יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

באקאפיקו בנווה צדק - האמנם הפיצה הכי טובה בעיר?

אתרי walla, mako ו- timeout כבר הקדימו אותי עם ביקורת על המקום, אבל גם לי יש מה להגיד...

באקאפיקו - Beccafico היא מסעדה איטלקית שנפתחה לפני חודשיים-שלושה ברח' שבזי 49 בנווה צדק בתל אביב. לפני כן פעלה במקום מסעדת דיטושקה של המסעדנית הותיקה דיטה בורנשטיין. השף של המסעדה הוא לירן גרודה (*) שהיה אחד המשתתפים הבולטים בתוכנית משחקי השף. למי שלא מקשר, זה אותו בחור שחטף על הראש מ-3 השפים המנחים על זה שהוא היה המון שנים סו-שף של ניר צוק במסעדה שלו, למרות שהוא ממש לא התחבר עם האוכל והבישול שם. השותף שלו במסעדה זה מסעדן בשם ציון פרג'ון שלפני כן היה שותף גם בדיטושקה.

Beccafico זו המילה האיטלקית לציפור שיר שבעברית מכונה סבכי. יש מנה איטלקית כלשהי של סרדינים שבשמה מופיעה המילה הזו ועל שמה נקראת המסעדה.



גרודה בתוכנית הפגין יכולות גבוהות בבישול מתוחכם, כולל מולקולרי לסוגיו. כאן הוא דווקא מתמקד במטבח איטלקי - סיציליאני פשוט למדי, או כמו שמגדירים אותו באתר ובפייסבוק שלהם - מטבח סיציליאני ותנור פיצה.
בכל פרסומי היח"צ צוטט השף בביטחון מופרז שמדובר בפיצה הכי טובה בתל אביב. יומרני משהו.

אני קפצתי למסעדה ביום חמישי שעבר עם ידידתי אורית לעסקית צהריים.

יש לציין שהביקורות ב- walla וב- mako קטלו את המקום ואת האוכל. הביקורת ב- timeout הייתה דווקא חיובית. אני בדרך כלל סומך בעיקר על עצמי אז באתי לבדוק...

המקום עצמו כיאה למסעדה סיציליאנית מעוצב די בפשטות. יש 2 חללים: חלק פנימי מעוצב שצופה על המטבח וחצר פנימית מרווחת ונעימה.



האוכל - איטלקי סטנדרטי: פיצות, פסטות, מנות ראשונות וקינוחים איטלקיים. המחירים סבירים. 30 ומשהו ש"ח עד 40 ומשהו ש"ח למנות ראשונות. 50 ומשהו עד 60 ומשהו ש"ח לפסטות. פיצות בין 44-58 ש"ח. יש גם מנות עיקריות בשריות או דגיות נוספות.

העסקיות מחולקות ל-3 רמות מחירים: 68-78-88 ש"ח. בכל רמה יש אפשרויות מעט שונות.
מה שאנחנו הזמנו תאם למחירי 78 ו-68 ש"ח.

קיבלנו פוקצ'ה להתחלה. בכל הביקורות "המקצועיות" חזרו ודיברו על הצפה של שמן זית במנות. הפוק'צה שקיבלנו הייתה בסדר גמור. סטנדרטית וטובה, עם מינון טוב של שמן זית.



2 מנות ראשונות:
אני הזמנתי את מרק היום (שכנראה משתנה): זה היה מרק זוקיני וכרישה. מרק קרם. שום דבר מיוחד במרק. פשוט. לא רע אבל גם לא טוב במיוחד. משהו שאפשר להכין בכל מטבח ביתי בקלות. ממטבח של מסעדה מקצועית אני מצפה לתוצאה קצת יותר מעניינת.



אורית הזמינה את הסלקים הצלויים בתנור: סלקים צלויים שחתוכים לקוביות, גבינה כחולה וגרעיני דלעת מפוצצים בסוכר דקלים (כך בתפריט). סלק וגבינה כחולה זה שילוב טוב. בקפה אירופה למשל טעמתי סלט סלק, אנדיב, גבינה צ'רקסית ואגוזים שהיה מעולה. בקיטשן מרקט אכלתי סלקים עם גבינת סטילטון וחמאה שרופה שהיו פנטסטיים. הסלקים של באקאפיקו היו רק בסדר. סבירים. לדעתי החיתוך שלהם לקוביות קטנות למדי די פוגם במרקם שלהם. הייתי מעדיף אותם קצת יותר קראנצ'יים. לדעתי גם הגזימו בכמות הגבינה הכחולה במנה. היא די השתלטה על העניינים.



למנה העיקרית לקחתי את פיצת "באקאפיקו": גבינת עיזים, תרד, מוצרלה, פלפל חריף ושמן זית. גם במנה הזו כמות שמן הזית הייתה סבירה בהחלט, בניגוד למתואר בביקורת ב-mako. הפיצה עצמה הייתה בסה"כ טובה. בצק דק עם קראנץ' טוב. טעמים לא רעים. גבינת העיזים עצמה (לא יודע איזה סוג) הייתה די אנמית. אני הייתי משתמש בגבינה קצת יותר עוצמתית וחזקה. המחיר שלה בתפריט הערב הוא 56 ש"ח. רחוקה מלהיות הפיצה הכי טובה בתל אביב אבל שווה את כסף.



אורית הזמינה את הפפרדלה פטריות: קרעי פסטה רחבה מבצק חלמונים בייצור עצמי עם רוטב פטריות שמפיניון טריות, ציר פורצ'יני, שמנת ופרמז'ן. מנה כבדה ובסה"כ טעימה. הפסטה עצמה הייתה בדרגת עשייה כמו שצריך, הרוטב היה טעים. הבעייה הייתה שהבישול של קרעי הפסטה היה די מרושל וחלקם הוגשו כשהם דבוקים אחד לשני. ביצוע לא מספיק מוקפד שפגם באיכות המנה שבסה"כ הייתה מוצלחת. עלות המנה בערב היא 58 ש"ח. לא נורא.



היינו זכאים גם לקינוח קטן כחלק מהעסקית (במקרה זה דובר על פנקוטה כלשהי) אבל ויתרנו מקוצר זמן.

השירות עצמו היה חביב, אם כי היה מעט איטי. ככה זה שיש רק 2 מלצרים על מסעדה שלמה בזמן העסקית.

שורה תחתונה -
היות ומדובר במסעדה חדשה (קצת יותר מחודשיים) שרק מסיימת הרצה, והשף הוא שף צעיר שלראשונה מנהל מטבח לבד, הם זכאים לביקורת סלחנית. נדמה לי שבאתרי walla ו- mako מחפשים לפעמים לקטול בכוח כדי למשוך קוראים.
נכון, נדרש כאן מקצה שיפורים: שדרוג של השירות (עוד כוח אדם למשל), הקפדה הרבה יותר גדולה על הביצוע, שדרוג טעמים בחלק מהמנות. אבל הסה"כ הוא לא רע. עוד מסעדה איטלקית חביבה שמתאימה מאד לחך הישראלי הממוצע הלא מאד מתוחכם. מה שבטוח, הדרך להיות הפיצה הכי טובה בתל אביב עוד ארוכה.


