סוף שבוע מופרע ופראי כאחד: שישי צהריים בקיצ'וקאי "מטבח בהפרעה" ושבת ערב בפרא

שתי מסעדות שאין ביניהן קשר קולינרי ישיר למעט הלוקיישן התל אביבי-יפואי והעובדה שהתפריט בשתיהן מתבסס על מנות קטנות ובינוניות, עם דגש על חומרי גלם איכותיים וגם על עניין האלכוהול (בשתיהן יש בר מרכזי). הראשונה היא קיצ'וקאי (Kichukai) של השף אור גינסברג (סלאס) שנפתחה בפברואר 2022 לא רחוק מסלאס האחות הגדולה, ברחוב עמיעד בשוק הפשפשים. השנייה היא פרא (Pereh בלעז), מסעדה שנפתחה כבר בתחילת אפריל 2021 ע"י שני בוגרי קבוצת R2M (הוטל מונטיפיורי של רותי ברודו), אביעד פלד ואורי שטיינברג, ויושבת בלוקיישן בו שכנה קפה נורדוי של עינב אזגורי בבניין מלון נורדוי, נחלת בנימין פינת גרוזנברג.

אז למה הן מככבות באותו פוסט? כי במקרה ביקרתי בשתיהן בסוף שבוע אחד. שתי ארוחות אקראיות לגמרי. ועוד קן מקשר הוא המוטיב הפראי/מופרע - או לפחות היומרה לכך. קיצ'וקאי מגדירה את עצמה כ"מטבח בהפרעה" וכ"אחות הקטנה והמשוגעת" של סלאס (מסעדת פיוז׳ן אסייתי בדגש על דגה טרייה). לא OCD אלא ADD. פרא רק נושאת שם פראי אבל הקונספט הוא של מטבח של חומרי גלם. מטבח גולמי, בסיסי, טבעי ודווקא "שקט" יחסית בניחוח אירופאי וים תיכוני. מה שעומד מאחורי השם הוא השימוש בחומרי גלם במצבם הטבעי והפשוט, בלי עיבודי יתר. פרא במובן של בר. 

על הבר בקיצ'וקאי - שישי בצהריים:

התחלתי את הבוקר בכלל בשוק הכרמל והחלטתי לעשות משם טיול רגלי משוק לשוק - מהכרמל לפשפשים. סתם להסתובב ועל הדרך לנשנש משהו באזור השוק. להפתעתי בשעת צהריים קיצ'וקאי הייתה פתוחה. מסתבר שהם פתחו לראשונה לסרוויס צהריים באותו יום (ברגיל הם פתוחים בערבים החל מ-18:00). היה שפע של מקום יחסי, ודאי על הבר שם ישבתי. אם סלאס של אור גינסברג (זוכה עונה 2 של משחקי השף) היא מסעדת קונספט שהיום מציעה תפריטי טעימות יקרים של מנות פיוז'ן אסייתיות-יפניות-ים תיכוניות, קיצ'וקאי היא בר/מסעדה על בסיס אותו מנעד קולינרי אבל קליל, זמין ומשוחרר יותר. אפשר להגיע לא לארוחת קונספט מלאה אלא לסתם נשנוש (בעיקר דגים נאים אבל לא רק) ודרינק על הבר. קיצ'וקאי ביפנית זה ים תיכון. זה נכתב בשגיאת כתיב מכוונת וזה מוטיב חוזר גם בתפריט - שכולל שגיאות מכוונות ושימוש בפונטים שונים. העניין הוא להדגיש את ההפרעה - הפרעת הקשב והריכוז של השף.

את הכלים כך קראתי עיצב גינסברג בעצמו והם באופן מכוון לא מושלמים (עקומים, שבורים וכו'). לא יודע אם הכוונה לכלי ההגשה או לכלים שמקשטים את החלונות וצופים החוצה לרחוב.

