יום רביעי, 31 בינואר 2018

שיראטויה - האיזאקאיה החדשה של אלי גרוסמן

שיראטויה היא המסעדה היפנית החדשה של אלי גרוסמן (ואולי בכלל עלי? יש גרסאות כאלה וגרסאות כאלה), איש עתיר זכויות בכל הקשור למטבחים יפניים בארץ. בשנות ה-90 הוא פתח מסעדה בשם טקאמרו שנחשבה חלוצת היפניות בישראל. אחריה, בשנת 99, הוא היה שותף מייסד של אונאמי שפועלת בהצלחה עד היום. את אונאמי הוא עזב אחרי סכסוך משפטי בשנת 2009. בנובמבר 2017 הגיע הקאמבק של גרוסמן עת הוא פתח את שיראטויה, איזאקאיה יפנית חדשה, בחלל שאכלס עד כשנה לפני כן את מסעדות המזללה וכתית של מאיר אדוני ברחוב נחלת בנימין 57.

גרוסמן הוא מאנשי האוכל הוותיקים שנהנים מפרגון ויחסי ציבור טובים. שיראטויה לוותה בלא מעט כתבות הכנה לקראת הפתיחה ובהמשך התייצבו מבקרי האוכל הבולטים ופצחו בשיר הלל. שגיא שלנו התרגש כבר בכותרת: "האם ייתכן שסוף סוף הגיע לארץ אוכל יפני אמיתי? אחרי שלל מסעדות יפניות, "שיראטויה" מציעה בשורה". הביקורת של אבי אפרתי בוואלה נקראה בעיניי כמו שיר הלל לפועלו של גרוסמן והוא כינה את המסעדה כדבר האמיתי. לפחות ביצה עלומה במאקו צינן את ההתלהבות של השניים וטען שהמסעדה יותר מפספסת מאשר פוגעת.

אז הגעתי לבדוק בעצמי. כל מסעדה יפנית שלא מתיימרת להגיש רק סושי וראמנים היא כבר משהו מעניין במחוזותינו. (לא לדאוג, יש כאן גם אותם). התייצבתי עם אחי הגדול וגיסתי שירדו תל אביבה והזמנו מקום לשעת ערב די מוקדמת, 18:30. יום שני, 22 בינואר. כשנכנסנו היה די ריק. בהמשך המסעדה הלא קטנה תתמלא לתפוסה יפה מאד, ודאי לאמצע שבוע. החלל עצמו די דומה למה שהיה במזללה במבנהו, אבל עבר כמובן עיצוב מחדש בסגנון יפני. חלל נעים ומרווח, עם גווני חום בהירים ששולטים בנוף.


איזאקאיה היא מסעדה יפנית שמקבילה לטאפאס בר ספרדי. דהיינו - מנות קטנות (עד בינוניות) שמלוות באלכוהול.
הם מגדירים את עצמם כאיזאקאיה מודרנית או כמסבאה של העיר הלבנה.

התחלנו בשתייה. בירה לאחי וסאקה (180 מ"ל) מסוג קיקוסוי לגיסתי ולי. קנקן קטן עלה 39 ש"ח. היה נחמד.



תפריט האוכל כאן הוא עצום ונפרס על פני 4 עמודים שדי קשה לנבור ולבחור מתוכם. המלצרית ציינה שזה כך היות והם מציעים מנות שונות מכמה מחוזות ביפן. שיהיה. מי שאחראי עליו הוא שף יפני (נו ברור) בשם שינייה יאמשיטה. אנחנו פסחנו מראש על מנות הסושי, כך שהאופציות צומצמו מעט. כמעט כל המנות הן מנות קטנות או מקסימום בינוניות שמיועדות להגשה למרכז השולחן. בפועל - למספר סועדים אי זוגי, כמו שאנחנו היינו, היה מאד קשה לחלוק את המנות, כי חלק גדול מהן הוגש בכמות זוגית. המחירים על הנייר די מתונים, יש לא מעט מנות באזור 20-30 ₪. אבל המנות הללו הן באמת קטנות. ממש טאפאסים יפניים.

מהדף הראשון של התפריט חשקה נפשנו ב-2 מנות: נבנזוקה איאוואשי (סרדינים קריספיים בתחמיץ אורז וחומץ אורז) וגיוזה במילוי בשר לבן מטוגן בסויה. שתיהן לא היו זמינות. מרגיז.


קפצנו לסשימי. הזמנו סשימי 3 סוגים שעלה 67 ₪. הדגים היו המאצ'י (ילוטייל או אינטיאס), מגורו (טונה) וסלמון. חבל שאין אופציה לתוספת יחידת דג נוספת לסועד שלישי. זה מתבקש לדעתי. הסשימי עצמו היה משובח. כל הדגים היו מאיכות מעולה ואישית הילוטייל היה הטוב ביותר בעיניי. פתיחה מוצלחת.






המנות האחרות לא יתוארו לפי סדר הגעתן. הזמנו מגוון מנות ואני אפרט אותן לפי הקטגוריות שלהן בתפריט.

מ"חטיבת" חם ופריך הזמנו 3 מנות: אבי קרים קורקט (רצו לומר קרוקט. הגהה לא תזיק!), אגדאשי טופו ונאסו מיסו.

האבי קרים קרוקט הוא קרוקט מטוגן במילוי שרימפס עם תירס ובצל לבן בחמאה ורוטב בשמל. מנה שכוללת 2 קרוקטים (שוב - חבל שאין אפשרות להוסיף אחד). הטיגון היה טוב מאד, לכדי פריכות מצוינת, אבל ספיגת השמן לא הייתה מושלמת והקרוקטים היו מעט שמנוניים. המילוי היה מושחת וטעים מאד. המנה עלתה 30 ₪. 




