יום שבת, 26 במאי 2018

מעורב בשרים - מנות בשרים שונות ממקומות שונים

פוסט של בשר. קצת תוספות ברזל וויטמין B12. כמה מקומות שנדגמו בחודשיים האחרונים שרובם מתמחים בעיקר בבשרים. הראשון הוא בר אוכל בשם לילה. השני, דוכן שווארמה טורקית בשם מוטפאק. השלישי, דוכן פיתות עם בשר בשם כרמל. שלושתם בת"א. הרביעי, מסעדה יפואית בשם ראיסה. החמישי, לשם שינוי מחוץ לת"א, בר-מסעדה בשם ששון - הבר באחוזה. בכולם אכלתי בעיקר מנות בשר.


לילה (Leyla) - בר אוכל עם ניחוח תימני בכרם התימנים 

לילה הוא בר אוכל שנפתח בדצמבר 2017 ע"י החבר'ה שאחראים על ביסטרו הכובשים (השף שי טנא). הוא ממוקם ברח' הכובשים 55, בשכונת כרם התימנים, סמוך לביסטרו ולא רחוק משוק הכרמל. התפריט, גם של האוכל וגם של האלכוהול, כולל מוטיבים תימניים שונים, כיאה לשכונה. הגעתי לשם אקראית מתישהו במרץ, בשישי בצהריים, אחרי סיבוב קצר בשוק הכרמל. הייתי רעב, חיפשתי מקום חדש שטרם ביקרתי בו ונזכרתי שקראתי על לילה זמן מה לפני כן. שמחתי לגלות שהם פתוחים בשישי בצהריים. (להבנתי המקום כשר בלי תעודה וסגור בשישי בערב ובשבת).


המקום מגניב. ניכר שהשקיעו כאן בעיצוב תעשייתי (תקרה וקירות עם טיח חשוף) עם טאצ'ים מודרניים ובר מושקע שצופה למטבח.




יש כאן תפריט אלכוהול מעניין למדי עם כמה קוקטיילים לא שגרתיים. אני שתיתי קוקטייל בשם "כמו פעם" עם רום כהה מתובל בהל ופולי קפה, וורמוט, חוואיג' ביתי וביטר תפוזים. נדמה לי שעלה סביב ה-50 ש"ח או מעט יותר (בסטנדרט מחירי הקוקטיילים התל אביבי). קוקטייל מעניין ומוצלח. יש פה קוקטיילים נוספים עם מוטיבים תימניים שמכילים בין היתר חילבה וסירופ גת (קוקטייל גת דאקירי), מרווה וסירופ זעתר (כרם פיז) וריזלינג מבושל עם לואיזה (קוקטייל קו 5). רעיונות חביבים.



האוכל מכיל מנות קטנות ובינוניות שנשענות בעיקר על הכנה בגריל הפחמים הגדול שנמצא במטבח החצי פתוח שמאחורי הבר. אמרנו גריל פחמים - אמרנו בשר ושיפודים. אלה מהווים חלק לא מבוטל מהתפריט הדי עשיר. אני הלכתי על מנות חלקי הפנים וויתרתי למשל על צלחת נקניקים (בין השאר עם ברווז כבוש במלח וחילבה), סוכריות פילה טלה עם דבש, הל ועלי חרדל ועראיס סלוף וסלט צנוניות.

המנה הראשונה שטעמתי - "מעורב חלקי פנים לאמיצים". מנה לא גדולה שעלתה 41 ש"ח. צלחת שכללה חלקי פנים של טלה ואולי גם עגל, שום והרבה בצל. הגיעה עם מיני פיתה. הייתה חסרה לי טחינה בצד אבל המנה הייתה טעימה מאד. חלקי הפנים היו איכותיים ותובלו מצוין (חוואיג' טוב). היו שם נתחים קטנים של כבדים, ריאות, לבבות, שקדים וטחול. כולם עשויים כמו שצריך.



המשכתי עם עוד מנה של חלקי פנים - שיפודי חלוויאת (יענו שקדי עגל) עם תפו"א מדורה, שום ולימון. 54 ש"ח. לא זול ביחס לגודל המנה ולכמות הבשר שבה (אם כי זה הסטנדרט פחות או יותר במנות של שקדי עגל). שוב, בשר איכותי וטעים מאד שהיה עשוי מצוין. תיבול פשוט וטוב של כל המרכיבים.