תפריט האוכל. מנות קטנות ובינוניות. מוטיבים אסייתיים עם קריצות ים תיכוניות וגם דרום אמריקאיות. דגים נאים לרוב. גם מנות שונות שבאות בלחם כלשהו (ויתרתי. שעתיים לפני כן חיסלתי פיצה בשוק הכרמל. פוסט פיצות יגיע). התפריט כאמור מלא בשגיאות כתיב מכוונות ושימוש בפונטים שונים ומשונים. אני מניח שהרבה יחשבו שזה משעשע וחמוד אבל לטעמי יש כאן יתר התחכמות. זה נראה קצת ילדותי ומתאמץ מדי. 

התחלתי עם קרפצ'יו דרגון - דג לבן (פלמידה - איכותית), סלסה של דרקונים, ליים, שמן סלרי, סאקורה, צ'ילי ירוק ועלים. 51 ש"ח. מנה יפה ומושקעת. הדג היה טרי וטעים מאד ונפרס לפרוסות בשרניות. שילוב הרטבים היה אמור על הנייר להיות פיקנטי ומפוצץ אבל היה דווקא די עדין, אולי עדין מדי. חסרה לי "הבעיטה" בטעמים. לא השתגעתי גם על השימוש בקיווי במנה. אני לא סגור מה היה בסלסה של הדרקונים אבל רק מהשם ציפיתי ל"אש ותימרות עשן". הם לא הורגשו. סה"כ טעים ונעים אבל רציתי קצת יותר.

תפריט האלכוהול. 

הזמנתי קוקטייל המכונה כאן ניקיי סאוור. גרסת הבית לפיסקו סאוור הפרואני שזה קוקטייל שאני מחבב. כאן יש פיסקו, חלבון, מחית חמצמצה של תפוח ירוק וקמוmיל (ה-m כאמור היא חלק משגיאות הכתיב המכוונות), אגבה ואורגנו. 43 ש"ח. קוקטייל חביב ולא יותר. צריך לחזק אותו גם באלכוהול וגם בטעמים. יותר פיסקו, יותר אגבה, אולי אלמנט מעושן כלשהו. 

בלאק ממבה (2 יח'): טוויל בועות פריך, טרטר טונה קצוצה, ויניגרט ג'ינג'ר דבש וליים, איולי הבנרו ועלים. 62 ש"ח. ביחס לגודל ולכמות הדג כאן זה עסק לא זול. זו מנה שקצת קשה לאכול היות והטוויל השחור למרות שאינו גדול הוא לא מנה שאוכלים בביס אחד. מומלץ לאחוז את הטוויל, לשבור אותו מעט בעזרת היד ואז לתת ביסים. העסק מתפצח מאד וגם טעים מאד. יש כאן דג טוב מאד, טעמים נוכחים וחזקים ושילוב מרקמים מוצלח. הטוויל עצמו יכול להיות מעט יותר דקיק. בשביל נוחות האכילה אולי צריך לחשוב קונספטואלית להגיש כל טוויל לא כמעטפת אלא מחולק לשניים (כלומר 4 טווילים שטוחים) ועליהם תלולית הטונה ושאר הירקות. ואולי לא. מה אני מבין..

טאמאRי השף (1 יח'): עם דג משתנה, מה שבקריז של השף. 22 ש"ח. טמארי סושי זו צורת הגשה של מעין ניגירי סושי בצורת כדור שמדמה כדורי טמארי שזו אמנות יפנית עתיקה בה הכינו כדורי משחק משאריות בד המשי והחוטים של הקימונו. בטמארי השף במקרה הזה יש כדור אורז שמתובל בסויה, עליו דג לבן ועליו טונה אדומה. לא זוכר לגמרי מה כלל יתר התיבול. היה כמדומני משהו יוזואי, שומשום ואולי מעט פונזו. ההגשה מתחכמת למדי אבל הביצוע היה טוב מאד. דגים טובים מאד וטעמים מדויקים בלי חנופת יתר. ביס מוצלח בהחלט.