נאסו מיסו: סירת חציל אפוי עם רוטב מיסו מתקתק, שרימפס, קלמרי ופלפל סוויט בייט. 38 ₪. אכלתי מנה דומה (בלי פירות ים כמדומני) ב-Tyo והיא הייתה מצוינת. זו של שיראטויה הייתה חביבה ולא יותר. רוטב המיסו לא היה נוכח מספיק ופירות הים היו בכמות קטנה.





אגדאשי טופו: קוביות טופו בציפוי פריך, חציל, שבבי נורי וכרישה, ברוטב דאשי. 22 ₪. מנה קלאסית. באונאמי עושים אותה כבר כמעט 20 שנה בהצטיינות. זו מנה שסבלה מפיצול אישיות. הרוטב עצמו היה מעולה. טעים ביותר. אחד היותר טעימים שזכורים לי מהמנה הזו. הטופו, מרכיב מרכזי כאן, היה מאכזב. אנמי ורופס. די רחוק מהפריכות המובטחת בתפריט. חבל.





הקטגוריה הבאה: מהמחבתות.


הזמנו מנה אחת שחשבנו שתהיה מעניינת וגם המלצרית המליצה עליה בחום: גיו סוג'י ניקו מי: תבשיל בשר וירקות שורש בבישול ארוך. מנה קטנה שעולה 20 ₪ בלבד. לצדה הזמנו אורז מאודה (תוספת 10 ₪). זו הייתה מנה מאכזבת וחלשה. הטעמים היו לחלוטין שגרתיים וביתיים. כמו תבשיל בשר שמכינים בכל בית ואפילו אחד לא מוצלח במיוחד. הבשר היה לא טוב. בבישול ארוך הבשר צריך להיות רך ומתמסר. במנה הזו הוא נותר די קשה וסיבי. ברור שמישהו כאן חיפף או קיצר תהליכים. האורז עצמו היה אורז. בקיצור - מנה שאפשר לוותר עליה.



לגריל.
יש כאן גם מנות של שיפודי יקיטורי (גריל פחמי במבוק) וגם מנות שנצלות/נצרבות על גריל הרובטה (גריל יפני מסורתי).


הזמנו גיו טאן נאגי מהרובטה: פרוסות לשון בקר דקיקות עם בצל וכרישה. 28 ₪. מנה מאכזבת נוספת. הטעמים היו עדינים וטובים למדי, אבל היה כאן שוב כשל טכני מסוים בהכנה, והלשון הייתה מעט קשה וצמיגית ולא רכה ונימוחה כמצופה. גם הכמות כאן היא קטנה מאד.

2 שיפודי יקיטורי: בוטאבארה מאקי: נתחי בטן חזיר במילוי אספרגוס ואותה בטן חזיר גם במילוי פטריות אנוקי. כל שיפוד עלה 22 ₪. עוד מנה בינונית. שני השיפודים הללו לא הלהיבו. ההוא במילוי האספרגוס היה טעים למדי. ההוא עם האנוקי היה בינוני. הבשר עצמו היה מעט אנמי בשני השיפודים.



עוד מנה מהרובטה: המאצ'י טריאקי: נתח פילה ילוטייל צרוב על הגריל ברוטב טריאקי. 38 ₪. מנה מוצלחת. דג עדין ואיכותי שהיה עשוי מצוין. רוטב טעים ומאוזן. סוף סוף מנה שבאמת נהנינו ממנה.



הייתה עוד מנת יקיטורי של פרגית momo שאחי אכל ואמר שהייתה טעימה למדי אבל שום דבר מלהיב.

לראמן: שותפיי לארוחה שבניגוד אליי לא מסתובבים יותר מדי במסעדות ודוכני האוכל התל אביביים, ולכן ראמן הוא עדיין בגדר מנה מעניינת עבורם, רצו ראמן. אז חלקנו אחד. הראמנים כאן הם כנראה המנות היחידות שהן גדולות.
הזמנו ראמן מיסו שעלה 60 ₪. (בביקורת במאקו שנכתבה כמה שבועות לפני כן העלות הייתה רק 48 ₪). הראמן בו עסקינן הוא ראמן על בסיס ציר בשר לבן עם מיסו וירקות, אטריות, ביצה ונתחי בשר לבן בבישול ארוך. אני אתחיל מהחיובי - הראמן טעים. הציר עמוק ומאוזן. האטריות טובות. זה לא הראמן הכי טוב בסביבה, אבל הוא בהחלט טוב. מה שקלקל לנו היא כמות הבשר במנה הזו. ראשית נתחי החזיר בבישול ארוך היו פירורי חזיר. ממש כך. בשר טחון מפורר. זה היה עובר אם הכמות שלו לפחות הייתה נדיבה. היא הייתה מזערית. אמרתי לשותפיי שלהערכתי אין במנה יותר מ-30 גרם בשר. צדקתי. המלצרית שקבלנו בפניה אח"כ על כמות הבשר חזרה ואמרה שאכן הבשר כאן הוא מפורר ולא בנתחים וכמותו - 30-40 גרם בלבד. לא יודע על מה משלמים כאן 60 ש"ח. אם כך אמורה להיות מוגשת המנה הזו תכתבו את זה במפורש או לפחות תציינו בע"פ. אמת בפרסום. להערכתי במקור המנה אכן מוגשת עם נתחי חזיר ופשוט נגמר להם חומר הגלם אז הם אלתרו. מרגיז למדי.



