצמץ-מתקתק של פרי יער או תות. נהניתי מאד.



עד כאן גוז' ודניאל.
מקום מצוין. מסעדה כפרית נעימה ויפה, עם אוכל משובח שנשען על חומרי גלם איכותיים, שף מוכשר שיודע את העבודה ושירות ואירוח נדיבים. דוגמה ומופת לאיך שצריך להתנהל ביסטרו כפרי טוב. מאד נהנינו מהמטבח העונתי כאן. על סמך הארוחה הזו אני יכול לומר בלב שלם שזו מסעדה שבהחלט שווה את היציאה מתל אביב, והיא עומדת בעיניי בקלות בסטנדרטים של מסעדות תל אביביות מצטיינות, פלוס, כאמור, אווירה כפרית ונוף שלא מוצאים בקלות בעיר הגדולה, ומינוס המאמץ התל אביבי המייגע להיות ולהיראות מגניבים. זו אחת הארוחות היותר טובות שלי בחודשים האחרונים ובהחלט אשמח לחזור בהזדמנות חגיגית אחרת.




יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

טפאו תל אביב נפתחה לעסקיות צהריים

טפאו היא מסעדת טאפאסים וותיקה שנפתחה כבר בשנת 2002 ברחוב הארבעה בתל אביב. (15 שנה למסעדה בתל אביב. כבוד!). היא שייכת לקבוצת הניהול של אונמי ואובן קובן השכנות. כמה שנים אחרי טפאו הארבעה נפתחה מסעדה אחות גם בהרצליה פיתוח. היו שנים שטפאו נחשבה למסעדה טרנדית ותוססת. בשנים האחרונות היא פועלת בשקט יחסי, מתחת לרדאר היח"צ ומדורי האוכל. בשנים הללו עברו בטפאו כמה וכמה שפים, למשל, אביבית פריאל אביחי (כיום אוזריה) שניהלה את המטבח במשך כמה שנים. אחריה היה גם ערן שרויטמן פעיל זמן קצר. אין לי מושג מי השף שאחראי על המסעדה היום. יצא לי לשבת פעמיים-שלוש בערבים מזדמנים, שהאחרון שבהם היה לדעתי לפני 8-9 שנים. הרבה זמן.


לאחרונה (סוף יולי-תחילת אוגוסט) הופתעתי לגלות שדלתות המסעדה פתוחות גם בשעות הצהריים. מסתבר שהמסעדה, אחרי הרבה שנות פעילות ליליות בלבד, נפתחה לעסקיות צהריים כמה ימים לפני כן. אז כמובן שכשכן, קפצתי לבדוק את העסקיות.

המסעדה מעוצבת עם מוטיבים של האומן הספרדי אנטוני גאודי, וכוללת בר גדול במרכז החלל ושולחנות עץ שמפוזרים מסביב. האווירה בצהריים סולידית בינתיים בהרבה מהערב, לפחות ממה שזכור לי. (ווליום המוזיקה, כמות סועדים). בארוחה שבה נכחתי הייתה ממש ריקנות, עם 2 שולחנות נוספים מאוישים בלבד. בסה"כ נעים לשבת במסעדה.






שני האלמנטים הקולינריים הבולטים בתפריט הערב של טפאו הם טאפאסים ספרדיים וסביצ'ה מדרום אמריקה. המקום, כמו שהלוגו שלו מראה, מוגדר גם כטאפאס וסביצ'ה בר. תפריט עסקיות הצהריים מתומחר ב-68 ש"ח וכלל בחירה של מנה ראשונה אחת מתוך שתי אופציות ומנה עיקרית אחת מ-3 אופציות + שתייה קלה. יש אפשרות להזמין גם מנות אחרות (פאייה למיניה) או מנות קטנות בתוספת עלות. מנות הסביצ'ה זמינות כנראה רק בערב.



אני הזמנתי למנה ראשונה את הרמולצ'ה: סלט סלקים צלויים, סלסה ורדה וגבינת צאן. גם בצל אדום נצפה שם. סלט טעים, אבל זה עוד סלט סלק אחד מני רבים. שוב סלק צלוי עם גבינה. שגרתי ושחוק למדי. מיצינו. ואם כבר גבינת צאן, לפחות תנו כבוד לגבינה ספרדית איכותית (זה שאין ציון של סוג הגבינה או מקורה זה כנראה רמז לאיכותה). לפחות התנחמתי שהסלקים היו עשויים היטב (לא היו רכים ורופסים).



העיקרית בה בחרתי הייתה פסקאדו קון גרבנזוס: פילה דניס בפימנטון (פפריקה מעושנת) על מצע אורז זעפרן. מנה לא רעה, אבל קטנה למדי. הדג היה טעים אבל סטנדרטי, והעישון לא הורגש במיוחד. כמות דג למנה עיקרית צריכה להיות קצת יותר נדיבה לטעמי. תנו יותר דג ותמחרו את זה בעוד כמה שקלים. אין לי בעיה עם זה. עם מנות בגודל הזה יש סכנה שסועד רעב ייצא רק חצי שבע. אותי זה מעצבן. הטריק ברוב המסעדות זה כמובן להגיש לחם, מה שמבטיח שובע. כאן לא הגישו כזה, אז לפחות היו צריכים למלא יותר את הצלחות.



היות והייתה לי הרגשה שהמנות תהיינה די קטנות (בכל זאת זה מקום של טאפאסים), הזמנתי מנה נוספת ממבחר המנות הקטנות שהתפריט מציע: צ'וריסו פימנטון עם סלט פלפלים שלמעשה היה סלסה ורדה אף הוא (או מעין צ'ימיצ'ורי). מנה של 22 ש"ח. הצ'וריסו היה פיקנטי, עסיסי למדי וטעים, אם כי מעט שמנוני. בסה"כ נשנוש לא רע.



גם אחרי אותה מנת אקסטרה מלמעלה, נשאר מעט מקום, ולכן הזמנתי קינוח. נדמה לי שהיו שתי אופציות מתוקות בצהריים. אחת כללה שוקולד, אם אני זוכר נכון, אבל איני זוכר מה היא הייתה. אני הזמנתי קרם קטלאן. בכל זאת ספרד. הקרם היה טוב, חלק ולא מתוק מדי. הסוכר יכול היה לקבל צריבה קצת יותר ארוכה (עוד 2-3 שניות) ולהתקרמל מעט יותר. בסה"כ קינוח חביב וטעים. נדמה לי שעלה 36 ש"ח.



בשורה התחתונה המקום חביב, אבל העסקית די חסרת מעוף ודי משעממת. עוד אופציית צהריים סטנדרטית שמתווספת להמון מסעדות שחוקות אחרות. אולי זו רק הרצת ניסיון ובהמשך ירחיבו את תפריט הצהריים, אבל בינתיים זה לא מספק בעיניי. בתור המסעדה הספרדית היחידה באזור (ואחת הבודדות בארץ), אפשר להציע תפריט צהריים מעניין ומגוון יותר.


ובכל זאת חזרתי לעסקית שנייה כשבוע לאחר מכן...

הפעם היינו שני סועדים. מלבדנו היו 4 שולחנות מאוישים. קצת יותר קהל, אבל עדיין ריק למדי.
רציתי לנסות את אחת הפאייות אבל המלצרית אמרה שהן אינן מוגדרות כמנה עיקרית, והן לא חלק אינטגרלי מהעסקית. אני מניח שזו מנה בינונית שמתאימה לחלוקה, אבל לשותפתי לארוחה לא התחשק. אם אני מנהל המסעדה, הייתי מציע את הפאייות כמנות עיקריות כחלק מהעסקית. זה משהו שיכול לבדל ולייחד את המסעדה גם בסרוויס הצהריים.

אז מה אכלתי הפעם?

למנה ראשונה לקחתי את הסלט הירוק. לצערי זה היה סלט סתמי ועייף. קצת חסה, קצת עלים, קצת בצל אדום. ויניגרט סטנדרטי. שום אלמנט מעניין או מקפיץ. סתם סלט לא מושקע של בית קפה.

לעיקרית הזמנתי שניצל טפאו עם פירה ואיולי שום. מנה די סתמית נוספת. השניצל היה אמנם לא רע וטעים למדי, אבל הוא שגרתי לחלוטין. גם גודלו (2 נתחים לא גדולים) יכול להיות נדיב יותר. הפירה היה בסדר אבל גם הוא היה סתם פירה.
ממסעדה ספרדית שמנסה להיות יחסית לא שגרתית, אפשר לקוות ולצפות לשדרוגים גם במנות הבנאליות. קצת יצירתיות. נגיד תוספת של אותו פימנטון לפירורי הלחם של השניצל שתיתן אלמנט מעושן לטעמים. (אני מוסיף את זה בבית כשאני מכין שניצלים. זה מעולה).

בקיצור, כמו שכתבתי קודם. אם לא ירחיבו ויגוונו כאן את האופציות, אני לא חוזה שהעסקיות כאן תחזקנה מעמד. יש יותר מדי תחרות ואופציות באזור רחובות הארבעה, החשמונאים ומתחם שרונה. מי שרוצה שניצל, יכול למצוא אופציות זולות יותר בלא מעט מסעדות אחרות בסביבה, ובאותן מסעדות יש בדרך כלל תפריט צהריים הרבה יותר מגוון.