קינוח. מקטגוריית הקינוחין. הייתה לי התלבטות בין השניים בגלל הגלידות שתכלס נראו כמו האלמנטים המעניינים בשניהם: בומבלונה במילוי גלידת וניל מעושן או גלידת מאצ'ה (הוסבר לי שזו מעין לחמניית באן מתוק קליל במילוי הגלידה) או פונדנט חם של שוקולד מריר נמס ומיסו אדום עם גלידת חמאה חומה וקראמבל שומשום. אחרי שהתברר שאין היום גלידת חמאה חומה אבל אפשר לשלב במקומה את גלידת הוניל המעושן בפונדנט נגמרה ההתלבטות. שוקולד ווניל מעושן נשמע לי שילוב מצוין. כך היה. העלות - 42 ש"ח. הפונדנט עצמו היה עשוי נהדר עם מעטה מעט פריך ותווך מענג של שוקולד מריר מומס, חם ומפנק. אם היה מיסו אדום במסה הוא פחות הורגש. אפשר לחזק מעט את טעמיו. גלידת הוניל המעושן הייתה יציאה מצוינת. טעם ונילי מעושן מודגש אבל לא מוגזם, מוצלח ומדויק. אחלה קינוח. נהניתי מאד. 

זו הייתה ארוחת נשנושים חביבה מאד ומוצלחת מכל הבחינות. קיצ'וקאי עושה רושם כמקום כיפי ובלייני, מעט מתחכם יתר על המידה, אבל כזה שגם מנסה לתת דגש על איכות חומרי הגלם והמנות ועל סמך רוב מה שאכלתי גם מצליח. נדרשים כמה שפצורים קטנים ופה ושם חיזוק טעמים, אבל הסה"כ חיובי. אני מניח שאשוב בהזדמנות בצהרי שישי מזדמנים לטעום מנות אחרות.

על הבר בפרא - שבת בערב:

פרא יושבת כאמור בחלל שהותירה מסעדת קפה נורדוי. העיצוב נותר די דומה אבל נדמה שהוא מעט מואר וקליל יותר. 

הגעתי בלי הזמנה מראש באזור שעה 18:20 בשבת בערב אחרי שהייתי באזור. לא הייתה בעיית מקום באותה שעה. בהמשך המקום התמלא כמעט לגמרי, כולל המקומות בחוץ והבר. אני ישבתי כמובן בפנים על הבר. רוב הביקורות על פרא מהחודשים הראשונים לפתיחתה לפני כשנה הפגינו חיבה למקום ולאוכל מלבד שגיא כהן שכתב כך: "אין מלה אחרת: המסעדה הזאת היא מַכה יותר מאשר מסעדה, "פרא" היא מאותם מקומות שנראים כאילו הוקמו בחופזה כדי לעשות מכה". אאוץ'. ספוילר - לא צודק האיש. בעיניי חוץ מעניין התמחור של חלק מהמנות ביחס לגודלן פרא דווקא מקום חביב ומוצלח. 

תפריט האוכל כולל מנות קטנות ובינוניות ויש לצדו תפריט אלכוהול מושקע למדי. יש כאן מנות קבועות ויש לא מעט מנות משתנות לפי חומרי הגלם העונתיים. הקונספט מזכיר לא מעט ברי אוכל/מסעדות בתל אביב, חלקם הלא מבוטל הם מהשנתיים-שלוש האחרונות. כאלה שיש בהם אוכל עונתי שמבוסס על חומרי גלם איכותיים לצד מבחר יפה של אלכוהול. אלה מקומות שכשמנהלים אותם כמו שצריך ומי שנמצא במטבח הוא מוכשר הם אוטומטית חביבים עליי במיוחד (למשל 85/15, שחקי שחקי שהפכה לjus בו עוד לא הייתי, דוק/אייבי, ג'נגו, depi, שאראק, תרצה החדשה מבית OCD שאני מקווה לדגום בקרוב, בר 51, קאב קם. בקיצור - הבנתם). מה שכיף במקומות האלה שאפשר להזמין מגוון של נשנושים לצד 2-3 כוסות משקה וליהנות (בשאיפה) בלי צורך לשלם 170 או 180 ש"ח למנה עיקרית אחת שמתחילה לשעמם אחרי 4 ביסים. לא שהעסק במקומות האלה זול. רחוק מזה. אבל לפחות יש מגוון יפה ולרוב מעניין.

תפריט היין. התחלתי עם לבן יבש בשם פרא (נכתב PRA ומקורו בכלל בונטו איטליה). 42 ש"ח לכוס. האמת שביקשתי לטעום בגלל השם וכבר נשארתי לכוס שלמה. יין חביב בסה"כ. 

מנה ראשונה: שרימפס אבוקדו. כך בתפריט. אין הרחבה. מינימליסטים כאן. 68 ש"ח. לטעמי תמחור מעט גבוה מדי. תנו עוד קצת שרימפס. יש כאן שרימפס חלוטים (טריים ואיכותיים אבל די קטנים. אני מעדיף את הבשרניים והשמנמנים יותר), קוביות אבוקדו, איולי/מטבל צ'ילי ביתי פיקנטי ושמן זית. מעין טייק אוף חביב לקוקטייל שרימפס. זה טעים, פרשי וקליל, אבל בלי wow פקטור שבעיניי אפשר להשיג בקלות ממנות שרימפס. למשל לנסות לנצל את הראשים והשריון ולייצר טעם שרימפסי מודגש יותר.

מנה שנייה: פלמידה כבושה, סלט שומר, ויניגרט הדרים. 68 ש"ח. גם כאן אין ניסיון להיות יצירתי ומתוחכם במיוחד. יש כאן שילוב מרכיבים קלאסי שעובד מצוין. דג טרי ואיכותי כמו פלמידה לא צריך הרבה. הכבישה של הדג הייתה קלילה. התיבול היה מדויק ומצוין. סלט השומר היה טעים מאד. מנת דג קטנה ומשובחת לימי ראשית הקיץ.

כוס יין שנייה. פורטוגלי אדום עוצמתי למדי. 51 ש"ח. קיבלתי גם refill קטן. 

מנה שלישית. הפעם משהו בשרי. יש מוח בתפריט אז אני מזמין אותו. זו מנה שנמצאת בתפריט מימי פתיחת המסעדה. כרובית מטוגנת, מוח, רוקט, חמאת לימון. 82 ש"ח. שוב - תמחור גבוה ביחס לגודל המנה. עוד חתיכה או שתיים של כרובית/מוח היו לעניין. בביקורת במאקו של ביצה עלומה בדיוק לפני שנה המנה הזו בדיוק עלתה 62 ש"ח בלבד. אז ידוע שהשנה האחרונה הביאה עליית מחירים כוללת לא קטנה אבל 20 ש"ח של עליית מחיר על אותה מנה זה המון. המנה הייתה טובה וטעימה מאד אבל יש אבל. המוח שאמור להיות הכוכב קצת נחבא כאן אל הכלים. הוא מוטמע בתוך הכרובית והעסק המשותף עובר טיגון ששומר על המוח רך יחסית והכרובית מקבלת מעטה פריך במיוחד. הייתי משאיר 2-3 פיסות מוח בלי הכרובית ומטגן אותן באותה מעטפת בנפרד. רק כדי שיהיה עוד קצת מוח במנה והוא יזהר יותר. הרוטב החמאתי-לימוני והרוקט היו משובחים. מנה טובה שיכולה להיות מעולה.

ולקינוח. היות ורק נשנשתי עד כה ועל לחם ויתרתי (אפשר להיות נחמד ולתת פרוסה לניגוב הרטבים על חשבון הבית) נותר שפע יחסי של מקום לקינוח. הברמנית (טובה מאד, ידענית ומקצועית) אמרה שלפעם ראשונה אין התלבטות. רק הפנקייק. היא ציינה שפנקייק כזה אני לא מכין בבית. צדקה.

פנקייק, מייפל, תותים. 42 ש"ח. מדובר בפנקייק יפני תפוח, קליל ואוורירי במיוחד. כמו סופלה אוורירי. בצד מייפל ותותים. המייפל זה כמובן שילוב מתחייב אבל אולי אפשר לעשות אתו משהו אקסטרה שיהלום את הפנקייק המיוחד והמושקע. התותים סתמיים. הייתי מעדיף פירות יער כלשהם או פרי אחר. ואם בכל זאת תותים - לעשות משהו גם אתם חוץ מלפרוס אותם לחצי. אבל זו קטנוניות. הפנקייק עצמו הוא הכוכב והוא טוב מאד ומהנה מאד לאכילה. סה"כ קינוח מוצלח וכיפי.