זו ארוחתנו. על קינוח ויתרנו. השירות התחיל טוב (כשהיינו כמעט לבד) עם מלצרית ידענית, והלך ודעך עם הזמן (והתמלאות המקום בסועדים), וסיימנו עם מלצר שלא ידע אילו מנות הוא מגיש ועם אחד נוסף שניסינו לשווא לבקש ממנו חשבון במשך דקות ארוכות.

בשורה התחתונה זו הייתה ארוחה די בינונית. המקום עצמו אמנם חביב. הוא נעים ומתאים למי שרוצה להגיע לשתות ולנשנש כמה מנות יפניות קטנות. מי שבא רעב ורוצה לצאת שבע יצטרך להזמין הרבה מנות (שרובן לא יקרות) והסכום הסופי כנראה לא יהיה נמוך. אנחנו שילמנו 440 ש"ח על הארוחה (כולל השתייה ובלי קינוחים) ויצאנו שבעים למדי. הבעיה המרכזית הייתה האוכל עצמו שהיה די מאכזב לפרקים. היו 3 מנות טובות (הסשימי, הילוטייל יקיטורי והקרוקטים). עוד 2 מנות טובות בחלקן שהכילו אלמנטים מרכזיים מבאסים (האגדאשי טופו עם הטופו הרופס והראמן עם פירורי החזיר). שאר המנות נעו בין בסדר ולבין מאכזב. מנות הבשר היו חלשות. אם אני משווה את החוויה כאן ליא פאן, אין תחרות. יא פאן אולי לא אותנטית לגמרי ויש בה טאצ'ים אישיים, אבל היא איכותית ומעניינת יותר. אם אחזור לשיראטויה זה כנראה יהיה לטעום מהסושי עליו פסחנו בארוחה הזו. נראה.


יום רביעי, 24 בינואר 2018

שתי אסייתיות: מקונג המפתיעה בבינוניותה והתאילנדית בסמטת סיני המפתיעה באיכותה

שתי גיחות למקומות אסייתיים שישבתי בהם לראשונה. חוץ מזה ששניהם תל אביביים ודי קרובים זה לזה ושניהם מגישים אוכל שמקורו בדרום מזרח אסיה, אין יותר מדי דברים משותפים ביניהם. 
הראשון הוא בר-אוכל קטן ואפלולי, מקונג (לשעבר אקסטרה ברוט), side kick לאחיו הגדול הצמוד, ברוט. השני הוא מסעדה תאילנדית די רחבת ידיים, כולל חצר חיצונית, התאילנדית בסמטת סיני. 


מקונג - בר אוכל אסייתי שמגיש מנות מאגן נהר המקונג

בראשית היה הבר-יין, בר אוכל ויין בפינת נחלת בנימין ומונטיפיורי. אחריו המשיכו שניים מהבעלים, בני הזוג ג'מה נווה ועומר בן גל, ופתחו באותו מקום את ברוט (Brut) שם חברו אליהם השף יאיר יוספי (אלבה לשעבר) ואנשי היין אבירם כץ ובן רון. זה היה בשנת 2015. כשנה לאחר מכן (מרץ 2016) נפתח לצד הברוט, בר אוכל קטן בשם אקסטרה ברוט שהוגדר כחמארה מודרנית והוגש בו אוכל מזרח אירופאי. מי שהיו אחראים שם על האוכל הם גיא רובננקו, נתן ספיבק ורועי ורד. בקיץ 2017, אחרי טיול של החבר'ה בדרום מזרח אסיה ויפן הם החליטו להפוך את אקסטרה ברוט למקונג, כפופ-אפ אסייתי לחודשי הקיץ (יולי-אוגוסט), בראשות גיא רובננקו. הפופ-אפ הזמני הפך בהמשך לקבוע. ראו כי טוב להם אסייתי.

גם ברוט, גם אקסטרה ברוט וגם מקונג הם מקומות שזוכים לאהדה וליטוף מברנז'ת האוכל התל אביבית. הביקורות מהללות. בקבוצות האוכל בפייסבוק שמם עולה שוב ושוב. בכל דירוג לא רשמי של ברי האוכל הכי טובים הם גבוה ברשימה. אלה מהמקומות שהפודיז ובמיוחד העוסקים בקולינריה בביצה התל אביבית אוהבים לאהוב. שגיא כהן באוקטובר האחרון יצא נלהב במיוחד: "מקונג מצילה את הכבוד של האוכל האסיאתי. "מקונג" היא מסעדה אסיאתית מעולה, מפלט מוצלח מסיר ההיתוך שאליו הוכנס האוכל האסיאתי בישראל". דניאל שק בטיים אאוט גם התרגש: "באקסטרה ברוט - מקונג מתייחסים למטבח האסייתי ברצינות והתוצאה משמחת". 

אני אמנם בלוגר אוכל (חובב) ופודי בהווייה, אבל אני לא לחלוטין לא מחובר לסצינה התל אביבית הקולינרית. אני לא מכיר אף שף באופן אישי (גם לא בעלים של מסעדות, סו שפים או ברמנים). לכן, אני מתייחס בחשדנות לכל מקום שזוכה לכזה ליטוף מהחבר'ה בתקשורת. אבל בלי קשר, גם ברוט וגם אקסטרה ברוט - כעת מקונג, היו ברשימת המקומות שאני צריך לבקר בהם, ואיכשהו טרם יצא. אז הנה הגיע ינואר 2018. הצטרפתי לשותפתי לשעבר סיון, שכמוני אוהבת לנסות מקומות חדשים (כל עוד הם ידידותיים גם לצמחונים), וקפצנו שנינו למקונג. ישבנו על הבר. אני מעריך שבאזור 19:30-20:00 המקום היה 1/2 מלא.

הזמנו קוקטיילים.  

אני את המנהטן סודה (משמאל בצילום). די סתמי. סיון את הספייסי קולדה. אהבה.

תפריט האוכל במקונג כולל מבחר מנות ממדינות מזרח אסיה שנהר המקונג עובר בתחומן עם השפעה של מדינות שכנות: דרום מערב סין, לאוס, בורמה, תאילנד, קמבודיה, וויטנאם. המנות הן קטנות ובינוניות ברובן, מותאמות לטרנד השיירינג התל אביבי. לצערה של סיון רק אני נהניתי מהשיירינג, היות והגברת צמחונית ואני בחוסר התחשבותי מזמין בדרך כלל מנות עם חיות.

התחלנו במנה טבעונית: סלט כרוב בויניגרט שאלוט. 38 ש"ח. כוללת כרוב בויניגרט בורמזי חמצמץ, בצל ירוק, כוסברה ונענע, קריספי שאלוט ובוטנים גרוסים. סלט אסייתי די שגרתי. טעים. מתובל היטב. אבל - חסר ייחוד. נחמד ולא יותר.


אני המשכתי בשתי מנות, האחת בשרית והשנייה ימית. הראשונה שהגיעה הייתה המנה הבשרית:
בון טיט. עלתה 58 ש"ח. מנה שמקורה במרכז וייטנאם הכוללת חזיר צלוי בקערת אטריות שעועית קרירות, שום וצ'ילי קצוצים, עשבי תיבול טריים, בוטנים ושאלוט קריספי. בעצם חלק לא מבוטל מהמרכיבים של סלט הכרוב (מינוס הכרוב) עם תוספת של אטריות השעועית ונתחי החזיר. התיבול גם כאן היה בסה"כ טוב והמרכיבים הרגישו טריים אבל דווקא החזיר שאמור להיות כוכב המנה אכזב. הבשר היה מעט נוקשה ויבש וטעמיו היו אנמיים למדי. ציפיתי למנה הרבה יותר טובה ומיוחדת.




סיון הזמינה במקביל את הקלאסיקה הוייטנאמית: באן מי (צמחוני) עם טופו צלוי במרינדת סויה ולמון גראס. מנה לא מאד גדולה אבל טעימה ומוצלחת לדבריה. עלתה 52 ש"ח. אין צילום.

כמעט בו זמנית עם 2 המנות הנ"ל הגיעה גם המנה הנוספת שהזמנתי: לאאפ דג. עלתה אף היא 58 ש"ח אם איני טועה. זו מנה מלאוס עם דג ים מבושל במיץ ליים טרי ופיש סוס, מוגש חמים וקצוץ עם שאלוט חי ועשבים טריים, צ'ילי יבש ואורז קלוי. המנה הזו הגיעה 1/2 דקה אחרי מנת הבון טיט שלי וזה קצת עצבן אותי. הלו - יש לי רק לוע אחד...
ציינו מראש שלא יהיה כאן שיירינג כי אני אוכל כל וסיון צמחונית, אבל המלצר שכח לעדכן את הטבחים (שעומדים ממש מאחורי הבר) והם הגישו לי את 2 המנות כמעט בו זמנית. ביקשתי שאת מנת הדג יכינו לי מאוחר יותר (היא הוגשה לשולחן אחר). בכלל, קצב הוצאת המנות כאן היה מהיר מדי (כנהוג בלא מעט מקומות בת"א). מרגיז. תנו לשבת בכיף. לא צריך להאיץ בסועדים. לא מתאים לי להתנהל מול 3 מנות בו זמנית ולא ליהנות לגמרי מאף אחת מהן. ובאשר למנה: מנה טעימה. חריפה. הדג (נדמה לי שסי בס) היה חביב ותובל היטב. הרחיפות הייתה מצוינת (יענו חריף!. כמו שצריך). אבל שוב, גם זו מנה שדומות לה אכלתי במסעדות אסייתיות אחרות כאן, וגם היא הרגישה קצת חסרת עוקץ. איפה הטאץ' של השפים? איפה הייחוד?


אחרי הנ"ל הזמנו עוד מנה טבעונית שסיון רצתה לנסות, בון דאו פו שמה. מנה וייטנאמית די נדיבה שכללה טופו צלוי על אטריות אורז קרירות, שום וצ'ילי קצוצים, עשבי תיבול טריים, בוטנים ושאלוט קריספי. אותם מרכיבים כמעט כמו של הבון טיט שאכלתי קודם. (שתיהן מנות ממרכז וייטנאם). סלט אטריות, ירוקים וטופו, טעים ונחמד ולא יותר. אני חייב לציין שהטופו כאן היה מוצלח יותר מנתחי החזיר היבשושיים בבון טיט. המנה עלתה 58 ש"ח או משהו דומה.

יצאנו מפוצצים. אכלנו יותר מדי. המחירים כאן לא בשמיים, אבל גם לא זולים. התמורה לכסף היא בסדר, אבל יצאתי די מאוכזב. ציפיתי למנות יותר ייחודיות, יותר מתוחכמות ויותר טעימות. לא שהיה רע, אבל מכל הבאזז מסביב חשבתי שיהיה הרבה יותר מעניין. למען האמת, אחרי 1/2 שעה כבר שכחתי מה אכלתי. שום מנה שנחרתת בזיכרון. בקיצור - על סמך הארוחה הזו - אני לא מבין על מה המהומה.
בהזדמנות אולי אחזור לנסות את האחות הצמודה בברוט.


