יום ראשון, 12 בדצמבר 2021

סינית מול סינית בבוגרשוב: ליי פו החדשה מול הבית הסיני (פקין דאק האוס)

דים סאם ראש בראש במרחק חציית כביש ברח' בוגרשוב. ליי פו החדשה מול הבית הסיני

לפני כמה שנים הייתה "תחרות" דים סאם ברח' בן יהודה (מספר 7 ו-9) שם במרחק בלוק אחד התמקמו שני מקומות דים סאם מתמחים. תחילה פוראמה (שהתחילה באשקלון) ואחריה הונג קונג דים סאם שלמיטב זכרוני מי שפתח אותה עבד לפני כן בפוראמה. פוראמה תל אביב לא שרדה את התחרות הזו. הונג קונג דים סאם עדיין שם. כעת, במרחק של חציית כביש נפתחה שוב חזית סינית ישירה. בבוגרשוב 31 נפתחה לה בנובמבר מסעדה/מזללה בשם ליי פו (Lai Fu) ומולה בבוגרשוב 34 יושבת כבר מספר שנים מסעדת הבית הסיני או בשמה השני Peking Duck House. למען האמת, בניגוד לקרב הבן-יהודי שהיה ממש קרב בין שני מקומות שהתמחו באותה מנה - כמעט אך ורק בדים סאם - בקרב הבוגרשובי אין ממש חפיפה ישירה. המטבח בליי פו אמנם מנוהל ע"י טבחים סינים וההתמחות היא בעיקר במנות דים סאם אבל הוא מציע תפריט עם שלל מנות אסייתיות כולל הרבה מנות סושי דווקא, והבית הסיני מציעה תפריט סיני רחב שכולל מעט דים סאם והרבה מנות נודלס, ווק ומנות בשר בהשראה סינית. 

אחרי שקראתי דיווחים חיוביים על הדים סאם של ליי פו ביקרתי בה פעמיים בשני צהרי שישי מזדמנים (19 בנובמבר ו-3 בדצמבר) וניסיתי מנות שונות. זה עורר את סקרנותי לבדוק פעם אחת גם את הבית הסיני שתמיד עשה לי רושם כמקום לא באמת אותנטי שמגיש אוכל סיני מתחנף ולא באמת סיני ובעיקר תמיד נראה היה די ריק וחסר אווירה כשעברתי לידו. ב-9 בדצמבר, יום חמישי בצהריים, ארזתי את הלפטופ ואזרתי את האומץ כדי לנסות גם אותם. הנה חזרתי כדי לספר על השניים.

לפני כן גילוי נאות. לא הייתי בסין. אני לא באמת יודע מה זה דים סאם אותנטי או אוכל סיני אותנטי. איכשהו כל הסיניות שפועלות כאן טוענות שהן אותנטיות. יש לי יחסית מעט ניסיון עם אוכל סיני. ממעט המסעדות הסיניות שיש בתל אביב לא ניסיתי יותר מדי. מפוראמה והונג קונג דים סאם לא התרשמתי במיוחד בזמנו. בלונג סנג הוותיקה באלנבי ישבתי פעם-פעמיים ואכלתי אוכל טוב (חריף שם הוא חריף!) מהתפריט באנגלית שמיועד לאמיצים ונחשב לאותנטי. בסינג לונג ובחומה הסינית ישבתי בזמנו ומוצלח במיוחד זה לא היה. ב"סינית של אהרוני" היא פת קואה בהרצליה שנסגרה לא מזמן ישבתי לא מעט כשעבדתי בפיתוח. האוכל בה היה לא רע אבל בהחלט היה מתחנף ומותאם למחוזותינו. פה ושם היו פופ-אפ שפים או מסעדות שף ישראליות שהציעו בין היתר מנות סיניות (לילך רווה עשתה את זה טעים באסיה ז"ל ובניט נוי). יש שמועות על מקומות אותנטיים וטעימים באזור נווה שאנן בתל אביב ויש פתאום דיבור חזק על מסעדה וותיקה בשם הים הסיני ברח' שנקר שמגישה מנות סיניות מסורתיות אבל את אלה טרם ניסיתי. אולי זה יגיע מתישהו.