זה היה ערב מוצלח בפרא. כמו שנכתב בערך בכל הביקורות על המקום, אין שום דבר פראי בפרא, אבל יש אוכל טוב לצד אלכוהול, שירות חביב וטוב ואווירה נעימה. סה"כ כיף. הכיף הזה, ודאי כשמגוונים כמוני עם כמה מנות ו-2 כוסות אלכוהול הוא ממש ממש לא זול אבל זה מה יש בתל אביב היום וכנראה שזה לא ישתפר בקרוב. כמו לקיצ'וקאי כך גם לפרא סביר שאחזור לטעום מנות אחרות. 

קיצ'וקאי היפואית המופרעת והמתחכמת. פרא התל אביבית הלא ממש פראית והגולמית. שני מקומות חביבים ומוצלחים שממשיכים טרנד של מקומות קטנים ואיכותיים ששמים דגש על אוכל טוב, חומרי גלם טובים ואלכוהול טוב. מה רע? רק השורה התחתונה של המחיר כנראה..

טעימות צהריים ממתחם DNA בעזריאלי - פוד טראקס של אוכל רחוב במחירים של מסעדה

לפני קצת יותר מחודש נפתח מתחם אוכל חדש בתל אביב. כנראה שחסרים כאלה. שמו בישראל DNA. הלוקיישן - החלל שבין המגדלים של מרכז עזריאלי וקניון עזריאלי בתל אביב, איפה שלפני כן פעלה תחנת המוניות של המתחם. אחראי העל הקולינרי - יוסי שטרית. הקונספט - ארבע משאיות אוכל או בשפה מובנת יותר - פוד טראקס, שכל אחת מציעה אוכל רחוב עולמי וכל אחת מנוהלת ע"י שף אחר. ואלה שמות: תומאס זוהר (ההוא ממשחקי השף שהיה בקבוצה של שטרית), גבריאל ישראל (עם ניסיון כשף בארה"ב וב-L28), יהונתן שרביט (פיינליסט באותה עונה של משחקי השף. גם בקבוצה של שטרית) וצרי אגמי שהיא היחידה שלא שמעתי עליה לפני כן וקראתי שהיא בוגרת הקייטרינג Petit ואקס מזרין. בין הדוכנים נבנה בר גדול ומושקע שמי שרוצה יכול לשבת בו קצת יותר בסטייל. הרצון הוא להפוך את מתחם DNA למתחם בליינות (כולל בסופי שבוע) ולפחות מנתוני הפתיחה יש פוטנציאל גבוה. לוקיישן מפוצץ באנשים (מבקרי הקניון, רכבת עזריאלי, עובדי המגדלים, חיילי הקריה וכו'), שף סלב ולצדו שפים מוכרים (לפחות בחלקם) ומנוסים שמתפעלים את הדוכנים.

ארבעת המקומות: JAI מציעה אוכל רחוב תאילנדי של תומאס זוהר, CHICANO של גבריאל ישראל מציעה מנות מקסיקניות, MEZZO Fantastico של יהונתן שרביט מגישה מנות מדרום איטליה ו-La Foux Foux (המשוגעת בצרפתית) של צרי אגמי מגישה מנות בשם קרובאנז על בסיס בצק קרואסון - מלוחות ומתוקות. המשרד של החברה בה אני עובד עבר בתחילת אפריל לשדרות יהודית (מרחוב החשמונאים הלא רחוק) ולכן במהלך החודש וקצת מאז פתיחת המתחם שפועל מהצהריים עד הלילה, יצא לי לנסות מנות מכל ארבעת המקומות. בכל הפעמים זה היה בשעות הצהריים.