התאילנדית בסמטת סיני: עסקית אקראית מפתיעה לטובה

כנס בוקר קצר באחד העם, ב-16 בינואר, שהסתיים בשעה 12:00 זימן אותי להתנסות ראשונה עם האוכל של התאילנדית בסמטת סיני. זו מסעדה תאילנדית שנפתחה בשנת 2015 ואיכשהו נוצרה סביבה סטיגמה של מסעדה קצת זרוקה, היפסטרית וטרנדית. כזו שהאוכל הוא אולי משני לאווירה המאגניבה. הרבה יחסי ציבור סבבו סביב המסעדה סמוך לפתיחתה, והביקורות עצמן לא גאו בהתרגשות, ולכן לא חשתי צורך עז לנסות אותה. היה גם עניין של חוסר אפשרות להזמנת מקום מראש בראשית ימיה של המסעדה. מן אקט שחצני שכזה, שעצבן לא מעט אנשים. אז יכול להיות שהכל נכון, או היה נכון בתחילת הדרך, אבל לאחרונה דווקא שמעתי וקראתי דיווחים חיוביים על האוכל.

לאחרונה המסעדה נפתחה לעסקיות צהריים לראשונה. אז במקום לקפוץ לסנטה קתרינה הסמוכה במתחם בית הכנסת הגדול, נזכרתי אחרי אותו כנס שיש את האופציה הזו ובאתי לנסות. נכנסתי די מוקדם, בערך ב-12:15 והמסעדה הייתה אז כמעט ריקה. בזמן שישבתי היא התמלאה רק בחלקה. רוב הסועדים העדיפו לשבת דווקא בחצר החיצונית. אני ישבתי בפנים, בחלל
המרווח והנעים למדי. (שאפו על ריווח השולחנות. רוב המסעדות היו תוקעות עוד כמה שולחנות בפנים).



כך נראה החלל הפנימי המרכזי בשעת צהריים מוקדמת של אמצע השבוע. די שומם. אחרי 20-30 דקות כבר יהיה קצת יותר מלא. מקווה בשבילם שעם הזמן כבר יהיה כאן יותר הומה. אין סיבה שלא.




תפריט העסקיות כולל 3 אופציות לארוחות. 59-69-79 ש"ח. תמחור שנראה סביר לגמרי. הלכתי על האופציה המשביעה של 79 ש"ח: סלט לבחירה, מרק טום קא, מנת קארי/ווק וצלחת ירוקים. מקבלים גם תה ג'ינג'ר קר או תה חם על הדרך.

זה הסלט. יאם פלא: דג בטמפורה, פומלה, קשיו, למון גראס, קפיר ליים, שרימפס יבש, כוסברה, בצל סגול, נענע, רוטב דגים וליים. מנה שבערב עולה 44 ש"ח (אני מניח שהיא גדולה יותר אז). זו מנה די נדיבה כמנת סלט ראשונה והיא הייתה טובה מאד. שכחתי איזה דג היה שם (מוסר? דניס? בס?). העסק היה עשוי היטב. הירקות והירוקים היו רעננים. הטמפורה טובה. הרוטב פיקנטי עוקצני וטעים. המרקמים נעימים. זה ודאי סלט יותר טוב מאלה שאכלתי במקונג.


זו מסתבר צלחת ירוקים. מוגשת לרענון החך (למי שהחריף קשה לו). אני נשנשתי אותם בסוף וניגבתי בעזרתם את הרוטב שנוצר בצלחת.


המרק. מעין מנת ביניים קטנה. מרק טום קא עם שרימפס. על בסיס חלב קוקוס עם כרוב, גלנגל, קפיר ליים, למון גראס, כוסברה ושמן צ'ילי. יופי של מרק. טעים מאד. חרפרף. מרכיבים טובים. היו כאן 4-5 שרימפס טעימים מאד שהרגישו לי טריים ומאיכות טובה.



המנה העיקרית שבחרתי: גאנג קיוואן נאואה: קארי ירוק ביתי, חציל תאילנדי ובקר, במבו שוט ובזיליקום תאילנדי. מוגש עם אורז. מנה שבערב עולה 68 ש"ח. גם כאן מגיעה מנה שלהערכתי היא מוקטנת במקצת. הגיוני. המסעדה צריכה להרוויח משהו בעסקיות. הקארי היה טוב בהחלט. עשיר ועם פיקנטיות מורגשת. איזון טעמים טוב מאד. בשר טעים. ירקות עשויים היטב. הפתיעו לטובה החצילים התאילנדיים שהיו לי טעימים במיוחד כאן (אפילו בהשוואה למנות מקבילות בבית תאילנדי למשל). נהניתי.



בקיצור יצאתי מבסוט מהעסקית הזו. מנות טובות וטעימות. תמחור הוגן. כן ירבו עסקיות כאלה בתל אביב.
אני לא יודע אם אמהר לחזור לכאן בערב, אבל אשמח לחזור לעסקיות צהריים נוספות, כשאני בסביבה. בשורה התחתונה, למרות ההייפ והדיבור של הפודיז סביב מקונג, יצאתי מאוכזב, ודווקא מהתאילנדית בהר סיני, שבשנה-שנתיים האחרונות לא מדוברת כמו שהייתה בהתחלה, נהניתי יותר. ללמדכם שלא צריך לסמוך אוטומטית על מבקרי אוכל/כתבי אוכל/אנשי אוכל. אפילו לא על בלוגרים...


