יום רביעי, 31 בינואר 2018

שיראטויה - האיזאקאיה החדשה של אלי גרוסמן

שיראטויה היא המסעדה היפנית החדשה של אלי גרוסמן (ואולי בכלל עלי? יש גרסאות כאלה וגרסאות כאלה), איש עתיר זכויות בכל הקשור למטבחים יפניים בארץ. בשנות ה-90 הוא פתח מסעדה בשם טקאמרו שנחשבה חלוצת היפניות בישראל. אחריה, בשנת 99, הוא היה שותף מייסד של אונאמי שפועלת בהצלחה עד היום. את אונאמי הוא עזב אחרי סכסוך משפטי בשנת 2009. בנובמבר 2017 הגיע הקאמבק של גרוסמן עת הוא פתח את שיראטויה, איזאקאיה יפנית חדשה, בחלל שאכלס עד כשנה לפני כן את מסעדות המזללה וכתית של מאיר אדוני ברחוב נחלת בנימין 57.

גרוסמן הוא מאנשי האוכל הוותיקים שנהנים מפרגון ויחסי ציבור טובים. שיראטויה לוותה בלא מעט כתבות הכנה לקראת הפתיחה ובהמשך התייצבו מבקרי האוכל הבולטים ופצחו בשיר הלל. שגיא שלנו התרגש כבר בכותרת: "האם ייתכן שסוף סוף הגיע לארץ אוכל יפני אמיתי? אחרי שלל מסעדות יפניות, "שיראטויה" מציעה בשורה". הביקורת של אבי אפרתי בוואלה נקראה בעיניי כמו שיר הלל לפועלו של גרוסמן והוא כינה את המסעדה כדבר האמיתי. לפחות ביצה עלומה במאקו צינן את ההתלהבות של השניים וטען שהמסעדה יותר מפספסת מאשר פוגעת.

אז הגעתי לבדוק בעצמי. כל מסעדה יפנית שלא מתיימרת להגיש רק סושי וראמנים היא כבר משהו מעניין במחוזותינו. (לא לדאוג, יש כאן גם אותם). התייצבתי עם אחי הגדול וגיסתי שירדו תל אביבה והזמנו מקום לשעת ערב די מוקדמת, 18:30. יום שני, 22 בינואר. כשנכנסנו היה די ריק. בהמשך המסעדה הלא קטנה תתמלא לתפוסה יפה מאד, ודאי לאמצע שבוע. החלל עצמו די דומה למה שהיה במזללה במבנהו, אבל עבר כמובן עיצוב מחדש בסגנון יפני. חלל נעים ומרווח, עם גווני חום בהירים ששולטים בנוף.


איזאקאיה היא מסעדה יפנית שמקבילה לטאפאס בר ספרדי. דהיינו - מנות קטנות (עד בינוניות) שמלוות באלכוהול.
הם מגדירים את עצמם כאיזאקאיה מודרנית או כמסבאה של העיר הלבנה.

התחלנו בשתייה. בירה לאחי וסאקה (180 מ"ל) מסוג קיקוסוי לגיסתי ולי. קנקן קטן עלה 39 ש"ח. היה נחמד.



תפריט האוכל כאן הוא עצום ונפרס על פני 4 עמודים שדי קשה לנבור ולבחור מתוכם. המלצרית ציינה שזה כך היות והם מציעים מנות שונות מכמה מחוזות ביפן. שיהיה. מי שאחראי עליו הוא שף יפני (נו ברור) בשם שינייה יאמשיטה. אנחנו פסחנו מראש על מנות הסושי, כך שהאופציות צומצמו מעט. כמעט כל המנות הן מנות קטנות או מקסימום בינוניות שמיועדות להגשה למרכז השולחן. בפועל - למספר סועדים אי זוגי, כמו שאנחנו היינו, היה מאד קשה לחלוק את המנות, כי חלק גדול מהן הוגש בכמות זוגית. המחירים על הנייר די מתונים, יש לא מעט מנות באזור 20-30 ₪. אבל המנות הללו הן באמת קטנות. ממש טאפאסים יפניים.

מהדף הראשון של התפריט חשקה נפשנו ב-2 מנות: נבנזוקה איאוואשי (סרדינים קריספיים בתחמיץ אורז וחומץ אורז) וגיוזה במילוי בשר לבן מטוגן בסויה. שתיהן לא היו זמינות. מרגיז.