Lai Fu - דים סאם סיני חדש ומוצלח:

ליי פו נפתחה כך נכתב ע"י שני ישראלים - נועה אשכנזי ודוד שרם שמם, אבל מי שמנהלים את המטבח ומשמשים כשותפים הם שני טבחים סינים וותיקים עם ניסיון רב שנים במסעדות אסייתיות בארץ. בכתבות היח"צ הוזכר איש דים סאם שהביאו מהונג קונג שמייצר את הבצקים בעבודת יד. יש כאן שני תפריטים והמקום מוגדר כ"בר דים סאם וסושי". התפריט הראשון - תפריט פאן אסייתי רחב מאד של שלל מנות ממוצאים מזרח אסייתיים שונים (לא ממש סיניים) שנראה קצת תיירותי ומתחנף (קצת הרבה) וכולל הרבה מנות סושי כמו שישראלים אוהבים (ספייסי מיונז וכיו"צ). התפריט השני הוא התפריט המתמחה בדים סאם. כמו שנכתב באחת הכתבות - מיטב בצקי המטבח הסיני: לחמניות באו מאודות וכיסוני שו מאי קטנים, קריספי באו וקריספי וון טון ושיאה גיאו – כיסוני בצק אורז דקיק המוגשים בסיר אידוי. הכל בעבודת יד והכל מוגש בכלים מקצועיים שהביאו מהונג קונג. די ברור שהמקום מנסה להיות נגיש לכווולם. גם לצעירים, גם למשפחות וגם לחובבי אוכל מדופלמים (יענו פודיז) שכנראה יבואו לנסות בעיקר את הדים סאם (פלצני אוכל שכמונו). תכלס הגיוון הזה מובן לגמרי במציאות הקולינרית הישראלית.



המקום לא גדול. יש מעט שולחנות בפנים וכמה שולחנות בחוץ אבל בפעמיים שישבתי במסעדה (בהפרש של שבועיים) עמלו במרץ על בנייה ושיפוץ של החלל השכן שיכיל מקומות ישיבה נוספים.

זה תפריט הדים סאם. שנחאי סטייל ככתוב. את התפריט השני עם הסושים וכל היתר לא צילמתי. הזמנתי בשתי הארוחות רק מנות מהתפריט הזה (פלצן כבר אמרתי). למרות התמונות והצבעים המעט ילדותיים שעושים קצת רושם של מלכודת תיירים ההיצע של הדים סאם הוא מקצועני (סליחה אותנטי). משום מה גם את מרקי הטום יאם הוסיפו לתפריט הזה. 



בארוחה הראשונה שלי התחלתי דווקא עם סושי. לא הזמנתי. קיבלתי. צ'ופר (כל השולחנות קיבלו. נחמדים החבר'ה). הסושי - רול עם סלמון נא, קריספי בטטה וכן גם ספייסי מיונז וקצת טריאקי. היה טעים. מתחנף אבל טעים ועשוי היטב. הגלגול היה מקצועני (סינים אבל בהחלט ניכר ניסיון בגלגול סושי). הסלמון היה טרי. אני לא אגיע לכאן ואזמין סושי אבל חבר'ה מסביב בהחלט הזמינו. 



מעבר לסושי שקיבלתי הזמנתי 3 מנות דים סאם. 
הראשונה: שיאה גיאו: כיסוני בצק אורז שקופים מאודים במילוי שרימפס. 27 ש"ח ל-3 יחידות קטנות. בצד הוגש רוטב הבית וגם סויה וטריאקי למי שמתעקש. רוטב הבית שמיועד לדים סאם הוא עדין וחמצמץ. טעים ומוצלח. אני מניח שהוא מתבסס על חומץ סיני כלשהו אבל מרכיביו (אפילו הכלליים) נותרו עמומים. כנראה שמדובר בסוד סיני עתיק והחבר'ה במטבח לא מוכנים לחשוף אפילו פרומיל ממנו. ההגשה של הכיסונים יפה ומושקעת. השיאה גיאו היו קטנים ועדינים עם בצק דקיק, מעט דביק ומוצלח ומילוי טעים. השרימפס לא היה משחתי כמו שנתקלים בכזה בלא מעט כיסונים אסייתיים. ביסים מהנים.




נשנוש שני שהזמנתי - שאו מאי: כיסונים פתוחים מאודים אף הם. בחרתי באלה במילוי בקר וירקות. 4 יחידות ב-34 ש"ח. יש מקומות שכותבים שומאי. אני לא באמת יודע איך אמורים לכתוב את זה. העסק מוצלח. כיסונים מעט יותר גדולים מקודמיהם. יפים לעין. בצק דק, להערכתי מקמח חיטה וחלמונים שדי מזכיר פסטה. פחות דביק ומעט יותר גמיש ונגיס. המילוי טעים ומוצלח אף הוא. אין כאן פיצוץ של טעמים. יש עדינות יחסית וזה נחמד מאד.



כיסון מספר שלוש ואחרון לארוחה הראשונה שלי בליי פו. באו. אולי גולת הכותרת בין כיסוני הדים סאם השונים. בצק מאודה (בעבודת יד כמו היתר) עם מילוי של עוף שרימפס וירקות. בחרתי ב-2 יחידות שעלו 39 ש"ח. במנות הבאו יש 6 אפשרויות מילוי. הכי הרבה מבין הכיסונים השונים (יש 5 מנות באנים - לחמניות מאודות במילויים שונים). גם כאן הביצוע מוצלח. גם יפה לעין, גם עשוי היטב וגם טעים. הן הבצק המעט יותר עבה וודאי גדול בהרבה מקודמיו שטעמתי, והן המילוי הנדיב והמתובל היטב שעבד היטב עם רוטב הבית. 



ביקור שני שבועיים לאחר מכן. 

אני חייב לגוון ולכן הפעם התמקדתי במנות אחרות. התחלתי עם אחד הדים סאמים המטוגנים. קריספי באו. באו עוף עם ירקות. 2 יחידות ב-36 ש"ח. אני נשמע כמו תקליט שבור אבל זה עוד כיסון מוצלח. בצק טוב וטעים שמקבל קריספיות טובה ומהנה מהטיגון. בלי טיפת עודפי שומן. מילוי טעים. אני מניח שאם לא הייתי בונה על בקר במנה הבאה הייתי מזמין את הקריספי באו בקר.



גם הפעם קיבלתי כצ'ופר כמו יתר הסועדים את אותו רול סלמון פחות או יותר. 


מבט אל מעבר לכביש. הבית הסיני עליה ארחיב עוד מעט. 


למנה שנייה הזמנתי את אחד הבאנים. באן בקר. קלאסי. לחמניות מאודות (בבצק אוורירי ככתוב בתפריט. אכן כך) במילוי בקר בבישול ארוך, חסה פריכה, בצל, פטריות מוקפצות, צ'ילי טרי וכוסברה. גם רוטב איולי יוזו. אנחנו בכל זאת בפיוז'ן. 48 ש"ח ל-2 יחידות. הלחמניות עצמן הצטיינו. מהטובות שאני זוכר שאכלתי בארץ. ממש קלילות ואווריריות. במרקם מצוין (לא צמיגיות ודביקות כמו שמקבלים הרבה פעמים בבאנים). יופי של עבודה. המילוי - טעים מאד. קצת פחות עדין טעמים בהשוואה לכיסוני הדים סאם. בקר מתובל היטב ששמר על עסיסיות. חסה שאכן שמרה על פריכות. פטריות טריות שהוכנו במידה הנדרשת. החבר'ה במטבח בהחלט מקצוענים. באן טעים ומהנה מאד.



כמו שאפשר להתרשם נהניתי בשני הביקורים בליי פו. למרות ההתפזרות למחוזות אסייתיים שונים, המיקוד הסיני שמתבטא בתפריט הדים סאם הוא מוצלח ומקצועני. בהחלט אחד הטובים שנתקלתי בהם בארץ. 


הבית הסיני - פקין דאק האוס - ארוחת צהרי יום ה':

הבית הסיני נפתחה כבר מתישהו בתחילת 2015 כ"פקין דאק האוס" ואיכשהו פועלת מאז די בשקט, בלי יותר מדי כתבות, ביקורות ולמען האמת גם בלי יותר מדי סועדים, לפחות מההתרשמות שלי בכל פעם שחלפתי על פניה במשך השנים. אולי הם חיים ממשלוחים. מי שפתח אותה בזמנו היה ישראלי בשם בן ברקאי שהיה בין הבעלים של רשת למון גראס וווק טו ווק והביא אז שפית ילידת שנחאי שנישאה לישראלי ועלתה לארץ. למיטב ידיעתי הם כבר מזמן לא קשורים למקום והיום הוא מתופעל ומנוהל ע"י כמה טבחים סינים. הביקורות אחרי הפתיחה היו רעות. ערן לאור בהארץ כתב על "ברווז צולע", הכותרת בוואלה של אבי אפרתי הייתה "הולך כמו ברווז". כל אלה לא עשו לי חשק גדול לנסות. עכשיו מתוך סקרנות קולינרית ולטובת פוסט זה אזרתי אומץ. הצוות כאמור השתנה מימי הפתיחה אבל אני לא זוכר שנתקלתי בביקורת כלשהי מהשנה-שנתיים-שלוש האחרונות. 


הגעתי ביום ה' האחרון קצת אחרי 12:30 למסעדה ריקה לחלוטין. כ-15 דקות אחרי שישבתי הגיעו עוד שניים סינים והתיישבו. בהמשך התיישבו עוד אם ובנה הישראלים. וזהו. פעם ב-20 דקות נכנס איזה שליח לאסוף מנה. הצוות במסעדה כלל 3-4 חבר'ה סינים. אחד היה על תקן מנהל/מארח/מלצר. עוד 2-3 היו במטבח.


לא צילמתי את כל התפריט. יש הרבה מנות. מוקפצים, מנות ווק, מנות צמחוניות, בשרים מכל הסוגים, גם דגים ופירות ים. יש גם ארוחת Hot Pot סינית למי שרוצה "ארוחה בהפעלה" עם הרבה מנות קטנות לטבילה בסיר רותח עם ציר לבחירה. אני הגעתי קודם כל לבדוק את הבצק ולנסות עוד מנה עיקרית - אחת ממנות הברווז שבכל זאת נחשבות כאן לגולת הכותרת. בצהריים יש 15% הנחה על התפריט במעין עסקית.



תחילה קיבלתי 5 פנכות קטנות עם נשנושים (אני שונא את המילה הזו פנכה. בדר"כ אני משתמש במילים צלוחית או קערית אבל התחשק לי הפעם לגוון. פעם אחרונה): בוטנים, חציל מטוגן שהיה בעיקר מתוק (רוטב צ'ילי מתוק), מטבל צ'ילי (לא חריף - מקסימום פיקנטי), מלפפונים כבושים קלות ושעועית ירוקה טרייה שאולי נחלטה קלות ועדיין שמרה על קראנץ'.


הכיסון הנבחר כמנה ראשונה. סוי ג'או חזיר: 5 כיסונים מקמח חיטה במילוי חזיר קצוץ, בצל ירוק וג'ינג'ר. מוגשים עם רוטב חם על בסיס חומץ סיני. הרוטב היה בעיקר מתקתק/מלוח. דווקא חמיצות חסרה לי כאן. הטבילה במטבל הצ'ילי איזנה קצת את התיבול. הכיסונים עצמם היו די נדיבים אבל לא מוצלחים במיוחד. הבצק היה יחסית עבה (עבה הרבה יותר מהכיסונים בליי פו). מילוי הבשר היה דחוס מדי. הטעמים הכלליים היו לא רעים אבל גם לא מדויקים וטובים כמו הכיסונים בליי פו (אשמח מאד אם יוסיפו בליי פו גם כיסונים עם בשרים אחרים כמו חזיר מלבד בקר ועוף). 



העיקרית שבחרתי - פקין דאק עם עצם: נתחי ברווז שבושלו והוקפצו בווק עם כרישה ורוטב הויסין מתוק. בצד - אורז מאודה. 88 ש"ח עלות המנה. המנה נדיבה. הרבה בשר. הבשר היה עשוי די טוב, כלומר היה רך במידה הנדרשת ומעט קריספי בחלקו מההקפצה בווק. הוא דרש התעסקות עם עצמות ומעט שומן וסחוס שנותר (בכל זאת זה ברווז עם עצם) כך שהכי נוח היה לאכול בידיים. הבשר לכשעצמו לא הקרין איכות טובה במיוחד. הרוטב היה מתוק בלי משהו שיאזן את המתיקות. האורז היה דביק למדי ובינוני. לא זכור לי שאכלתי פקין דאק בעבר ולכן אין לי באמת רפרנס לאיך המנה הסינית המפורסמת הזו אמורה להיות מוגשת. העסק בכללותו היה סביר ולא יותר. בקיצור - מנה בסדר אבל רחוקה מלהיות כזו שתגרום לי לרצות ללקק את הצלחת. הרוטב פשוט מתחנף מדי ומתוק מדי. 



והנה מבט אל מעבר לכביש לליי פו. בהשוואה לשני צהרי השישי בהם ישבתי בה היה די ריק. כן ראיתי שהיו כמה חבר'ה שישבו בחלל החדש המורחב שנפתח ועוד זוג או שניים בחוץ מתחת לגגון/סככה. מצד שני - זה יום חול בצהריים שהיה גם יום גשם חורפי למדי וזה רחוב בוגרשוב, לא רחוב שהומה סועדי צהריים בכל מקרה אלא אם קוראים לך בית תאילנדי. (זה לא רוטשילד-אחד העם-הרצל או אבן גבירול או חשמונאים-הארבעה עם שלל מגדלי עסקים ומשרדים).


שלושה סינים על קיר. 


ושניים סינים פותחים שולחן.


הארוחה שלי עלתה כ-107 ש"ח אחרי 15% הנחה. רע לתפארת זה לא היה. גם טוב זה לא היה. משהו בינוני שכזה שוודאי לא עושה חשק לחזור שוב. אם אני משווה כיסון מול כיסון - אין כאן תחרות. אלה של ליי פו מוצלחים יותר מכל הבחינות, במבחן הנראות, המרקם והטעמים. אותנטיים או לא אותנטיים (כאמור קטונתי מלדעת מה זה סיני אותנטי).
שורה תחתונה - לליי פו אחזור בהזדמנות. לבית הסיני לא. 

יום רביעי, 1 בדצמבר 2021

שתי ארוחות צהריים אירופאיות בתל אביב: אלנה מול וייס - לוקיישן ומנות אירופאיות בתמחור ישראלי

אז אחרי גיחה אירופאית משובחת ואיכותית במיוחד לבודפשט חזרתי לביצה המקומית ויצא לי לבקר בשתי מסעדות שהן כנראה שתיים מהיותר אירופאיות במדינתנו. הראשונה הייתה אלנה שיושבת במלון נורמן היוקרתי והשנייה וייס שממוקמת בבית וייס ההיסטורי. שני לוקיישנים אירופאיים בהחלט, גם הבניין המכיל את המסעדות, גם חללי המסעדות וגם האוכל המוגש. המחירים - ישראלים. כלומר - יקרים יותר מרוב מדינות אירופה (בטח כשהיורו בשפל. בדיוק היום פורסם שת"א היא העיר היקרה ביותר בעולם (!!) בדירוג של האקונומיסט לשנת 2021. כבוד ויקר לנו). שתי המסעדות החלו לפעול בצהריים רק בשבועות האחרונים. בשתיהן גם אין עסקיות (לגיטימי לגמרי) כך שמי שבא רעב ורוצה לשבוע ייפרד מלא מעט שקלים. לשתיהן הגעתי עם הלפטופ כדי לשבת בכיף במסעדה טובה (בשאיפה) בלי למהר, כך שעסקית זריזה וזולה במקרה כזה לא מחויבת המציאות מבחינתי.


צהריים באלנה במלון נורמן עם שני שפים חדשים, 16 בנובמבר:

באפריל 2021 אלנה היוקרתית שנוהלה קולינרית ע"י השף ברק אהרוני במשך שנות פעילותה (עוד כדה-נורמן) נפתחה מחדש אחרי למעלה משנה של סגירת קורונה. היא נפתחה בגלגול חדש עם שני שפים חדשים שנכנסו לנהל את מטבחה: דניאל צור ועומר שדמי. מדובר בחברי ילדות בני 30 פלוס מינוס עם רזומה בלא מעט מסעדות בארץ (טוטו - שוב טוטו - כמו השפים של שאראק, מגזינו, קפה איטליה, L28) ובחו"ל (ריבר קפה וסנט ג'ון בלונדון, Pauly Saal בברלין) וזו פעם ראשונה שהם מנהלים מטבח משלהם. (אני מניח שבחלק מהמסעדות המצוינות ברזומה שלהם הם לא עבדו יחד. זה יהיה מוזר מאד אם כן).


הגעתי בלי הזמנה מראש קצת אחרי הפתיחה בסביבות 12:30. המקום היה כמעט ריק. באלנה של אהרוני ישבתי כמה פעמים ותמיד היה נעים וטעים אבל לא הרבה מעבר לכך. משהו בכל הארוחות שלי שם היה מאופק ושמרני מעט. כאילו חששו ללכת עד הסוף עם טעמים עזים יותר. קיוויתי שאצל שני החבר'ה החדשים יעופו יותר ניצוצות.


כאמור אין עסקיות. יש תפריט רגיל ותפריט צהריים חודשי שאני מניח שמתחלף. אוכלים מה שרוצים. התפריט של אלנה החדשה מתכתב עם האווירה שמאפיינת את המלון, מעין בועה של אירופה הקלאסית בלב הלבנט (תודה לכתבה בטיים אאוט על התיאור). יש לא מעט מוטיבים איטלקיים כיאה ליוצאי טוטו.



שתיתי כוס יין לבן - גיתו של אופז. יקב בוטיק ישראלי מוצלח. לבן על בסיס סמיון וסוביניון בלאן. 52 ש"ח לכוס. אין הנחת צהריים וחבל. על תמחור אלכוהול בארץ חפרתי מספיק.

התחלתי במנה מתפריט הצהריים החודשי: פלמידה לבנה כבושה, סלקים אפויים, לפת מוחמצת, קרם פרש חזרת. 68 ש"ח. בפועל קיבלתי מנה שונה בתכלית. מסתבר שהרכיבים השתנו והמלצרית (הבאמת חביבה וטובה) שכחה לציין זאת. זה קורה כל כך הרבה פעמים במסעדות כאן אבל זה די מרגיז שזה קורה בתפריט "עונתי" חודשי שאמור לכלול מנות מעודכנות. הדג היה אכן פלמידה לבנה. באיכות מעולה ובכבישה קלה וטובה. דג נהדר. גם בכמות בהחלט ראויה. שאר הירקות היו שונים בתכלית. לא לפת מוחמצת. לא סלקים אפויים. מה כן? סלטון חביב של צנונית, מלפפון וסלרי. טעים ורענן אבל לא הייתי מזמין את המנה אם הייתי יודע שאלה המרכיבים. אני גם לא מבין את עניין הבצל הירוק השלם על הצלחת. קצצו אותו ושימו בסלט. לפחות הדג היה מצוין אבל זו לא מנה ששווה את מחירה בעיניי. אולי עם סלקים אפויים ולפת מוחמצת כן.



המנה השנייה שהזמנתי הייתה מהתפריט הרגיל: טורטליני חובזה, חמאת זעתר ולימון. בחלק מהמנות של התפריט הרגיל יש אפשרות מבורכת להזמין חצאי מנות. כך גם במנת הפסטה הזו. חצי מנה עלתה 55 ש"ח. להפתעתי נחתו על שולחני שתי מנות פסטה שונות. המלצר שהגיש לי לא ציין דבר וכשאמרתי לו שהזמנתי רק את מנת החובזה הוא אמר שיבדוק ויחזור אליי. הוא לא חזר. קראתי למלצרית מהמנה הראשונה והיא אמרה שזה צ'ופר שלהם על הטעות במנה הראשונה. נחמד. הפסטה השנייה הייתה הייתה פסטה פאקירי עם קבאלו נרו המכונה כאן קבולו נרו (יענו תרד שחור או בעצם קייל) וצנוברים קלויים. חצי מנה של זה אם הייתי משלם היה עולה 62 ש"ח. 


הצ'ופר של הפאקירי קבאלו נרו. פסטה טריה home made עשויה מצוין. יופי של בייט. רוטב קרמי על בסיס כרוב שחור. טעים מאד. שמן זית וצנוברים קלויים לתיבול. עסק די פשוט אבל מבוצע היטב. היה חסר לי אלמנט שייתן עוקץ. נגיד איזה גירוד של גבינה איטלקית קשה חרפרפה לתיבול נוסף. אולי עלי קייל (סליחה - קבאלו נרו) מטוגנים פריכים כתזכורת לזה שמדובר כאן בירק הזה (כרוטב חלק בכל זאת קשה לזהות). בכל אופן זו מנת פסטה טעימה, מוצלחת ומקצועית.



הפסטה שהזמנתי ועליה גם שילמתי - חצי מנת הטורטליני במילוי חובזה (בחשבון היה רשום חצי טורטליני מלוחיה) אז למען האמת אני לא סגור איזה ירוק היה במילוי. כך או כך זו גם הייתה פסטה טובה מאד. הבצק שוב הצטיין. המילוי היה טעים. הרוטב עם שמן זית, חמאת זעתר ולימון וזרעי עגבניות היה טעים ומתובל היטב. מנת פסטה בלי ריגושים גדולים אבל אחת שבכל זאת יוצאת יחסית מהשגרה בשילוב של רכיבים מקומיים ובצק מצטיין (כמו הפאקירי). אין ספק שהחבר'ה כאן יודעים להכין פסטה משובחת. 



מנה שלישית שהזמנתי - עוד חצי מנה מהתפריט הרגיל. שיפוד תמנון עם שומן כבש, תפוח אדמה מדורה ויוגורט. העלות: 75 ש"ח. בהחלט לא זול למנה שלא כוללת יותר מדי תמנון. התמנון הוכן כמו שצריך, רוכך היטב ונצרב יפה מבחוץ. את טעמי שומן הכבש היו יכולים להדגיש יותר. כאן היה יותר עוקץ בתיבול עם צ'ילי ירוק קצוץ דקיק, עגבניות צרובות ועשבי תיבול שונים שנוספו ליוגורט. תפוח האדמה היה חצי תפוד לא גדול שהושחם היטב אבל הוא לא הותיר חותם גדול. מנה נחמדה וטעימה אבל לא הרבה מעבר לזה. 



אכלתי יפה ובהחלט הייתי שבע לגמרי מכל הנ"ל אבל קינוח גם התחשק. 
התלבטתי בין טארט השוקולד חלב ושמן הזית (אם זה היה שוקולד מריר ושמן זית כנראה שהייתי מזמין אותו) לבין קינוח מתפריט הצהריים החודשי: אפרסמון, יוגורט ואגוזי לוז. הזמנתי אותו בסופו של דבר גם בגלל קלילותו וגם כי המלצרית אמרה שאין מה להתלבט. 


אפרסמון צהריים עם קרם וניל, יוגורט ואגוזי לוז. 44 ש"ח. קינוח פירותי מצוין. היוגורט כאן היה למעשה אבקת יוגורט. האפרסמונים היו צרובים וטעימים. אגוזי הלוז קיבלו גם קראנץ' בטכניקה כלשהי (או סתם באפייה בתנור) והיו מלאי טעם ומוצלחים במיוחד. קרם הוניל היה טוב מאד ועשיר. הדבר היחיד שהייתי מוסיף זה עוד אלמנט אפרסמוני. נגיד איזה רוטב/סירופ מזולף קלות על המנה. כך או כך זה היה יופי של קינוח. מאוזן, מעניין, נעים וטעים. 



מינון הוצאת המנות היה מעולה וחוץ מהטעות במנת הדג הכבוש ורכיביו השירות היה מצוין. ישבתי בניחותא עם הלפטופ כשעה ו-40 דקות. בלי לחץ, באווירה נינוחה (כאן זה אירופה - כבר אמרנו) ובלי שמישהו האיץ בי. כמו שניתן לראות בתמונה הבאה המקום גם התמלא עם הזמן.

בסה"כ זו הייתה ארוחה טובה באלנה. בלי ריגושים גדולים אבל עם מנות עשויות ביד מקצועית וטעימות עד טעימות מאד. גם בגרסתה החדשה עם שני השפים החדשים עדיין חסר לי עוקץ באלנה. המנות עדיין יכולות לקבל טוויסטים ולהיות "חזקות" יותר. החבר'ה הצעירים צריכים לצאת עוד קצת מהאיפוק היחסי האירופאי (שיתכן ומלכתחילה מתאים למנהלי המלון היוקרתי), להיות יצירתיים יותר ולהעז יותר. אני חושב שיש להם את היכולת ואת הכישרון. מחיר הארוחה הזו היה 294 ש"ח בסה"כ. לפני טיפ. זה המון לארוחת צהריים גם אם אכלתי שלל מנות כמו בארוחת ערב. ועדיין - זה מחיר גבוה מאד לארוחת טובה ואיכותית אבל לא מרגשת. מי שטרח לקרוא את עלילותיי בבודפשט בארוחות השף שם. למעט מסעדה אחת שהייתה יקרה יותר, שאר הארוחות היו זולות יותר וודאי יצירתיות ומעניינות יותר מהארוחה הזו וזה כולל שירות. 


צהריים בוייס של השף גיל דהאן, 25 בנובמבר:

גם וייס היא מסעדה אירופאית, בחלל אירופאי ועם אוכל אירופאי וכמו אלנה גם היא נפתחה די בשקט לסרוויס צהריים בחודש האחרון. וייס כמובן היא מסעדה חדשה בהרבה שנפתחה רק במרץ האחרון ע"י גיל דהאן, יוצא קיטשן מרקט. אכלתי שם פעמיים וגם הרחבתי עליהם בבלוג זה. ארוחה אחת הייתה מעולה וראויה לכל שבח. השנייה הייתה טובה אבל עם התפלקויות כאלה ואחרות. כעת חזרתי כדי לנסות את ארוחת הצהריים שלהם אחרי שקראתי איפשהו בפייסבוק אזכור שהם החלו לפעול בצהרי אמצע השבוע. הגעתי בזמן העבודה מצויד בלפטופ ללא הזמנה מראש וכמובן שלא הייתה שום בעיה למצוא מקום פנוי באזור 12:25. 


תפריט הצהריים. שונה ומצומצם מעט יותר מתפריט הערב (שגם הוא מפוקס וממוקד). כמו באלנה אין כאן עסקיות. מזמינים מה שרוצים. המלצרית (טובה ומקצועית) הדגישה מראש שהמנות הן קטנות ובינוניות. 


התחלתי עם כוס יין שנמזגה בנדיבות יחסית. אלבריניו צהריים שעלה 38 ש"ח. לא יודע מה מחיר כוס בערב. אם המחיר בצהריים זול יותר זה כבר עניין מבורך. 


כאן מקבלים סלסלת לחם על חשבון הבית עם חמאה טובה. לחם מחמצת טוב. 


בחרתי ב-3 מנות מתוך התפריט. 
התחלתי במנת ירק בשביל הבריאות. סלט: קייל וחסה, כרובית צלויה, אגסים והיביסקוס, ויניגרט זרעי דלעת וכוסברה. 48 ש"ח. יופי של סלט ירוק. רכיבים טריים ואיכותיים מאד. שילוב טוב של מרקמים וטעמים. אחלה ויניגרט עם עוקץ ופיקנטריה. קייל וחסה שיוצאים מעט מהשגרה בקטע טוב. נהניתי. (וזה ראוי לציון כי אין כאן לא דג, לא שרץ ימי אחר, לא בשר ואפילו לא גבינה טובה).



מנה שנייה מהחלק הימי בתפריט: סביצ'ה שרימפס, אפרסמון (כנראה ששפים צעירים אוהבים את הפרי הזה), צ'ילי מותסס, עלי טעם ובצל מוחמץ. 54 ש"ח. מנה קטנה, יפה ומושקעת. למצוא סביצ'ה שרימפס זה תמיד משמח. השרימפס הטרי נקצץ והסתתר לו מתחת לשכבות דקיקות של אפרסמון. הצ'ילי המותסס בצד היה חרפרף ומלא טעם. יופי של סריראצ'ה תוצרת בית. העסק היה מאד מוצלח. רענן, מלא טעם, קצת מתקתק, קצת חמצמץ וקצת חרפרף. השרימפס היו איכותיים ותובלו מצוין. יופי של מנה. קטנה, יקרה אבל איכותית מאד.





המנה השלישית שבחרתי הייתה מבחינתי על תקן העיקרית למרות שמנות הצהריים כאן הן במקרה הטוב מנות בגודל של מנות ביניים. בחרתי במנה של ניוקי מבצק רבוך (ולא רבוח ככתוב בטעות בתפריט המצולם. בתפריט באתר כתוב דווקא רבוך אז כנראה זה תוקן במהרה), שרימפס וקלמרי, ציר פירות ים ויוגורט כבשים. 64 ש"ח. הניוקי היו מצוינים. אווריריים וקלילים. הרוטב היה מצוין אף הוא. ציר פירות ים עז טעמים ומדויק. כמו שצריך. שמחתי שהשארתי לחם כדי לנגב את שאריותיו. על השרימפס והקלמרי עצמם אין לי טענות. הם היו איכותיים ועשויים מצוין רק כמותם יכולה להיות נדיבה יותר. קחו עוד כמה שקלים ותנו לי עוד קצת שרצים. כף או שתיים - לא יותר. יוגורט הכבשים למעט צבע לבן וקצת קרמיות נחמדה לא הוסיף מאום לטעמים. אני יכול להבין למה השף חשב לשלב אותו במנה - כדי להקל מעט מכבדות הציר והניוקי (שבבסיס הם "חורפיים" ו"כבדים" יחסית) אבל בעיניי הוא היה מיותר. אולי שמנת חמוצה רגילה או איזושהי קציפה קצת יותר עזת טעם היו מספקים יותר עניין. בכל מקרה זו הייתה מנה מוצלחת וטעימה. 



קינוח צהריים. היה היצע של 2 קינוחים בצהריים. אחד - הומאז' לטירמיסו עם שלל מרקמים ורכיבים. השני שאותו בחרתי: קינוח שוקולד. הוא הורכב מבראוניז פקאן, קרמל מיסו, קראנץ פקאן, קרמו שוקולד, טוויל קקאו וגלידת חמאה חומה. קינוח מושקע ומרובה אלמנטים שמי שאוהב שוקולד מריר וקינוחים לא מתוקים מדי מובטח שייהנה. אני נהניתי מאד. קינוח מעולה ומנה שיתכן שהייתה הטובה ביותר בארוחה. המינוס היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה שהמיסו בקרמל המיסו לא היה מספיק מודגש. חוץ מזה - יופי של קינוח. טעמים, מרקמים, קראנץ' מכל מיני סוגים (אחלה טוויל). גלידת חמאה חומה מעולה שבעיניי הייתה טובה יותר מגלידות מקבילות שאכלתי בגלידריות מובחרות בארצנו. הקינוח עלה 48 ש"ח והיה שווה כל שקל. 




הארוחה הזו בוייס לפני שירות עלתה 248 ש"ח. פחות מאלנה. הייתה ארוחה טובה מאד. המינוס היחיד למעט המחיר שבכל זאת הוא ממש לא נמוך היה שקצב הוצאת המנות היה מעט גבוה מדי. בעיקר בין המנה של הסביצ'ה למנה של הניוקי. הייתי שמח לעוד 5-10 דקות מנוחה בין מנה למנה. וייס כמו גם אלנה הן לא מסעדות שמגיעים אליהן לארוחת צהריים חפוזה. תנו לשבת בניחותא וליהנות. המלצה שלי לצוות - אם סועד מזמין מראש 3 מנות תגשו אליו אחרי כל מנה ותשאלו אם אפשר להתחיל לעבוד על המנה הבאה. במקרה שלי נשאלתי רק לקראת סיום מנת הסלט ואישרתי להתחיל עם הכנת מנת הסביצ'ה. אחריה לא שאלו - פשוט הגישו - ודווקא אז רציתי 10 דקות נוספות של מנוחה. לא נורא. עדיין ישבתי בכיף כמעט שעה וחצי. כשיצאתי אגב המסעדה שהייתה כמעט ריקה בתחילת הארוחה שלי התמלאה די יפה. הופתעתי לטובה מהתפוסה כי אני לא זוכר שממש פרסמו את עניין פתיחת המסעדה לצהרי אמצע שבוע, בניגוד לבראנץ' סוף השבוע שכן כיכב בכתבות יח"צ כאלה ואחרות. בכל אופן שמחתי לגלות שוייס ממשיכה לספק סחורה איכותית גם בארוחת הצהריים.

אז אלנה נגד וייס או בשפות אירופאיות Alena Vs. Weiss. שתי ארוחות צהריים בסטייל אירופאי, באיכות גבוהה ובתמחור ישראלי ב-level הגבוה. המנצחת (לא בנוק-אאוט) במבחן הטעם והעניין הקולינרי (גם על סמך הארוחות הקודמות שלי באלנה בגלגולה הקודם ובוייס) היא וייס.