והנה דוגמא לפיצה הכי טובה באמת:

פיצה home made. הבצק הוכן ע"י סיון עפ"י מתכון של מנה שטרום. נילוש ע"י קלוד המיקסר התכול. רודד ע"י סיון.
התוספות כללו: בצל מקורמל שקורמל ע"י עבדכם. בצל ירוק וסלק שנפרס דקיק על ידי. גבינות שונות שנפרסו ופוזרו ע"י סיון, ביניהן גבינת עיזים של משק עפאים, קצת צ'דר וקצת פטה עיזים.
הרוטב כלל פסאטה של Mutti, כמה טיפות של סריראצ'ה, טיפהלה שמן זית, מלח ופלפל.

הפיצה לא נאפתה בתנור מקצועי של 400 מעלות כמו אצל גרודה אלא בתנור ביתי מצ'וקמק שהחום הכי גבוה שלו הוא 200 ומשהו מעלות. התוצאה לפניכם. טעימה בהרבה מהפיצה של באקאפיקו. לירן גרודה תלמד:



(*) קראתי איפה שהוא שלירן גרודה כבר לא ממש פעיל במסעדה. רק שתדעו.


יום שבת, 27 בדצמבר 2014

דפי אורז במילוי ירקות שורש בתיבול חריף

לא להאמין מתכון צמחוני!
רולים של דפי אורז ממולאים ברצועות ירקות שורש בתיבול אסייתי של מיונז וצ'ילי חריף.

היו לי במקרר כמה ירקות שורש שדרשו טיפול מידי: גזר, קולורבי וסלק קטן.

אז החלטתי להיות בריא בארוחת הערב וזה מה שעשיתי:

מתכון שמתאים למילוי 2 דפי אורז:
חתכתי גזר אחד, 1/2 קולורבי, 1/2 סלק קטן לרצועות דקיקות. מי שמתעצל יכול לגרד או לפמפם בצורת ז'וליינים או איך שבא לו.
זרקתי את הירקות לקערה.
הוספתי מעט אגוזי מלך קצוצים.
קצצתי חופן קטן של כוסברה טריה.
המלחתי ופלפלתי וערבבתי יחד.

לרוטב: כף מיונז, כפית רוטב סריראצ'ה חריף, כפית מיץ יוזו (מי שאין יכול להשתמש במיץ לימון), מלח ופלפל, כפית מירין, מעט שמן שומשום.
את הרוטב ערבבתי היטב עד למרקם חלק ואחיד.
אני אוהב חריף אש. סריראצ'ה זה רוטב צ'ילי מאד חריף. מי שלא מסתדר עם חריף שישתמש ברוטב צ'ילי מתוק שהוא מתון בהרבה.
ערבבתי חלק מהרוטב עם הירקות. השארתי 2 כפיות בצד כדי שיהיה לי מטבל לדף האורז.

דפי אורז זה אחלה חומר גלם למילוי רולים. אפשר למלא עם בשר (חזה עוף, בקר טחון מוקפץ). אפשר עם דגים או פירות ים מוקפצים. אפשר עם טופו וירקות ועוד ועוד. המילוי צריך להיות קר או פושר.
אני כאמור השתמשתי בירקות שהיו לי בבית. אני מניח שאם היה לי בצל ירוק ומלפפונים הם גם היו מצטרפים לחבורה.
את דפי האורז צריך פשוט להרטיב מעט במי ברז כדי שייעשו אלסטיים ונוחים לגלגול. 10 שניות אולי 15 שניות הרטבה מספיקות. 





תהליך המילוי:
לוקחים כל דף בנפרד. מרטיבים במי ברז כמה שניות כך כל שטח הפנים יקבל מקלחת זריזה. מנערים היטב.
מניחים על צלחת גדולה (או כל משטח עבודה רחב ונוח). הדפים יכולים להיות מעט דביקים אבל קל להסתדר איתם.
לוקחים מהמילוי ומניחים ברצועה דקה למדי לאורך הרול. מגלגלים בדומה לגלגול סיגרים או בלינצ'ס. אני מניח שאפשר לגלגל או לעטוף בכל צורה כיד הדמיון.

זה כל הסיפור. נשבע לכם שלא צריך כאן בשר או דג. טעים, פיקנטי ומרענן.




יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

המינסטרונה הכי טוב בעולם - לזכרה של אחותי הגדולה רינת

היום ה- 25 בדצמבר.
בשביל כולם זה חג מולד. בשביל משפחתי זה קודם כל יום ההולדת של אחותי הגדולה רינת.
היא הייתה אמורה לחגוג היום 56. ב-13 לאוגוסט 2014 היא נפטרה ממחלת הסרטן. הרבה יותר מדי צעירה.

לצערנו לא נזכה לחגוג איתה השנה, ואני מקווה שאיכשהו היא חוגגת אי-שם...

כדי לציין את יום ההולדת, אני מנצל את הבמה כדי לכתוב פוסט אישי קצר על אחותי הגדולה.
היות וזה בלוג שעוסק באוכל ההקשר הוא כמובן נושא האוכל והארוחות.

רינת הייתה העוגן של המשפחה בכל הקשור לארגון אירועים, ארוחות, חגים וכו'. אצלה ערכנו את מסורת השבת הדו שבועית של קפה ועוגה של אחר הצהריים בביתה במושב שדה משה. אצלה ערכנו אינספור ארוחות חג או ארוחות יומולדת של בני משפחה. אין לי ספק שאותן שבתות ואותן ארוחות ליכדו ואיחדו את משפחתנו יותר מכל דבר אחר, ורינת הייתה האחראית הראשית לכך.

בכל הקשור לבישולים ולאהבת אוכל היא הייתה אישה של הרגלים. בניגוד אליי שאוהב להתנסות ולטעום דברים לא שגרתיים, היא דבקה במוכר והאהוב. זה בא לידי ביטוי גם בבישולים שלה וגם במסעדות בהן היא הייתה חוזרת ומזמינה את המנות שהיא אהבה. לא עניינו אותה אקספרימנטים או חדשנות. אהבה את השגרה. דווקא בשנה האחרונה, לפני המחלה, היא קצת נפתחה לנסות דברים חדשים, למשל במקום מנת הסלמון הרגילה היא התחילה להזמין מנות דגי ים אחרים. 

כשרינת ארגנה ארוחה משפחתית ידענו תמיד שנאכל טוב והרבה. היא הכינה אוכל לגדוד בנדיבות ובלארג'יות שכל כך אפיינו אותה.
היו מנות מיתולוגיות שחזרו ובושלו בהמון ארוחות.
איכשהו זה אף פעם לא נמאס ותמיד כשהיא הכינה אותן זה היה הכי טעים שיש: השניצל של רינת. מאפה החצילים והגבינה בתנור. הקיש לוריין המושחת שכיכב בשנים האחרונות. האיטריות הסיניות החריפות.
בכולן היה תבלין סודי נוסף ששמו אהבה. כשמבשלים מאהבה ומכל הלב זה תמיד ייצא יותר טעים. ולרינת שלנו היה לב גדול במיוחד.

אהבה זה כל הסיפור

אחד המאפיינים של רינת בארוחות גדושות המטעמים שהיא ארגנה זה שהיא ברוב הארוחות כמעט ולא אכלה. היא הסתפקה בלטעום ביס כזה או אחר. תמיד היא אמרה שהיא לא רעבה ותאכל אחר כך. (שוב, גם זה בניגוד אליי, שכשאני מארגן ארוחה, אני אטעם גם אטעם את מה שהכנתי).
זו הייתה רינת אופיינית. קודם כל האחרים, לדאוג שכולם יהיו מבסוטים, להאכיל את כולם ורק אחר כך לדאוג לעצמה. 

הבישולים של רינת ברוב המקרים לא היו מאולתרים. היא מאד אהבה ספרי בישול. בני סיידא על ספריו הרבים היה הפייבוריט שלה.
היא לקחה מתכונים מהספרים ועשתה קומבינות שונות (כמו שרבים עושים) כדי להתאים אותם לטעמה ולטעמי המשפחה.
לעתים עשתה מיקס של 2-3 מתכונים ממקורות שונים ויצא משהו חדש ומצוין.
היו לה כמובן מחברות מתכונים בהן היא רשמה מתכונים נבחרים.

אז הנה דוגמא למנה אופיינית: מרק מינסטרונה "קומבינה" שכשרינת הכינה אותו הוא יצא הכי טעים בעולם.
פשוט ונפלא. 
כשאני לצורך העניין הכנתי הוא יצא נהדר אבל תמיד פחות טעים...

אז הנה המתכון כלשונו - צלחת מרק כזה בימים חורפיים אלה - מובטח שתסב אושר לסועד.

זה צילום בכתב ידה:


והנה עוד דוגמא מצולמת למתכון לאיטריות חריפות. המקור הוא אהרוני. התבשיל כיכב בארוחות רבות אצלנו.
בטוח יותר טעים משל אהרוני...


אז תזכרו. כשאתם מבשלים מאהבה זה תמיד יותר טעים. ואין כמו לבשל למשפחה שלכם.
שיהיה בתיאבון ורק בריאות!

ורינת אהובתנו. אם יש מקום שם למעלה שאת צופה, אני מקווה שאתה יודעת שאנחנו בסדר וממשיכים את החיים כמו שהיית רוצה שנמשיך. כולל הרבה מפגשים וארוחות משפחתיות... 
ומי יודע אולי שם למעלה האוכל אפילו יותר טעים...

אוהב תמיד ומתגעגע,
אבנר אחיך הקטן.



יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

צ'ילי קון קרנה - Avner's style

אני מאד אוהב צ'ילי קון קרנה.  
בכלל אוכל מקסיקני זה דבר נהדר. פיקנטי. עז טעמים. אוכל לא עדין ולא ביישני אבל מה זה טעים.

אז לכבוד היום הראשון של החורף (21/12) הכנתי צ'ילי קון קרנה עם מה שהיה לי בבית. (חוץ מצ'דר ושמנת חמוצה שהלכתי לקנות). בעיניי זה אחד התבשילים שהכי מתאימים לחורף ולקור. comfort food במיטבו.

יש המון גירסאות ומתכונים. רובם ככולם כוללים שילוב של בשר בקר (טחון או קוביות), שעועית מבושלת (שחורה או לבנה), צ'ילי או כל משהו פלפלי חריף, עגבניות וכל מיני תבלינים. תכלס - כמו ראגו בשר (או בולונז) רק עם שעועית, צ'ילי ותיבול מקסיקני.

המצרכים במתכון שלי:

1/2 קילו בשר טחון (צוואר טרי - טחון פעם אחת. בדיעבד הייתי משתמש ב-750 גרם אבל זה מה שהיה לי...)
1.5 כוסות שעועית "ברבוניה" (זה מה שהיה לי בבית. זו שעועית מנומרת אדומה לבנה. קניתי מתישהו באחד מהטבע מרקט. גם שעועית אדומה רגילה או לבנה יעבדו).
1 בצל גדול קצוץ.
7-8 שיני שום קצוצות.
1 פלפל אדום חתוך לקוביות.
1 גזר חתןך לקוביות.
1 בקבוק בירה.
1 קופסת שימורי עגבניות (השתמשתי באחת של עגבניות שלמות של Mutti).
1 כוס פסאטת עגבניות (גם של Mutti - מה אני אעשה - אחלה מוצרים יש להם).
2 כפות מחית צ'יפוטלה חריפה (מחית פלפל צ'ילי צ'יפוטלה מעושן).

תבלינים (כל אחד שישים לפי טעמו ויטעם מידי פעם):

פפריקה חריפה מעושנת.
מלח ופלפל שחור.
כמון.
זרעי כוסברה כתושים.
זרעי אניס כתושים.

להגשה:

כוסברה טריה קצוצה גס.
מעט שמנת חמוצה.
גבינת צ'דר מגוררת.

את השעועית חייבים להשרות לפחות 24 שעות. גם 48 שעות לא יזיקו.
שלי שכשכה במים כ-36 שעות.
בישלתי אותה כשעה וחצי לפני הכנת הצ'ילי כדי שתתרכך. במים בלבד. היא יצאה חצי מבושלת.

ולתבשיל עצמו:

שמתי שמן זית בסיר רחב. אש גבוהה. טיגנתי את הבצל והשום. 2-3 דקות.
הוספתי את התבלינים היבשים ש"יוציאו ארומה". עוד דקה שתיים.
הוספתי את הבשר הטחון ונתתי מעיכה לכל העסק (כמו שעושים בבולונז). 3-4 דקות עד שהבשר "נסגר".
הוספתי את שאר הירקות. עוד 2-3 דקות.
שפכתי את הבירה. דקה-שתיים.
הוספתי את הנוזלים (העגבניות לסוגיהן + כוס מים רותחים. מים אפשר להוסיף תוך כדי אם צריך).
הוספתי את מחית הצ'יפוטלה ומלח ופלפל.
אחרי הרתיחה כיסיתי. הנמכתי להבה והלכתי לעיסוקיי. שעתיים וחצי זה היה על גז. מידי פעם אפשר לבדוק אם לא חסרים נוזלים, או סתם לתת ערבוב.
בסוף לבדוק תיבול. אני אישית הוספתי קצת פפריקה מעושנת חריפה. ככה שלא יחסר. וגם מלח.

זהו. זה הסיפור. פשוט למדי.

אפשר לאכול ככה. אפשר לאכול עם טורטיה, עם אורז לבן, עם קוסקוס, עם פסטה. מה שבא.
אני החלטתי לאכול עם דפי לזניה.
את הדפים אפשר לבשל כמה דקות במים רותחים עד ריכוך. אני חסכתי סיר והטבעתי 3 דפים בסיר מתחת לרוטב. הם התרככו והתבשלו בתוך נוזלי הבישול.

בהגשה מומלץ לפזר כוסברה טריה, לשים בצד קצת שמנת חמוצה ולפזר מעל כל עסק צ'דר מגורר. מי ששומר כשרות שיוותר. הפסד שלו.

ככה זה נראה בסוף על הצלחת:





2 אזהרות לסיום -
1. אזהרת גזים כמובן: אין מה לעשות מדובר בשעועית. השריה ארוכה ובישול מקדים עוזרים לעניין.
2. כבדות: כמו שכתבתי מראש - זה תבשיל לחורף בלבד. לאכול. לשבוע. וללכת להתכרבל מול הטלוויזיה.

שיהיה בתיאבון.





יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

מסעדת מוזה בהר - ביסטרו צרפתי במושב שורש

הגיע הזמן למשהו מחוץ לאיזור חיוג 03 או 09.

מסעדת מוזה בהר היא מסעדת ביסטרו שף צרפתית על צלע הר במושב שורש בהרי ירושלים.

המסעדה נפתחה מתישהו בסתיו 2013. הבעלים הם בני זוג ששם משפחתם ארמוזה ואני מניח שהשם הוא משחק מילים עם שמם. השף לפי הפרסומים שהיו הוא אחד בשם קובי קטני שלפני כן פעל כ-10 שנים במסעדות באוסטרליה. 

הגענו לחגוג לאחי הגדול יומולדת 54 בשישי בערב. היינו 8 אנשים. הזמנו מקום לשעה 19:00 וכשהגענו במזג האוויר הגשום שהיה, היינו הראשונים. לאט לאט המקום התמלא וכשיצאנו לקראת 21:00 היה מלא כמעט לגמרי.

המסעדה שוכנת כאמור על צלע הר והנוף עליו היא משקיפה הוא בהחלט משובב עיניים, לכן אני מניח שלהגיע לכאן לארוחת בוקר או צהריים, נותן אפקט שונה לגמרי.
יש מבנה מרכזי גדול עם תקרה גבוהה דמויית אוהל גדול ויש מרפסת חיצונית. את המסעדה מקיפים קירות זכוכית שנותנים תמונה פנורמית מרשימה מכל הסביבה. בלילה כאמור זה מאבד מהרושם. 
אנחנו ישבנו בשולחן עץ אובאלי גדול ולא שגרתי שבעיניי הוא מגניב בהחלט.



האווירה במקום היא נחמדה ורגועה, כיאה למסעדה שלא נמצאת בעיר הגדולה. היות והגענו ראשונים זכינו לשירות יעיל ומתוקתק. אין לי מושג מה קורה במסעדה כשיש לחץ של הזמנות. המלצר ששירת אותנו היה נחמד מאד, אם כי לא שלט לגמרי ב"אותיות הקטנות" שבתפריט. 

ומה עם האוכל עצמו? 

תפריט הערב נראה מאד מוקפד ואיכותי. שימוש בחומרי גלם כמו פירות ים טריים, דגי ים טריים, נתחי בשר בקר מובחרים. 
תפריט יומרני למדי על הנייר. 
מחירי הראשונות הם סביב 40-50 ש"ח. יש מנה אחת שמגיעה ל-59 ש"ח (סלט סרטנים קר).
מחירי העיקריות הם מ-64 ש"ח (רביולי כרשה צמחוני) הזול ביותר, עד 134 ש"ח לפילה מיניון, 139 ש"ח לדג היום, ו-169 ש"ח לקוט דה-בף (500 גרם של Rib-eye סטייק).
הקינוחים הם סביב 40-45 ש"ח. 
יש תפריט אלכוהול ויינות רציני ומגוון למדי, כולל מבחר יפה של יינות מקומיים שאני תמיד בעדם.
בקיצור - עלויות של מסעדת שף תל אביבית לא זולה. אולי לא רפאל, מסה, כתית או שילה, אבל גם לא מאד רחוק.
יומרני למדי כבר אמרתי.

אז מה אנחנו ניסינו?

הזמנו כמה מנות ראשונות ל- sharing:

סלמון כבוש בהדרים וערק, עם קרם חזרת, מריחת שום שחור, צלפים וסלק. מנה של 44 ש"ח. מנה טובה. השקעה ניכרת גם בעיצוב המנה. הסלמון היה טוב. קרם החזרת שהיה אמור להקפיץ את כל המנה היה קצת אנמי. סך הכל נחמד ביותר.


קרפצ'יו פילה בקר. עם ערמונים, סלק ופרמז'ן. 46 ש"ח. מנה טובה. הערמונים לא ממש הורגשו. 

חציל קלוי. עם יוגורט יווני, צנוברים, שום קונפי וחול סומק. 39 ש"ח. יופי של מנה. הצליחו לספק עניין במנה שחוקה למדי. מפתיע בהחלט.


סלט פפרדלה: סלט עגבניות ארלום ופסטת פפרדלה (אולי צריך לכתוב הרלום. זן של עגבניה אורגנית כלשהי), עם צנוברים, מוצרלה ומבחנת קונסומה עגבניה. 49 ש"ח.
(קונסומה עגבניות זה בעיקרון עגבניות שטוחנים, מנקזים את המיץ שלהן בעזרת חיתול בד, מצמצמים עד לקבלת נוזל שקוף עם טעם מודגש של עגבניה).
מנה לא טובה. מעוצבת לעילא אבל משעממת ואנמית מבחינת הטעם. המבחנה מגניבה אבל הקונסומה עגבניות לא הוסיף טעם מיוחד. הייתי משדרג עם גבינה יותר מעניינת ממוצרלה. אפילו מוצרלה מעושנת.



סלט עדשים שחורות. עם נענע, מנגולד, כוסברה, לימון ושום, שקדים מעושנים וטחינה "אל-ארז". 42 ש"ח. גם מנה טובה. בדיוק מה שנדרש מסלט עדשים. טעימה ומרעננת.

ואז עוד מנה עיקרית לכל אחד:

8 אנשים = 8 מנות:
2 סטייק אופאהב (כך בתפריט. שכחתי לשאול מה משמעות המילה) - סינטה עם פירה תפו"א מעושן. 122 ש"ח למנה.
1 סטייק דקה - אנטריקוט עם צ'יפס הבית. 109 ש"ח.
1 לחי עגל - ביין פורט ושזיפים עם קרם כרובית. 78 ש"ח.
1 פטוצ'יני ים - פסטת פירות ים, יין לבן ושמנת. 79 ש"ח.
3 דג היום שהיה פילה פלמידה עם ניוקי. 119 ש"ח.

המנה שאני אכלתי הייתה סטייק הסינטה ככתוב בתפריט: 300 גרם של סינטה מובחרת, פירה תפו"א מעושן ורוטב פלפל.
נתח הסינטה הוגש כשהוא פרוס לרוחבו ל- 5-6 נתחים. דרגת העשייה הייתה טובה מאד. כמו שביקשתי: מדיום נוטה למדיום-רייר. הבשר היה נראה מצוין, אבל האיכות שלו בפועל לא הייתה מדהימה. לא מהנתחים שנחתכים בקלות בזכות טריותם. הטעם היה אנמי למדי והיה חסר תיבול בסטייק שגם פלפול והמלחה לא הפכו אותו למשובח. סה"כ בינוני פלוס. הפירה המעושן היה טעים מאד. לא יודע מה נתן את הטעם המעושן. אני מעריך שתפוחי האדמה בושלו עם חזה אווז מעושן. רוטב הפלפל היה די אנמי גם הוא. (יין אדום עם גרגרי פלפל בצבעים שונים).



תבשיל לחי העגל שאכל אחייני אסף היה טעים מאד: לחי עגל ביין פורט ושזיפים, ציר עגל ותמרים, שהוגש על קרם כרובית וירקות שורש. תיבול טוב. בשר טעים שהיה רך מאד בזכות שעות הבישול הרבות. (לחי עגל זה בשר סיבי מאד שמחייב בישול ארוך מאד). הייתה מתיקות טובה של הרוטב והשילוב עם ירקות השורש וקרם הכרובית היה טוב. מנת בשר טובה שאפשר להכין בקלות בכל מטבח ביתי בשבתות וחגים, אבל עושה נהדר את העבודה בערב חורפי וקר.


סטייק דקה - אנטריקוט דק למדי של 200 גרם שנצרב בחמאת קפה "דה פאריז", עם רוטב יין אדום וצ'יפס הבית. טעמתי ביס. הבשר היה ט
עים מאד. עשוי מדיום כמו שצריך. התיבול היה טוב. הצ'יפס (מעין הום-פרייז) היה סביר ולא יותר. לא מספיק קראנצ'י לטעמי.

מנות הים היו די בינוניות:
הפטוצ'יני פירות ים (שרימפס, מולים וקלמרי) בשמנת ויין לבן היה סטנדרטי למדי. לא רע אבל בטח לא מדהים.
מנת דג היום הייתה מאכזבת למדי. הפלמידות היו מלוחות מידי. אני טעמתי ביס מהדג עצמו והוא היה מלוח מאד. אישית הייתי שוקל להחזיר את המנה, אבל החבר'ה שהזמינו לא עשו זאת. הניוקי שנלווה אליו היה בסדר.

קינוחים:
הזמנו 4 מהקינוחים:

קרם ברולה קלאסי ועוגית מדלן: קרם ברולה סטנדרטי וטוב. העוגיה פשוט הוגשה בצד. העלות 39 ש"ח.
הבעייה שלי עם המנה זה איך שהיא נכתבה בתפריט עם השגיאה הכה שגורה - כקרם בורלה. ממסעדת שף שמכוונת לסטנדרט גבוה למדי אני מצפה שהמינוחים בתפריט יהיו כמו שצריך.

פונדנט שוקולד (פונדט בתפריט בטעות): עוגת שוקולד חמה שבחוץ היא מוצקה ויציבה ובפנים השוקולד ממש נוזלי. היה טעים. שוקולדי, עשיר ומושחת כמו שנדרש מקינוח שוקולד. 45 ש"ח.

פאי לימון בכוס: שכבות של רפרפת לימון, פירורי עוגיות, שבבי שוקולד דולסה וגראניטה תה ירוק. טעמתי ביס. היה טעים. קינוח לימוני חמצמץ-מתקתק. מי שאוהב קינוחי לימון יהנה ממנה. 44 ש"ח.

איטון מס: קרן שנטילי (תכלס קצפת ווניל), שבבי מרנג ופירות יער, קרם אנגלייז ופרלין שקדים. 46 ש"ח. זו המנה שאני הזמנתי. טעימה מאד. לא יותר מדי מתוקה (בעיניי זה מצוין), שילוב טוב של טעמים ומרקים.



היין:
הזמנתי בקבוק יין לשולחן של היקב היחיד שלא היכרתי לפני כן:
בקבוק של 185 ש"ח של יין בשם שוהם אונקס של יקב גרוס, גליל עליון. היקב יושב בבנימינה והענבים הם מכרם מרגלית בגליל העליון. כ- 85% קברנה סוביניון ו-15% פטיט ורדו. יין נחמד מאד וטעים. ארומה טובה מאד. לא הכי עוצמתי, אבל השתלב טוב עם האוכל.
אחרי שהזמנתי את הבקבוק ניגש אליי בחור ושאל אותי אם אני זה שהזמנתי. עניתי שכן. הוא שאל אותי איך היין? עניתי שהוא נחמד מאד ושאר הלוגמים הסכימו ואמרו שהוא טוב מאד. שאלתי את האיש למה הוא שאל. הוא ענה שהוא היינן. במקרה הוא התארח באותו ערב במסעדה. הבחור חזר מבסוט לשולחנו ואני שמחתי שנתנו פידבק חיובי (שאכן הגיע לו) ולא דפקנו לו את הערב...

לסיכום.
מקום חביב מאד. מאד משתדל. ניכרות גם השקעה וגם יומרנות של בעלי המקום ליצור מסעדת שף איכותית. הביצועים, בעיקר מבחינת הטעם עצמו, לא תמיד הבריקו, אבל הסה"כ חיובי. אני חושב שהתמחור יכול להיות נמוך במעט, לפחות בחלק מהמנות.
סה"כ אופציה טובה לתושבי האיזור או לנופשים ולמבקרים באיזור, שמחפשים מסעדה לאירוע או סתם מקום טוב לשבת בו לצהריים או ערב באווירת הרי ירושלים רגועה.



עדכון מינואר 2016: באתר nana10 פירסם ניב גלבוע ביקורת טריה על המקום (שלילית למדי). מסתבר שלפחות לפי כותרת הביקורת, המסעדה כשרה עכשיו. לפי האתר שלהם הם לא פתוחים יותר בשישי בערב...

העסקית הכי גרועה בהרצליה פיתוח - ובכלל בשנים האחרונות...

את התואר המפוקפק מקבלת מסעדה בשם Emily Dairy Kitchen (*). מסעדה חלבית כשרה עם עסקיות דגים ופסטה.
המסעדה יושבת בפסאז' שמאחורי הסופרפארם בשד' אבא אבן בהרצליה פיתוח.

המקום נפתח ביוני 2013 ועד היום נמנעתי מלנסות. כנראה שידעתי למה.
יש עסקיות דגים ועסקיות פסטה.
מחירי העסקית הם בין הזולים באיזור: 40-46 ש"ח לעסקית פסטה ו-49 ש"ח לעסקית דגים.
ברור לגמרי שבמחירים האלה זו לא פסטה בעבודת יד ובטח לא דגים טריים, אבל אפשר לעשות אוכל סביר גם ממוצרים לא טריים.

אז נכנסתי היום בצהריים עם 0 ציפיות לראות אם אפשר לקבל מנת דג סבירה במחיר הזה. התשובה היא - ממש ממש לא.

הזמנתי מנה של דג סלמון אפוי בתנור, עם תוספת מג'דרה + כוס מיץ לימון + מנה ראשונה. לראשונה רציתי סלט (ירקות או טבולה). התברר שהסלט לא מתובל בכלל. היות ואזלו להם הטחינה ומיץ הלימון (???) ויתרתי על סלט ולקחתי מנת מרק בטטות לראשונה.
מה אומר? מרק רע. דליל, דלוח, חסר טעם וחסר תיבול. כאילו לא הומלח בכלל. אחרי המלחה (מזל שהייתה מלחיה) זה היה בכל זאת אכיל. אז אכלתי.
לקראת סיום המנה ניגש אליי הבחור שקיבל את ההזמנה ואמר שהמג'דרה נגמרה. נאלצתי להתספק באורז רגיל.
קיבלתי כצ'ופר על החשבון גם לחמניה או פוקצ'ה או מה שזה לא יהיה (בעיקרון זה בתוספת עלות).

אורז לבן זה לא משהו שקשה להכין. כאן, לפחות לפי המנה שקיבלתי, לא יודעים להכין. אורז תפל לגמרי (שוב - חוסכים לגמרי במלח במקום הזה), גרגרים קשים ויבשים לגמרי. כאילו הוא לא בושל במים אלא במיקרוגל, או שכדי להוציא אותו מהר הסתפקו ב-10 דקות בישול. הסתפקתי בכמה ביסים.

הלחמניה שקיבלתי הייתה גרועה גם היא. קשה, דחוסה, יבשה וכמובן - תפלה לחלוטין. סתם בצק אפוי חסר טעם.

מי ששרד את הקשקשת עד עכשיו יכול כבר להבין שאיכות אני לא אקבל כאן גם מהדג עצמו.

הדג שהונח לצד האורז אכן היה סלמון. כמובן שזה היה נתח מעובד וקפוא. הדג נאפה בתנור עם איזשהו תיבול מתקתק ולא טעים שלא הצלחתי לזהות את מקורו. הדג כצפוי היה גרוע ביותר. יבש לחלוטין וחסר טעם. ממש קשה לבליעה.

הלימונדה ששתיתי הייתה by far החלק הכי טוב בארוחה הזו.

מההתרשמות שלי יש אנשים שאוכלים שם בקביעות. זה נשגב מבינתי.
או שהמנות האחרות, למשל הפסטות הן סבירות.
או שלסועד הקבוע שם אין ממש חוש טעם מפותח והוא אוכל הכל.
או שאנשים מוכנים לאכול עסקית גרועה - העיקר שתהיה זולה.
לי זה בעיקר הזכיר רמה של מטבח צבאי עם טבח צבאי מתחיל או מטבח תעשייתי זול ורע של איזו ברית זולה.

ובחייאת - Emily Dairy Kitchen - איזה שם יומרני.
עובדי הרצליה פיתוח - אם יש לכם חוש טעם סביר - תשמרו מרחק מ-Emily היא רק נשמעת מפתה...

(*) נכון לשיטוטיי האחרונים באיזור, המסעדה נסגרה. להערכתי זה קרה מתישהו בסביבות חודש יוני. לא מפתיע.

ארוחת ערב מושקעת ב- Aria

מסעדת Aria היא מסעדת שף שנפתחה מתישהו במרץ-אפריל 2013 בבאזז לא קטן. השף הוא בחור בשם גיא גמזו שהיה מספר 2 של רפי כהן במסעדת רפאל במשך כמה שנים.

המסעדה יושבת בבניין יפה לשימור (ששוחזר ושופץ) בנחלת בנימין 66 והיא בעלת 2 קומות. הקומה הראשונה היא בר גדול ורועש למדי עם תפריט אלכוהול ואוכל מרשימים. הקומה השנייה היא מסעדה אלגנטית עם שיק אירופאי (Aria Upstairs). כל המקום מאד מושקע ואלגנטי ויש כאן קהל יעד ברור של תל אביבים חובבי בילויים וטחונים למדי וגם של תיירים בעלי ממון. לפשוטי העם זו ודאי לא מסעדה ליומיום אלא ליציאת ערב מושקעת של "לעשות רושם" או לחגיגת אירוע.





אז קפצתי לבדוק ביום ראשון האחרון עם אחותי הגדולה דורית ואחייניתי הגדולה דנה. המקום עצמו בהחלט מרשים ומושקע. מקום שמשדר יוקרה ללא התנשאות, ומצליח לייצר אווירה נעימה וחמה.

הזמנו מקום לשעה 19:45.
יום ראשון הוא יום רגוע למדי במסעדות אחרי ה- pick של הסופ"ש.
בשעה הזו המסעדה בקומה ה-2 הייתה ברובה ריקה. עם הזמן המסעדה הלכה והתמלאה, אבל גם ב-21:00-22:00 הייתה רק 1/2 מלאה, אולי קצת יותר. מבחינת הסועד זה כמובן מצוין. פחות אנשים = שירות טוב יותר. לא צריך לחכות יותר מדי זמן למנות ויש זמינות תמידית של מלצרים. אגב, אחת הסועדות הייתה הילה אלפרט שבעיניי היא מאושיות האוכל הבולטות והמבינות בארץ אז זה סימן לאיכות. (וגם שירי מיימון אם זה מרגש מישהו).


והחלק הכי חשוב - האוכל...

התפריט מושקע מאד כיאה למסעדת שף. לא תפריט גדול במיוחד. יש כ-15 מנות ראשונות וכ-10 עיקריות.
יש גם תפריט טעימות שהשיקו לא מזמן של 7 מנות לבחירה מתוך 10 אפשריות, בהזמנה זוגית, שנראה מאד מבטיח ושווה. next time...