עסקית נוספת בתאילנדית בסמטת סיני - 10.05.2018

שוב אחרי פגישה באמצע השבוע.
הפעם המסעדה הייתה כמעט מלאה, גם בחוץ וגם בפנים. משמח לראות.


ראשונה של סלט פפאיה - סום טאם. טעים וחריף. של בית תאילנדי ונאם עדיין טיפה יותר טוב.


עיקרית של קאו סוי: שוק עוף מפורק מהעצם בקארי ממחוז צ'אנג מאי עם חלב קוקוס, אטריות ביצים דקות ואטריות ביצים קריספיות, שאלוט, ג'ינג'ר, ליים, עלי חרדל כבושים, כוסברה ועוד. מנה טעימה ומוצלחת. חריפות טובה. המינוס היחיד - יותר מדי אטריות קריספיות. הייתי מצמצם במחצית את הכמות ומוסיף יותר אטריות ביצים דקות מבושלות. 54 ש"ח היה המחיר. שווה.





יום רביעי, 17 בינואר 2018

איטלקי מקומי (המסעדה) vs איטלקי מקומי (הבית)

פוסט ראשון לשנת 2018. אנשאללה תהיה שנת אוכל משובחת. 
אחרי שסיימתי פרק מעבר דירה עם מובילים, סגירת חשבונות משלמים, טכנאים ורכישות התפניתי שוב לענייני אוכל. לפתוח שנה עם איטליה זה תמיד טוב. אני אפרט כאן על שתי ארוחות עם ניחוח איטלקי: האחת במסעדה איטלקית מקומית ששמה בישראל איטלקי מקומי (איזה שם לא מוצלח) והשנייה אף היא איטלקית מקומית, אבל ביתית לחלוטין. 


איטלקי מקומי: המסעדה החדשה של עינב ברמן (*) בשוק הנמל בתל אביב:

איטלקי מקומי היא המסעדה החדשה למדי של השפית עינב ברמן והמסעדנית אדוה זמר. על מאכליה של השפית המוכשרת הזו כתבתי לא מזמן בפוסט על נח ביסטרו מקומי (היא כנראה אוהבת את המילה מקומי) שנכון לכתיבת שורות אלה סגור לרגל שיפוצים (כך נמסר לי באיטלקי מקומי). בנח ביסטרו היו ברמן וזמר שותפות עם יהלומה לוי. איטלקי מקומי נפתחה באוקטובר או ספטמבר 2017 על חשבונה של מסעדת יהלומה בנמל שגם בה ברמן הייתה שותפה יחד עם יהלומה לוי שבינתיים פרשה מהשותפות. ממש אופרת סבון. 

אני חושב שהלוקיישן בה נמצאת המסעדה ממחיש בצורה מצוינת את המציאות העגומה שבה נמצא ענף המסעדנות בישראל. בלא יותר מדי שנות פעילות החליף החלל הזה לפחות 4 מסעדות: טאפאס בשוק (של השף ברק אהרוני והאחים ירזין), רוקח שוק של אייל לביא, יהלומה בנמל ועכשיו איטלקי מקומי. סביר להניח ששכחתי מישהו. לפחות השכנים מהקומה למעלה, יוסי שטרית וצוותו בקיטשן מרקט המשובחת, שומרים על יציבות (ורמה) בכל השנים הללו. 

החלל הפנימי של המסעדה שנמצא סמוך לכניסה של שוק הנמל כולל בעיקר בר פתוח. בחוץ יש חלל נפרד עם לא מעט מקומות ישיבה שצופים לים. מי שמחפש את האקשן והאווירה יבחר בבר. מי שרוצה אוויר ים ושקט יחסי יבחר במתחם החיצוני. אני הגעתי די ספונטנית בשישי בצהריים (אזור 13:30) וישבתי על הבר.


המושבים על הבר משקיפים למטבח הפתוח ואפשר לראות את החבר'ה מקפיצים ומצלחתים. זה תמיד נחמד בעיניי.



התפריט מציע מטבח עונתי (משתנה מדי פעם) שמשלב קצת איטליה וקצת ישראל (עם הרבה אהבה לאוכל ככתוב). הוא נראה מהודק למדי ולא מתחנף. על הנייר נראה שיש כאן שלל מאכלים איטלקיים עם טוויסטים שפיים מקומיים. נראה מבטיח ומעניין יחסית. גם הביקורות עד כה שבחו והללו ברובן. שגיא כהן התפייט בטור באוקטובר: "איטלקי מקומי היא מסעדה שהצלחות בה זורחות (וגם הפנים שלכם אחרי שתאכלו את מה שיש בהן)". גם ביצה עלומה במאקו אהב מאד את האוכל וכמוהו גם מבקרים אחרים. (רק אבי אפרתי בוואלה פחות נהנה).




למנה ראשונה בחרתי רביולי שרימפס ומנגולד מטוגנים. 34 ש"ח. מנה שמוצעת תחת קטגוריה של צלחות קטנות. אכן צלחת קטנה. 3 רביולי לא גדולים במילוי שרימפס קצוץ ומנגולד שטוגנו בשמן עמוק. הוגשו לצד מטבל פיקנטי וחביב ששכחתי את מקורו (פלפלים?). זו מנה חביבה מאד וטעימה. הטיגון נעשה במקצועיות והיה חף מכל שומניות מיותרת. הביס היה פריך כמצופה. המילוי היה טעים וגם השרימפס וגם המנגולד הורגשו. המינוס היחיד הוא כמות המילוי שלטעמי יכולה להיות טיפה יותר נדיבה. קצת פחות כיסי אוויר בבצק.



לעיקרית בחרתי את המנה היקרה ביותר בתפריט. 106 ש"ח עלותה. היחידה במחיר של יותר מ-2 ספרות: פילה מוסר ים, ניוקי פריך, מרמלדת שומר וקראסט פיסטוק. גם כאן חסרה לי מעט יותר נדיבות. הדג יכול היה להיות מעט יותר גדול וכך גם כמות הניוקי. תהיו לארג'ים. מלאו קצת יותר את הצלחת... אבל זה הדבר השלילי היחיד שיש לי לומר על המנה הזו. כל השאר - משובח מאד. מזמן לא אכלתי מנת מוסר ים טעימה כזו. הדג היה מעולה. נצרב בצורה מושלמת. הניוקי שנצרבו אף הם (בחמאה יש להניח) היו טעימים מאד עם מעטה חיצוני פריך ותוך רך. מרמלדת השומר הייתה מתקתקה וטעימה מאד. נתנה יופי של טוויסט בעלילה. וקראסט פיסטוק זה תמיד משהו מוצלח. אחלה מנת דג. רק תנו עוד 3 ניוקי ועוד 30 גרם דג וזה יהיה מושלם.



לקינוח בחרתי בעוגת רום אספרסו שקדים שהוגשה לצד גלידת שמנת דבש (משהו כזה) וקרמל. הקרמל היה מיותר לטעמי. שאר האלמנטים היו טובים מאד. עוגה טעימה מאד, במתיקות מאוזנת היטב. עוגה "עם גוף" שיחד עם הגלידה הרכה והחלקה הייתה כיפית לאכילה. קינוח טוב שעלה 34 ש"ח.



יחד עם האוכל שתיתי כוס שאבלי שעלתה 45 ש"ח בסטנדרט התל אביבי המצער של מחירי יין מופרזים. לפחות היין נמזג בנדיבות יחסית ולקראת סוף הארוחה גם הגישו לי שוט של עראק. השירות על הבר היה יעיל ומתוקתק. המלצר התנצל בפני חלק מהסועדים שהוא לא נתן להם את מלוא תשומת הלב בגלל העומס ושהם מוזמנים באמצע השבוע, אז רגוע יותר. נחמד.

בשורה התחתונה יש כאן מקום איכותי ומוצלח נוסף של עינב ברמן. מקום שמצליח לצאת מהבנאליה והשעמום שאופף מסעדות איטלקיות מקומיות שמגישות שוב ושוב את אותן מנות שגרתיות. אני בהחלט אשמח להגיע לכאן כדי לטעום מנות מסקרנות אחרות (הברוסקטה עם הסביצ'ה והטורטליני זנב שור למשל).



קפיצה שנייה לאיטלקי מקומי: צהרי אמצע שבוע: 13.02.2018

יום די חורפי וסוער. ישבתי על הבר שוב.

למנה ראשונה, מהצלחות הקטנות הזמנתי שומר, ראשי קלמרי ושרימפס בלימון, פטרוזיליה ושמן זית. מנה קטנה שעלותה 34 ש"ח. כמות פירות הים כאן הייתה מעט מאכזבת. איכותם הייתה טובה למדי. בשורה התחתונה זה סלט שומר טרי ונחמד ולא יותר. אפשר לוותר.


למנה העיקרית הזמנתי טורטליני לחי בציר בקר, רוזמרין ודבש, פירורים פריכים ולאבנה. מנה בינונית בגודלה שעלתה 72 ש"ח. הייתי מעריך עוד 2-3 טורטלינים כאן. יתכן וגודל המנה הוא מכוון לגודל של מנת ביניים, כמו שפסטה משמשת באיטליה. היות ואנחנו בישראל אולי כדאי להציע 2 דרגות מחירים למנת ביניים ולמנה עיקרית. אני הגעתי רעב ולא שבעתי לחלוטין מ-2 המנות. המנה עצמה אגב הייתה טובה מאד. פסטה אל דנטה מצוינת. מילוי טעים. רוטב מעולה.


הזמנתי גם קינוח. עוגת גבינת עזים. קינוח שאכלתי גם בנח ביסטרו מקומי. עוגה טעימה מאד. עלתה 42 ש"ח.


בשורה התחתונה. היות ואין כאן עסקיות, העסק בצהרי אמצע שבוע יכול להיות מעט יקר. אבל - טעים כאן.






















(*) שמועות אומרות שעינב ברמן כבר לא נמצאת פיזית באיטלקי מקומי. לא יודע אם זו פרידה מוחלטת או סתם היעדרות זמנית. בכל אופן, אם זו אכן פרידה מוחלטת זה סימן רע למסעדה שכל התפריט שלה נבנה ע"י שפית מסוימת שהייתה גם אמורה לנהל את המטבח וכעת היא לא שם. זה גם מסביר דיווחים לא טובים שקראתי בזמן האחרון.

כתבה בטיים אאוט מהיום (27.3) אכן מאשרת שעינב ברמן כבר לא. מצוין שפליקס רוזנטל (לשעבר חאן מנולי) מיועד לתפקיד המחליף.


ולאיטלקי הביתי...

במסגרת ארוחות משותפות שיוזמת מדי פעם סיון שותפתי לשעבר בביתה עם בן זוגה יונתן, השקענו הפעם בהכנת ארוחה איטלקית כהלכתה. (לפני כן היו ארוחת פיצות home made, ארוחה מקסיקנית ועוד). במקרה זה היה יום אחרי הארוחה שלי באיטלקי מקומי. היינו 5 נוכחים.

בתפריט שנקבע יום-יומיים לפני כן החלטנו להכין ארנצ'יני למנה ראשונה. לצדו היה סלט תרד ותפוחים בבלסמי וחרדל (לא יודע אם איטלקי קלאסי אבל זה מה שהיה. הוא לא תועד). בהמשך - 2 סוגי פסטה מבצק פסטה ביתי: רביולי דלעת וריקוטה בחמאה חומה ומרווה, ולינגוויני קרבונרה. הקינוחים - טירמיסו ופאי לימון.

- ארנצ'יני ביתי:

כדורי ריזוטו וגבינה מצופים בפירורי לחם ומטוגנים בשמן עמוק. נשנוש איטלקי קלאסי.
הריזוטו לארנצ'יני בושל יום לפני כן ע"י סיון. היא גם הכינותה מראש רוטב עגבניות שרופות פיקנטי שהכדורים המטוגנים ישכשכו בו בהמשך.



בתמונות הבאות מתואר פחות או יותר תהליך הגלגול, הציפוי והטיגון. תכלס - פשוט וקל. הגבינה שהשתמשנו בה דווקא לא הייתה איטלקית: גבינת תום. היא נחתכה לקוביות ונעטפה במיומנות באורז ע"י החבר'ה. כל העסק גולגל לכדורים דחוסים למדי שלא יתפרקו בטיגון. הם צופו בפירורי לחם ונכנסו לאמבט לוהט של שמן עמוק לטיגון.





זו התוצאה שיוצאת אחרי הטיגון. אחלה ארנצ'יני. פריכים בחוץ ורכים בפנים.


וככה זה נראה על הצלחת. מנה מוצלחת מאד.






הבאות בתור היו הפסטות.
הכנתי בצק מקמח פסטה (600 גרם קמח עם 6 ביצים, קצת מלח וקצת שמן זית). הבצק הכי קל בעולם.


אחרי מנוחה של כ-1/2 שעה במקרר הוא היה מוכן לרידוד במכונה. זה בצק שנורא קל לעבד אותו.


- רביולי במילוי דלעת וריקוטה בחמאה חומה ומרווה:

הדלעת נצלתה יום לפני כן ע"י סיון. (יחד עם טימין, שום ומעט צ'ילי). למחרת היא רוסקה על ידי (במזלג) ועורבבה עם ריקוטה כבשים ומעט פקורינו.



המילוי (טעים נורא) הוכנס לשקית זילוף והוזלף על הבצק. רידדנו אותו לדרגה 2 במכונת הפסטה מתוך חשש שדרגה 1 תהיה דקה מדי והבצק יתפקע ולא יחזיק את המסה. בדיעבד היה אפשר בשקט לרדד לדרגה 1. לא נורא. למרות שהיה מעט עבה, זה עדיין יצא מעולה.


תמונה קבוצתית. רביולי ממולאים, חתוכים ומעוטרים שמוכנים להטבלה הקצרה בסיר המים הרותחים.


אלה חלק מהחברים אחרי חילוצם מהמים והעברתם למחבת החמאה החומה והמרווה.



ואלה אותם חברים אחרי הוצאתם מהטיגון הקל.


והנה הם על הצלחת מוכנים להיאכל. הירוק זה פירורי צ'יפס מרווה שהכנו.


וזו עוד דרך לאכול את הרביולי - עם אותו רוטב עגבניות שרופות ומעט פקורינו מגורר.


- לינגוויני קרבונרה:

פסטה. בייקון. גבינות. ביצים. עסק מושחת ומענג. את הביצים אפשר להמיר חלקית בחלמונים. אני ויתרתי על הוספת חלמון שלם נא כמו שמגישים במסעדות מטעמי חיידקים (ביצים מהסופר שלא באו "ישר מהלול"). עשיתי רוטב קרבונרה מזורז. לעצלנים.

הבייקון (בנדיבות) טוגן במחבת עד לפריכות (עם קצת חמאה שלא יחסר). את הביצים והגבינות (פרמז'ן ופקורינו) ערבבתי היטב בצלוחית. אליה הוספתי מעט ממי הבישול של הפסטה (אותו בצק שנחתך לרצועות לינגוויני דקות) תוך ערבוב זריז שלא תצא חביתה (השוואת טמפרטורות וכאלה). את הפסטה המבושלת קלות ואת תערובת הביצים והגבינות הוספתי למחבת הבייקון עם עוד קצת ממי הבישול וערבבתי במהירות כדי שלא תצא חביתה. היה טעים מאד. איך לא יהיה?




קינוחים. אצל סיון הקונדיטורית החובבת חייבים להיות כאלה. ורצוי יותר מאחד.

הראשון: ה-קלאסיקה האיטלקית: טירמיסו. טירמיסו מסקרפונה. מעולה.





השני: פאי לימון ומסקרפונה. תענוג. קרם לימון מושלם.








ארוחה משובחת יצאה לנו. מושחתת וטעימה בטירוף. תכלס, נתנו פייט רציני למסעדה. קצת שדרוגי טכניקה ושיפור כישורי הגשה וצלחות ואנחנו פותחים מסעדה בעצמנו. (לא באמת).

בשורה התחתונה: אוכל איטלקי, מקומי או לא מקומי, כשיודעים להכין אותו - זה פשוט Fantastico.