נהניתי מארוחת צהרי השישי שלי בלילה. מקום בהחלט מעניין ושובר שגרה שאשמח לחזור אליו בהזדמנויות נוספות.


Mutfak - שווארמה טורקית "כמו באיסטנבול"

מקום טורקי משפחתי קטן בדרך סלמה בת"א, לא רחוק מהתחנה המרכזית החדשה. פירוש המילה muufak בטורקית זה מטבח. המקום מנוהל על ידי משפחה טורקית שעושה אוכל טורקי אותנטי (כך אומרים. לא הייתי לצערי עד כה באיסטנבול). המקום מתמחה בעיקר בשווארמה טורקית "כמו באיסטנבול", שווארמה איסקנדר. בנוסף יש כאן קבב טורקי, בורקסים ועוד כמה מנות טורקיות.

המקום תפס פרסום ובאזז מטורף בחודשיים-שלושה האחרונים. כמה כתבי אוכל ובלוגרים הגיעו, טעמו וחשפו אותו לציבור הרחב בפייסבוק. אחריהם מיהרו מבקרי אוכל ממדורי אוכל מרכזיים להגיע וגם הם התעופפו על השווארמה. איזה build up מטורף עשו ועושים לו אותם מבקרים. ערן לאור בהארץ כתב שאחרי שנטעם את השווארמה של מוטפאק חיינו לא יהיו אותו דבר וש"מערכת היחסים בינינו ובין שווארמה תתחלק לחיים שלפני "Mutfak" ואחריה". לא פחות. אחרים נתנו סופרלטיבים כמו גאוני. מושלם. יצירת מופת.

אני הגעתי ממש במקרה בדיוק ביום שבו פורסמה הביקורת של ערן לאור (12 במרץ ליתר דיוק). הייתי בפגישה לא רחוק וקראתי על המקום לפני כן באחת מקבוצות האוכל בפייסבוק ובאתי לנסות. המקום קטן. השלט בכניסה עדיין שייך למקום שהיה שם לפני כן. כנראה שהכתבה בהארץ הייתה עדיין טרייה יחסית כי כשאני נכנסתי בסביבות 12:30 היה לי מקום לשבת. הבנתי שבימים הבאים השתרך שם תור לא קטן בשעות הצהריים.






משפטי מפתח לחיים א-לה מוטפאק...




אני כמובן הגעתי לטעום את השווארמה המהוללת. שמה כאמור שווארמה "איסקנדר". שווארמה של כבש עם יוגורט תוצרת בית, חמאה מזוקקת, רוטב עגבניות, עגבניות ופלפל ירוק חריף בגריל, וקרעי פיתה שיושבים בצלחת אובלית נדיבה וסופגים את הרטבים, היוגורט והחמאה. אז האמנם העסק כל כך מדהים? זהו שלא. המנה טעימה. הבשר טעים. לא יבש כמו בהרבה שווארמות רגילות (הרטבים והחמאה עושים את שלהם). היוגורט נעים. אבל תכלס - לא הרבה יותר מזה. שום דבר אלוהי, מושלם או מופתי. סתם שווארמה איכותית, טעימה ועדינה (אפילו עדינה מדי לטעמי. חסר לי מעט תיבול שיחזק ואפילו מעט מלח).



אני חושב שכתבות כמו אלה של ערן לאור בהארץ אולי נכתבות מכוונה טובה אבל בסופו של דבר עלולות לעשות נזק. הקורא התמים מגיע עם ציפיות בשמיים לטעום מנה מדהימה שכמותה הוא עוד לא טעם (אולי רק באיסטנבול) ויש סיכוי לא קטן שהוא יתאכזב ולא יבין על מה המהומה. אז בואו נרגיע. נחמד וטעים במוטפאק אבל לא יותר. בשורה התחתונה, חיי נותרו בדיוק כמו שהיו לפני כן.


כרמל - דוכן פיתות מבית דה באן בפאתי שוק הכרמל

רחוב הלל הזקן שצמוד לשוק הכרמל הוא אחד מרחובות האוכל הכי מעניינים בתל אביב. כתבתי עליו כאן בעבר פוסט שכלל ארוחות בבר המנזר המשובח, בדה באן האסייתית החביבה ובגדרה 26 שכבר לא קיימת. לדה באן של האחים אייל ושי קיצ'ס התווספה בינואר 2018 אחות קטנה צמודה, שיפודיית כרמל. דוכן קטן של שיפודי בשרים (מצפון הארץ) שנצלים על גריל פחמים ונכנסים כמובן למאפה הלאומי - הפיתה. בשרים בפיתה זה עניין שעובד יפה - ראו המזנון שהוא הצלחה בינלאומית היום וג'סמינו הלא רחוקה באלנבי שהיא אהובת הפודיז.