זה תפריט האוכל (תפריט הרצה) של כלל המתחם שניתן להזמין ממנו כשיושבים בבר המרכזי. צילמתי אותו באחד הביקורים. המשפט הפותח שמתאר "מקום בו הטעמים, המטבחים, האנשים, הסגנונות והתרבויות מתחברים למרקם אחד שהם קוראים לו ה-DNA של תל אביב" הוא פשוט קשקוש בעיניי. האם ה-DNA הקולינרי של תל אביב הוא מטבח איטלקי, תאילנדי, מקסיקני ומשהו צרפתי? ממש לא. זה פשוט מה שהשפים שאחראים על המקומות אוהבים ורוצים להכין. אני נגיד הייתי מעדיף למצוא כאן קצת יותר מזרח תיכון, לבנט וארץ ישראל. מי יודע - אולי זה עוד יקרה. 

אפשר כאמור לשבת על הבר המרכזי יותר בניחותא, ללגום דבר מה אלכוהולי ולהזמין מנות שונות. החלופה (שאני בחרתי בה בכל הפעמים) - להזמין בפוד טראק עצמו את המנה או המנות הנחשקות בטייק אוויי או בישיבה באחד השולחנות שצמודים לטראק. למעט הפוד טראק התאילנדי שלפחות בעת ביקוריי היה העמוס והפופולרי ביותר, לא נאלצתי לחכות כמעט בתור. אצל תומאס זוהר המתנתי כ-10 דקות. הפירוט יהיה בסדר כרונולוגי יורד - מהארוחה האחרונה לראשונה. 

JAI - תומאס זוהר - 3 במאי:

זוהר, כך קראתי, מחבר בין אוכל רחוב תאילנדי לפילוסופיה בודהיסטית־התאית, לפיה כל מנה מורכבת מארבעה טעמי יסוד שעובדים באופן ישיר עם ארבעת האלמנטים מהם מורכב גוף האדם – אש, אדמה, רוח ומים. זה המקום היחיד שבביקוריי השתרך בו תור תמידי של סועדים (מעט אחריו ההוא של יהונתן שרביט). זוהר הרבה להכין אוכל תאילנדי גם במשחקי השף והיה לו גם קייטרינג תאילנדי ופופ אפ תאילנדי של משלוחים בעידן הקורונה.

המנה שהזמנתי: קארי פאננג עם שרימפס: קארי עבודת יד, חלב קוקוס, במיה תאילנדית, ליצ'י ובוטנים. מוגש לצד אורז יסמין. 82 ש"ח עלות המנה. לא ממש מחיר של אוכל רחוב וזו גם לא מנה גדולה מאד. היו כמדומני 5 שרימפס די גדולים שכן הרגישו איכותיים וטריים והיו עשויים היטב. הרוטב היה טעים ומאוזן למדי אבל הייתי שמח למעט יותר חריפות ומעט פחות מתקתקות. האורז היה עשוי כמו שצריך. סה"כ טעים אבל אני לא סגור אם זה שווה 82 ש"ח. 

הזמנתי גם קינוח. האופציה המתוקה היחידה בדוכן: פנקוטה מחלב קוקוס עם קונפיטורה של למון גראס, קשיו מקורמל ושבבי קוקוס. לקחתי את המנה הקטנה ב-14 ש"ח (הגדולה עולה 32 ש"ח). הפנקוטה הייתה טעימה וקוקוסית אבל מרקמה היה בעיניי מעט נוקשה וג'לטיני מדי והלמון גראס בקונפיטורה שהיה אמור להיות הקיק של המנה לא מספיק הורגש. 

שורה תחתונה מארוחה יחידה: נחמד, נעים ויקר. 

CHICANO - גבריאל ישראל - 28 באפריל:

הדוכן המקסיקני. גבריאל ישראל עבד כמה שנים בארה"ב והתמחה באוכל מקסיקני שם. אח"כ הוא גם עבר ב-L28 ז"ל והיה גם אחראי קולינרי של המתחם ש"אירח" שפים צעירים לתקופה של כמה חודשים בכל פעם עד שנסגר (היום פועל שם קפה אסיף). ב-Chicano יש כל מיני קטנות אבל אני התמקדתי במנת טאקו שמגיעה ב-3 יחידות קטנות שלמרבה הצער נכון להיום אי אפשר לערבב בין סוגיו.

זו המנה: 3 יחידות טאקו Beef Barbacoa (צלעות בקר מפורקות מעושנות בבישול ארוך שנצרבות על הפלאנצ'ה לפני הגשתן). בצד הוגשו גם כמה נאצ'וס תוצרת בית ושקית לא ברורה עם ירקות (צנוניות ומלפפונים טריים -  אבל בלי תיבול). הברבקואה הוגשה עם בצל אדום מוחמץ, סלסה חרפרפה על בסיס חלפניו, שמנת חמוצה וכוסברה. המנה עלתה 58 ש"ח. כמנה עיקרית לארוחת צהריים אין הרבה צ'אנס לשבוע מזה. העסק היה טעים בסה"כ אבל גם כאן הייתי שמח לטעמים עזים יותר. הטאקו הבשריים שאכלתי בגל הטאקריות האחרון של תל אביב (שחלק מדוכניו כבר לא עמנו) זכורים לי כטובים יותר.

כמו ב-JAI התאילנדית. שורה תחתונה של נחמד ולא יותר. 

La Foux Foux - צרי אגמי - 11 באפריל:

דוכן שקצת קשה להבין את מהותו. הוא מציע מנות על בסיס בצק קרואסון או כמו שהם מכנים אותן: קרובאנז (Crobuns) - הכלאה של באן וקרואסון. הרוח היא צרפתית אבל הטעמים הם דווקא מזרח תיכון-צפון אפריקה. אגמי עבדה בעבר בפטיסרי מזרין שבהמשך לפי כתבה שמצאתי (כתבה מ-2012) הפך לביסטרו בר בשם אליוט בניהולה (ברח' גורדון בת"א). שם היא הגישה ארוחות בוקר כולל קוראסונים. ניסיון בתחום הקרואסונים למיניהם יש לה בשפע.

התחלתי עם קרואסון זעתר לצד צלוחית לאבנה וסלסה. 28 ש"ח. מנה טעימה ומוצלחת. 2 קרואסונים קטנים וחמודים. עשויים טוב. תיבול מוצלח של הזעתר וניגוב טוב עם הלאבנה. 

המנה "העיקרית" שהזמנתי הייתה קרובאן פסטייה. תערובת פירות יבשים ואגוזים עם פרגיות ובצל מקורמל. כל הקרובאנז מגיעים עם סלט סלנובה, צנונית ומלפפון. הגישו גם בצל אדום מוחמץ. העלות - 44 ש"ח. הגודל - קטן. שוב - לא כריך שאפשר לשבוע ממנו לבדו, אם רעבים. בניגוד ל-Chicano, כאן הירקות היו מתובלים היטב וגם נתנו אקסטרה שמן זית להשלמת התיבול. העסק למרות שהוא נשמע מוזר היה דווקא מוצלח למדי. המאפה היה טעים וכיפי לאכילה (התפצח כנדרש מקרואסון אבל עדיין החזיק לא רע את הכבודה). המילוי היה טעים. כמו בדוכנים הקודמים, הייתי שמח לאקסטרה פיקנטיות בתיבול. 

La Foux Foux על סמך הטעימה שלי הייתה חביבה ומוצלחת למדי.

MEZZO Fantastico (*) - יהונתן שרביט - 7 באפריל:

הביקור הראשון שלי במתחם היה בדוכן הדרום איטלקי. התחבר לי לא רע לטיול שסיימתי כמה ימים לפני כן בחבל פוליה בדרום איטליה. המנות כאן הן בהשראה של נאפולי ודרום איטליה, כולל פיצה פריטה (פיצה מטוגנת) שאפשר למצוא באזורים הללו, שאני לא יודע כמה זה יעבוד טוב עם החום והלחות התל אביביים ההולכים ומתקרבים. אני יכול להעריך שיהיו שינויים והתאמות של התפריט כל הזמן. 

כצ'ופר של התחלה קיבלתי בירה על חשבון הבית. 

התחלתי עם סופלי: כדור ריזוטו מבושל ביין לבן, כרישה, שאלוט, עגבניות שמש רכות, פרמז'ן ומוצרלה - עטוף בפירורי לחם ומטוגן בשמן עמוק. 22 ש"ח. בצד היה מטבל של יוגורט או שמנת חמוצה ועגבניות מרוסקות. לא רע אבל אפשר לדעתי לחשוב על מטבל מעניין יותר. הסופלי עצמו היה מצוין. הופתעתי מאד לטובה. הטיגון היה מושלם בלי טיפת עודפי שומן. הקראנץ' היה קראנץ' כמו שצריך והעסק היה טעים מאד. 

העיקרית בה בחרתי הייתה לזניה ביאנקה די זוקה: דלעת מקורמלת עטופה בבשמל, גבינות, מרווה ודפי פסטה טריים. הוגשה לצד סלטון עלים ירוקים. 65 ש"ח. לא יודע כמה לזניה זה אוכל רחוב אבל שיהיה. הלזניה הייתה טעימה אבל ככלל היא הייתה פחות מוצלחת מהסופלי. היה חסר בה איזשהו kick. אולי קצת צ'ילי או יתר אגוזיות (חמאה חומה נגיד). גם הורגש שהיא נאפתה זמן מה לפני כן וחוממה אחרי ההזמנה חימום שני. כנראה שהייתי צריך ללכת על הפיצה פריטה. בביקורים הבאים במתחם כשעברתי ליד הדוכן ראיתי שהתחילו להציע גם מנת פסטה או שתיים. בקיצור - העסק בכל הדוכנים הוא דינאמי. 

סיום מתוק. עברתי במתחם שוב ב-10 במאי רק בשביל ביס מתוק וקרץ לי הקינוח של שרביט. בריוש ג'לאטו: בריוש איטלקי על בסיס חמאה מלא בגלידת פיסטוק סיציליאנית, מוגש עם גנאש שוקולד חלב ושברי אגוזי לוז. 39 ש"ח. נוח לאכילה זה לא. אי אפשר לאכול את זה עם סכין ומזלג ולכן צריך להחזיק ביד, לאכול ולהתלכלך תוך כדי. העסק לא רע. הבריוש חביב והגלידה מוצלחת למדי. גנאש השוקולד (למה חלב?) לא נדרש. אפשר לחשוב על עיטור אחר שהוא לא גנאש שוקולד. כמו בלזניה גם בבריוש מורגש שהמאפה הוכן קודם לכן וחומם שנית. 

אז זה מתחם DNA בכמה טעימות צהריים. מדובר בהחלט במתחם אוכל מושקע ואיכותי מהמצופה ממתחמי קניונים (לא נדבר על מה שיש בקומות האוכל בקניון עצמו). הוא יקר. הוא לא באמת סטריט פודי אבל הוא חביב. ניכר שיש השקעה בחומרי הגלם וניסיון להגיש מנות איכותיות. לא תמיד זה קולע אבל מכל המנות הנ"ל גם לא אכלתי מנה רעה. (מצד שני גם לא אכלתי מנה יוצאת מן הכלל). בערב או בשישבת כנראה לא אגיע ל-DNA, למרות הקרבה לביתי, אבל באמצע השבוע יש כאן עוד אופציה זריזה עבורי לצהריים, גם אם היא לא זולה, אז זה בהחלט לא מזיק. 

(*) עברתי במתחם ביום שישי, 5 באוגוסט. הפוד טראק האיטלקי של יונתן שרביט נעלם מהנוף ובמקומו יש משאית של "בקרוב" של המבורגר של הפרופסור. קולינריה - ישראל 2022. עצוב אם עתידו של המתחם יהיה כזה שיתחלפו בו המקומות והשפים. ומה צריך עוד המבורגר גימיקי השד יודע. לא אתפלא אם יוסי שטרית יבריח את עצמו מהאחריות הקולינרית למתחם בעתיד הלא רחוק.