קפצנו לסשימי. הזמנו סשימי 3 סוגים שעלה 67 ₪. הדגים היו המאצ'י (ילוטייל או אינטיאס), מגורו (טונה) וסלמון. חבל שאין אופציה לתוספת יחידת דג נוספת לסועד שלישי. זה מתבקש לדעתי. הסשימי עצמו היה משובח. כל הדגים היו מאיכות מעולה ואישית הילוטייל היה הטוב ביותר בעיניי. פתיחה מוצלחת.






המנות האחרות לא יתוארו לפי סדר הגעתן. הזמנו מגוון מנות ואני אפרט אותן לפי הקטגוריות שלהן בתפריט.

מ"חטיבת" חם ופריך הזמנו 3 מנות: אבי קרים קורקט (רצו לומר קרוקט. הגהה לא תזיק!), אגדאשי טופו ונאסו מיסו.

האבי קרים קרוקט הוא קרוקט מטוגן במילוי שרימפס עם תירס ובצל לבן בחמאה ורוטב בשמל. מנה שכוללת 2 קרוקטים (שוב - חבל שאין אפשרות להוסיף אחד). הטיגון היה טוב מאד, לכדי פריכות מצוינת, אבל ספיגת השמן לא הייתה מושלמת והקרוקטים היו מעט שמנוניים. המילוי היה מושחת וטעים מאד. המנה עלתה 30 ₪. 




נאסו מיסו: סירת חציל אפוי עם רוטב מיסו מתקתק, שרימפס, קלמרי ופלפל סוויט בייט. 38 ₪. אכלתי מנה דומה (בלי פירות ים כמדומני) ב-Tyo והיא הייתה מצוינת. זו של שיראטויה הייתה חביבה ולא יותר. רוטב המיסו לא היה נוכח מספיק ופירות הים היו בכמות קטנה.





אגדאשי טופו: קוביות טופו בציפוי פריך, חציל, שבבי נורי וכרישה, ברוטב דאשי. 22 ₪. מנה קלאסית. באונאמי עושים אותה כבר כמעט 20 שנה בהצטיינות. זו מנה שסבלה מפיצול אישיות. הרוטב עצמו היה מעולה. טעים ביותר. אחד היותר טעימים שזכורים לי מהמנה הזו. הטופו, מרכיב מרכזי כאן, היה מאכזב. אנמי ורופס. די רחוק מהפריכות המובטחת בתפריט. חבל.





הקטגוריה הבאה: מהמחבתות.


הזמנו מנה אחת שחשבנו שתהיה מעניינת וגם המלצרית המליצה עליה בחום: גיו סוג'י ניקו מי: תבשיל בשר וירקות שורש בבישול ארוך. מנה קטנה שעולה 20 ₪ בלבד. לצדה הזמנו אורז מאודה (תוספת 10 ₪). זו הייתה מנה מאכזבת וחלשה. הטעמים היו לחלוטין שגרתיים וביתיים. כמו תבשיל בשר שמכינים בכל בית ואפילו אחד לא מוצלח במיוחד. הבשר היה לא טוב. בבישול ארוך הבשר צריך להיות רך ומתמסר. במנה הזו הוא נותר די קשה וסיבי. ברור שמישהו כאן חיפף או קיצר תהליכים. האורז עצמו היה אורז. בקיצור - מנה שאפשר לוותר עליה.



לגריל.
יש כאן גם מנות של שיפודי יקיטורי (גריל פחמי במבוק) וגם מנות שנצלות/נצרבות על גריל הרובטה (גריל יפני מסורתי).


הזמנו גיו טאן נאגי מהרובטה: פרוסות לשון בקר דקיקות עם בצל וכרישה. 28 ₪. מנה מאכזבת נוספת. הטעמים היו עדינים וטובים למדי, אבל היה כאן שוב כשל טכני מסוים בהכנה, והלשון הייתה מעט קשה וצמיגית ולא רכה ונימוחה כמצופה. גם הכמות כאן היא קטנה מאד.

2 שיפודי יקיטורי: בוטאבארה מאקי: נתחי בטן חזיר במילוי אספרגוס ואותה בטן חזיר גם במילוי פטריות אנוקי. כל שיפוד עלה 22 ₪. עוד מנה בינונית. שני השיפודים הללו לא הלהיבו. ההוא במילוי האספרגוס היה טעים למדי. ההוא עם האנוקי היה בינוני. הבשר עצמו היה מעט אנמי בשני השיפודים.



עוד מנה מהרובטה: המאצ'י טריאקי: נתח פילה ילוטייל צרוב על הגריל ברוטב טריאקי. 38 ₪. מנה מוצלחת. דג עדין ואיכותי שהיה עשוי מצוין. רוטב טעים ומאוזן. סוף סוף מנה שבאמת נהנינו ממנה.



הייתה עוד מנת יקיטורי של פרגית momo שאחי אכל ואמר שהייתה טעימה למדי אבל שום דבר מלהיב.

לראמן: שותפיי לארוחה שבניגוד אליי לא מסתובבים יותר מדי במסעדות ודוכני האוכל התל אביביים, ולכן ראמן הוא עדיין בגדר מנה מעניינת עבורם, רצו ראמן. אז חלקנו אחד. הראמנים כאן הם כנראה המנות היחידות שהן גדולות.
הזמנו ראמן מיסו שעלה 60 ₪. (בביקורת במאקו שנכתבה כמה שבועות לפני כן העלות הייתה רק 48 ₪). הראמן בו עסקינן הוא ראמן על בסיס ציר בשר לבן עם מיסו וירקות, אטריות, ביצה ונתחי בשר לבן בבישול ארוך. אני אתחיל מהחיובי - הראמן טעים. הציר עמוק ומאוזן. האטריות טובות. זה לא הראמן הכי טוב בסביבה, אבל הוא בהחלט טוב. מה שקלקל לנו היא כמות הבשר במנה הזו. ראשית נתחי החזיר בבישול ארוך היו פירורי חזיר. ממש כך. בשר טחון מפורר. זה היה עובר אם הכמות שלו לפחות הייתה נדיבה. היא הייתה מזערית. אמרתי לשותפיי שלהערכתי אין במנה יותר מ-30 גרם בשר. צדקתי. המלצרית שקבלנו בפניה אח"כ על כמות הבשר חזרה ואמרה שאכן הבשר כאן הוא מפורר ולא בנתחים וכמותו - 30-40 גרם בלבד. לא יודע על מה משלמים כאן 60 ש"ח. אם כך אמורה להיות מוגשת המנה הזו תכתבו את זה במפורש או לפחות תציינו בע"פ. אמת בפרסום. להערכתי במקור המנה אכן מוגשת עם נתחי חזיר ופשוט נגמר להם חומר הגלם אז הם אלתרו. מרגיז למדי.



זו ארוחתנו. על קינוח ויתרנו. השירות התחיל טוב (כשהיינו כמעט לבד) עם מלצרית ידענית, והלך ודעך עם הזמן (והתמלאות המקום בסועדים), וסיימנו עם מלצר שלא ידע אילו מנות הוא מגיש ועם אחד נוסף שניסינו לשווא לבקש ממנו חשבון במשך דקות ארוכות.

בשורה התחתונה זו הייתה ארוחה די בינונית. המקום עצמו אמנם חביב. הוא נעים ומתאים למי שרוצה להגיע לשתות ולנשנש כמה מנות יפניות קטנות. מי שבא רעב ורוצה לצאת שבע יצטרך להזמין הרבה מנות (שרובן לא יקרות) והסכום הסופי כנראה לא יהיה נמוך. אנחנו שילמנו 440 ש"ח על הארוחה (כולל השתייה ובלי קינוחים) ויצאנו שבעים למדי. הבעיה המרכזית הייתה האוכל עצמו שהיה די מאכזב לפרקים. היו 3 מנות טובות (הסשימי, הילוטייל יקיטורי והקרוקטים). עוד 2 מנות טובות בחלקן שהכילו אלמנטים מרכזיים מבאסים (האגדאשי טופו עם הטופו הרופס והראמן עם פירורי החזיר). שאר המנות נעו בין בסדר ולבין מאכזב. מנות הבשר היו חלשות. אם אני משווה את החוויה כאן ליא פאן, אין תחרות. יא פאן אולי לא אותנטית לגמרי ויש בה טאצ'ים אישיים, אבל היא איכותית ומעניינת יותר. אם אחזור לשיראטויה זה כנראה יהיה לטעום מהסושי עליו פסחנו בארוחה הזו. נראה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה