יום רביעי, 24 בינואר 2018

שתי אסייתיות: מקונג המפתיעה בבינוניותה והתאילנדית בסמטת סיני המפתיעה באיכותה

שתי גיחות למקומות אסייתיים שישבתי בהם לראשונה. חוץ מזה ששניהם תל אביביים ודי קרובים זה לזה ושניהם מגישים אוכל שמקורו בדרום מזרח אסיה, אין יותר מדי דברים משותפים ביניהם. 
הראשון הוא בר-אוכל קטן ואפלולי, מקונג (לשעבר אקסטרה ברוט), side kick לאחיו הגדול הצמוד, ברוט. השני הוא מסעדה תאילנדית די רחבת ידיים, כולל חצר חיצונית, התאילנדית בסמטת סיני. 


מקונג - בר אוכל אסייתי שמגיש מנות מאגן נהר המקונג

בראשית היה הבר-יין, בר אוכל ויין בפינת נחלת בנימין ומונטיפיורי. אחריו המשיכו שניים מהבעלים, בני הזוג ג'מה נווה ועומר בן גל, ופתחו באותו מקום את ברוט (Brut) שם חברו אליהם השף יאיר יוספי (אלבה לשעבר) ואנשי היין אבירם כץ ובן רון. זה היה בשנת 2015. כשנה לאחר מכן (מרץ 2016) נפתח לצד הברוט, בר אוכל קטן בשם אקסטרה ברוט שהוגדר כחמארה מודרנית והוגש בו אוכל מזרח אירופאי. מי שהיו אחראים שם על האוכל הם גיא רובננקו, נתן ספיבק ורועי ורד. בקיץ 2017, אחרי טיול של החבר'ה בדרום מזרח אסיה ויפן הם החליטו להפוך את אקסטרה ברוט למקונג, כפופ-אפ אסייתי לחודשי הקיץ (יולי-אוגוסט), בראשות גיא רובננקו. הפופ-אפ הזמני הפך בהמשך לקבוע. ראו כי טוב להם אסייתי.

גם ברוט, גם אקסטרה ברוט וגם מקונג הם מקומות שזוכים לאהדה וליטוף מברנז'ת האוכל התל אביבית. הביקורות מהללות. בקבוצות האוכל בפייסבוק שמם עולה שוב ושוב. בכל דירוג לא רשמי של ברי האוכל הכי טובים הם גבוה ברשימה. אלה מהמקומות שהפודיז ובמיוחד העוסקים בקולינריה בביצה התל אביבית אוהבים לאהוב. שגיא כהן באוקטובר האחרון יצא נלהב במיוחד: "מקונג מצילה את הכבוד של האוכל האסיאתי. "מקונג" היא מסעדה אסיאתית מעולה, מפלט מוצלח מסיר ההיתוך שאליו הוכנס האוכל האסיאתי בישראל". דניאל שק בטיים אאוט גם התרגש: "באקסטרה ברוט - מקונג מתייחסים למטבח האסייתי ברצינות והתוצאה משמחת". 

אני אמנם בלוגר אוכל (חובב) ופודי בהווייה, אבל אני לא לחלוטין לא מחובר לסצינה התל אביבית הקולינרית. אני לא מכיר אף שף באופן אישי (גם לא בעלים של מסעדות, סו שפים או ברמנים). לכן, אני מתייחס בחשדנות לכל מקום שזוכה לכזה ליטוף מהחבר'ה בתקשורת. אבל בלי קשר, גם ברוט וגם אקסטרה ברוט - כעת מקונג, היו ברשימת המקומות שאני צריך לבקר בהם, ואיכשהו טרם יצא. אז הנה הגיע ינואר 2018. הצטרפתי לשותפתי לשעבר סיון, שכמוני אוהבת לנסות מקומות חדשים (כל עוד הם ידידותיים גם לצמחונים), וקפצנו שנינו למקונג. ישבנו על הבר. אני מעריך שבאזור 19:30-20:00 המקום היה 1/2 מלא.

הזמנו קוקטיילים.  

אני את המנהטן סודה (משמאל בצילום). די סתמי. סיון את הספייסי קולדה. אהבה.

תפריט האוכל במקונג כולל מבחר מנות ממדינות מזרח אסיה שנהר המקונג עובר בתחומן עם השפעה של מדינות שכנות: דרום מערב סין, לאוס, בורמה, תאילנד, קמבודיה, וויטנאם. המנות הן קטנות ובינוניות ברובן, מותאמות לטרנד השיירינג התל אביבי. לצערה של סיון רק אני נהניתי מהשיירינג, היות והגברת צמחונית ואני בחוסר התחשבותי מזמין בדרך כלל מנות עם חיות.

התחלנו במנה טבעונית: סלט כרוב בויניגרט שאלוט. 38 ש"ח. כוללת כרוב בויניגרט בורמזי חמצמץ, בצל ירוק, כוסברה ונענע, קריספי שאלוט ובוטנים גרוסים. סלט אסייתי די שגרתי. טעים. מתובל היטב. אבל - חסר ייחוד. נחמד ולא יותר.


אני המשכתי בשתי מנות, האחת בשרית והשנייה ימית. הראשונה שהגיעה הייתה המנה הבשרית:
בון טיט. עלתה 58 ש"ח. מנה שמקורה במרכז וייטנאם הכוללת חזיר צלוי בקערת אטריות שעועית קרירות, שום וצ'ילי קצוצים, עשבי תיבול טריים, בוטנים ושאלוט קריספי. בעצם חלק לא מבוטל מהמרכיבים של סלט הכרוב (מינוס הכרוב) עם תוספת של אטריות השעועית ונתחי החזיר. התיבול גם כאן היה בסה"כ טוב והמרכיבים הרגישו טריים אבל דווקא החזיר שאמור להיות כוכב המנה אכזב. הבשר היה מעט נוקשה ויבש וטעמיו היו אנמיים למדי. ציפיתי למנה הרבה יותר טובה ומיוחדת.




סיון הזמינה במקביל את הקלאסיקה הוייטנאמית: באן מי (צמחוני) עם טופו צלוי במרינדת סויה ולמון גראס. מנה לא מאד גדולה אבל טעימה ומוצלחת לדבריה. עלתה 52 ש"ח. אין צילום.

כמעט בו זמנית עם 2 המנות הנ"ל הגיעה גם המנה הנוספת שהזמנתי: לאאפ דג. עלתה אף היא 58 ש"ח אם איני טועה. זו מנה מלאוס עם דג ים מבושל במיץ ליים טרי ופיש סוס, מוגש חמים וקצוץ עם שאלוט חי ועשבים טריים, צ'ילי יבש ואורז קלוי. המנה הזו הגיעה 1/2 דקה אחרי מנת הבון טיט שלי וזה קצת עצבן אותי. הלו - יש לי רק לוע אחד...
ציינו מראש שלא יהיה כאן שיירינג כי אני אוכל כל וסיון צמחונית, אבל המלצר שכח לעדכן את הטבחים (שעומדים ממש מאחורי הבר) והם הגישו לי את 2 המנות כמעט בו זמנית. ביקשתי שאת מנת הדג יכינו לי מאוחר יותר (היא הוגשה לשולחן אחר). בכלל, קצב הוצאת המנות כאן היה מהיר מדי (כנהוג בלא מעט מקומות בת"א). מרגיז. תנו לשבת בכיף. לא צריך להאיץ בסועדים. לא מתאים לי להתנהל מול 3 מנות בו זמנית ולא ליהנות לגמרי מאף אחת מהן. ובאשר למנה: מנה טעימה. חריפה. הדג (נדמה לי שסי בס) היה חביב ותובל היטב. הרחיפות הייתה מצוינת (יענו חריף!. כמו שצריך). אבל שוב, גם זו מנה שדומות לה אכלתי במסעדות אסייתיות אחרות כאן, וגם היא הרגישה קצת חסרת עוקץ. איפה הטאץ' של השפים? איפה הייחוד?


אחרי הנ"ל הזמנו עוד מנה טבעונית שסיון רצתה לנסות, בון דאו פו שמה. מנה וייטנאמית די נדיבה שכללה טופו צלוי על אטריות אורז קרירות, שום וצ'ילי קצוצים, עשבי תיבול טריים, בוטנים ושאלוט קריספי. אותם מרכיבים כמעט כמו של הבון טיט שאכלתי קודם. (שתיהן מנות ממרכז וייטנאם). סלט אטריות, ירוקים וטופו, טעים ונחמד ולא יותר. אני חייב לציין שהטופו כאן היה מוצלח יותר מנתחי החזיר היבשושיים בבון טיט. המנה עלתה 58 ש"ח או משהו דומה.

יצאנו מפוצצים. אכלנו יותר מדי. המחירים כאן לא בשמיים, אבל גם לא זולים. התמורה לכסף היא בסדר, אבל יצאתי די מאוכזב. ציפיתי למנות יותר ייחודיות, יותר מתוחכמות ויותר טעימות. לא שהיה רע, אבל מכל הבאזז מסביב חשבתי שיהיה הרבה יותר מעניין. למען האמת, אחרי 1/2 שעה כבר שכחתי מה אכלתי. שום מנה שנחרתת בזיכרון. בקיצור - על סמך הארוחה הזו - אני לא מבין על מה המהומה.
בהזדמנות אולי אחזור לנסות את האחות הצמודה בברוט.


התאילנדית בסמטת סיני: עסקית אקראית מפתיעה לטובה

כנס בוקר קצר באחד העם, ב-16 בינואר, שהסתיים בשעה 12:00 זימן אותי להתנסות ראשונה עם האוכל של התאילנדית בסמטת סיני. זו מסעדה תאילנדית שנפתחה בשנת 2015 ואיכשהו נוצרה סביבה סטיגמה של מסעדה קצת זרוקה, היפסטרית וטרנדית. כזו שהאוכל הוא אולי משני לאווירה המאגניבה. הרבה יחסי ציבור סבבו סביב המסעדה סמוך לפתיחתה, והביקורות עצמן לא גאו בהתרגשות, ולכן לא חשתי צורך עז לנסות אותה. היה גם עניין של חוסר אפשרות להזמנת מקום מראש בראשית ימיה של המסעדה. מן אקט שחצני שכזה, שעצבן לא מעט אנשים. אז יכול להיות שהכל נכון, או היה נכון בתחילת הדרך, אבל לאחרונה דווקא שמעתי וקראתי דיווחים חיוביים על האוכל.

לאחרונה המסעדה נפתחה לעסקיות צהריים לראשונה. אז במקום לקפוץ לסנטה קתרינה הסמוכה במתחם בית הכנסת הגדול, נזכרתי אחרי אותו כנס שיש את האופציה הזו ובאתי לנסות. נכנסתי די מוקדם, בערך ב-12:15 והמסעדה הייתה אז כמעט ריקה. בזמן שישבתי היא התמלאה רק בחלקה. רוב הסועדים העדיפו לשבת דווקא בחצר החיצונית. אני ישבתי בפנים, בחלל
המרווח והנעים למדי. (שאפו על ריווח השולחנות. רוב המסעדות היו תוקעות עוד כמה שולחנות בפנים).



כך נראה החלל הפנימי המרכזי בשעת צהריים מוקדמת של אמצע השבוע. די שומם. אחרי 20-30 דקות כבר יהיה קצת יותר מלא. מקווה בשבילם שעם הזמן כבר יהיה כאן יותר הומה. אין סיבה שלא.




תפריט העסקיות כולל 3 אופציות לארוחות. 59-69-79 ש"ח. תמחור שנראה סביר לגמרי. הלכתי על האופציה המשביעה של 79 ש"ח: סלט לבחירה, מרק טום קא, מנת קארי/ווק וצלחת ירוקים. מקבלים גם תה ג'ינג'ר קר או תה חם על הדרך.

זה הסלט. יאם פלא: דג בטמפורה, פומלה, קשיו, למון גראס, קפיר ליים, שרימפס יבש, כוסברה, בצל סגול, נענע, רוטב דגים וליים. מנה שבערב עולה 44 ש"ח (אני מניח שהיא גדולה יותר אז). זו מנה די נדיבה כמנת סלט ראשונה והיא הייתה טובה מאד. שכחתי איזה דג היה שם (מוסר? דניס? בס?). העסק היה עשוי היטב. הירקות והירוקים היו רעננים. הטמפורה טובה. הרוטב פיקנטי עוקצני וטעים. המרקמים נעימים. זה ודאי סלט יותר טוב מאלה שאכלתי במקונג.


זו מסתבר צלחת ירוקים. מוגשת לרענון החך (למי שהחריף קשה לו). אני נשנשתי אותם בסוף וניגבתי בעזרתם את הרוטב שנוצר בצלחת.


המרק. מעין מנת ביניים קטנה. מרק טום קא עם שרימפס. על בסיס חלב קוקוס עם כרוב, גלנגל, קפיר ליים, למון גראס, כוסברה ושמן צ'ילי. יופי של מרק. טעים מאד. חרפרף. מרכיבים טובים. היו כאן 4-5 שרימפס טעימים מאד שהרגישו לי טריים ומאיכות טובה.



המנה העיקרית שבחרתי: גאנג קיוואן נאואה: קארי ירוק ביתי, חציל תאילנדי ובקר, במבו שוט ובזיליקום תאילנדי. מוגש עם אורז. מנה שבערב עולה 68 ש"ח. גם כאן מגיעה מנה שלהערכתי היא מוקטנת במקצת. הגיוני. המסעדה צריכה להרוויח משהו בעסקיות. הקארי היה טוב בהחלט. עשיר ועם פיקנטיות מורגשת. איזון טעמים טוב מאד. בשר טעים. ירקות עשויים היטב. הפתיעו לטובה החצילים התאילנדיים שהיו לי טעימים במיוחד כאן (אפילו בהשוואה למנות מקבילות בבית תאילנדי למשל). נהניתי.



בקיצור יצאתי מבסוט מהעסקית הזו. מנות טובות וטעימות. תמחור הוגן. כן ירבו עסקיות כאלה בתל אביב.
אני לא יודע אם אמהר לחזור לכאן בערב, אבל אשמח לחזור לעסקיות צהריים נוספות, כשאני בסביבה. בשורה התחתונה, למרות ההייפ והדיבור של הפודיז סביב מקונג, יצאתי מאוכזב, ודווקא מהתאילנדית בהר סיני, שבשנה-שנתיים האחרונות לא מדוברת כמו שהייתה בהתחלה, נהניתי יותר. ללמדכם שלא צריך לסמוך אוטומטית על מבקרי אוכל/כתבי אוכל/אנשי אוכל. אפילו לא על בלוגרים...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה