יום חמישי, 30 ביולי 2020

לה מעלה מעלה מעלה - מקסיקנית "בגבוה" בקריית המלאכה בת"א

לה מעלה, Le Mala, היא מסעדה מקסיקנית, או כמו שהם מגדירים את עצמם, "טברנה מקסיקנית בגבוה". היא נפתחה לפני כשנה בדרום תל אביב, באזור שמכונה קרית המלאכה, אזור של רחובות קטנים (שביל המרץ הוא שם הרחוב בה היא שוכנת) מאחורי רחוב שוקן שמלאים בסדנאות, גלריות ואומנות רחוב, בין שכונת שפירא לפלורנטין. "לה מעלה" על שם המיקום שלה בקומה העליונה של המבנה שכולל גם מועדון סטנד-אפ בקומתו הראשונה. השף והבעלים הוא דוד בינרט יחד עם עמרי בראל וג'ול אטלן. השף התפעולי הוא נועם בינרט שהוא אח של דוד. החבר'ה מחזיקים גם בבר-מסעדה לא רחוק בשם א-לה-רמפה, מקום פופולרי מאד כבר כמה וכמה שנים. כל האזור הוא די חור אבל חובבי אמנות רחוב יכולים לשלב סיור אומנות עם ארוחת ערב חביבה אז יש כאן win win.




אוכל מקסיקני בארץ הוא נושא בעייתי עם היצע דל ואיכות לא משהו. לפני 5-6 שנים היה גל של מקומות מקסיקניים (לוס ברנינג טאקוס למשל) אבל הוא דעך די מהר. ההיצע הדל לא מובן לי. אוכל מקסיקני הוא פיקנטי ומלא צבע ובעיניי מאד מתאים לישראלים שאוהבים טעמים חזקים. יש אפילו היצע לא רע של חומרי גלם (בעיקר בזכות חברת טרז פזוס של איתמר דוידוב שמשווקת חומרי גלם ומוצרים טובים). הייתה מסעדת יוקרה (צ'ימיצ'נגה) מעולה ויקרה להחריד שפעם בשנתיים בערך קמה לתחייה בצפרה או טופולופומפו. יש מקומות וותיקים יחסית כמו מקסיקנה והטאקרייה. יש את מסקל החביב בפלורנטין. בימי שגרה בלי קורונה הייתה גם את אל גאטו אזול של רימה אוליברה. עוד מקום בשם טאפאצ'ולה ועוד אחד או שניים (קראתי על אחד חדש בגבעתיים בשם סברוסו). יש גם את בר הקוקטיילים לה אוטרה שהוא לטיני-מקסיקני. הרמה של המקומות הנ"ל נעה בין בינונית לטובה. שום דבר מלהיב, למעט צ'ימיצ'נגה הפנטסטית שכשהיא חוזרת צריך לשבור חיסכון קטן ולהזמין. רובם מכינים אוכל שגרתי יחסית, מוכר ומעט מתחנף (יענו טורטיות וטאקו), רובם גם רוכשים חומרי גלם מוכנים ולא מכינים בעצמם חלק מהמרכיבים (אותן טורטיות למשל).

לה מעלה נכנסה היטב לוואקום היחסי והביקורות עליה מרגע פתיחתה היו חיוביות מאד. יצא לי להיות פעמיים במסעדה. פעם אחת בארוחת ערב די ממזמן, מה-21 בדצמבר 2019. את צילומי האוכל שמרתי אבל את פרטי הפרטים אני לא זוכר אז אפרט בקצרה על מה שטעמנו (היה טעים). אלה כמובן היו ימים שמחים ונטולי דאגות. מי חשב אז על נגיפים, בידוד וריחוק חברתי. הפעם השנייה הייתה בעידן הקורונה, ביום שישי של ה-3 ביולי - בצהריים. באותו שבוע נתקלתי בפרסום בפייסבוק שעיריית תל אביב ארגנה אירועי "סטודיו פתוח" באזור קרית המלאכה, ולה מעלה ניצלה את המיזם ופתחה לראשונה לסרוויס צהריים (זה נמשך רק באותו שישבת. הם פתוחים בשגרה רק בערב). אז הגעתי ספונטנית להסתובב ולאכול ולשמחתי היה שפע של מקום כשהגעתי. אני מתחיל עם הארוחה הטרייה מיולי.


המקום עצמו נראה די זרוק ולא הכי מושקע, אבל הוא חמוד, נעים וביתי. זה די מתאים לוייבים של א-לה-רמפה. החלל תעשייתי ודי מינימליסטי. אם אני הבעלים הייתי משקיע קצת יותר בעיצוב ובאווירה (אבל זה אני). יש בר ויש שולחנות מפוזרים (בריחוק ראוי) עם מוטיבים מקסיקניים מפוזרים כאלה ואחרים. יש חלון שמשקיף למטבח הפתוח. אני ישבתי על הבר. ואם יושבים על הבר אז כמובן מתחילים בקוקטייל. מקסיקו זה טקילה (שזה אחלה) ומסקל (שזה עוד יותר אחלה). הקוקטייל שהתחלתי בו (כצפוי) נושא את השם "הנזיר מוואחקה" על בסיס מסקל, שרטרז, ליקר פלפל אנצ'ו, חלפיניו ולימון. 52 ש"ח. גם בארוחה הראשונה שלי בלה מעלה שתיתי אותו. קוקטייל מצוין, חזק ופיקנטי.


מי שלא רוצה להדפיס תפריטים חדשים כל יום ולזרוק אותם אחרי שימוש אחד דואג לברקוד שסורקים ומגיעים לתפריט אונליין. אחרי סריקה בנייד של הברקוד נפתח התפריט האינטרנטי. יש חלוקה לראשונות, מנות טאקוס ומנות עיקריות. לא הייתי במקסיקו אז אין לי מושג כמה המנות כאן קרובות למקור. מה שבטוח שיש כאן מגוון מעניין שהוא הרבה יותר מטאקו. את הטורטיות מכינים כאן from scratch. הכל home made.

נשנוש ראשון. מנת ספיישל של אותו סופ"ש. קרוקט בשר סרטנים ובשמל עם רוטב רמולד וחלפיניו מטוגן. 42 ש"ח. בעצם שני קרוקטים נדיבים. מנה מעולה. טיגון מיטבי ונטול עודפי שומן, מילוי טעים ביותר ותיבול מצוין של הכל. מנת שחיתות מהנה מאד שכמובן מתאימה מאד לישיבה על הבר ולאלכוהול שנלווה אליה.





בר מקסיקני. 




מנה שנייה. זוג טאקוס. בעצם הזמנתי גם שלישי מסוג אחר לשם הגיוון כי לא התחשק לי להזמין מנה עיקרית. הזוג היה "אל פסטור" אסלי מרחובות מקסיקו סיטי - שווארמה בשר לבן בתיבול אצ'יאוטה ואננס צלוי, בצל וכוסברה. 40 ש"ח לזוג. האחד הנוסף היה קאמרונס אי צ'ילס - שרימפ קצוץ עם צ'ילי ובצל (חריף! - כך רשום בתפריט). 12 ש"ח תוספת. אל פסטור זו בעצם שווארמה שמהגרים מלבנון שהגיעו למקסיקו התחילו להכין לפני עשרות שנים. היא הותאמה כמובן למקסיקו והוגשה בטורטייה ולא בלאפה/פיתה והפכה למנה מקסיקנית לחלוטין. התאמה נוספת למקסיקו (הנוצרית) היה שימוש בשווארמה של בשר חזיר ולא בבקר. בלה מעלה שומרים על המקור. וכמה שהוא טוב. בעיניי הטאקו הכי טוב שאכלתי כאן יחד עם הטאקו היקר (והקטן מדי) באחת מארוחות צ'ימיצ'נגה בצפרה. הבשר - תענוג. הטורטייה גם. התיבול מעולה. האננס הצלוי ושאר הירקות מדויקים. הטאקו הנוסף שנאכל בין לבין עם השרימפ הקצוץ היה טוב מאד אף הוא עם חריפות טובה וראויה, אבל האל פסטור - פשוט תענוג.




קוקטייל שני. בלאדי מרי או מריה. על בסיס טקילה. 48 ש"ח. אחלה. חרפרף וחזק. גם צ'ייסר אחד (או שניים או שלושה) של טקילה הוגשו בין לבין. יצאתי מבוסם קלות.


קינוח. לה מעלה בי. למי שלא מבין - המלבי של לה מעלה. 36 ש"ח. מלבי על בסיס קרם קוקוס עם סירופ תות, שברי אגוזים מסוכרים ונדמה לי שקצת צ'יפוטלה בשביל הקיק. טעים מאד. לא מתוק מדי. קינוח פשוט, קליל ומוצלח מאד.



כמו שאפשר להבין. זו הייתה ארוחת שישי צהריים מהנה ביותר על הבר של לה מעלה. נהניתי מכל ביס ומכל שלוק.



הארוחה הראשונה שלי בלה מעלה הייתה כאמור ב-21 בדצמבר 2019. חודשיים-חודשיים וחצי אחרי שהם נפתחו. היינו ארבעה סועדים בשבת בערב. אלה היו ימים תמימים ומאושרים נטולי דאגות, מחלות ונגיפים (לא באמת). מסעדות היו מלאות אז בסועדים, מלצרים וברמנים גלויי פנים ופיות (זה דווקא כן באמת). זוכרים?


זה היה צילום התפריט מאז. אולי פה ושם התחלפה מנה, אבל המחירים היום ואז היו זהים. בניגוד להמון מסעדות שבחודשיים-שלושה הראשונים להפעלתן היו בהם מחירי הרצה שאח"כ התייקרו, כאן נשאר אותו תמחור.


זה קוקטייל ששתיתי ששמו טקי-סברס מרגריטה עם בסיס טקילה קווארבו, סירפו סברס, ליים וכתר מקסיקני. עלה 46 ש"ח. זכור לי כמוצלח בהחלט.

 

מתחת לגוואקמולה ולפריחולס ולסלסה מסתתרת מנת נאצ'וס. נראה לי שזו הייתה המנה הקטנה ב-32 ש"ח.


סלט "מחיקני" עם שעועית שחורה, תיקס, עגבניות שרי, חריף, גבינת "קסט פרסקו" וויניגרט אננס מתקתק. 44 ש"ח. פרשי ועוקצני.


טאקוס לחבר'ה. אלה עם אונטריב בבישול ארוך ביים אדום. מצוין.


עוד טאקוס. אל פסטור. כמו בארוחה מיולי. מנת חובה למי שאוכל בשר לבן.





מנה עיקרית של טמאלס קון קארנה. נדמה לי שהקארנה היה גם אונטריב. 60 ש"ח.


זה היה הצ'ילי קון קארנה. 64 ש"ח.


מנה עיקרית של קארנה סטרוגונוף. 74 ש"ח.


ולקינוח צ'ורוס. 38 ש"ח. אישית הייתי מוותר על התיבול של הקינמון. אבל עשוי טוב בסה"כ.


לה מעלה היא בהחלט שדרוג משמעותי לקולינריה המקסיקנית בישראל. מקום נעים, טעים וכיפי שרק נראה קצת זרוק, אבל המנות שהמטבח שלו מוציא הן ממש לא כאלה - מנות מוקפדות, צבעוניות ועשויות ביד טובה מאד ומקצועית. בקיצור - קחו את עצמכם בהזדמנות לאזור. תעשו סיור של street art וסיימו בארוחה מקסיקנית וכמה דרינקים למעלה בלה מעלה.

לסיום - פינת אומנות קצרה.






3 תגובות:

  1. נראה מעולה. אין ספק שאני חייב ללכת. ( אף מילה לא נרשמה על המזגן, רקאומר)

    השבמחק