הזמנו 3 מנות ראשונות. אחת מהן אמורה הייתה להינתן לנו ללא חיוב בגלל החברות של דנה ושלי במועדון האוכל של בייגלה (מועדון שיש לו מבצעים שונים והנחות בכל מיני מסעדות. קיבלנו שנה חברות במתנה והגיע הזמן לנצל את העניין).

אני הזמנתי את מנת הקוקי סן ז'ק: 3 קוקי סן ז'ק על קרם שקדים לבנים וביסק סרטנים כחולים. מנה לא גדולה ויקרה אבל מה זה טעימה. אני מת על סקאלופס. וכאן היה קוקי סן ז'ק במיטבו. הצדפות היו עשויות כמו שצריך, בדיוק במידה, עם צריבה יפה ואחלה קראסט חיצוני. הקרם היה מתקתק ומאוזן והחמיא לצדפות. yummi. ללקק את הצלחת.
המחיר 65 ש"ח. יקר כאמור אבל זה הגיוני לנוכח חומרי הגלם.



דנה ודורית חלקו 2 מנות ראשונות נוספות:

מרק ארטישוק ירושלמי: אחת המנות היותר פשוטות בתפריט. כנראה גם חדשה למדי. כאן מדובר במרק קרם במרקם שמנתי של ארטישוק ירושלמי, פטריות פורצ'יני (טריות מאיטליה) וערמונים. שילוב קלאסי ונהדר. הבנות נהנו מאד. גם אני מהכף שטעמתי. הוא עלה סביב ה-40 ומשהו ש"ח אבל אני לא סגור על זה. מבחינתי קשה לטעות עם ארטישוק ירושלמי במרק. מי שיודע לבשל תמיד יוציא משהו טוב, והשף כאן יודע את העבודה.

מנה ראשונה נוספת הייתה רביולי כבד אווז: 4 רביולי לא גדולים בהכנה עצמית (כמובן), ממולאים בכבד אווז ורום מזוגג ברוזטה ביתית וצימוק איראני. (רוזטה זה תרכיז משקדים. צימוק איראני זה הצימוקים הבהירים שכנראה מקורם מאיראן...). גם כאן הבנות התמוגגו מכל ביס. גם מזה טעמתי והיה מצוין. הרוטב היה עשיר וטעים. מנה מושחתת. 65 ש"ח מחירה. יקר אבל מה לעשות... Foie gras.




אחרי הראשונות באופן מפתיע הגיעו העיקריות. 
אז ככה.

דורית ודנה הזמינו מנה אחת משותפת שהמלצר טען שהיא הכי טובה במסעדה: פסטה זנב שור: פסטה רחבה עם בשר זנב שור שבושל 4 שעות ביין אדום וירקות שורש. מנה שרואים וריאציות שלה בכמה מסעדות בעיר (למשל טוטו). קשה לפשל במנה כזו וב- Aria יודעים את העבודה. מנה טעימה מאד. פסטה עשויה מעולה. בשר טעים מאד. רוטב נהדר. בניגוד למנות הראשונות שהן קטנות יחסית, זו מנה נדיבה. העלות - 98 ש"ח.

אני הזמנתי את מנת נתח הקצבים: נתח קצבים צרוב במחבת, מוגש על קרם ארטישוק ירושלמי וכרישה שרופה עם ציר מח עצם חרדלי. לפי התמונה שצילמתי יש שם גם פטריות שימג'י. אני מת על נתח קצבים ועל קרמי ארטישוק ירושלמי אז לא עמדתי בפיתוי. הנתח נצרב בדיוק לדרגה שביקשתי - מדיום-רייר. הביס הראשון קצת הדאיג אותי כי הבשר היה מעט תפל. בביס השני נרגעתי. הבשר היה מצוין. הקרם הנלווה היה נהדר והשתלב נהדר עם הבשר. העלות היא 98 ש"ח. בהחלט שווה.



סיימנו לאכול, נרגענו ונחנו. (ואכן נדרשה מנוחה כי המנות שניסינו הן אכן כבדות. הרבה בצק, חמאה, שמנת וכו').

אבל למתוק תמיד יש מקום והזמנו 2 קינוחים:

נמסיס - נמסיס טונקה עם קרמל מלח ים, מרשמלו שרוף, קרמבל פולי קקאו וגלידת וניל. נמסיס זו עוגת שוקולד טראפל עשירה וקלאסית. טונקה או פולי טונקה הם זרעים של עץ שגדל בדרום אמריקה והם חומר גלם בקונדיטוריה כתחליף לוניל. המנה הייתה נהדרת. עוגת שוקולד סופר עשירה וטעימה. שילוב מעולה עם שאר המרכיבים. קרמל מלוח זו המצאה נהדרת ומי שלא ניסה שינסה. גלידת הוניל הייתה מעולה. אפילו המרשמלו השרוף היה נחמד ואני ממש לא מחובבי הז'אנר.
45 ש"ח זה המחיר. בעיניי שווה ביותר.



קרם פסיפלורה - קראנץ' שוקולד לבן ואגוזים עם קרם פסיפלורה, מוס שוקולד לבן וסורבה פסיפלורה. שוב. אין הרבה מקום לטעויות. פסיפלורה ושוקולד לבן זה שילוב מעולה. המנה לא הייתה מתוקה מידי ובעיניי זה יתרון גדול. 42 ש"ח עלות המנה. מי שאוהב פסיפלורה שלא יחשוב פעמיים.



זהו. אכלנו. שבענו. יצאנו מבסוטים לאללה. גם מהאוכל המשובח. גם מהקינוחים. גם מהאווירה והמסעדה בכללותה. וגם מהעובדה שבחשבון עצמו הורידו לנו (כנראה בטעות) את עלות המנה העיקרית במקום אחת הראשונות (ולא תיקנו אותם. מה קרה? מדי פעם מותר להרוויח מטעויות).

השירות מאד מקצועי. מלצרים שמבינים בתפריט ובניואנסים של המנות. ניקוי שולחן והחלפת סכו"ם בין המנות וכו'. שירות קשוב עם התחשבות גם בפרטים קטנים, למשל חלוקה מראש של המנה העיקרית המשותפת שדורית ודנה הזמינו בשותף לשתי צלחות נפרדות. בקיצור מסעדה שמכבדת את עצמה ואת הסועד.

סה"כ יופי של מקום. מושקע, מקצועי, טעים מאד. שווה ביותר.
תפריט משובח שמתאים נהדר לארוחת ערב חורפית וכבדה.
באופן אישי התרשמתי מ-Aria יותר מרפאל, ממנה הגיע גיא גמזו, או מטוטו בגלגול הקודם שלה תחת ירון שלו, שהקונספט של התפריט שלה מזכיר קצת את Aria. אם בא לכם ערב מושקע במסעדת שף איכותית - Aria היא אופציה מצוינת לעניין.



יום שישי, 12 בדצמבר 2014

זה לא כישוף - אלה עוגיות ינשוף

ושוב איתכם- השותפה של אבנר.

הפעם אני רוצה לשתף אתכם בצורת ההכנה הדי מגניבה של עוגיות ינשוף**.

**הערת המערכת: אף ינשוף לא נפגע במהלך ההכנה.

על מה ומדוע עוגיות ינשוף?
מכירים את זה שיש לכם חברים שהם חיות (נגיד פיל, באופן היפותטי ובכלל לא אישי...)? אז לי חבר שהוא ינשוף. רצה הגורל ובאופן פלאי לחלוטין אותו בחור גדל בשנה, והיה לי ברור שהוא הולך לקבל משהו ינשופי. הרעיון המקורי היה קאפקייקס, אבל לוגיסטיקה ביחד עם העובדה שהוא לא יותר מדי חובב מתוקים (בואו לא נדבר על זה) הובילו לרעיון של עוגיות. קל לשינוע? כן. מתוק? כן, אבל לא בהיסטריה. מדליק? אפשר לומר!

התחלתי לתור את הרשת ובסופו של דבר מצאתי מדריך להכנת עוגיות ינשוף, אבל תוך כדי הכנה הגעתי למסקנה שהן אחלה-חמודה-קמפרי, אבל לא ינשופיות מספיק. חתוך-חתכתי, קצוץ-קיצצתי והדבק-הדבקתי והתוצאה יצאה כל כך חמודה (במיוחד ביחס לפשטות ההכנה) שלא יכולתי שלא לשתף גם אתכם.

כהרגלי גם הפעם אחפור גם אחפור לכם, אז תתמודדו:

חומרים:
  1. בצק לעוגיות חמאה (אחרי קירור)- יש מליון מתכונים ברשת, מוזמנים להשתמש בכל אחד שבא לכם טוב. אני השתמשתי בבצק הכי פשוט של מיקי שמו, האיש וה"-למעשה-כעת-אני-משלב" ואלוהים ישמור איזה צחוק מלחיץ. לקחתי את המתכון מספר העוגיות המהמם שלו (המתכון הראשון בספר), וכשאני אומרת 'מהמם' אני נמנעת באופן ישיר מלדבר על תמונת העטיפה המלחיצה והמטריד עד מאוד.
  1. שקדים- לא קלופים, לא קלויים, אבל כן חצויים לאורך (=להעמיד כל שקד על הצד הרחב ובאבחת סכין מכוונת היטב לחתוך שיהיו שני חלקי שקד ארוכים ופחות או יותר שווים בגודלם).

אם אתם לא כל כך חכמים כמוני תחתכו לרוחב ותרגישו את האסימון נופל לכם רק אחרי ההרכבה. ואם אתם כמוני תרחיקו את שקית השקדים מהשותף שלכם, אחרת תמצאו את עצמכם תוך כדי הכנה שומעים קולות גריסה ורק אחרי כמה דקות טובות תבינו שהוא מתחרע לכם על השקדים (אל דאגה, הם הספיקו והוא קיבל את השאריות).
  1. שוקולד עגול- אפשר להשתמש בקליק, סוכריות עדשים חומות או כל עיגולי שוקולד קטנטנים אחרים (שוקולד צ'יפס?) שאתם יכולים לשים עליהם יד. אני משתמשת בשוקולד* במטבעות קטנים (אפשר למצוא בכל חנות אפיה, נקודתית כאלה קניתי במר קייק או אצל יוסף מלמד בלוינסקי).
*קטנה על שוקולד: כמו יין, אפשר לחלק את השוקולד בחלוקה גסה לשני סוגים: שוקולד טעים ושוקולד לא טעים. בניגוד ליין בשוקולד אני מאוד לא בררנית ורוב הסוגים מתקבלים אצלי בברכה (כן, גם שוקולד חלב. וגם לבן למרות שזה לא שוקולד ובלה בלה בלה. בסדר). באופן כללי אני נמנעת מלקנות שוקולד צ'יפס כי א'- לרוב האיכות שלהם לא מוצלחת והם לא טעימים כמו שוקולד וב'- הם עולים המון יחסית לעובדה שזה פשוט שוקולד קצוץ. הרבה יותר זול, ומגניב לקצוץ חפיסת שוקולד וזהו. א-ב-ל: במקרה הזה שוקולד צ'יפס קטנים הם בהחלט אפשרות ראויה.

ציוד:
  1. מערוך - איזה שנוח לכם יהיה נהדר.
  2. חותכן עוגיות - גם כוס תעשה את העבודה.
  3. סכין מטבח לא משוננת. אין לי מה לחפור על זה.
  4. נייר אפייה - סתם כי זה יותר נוח.
  5. מזלג קטנטן / קיסם.
יאללה לעבודה:
  1. מרדדים את בצק העוגיות לעובי של בערך חצי ס"מ- ס"מ.
  1. קורצים עיגולים בעזרת החותכן (או כוס)
  1. אוספים את שארית הבצק, ומגלגלים עיגולים קטנטנים (טיפה יותר גדולים מגודל השוקולד שלכם).
  1. מניחים את כדורי הבצק כמו עיניים בשליש העליון של העוגיה - מצמידים את הכדורים ומניחים (אין צורך ללחוץ).
  1. לכל עוגייה לוקחים זוג עיניים מהשוקולד שבחרנו, מניחים על כל כדורון עין אחת ולוחצים פנימה. הכדור טיפה ישתטח לתוך העוגיה וזה מצוין.
מה שפחות מצוין פה זה הפוקוס...
  1. לוקחים חצי שקד ולוחצים אותו הפוך (הצד השטוח פנימה) לתוך העוגיה.

דוגרי - זה נורא חמוד גם ככה. אפשר בהחלט לשלוח אותם כך לתנור וזה עדיין יהיה מגה מגניב!
  1. עכשיו מתחיל החלק המגניב באמת: בעזרת קיסם/ השפיץ של הסכין מסמנים קו מקומר בשני הצדדים של העוגייה. ברגע שאנחנו מרוצים מהצורה- חותכים את השאריות.
  1. מהשאריות מרכיבים גבות: מניחים כל גבה מקומרת מעל אחת העיניים ולוחצים אותן מעט פנימה כדי שלא יברחו.
  1. בחלק התחתון של כל ינשוף עושים חתך V קטן עם הסכין שלנו ליצירת טפרים. על כל טפר לוחצים באמצעות מזלג או קיסם ליצירת הציפורניים.

  1. בזהירות רבה מעבירים את העוגיות לתבנית מרופדת בנייר אפייה (הכי נוח באמצעות מרית או פלטה) ואופים לפי הוראות המתכון.
ינשופימים חמודימים בדרכם להשתזף...

ומוכן
שימו לב לגיבור העל שנאלץ להקריב גבה בדרך כי ברוב חוצפתי העברתי אותו מהתבנית בטרם התקרר כראוי.


ולסיום...