ביקרתי בכרמל מתישהו באפריל, בצהרי שישי כלשהם. המינוס היחיד הוא שכמעט אין מקומות ישיבה. באים, מזמינים ואוכלים. אני פשוט עמדתי בפנים ובלסתי.



נשנוש ראשון - כרובית מטוגנת. עם גרמולטת לימון וטחינה. פשוט וטעים.



הפיתה שהזמנתי (פיתה לא גדולה ודי סטנדרטית) הכילה מעורב חלקי פנים של טלה. המעורב הכיל כבד טלה, לב טלה, שקדי טלה ואולי עוד חלק פנים כזה או אחר. יחד עם הנ"ל נכנסו לפיתה גם בצל, עגבנייה ופלפל ירוק טרי חריף שרופים על הגריל. כל אלה קיבלו גם טחינה טובה ללחלוח. התוצאה טעימה ומשביעת רצון. מעורב טוב מאד. עשוי היטב. מלא טעם. נדמה לי שעלה 36 ש"ח. סביר.



שיפודיית כרמל מסתמנת כמקום חביב ואיכותי שאני מניח שאשמח לחזור אליו כשאהיה בסביבה ואחפוץ בפיתה עם בשר טוב.


ראיסה - בר אוכל בשוק הפשפשים

מסעדה יפואית שנפתחה לפני כשנה בחלל שבו שכנה מסעדת הפלימרקט. השף הוא בחור בשם אורי לוי שהספיק לעבוד בלא מעט מקומות (שילה והרברט סמואל למשל) והיה 4 שנים טבח ב־L'atelier de Joel Robuchon בפריז, בעלת 2 כוכבי מישלן. בניגוד לשאר המקומות בפוסט ראיסה היא לא מקום שמתמחה בעיקר בבשר. יש כאן תפריט מגוון של מנות עונתיות של "אוכל ישראלי" בניחוח יפואי. גם מנות מהאדמה, גם דגים וגם בשר.


המקום גדול ומרווח ובנוי מכמה מתחמים, כולל בר וכולל מקומות בסמטה בחוץ. קראתי שיש כאן כ-150 מקומות ישיבה. בסה"כ יש כאן אווירה נחמדה. עיצוב שמערבב אלמנטים תעשייתיים (קירות טיח חשוף, לבנים) ואמנותיים (ציורי קיר וגרפיטי). בזמן שאני ישבתי שם (על הבר) המקום היה כמעט ריק לגמרי. אין מה לעשות, שוק הפשפשים זה מתחם לשעות הערב ולסופי שבוע ואני מקווה עבור בעלי המקום שאז המקום מלא.




אין כאן עסקיות. לנשנוש פתיחה הזמנתי צלחת חריפים שכללה סחוג ירוק ביתי (טעים) ופלפלים אדומים חריפים צרובים על הגריל (סביר). שווה בשביל הסחוג המוצלח שאח"כ שימש אותי היטב כממרח ללאפה של המנה העיקרית.



המנה העיקרית הייתה מנה שנקראת באטר צ'יקן סטייל בגדד: שיפודי פרגית על לאפה חמה, יוגורט, חמוצים עירקיים, ארוגולה ונענע. מנה שעולה 72 ש"ח. סה"כ מנה לא רעה אם כי חמוצים עירקיים לא נכחו כאן למיטב אבחנתי ולא ברור לי לגמרי ההקשר הבגדדי. הירוקים הטריים הונחו בלי יותר מדי השקעה, כולל כמה גבעולים עבים ופחות נעימים לאכילה. לא ממש דקדקנות ותשומת לב של כוכבי מישלן. העוף עצמו, הממרח הירוק, היוגורט (צריך יותר משניהם), הלאפה, ושאר הרכיבים היו טעימים למדי ומשביעים. שום דבר יוצא דופן או מרגש, אבל מנה חביבה שעושה את העבודה.



זה היה ביקור זריז, בשעה די מתה, ולכן היה קשה היה להתרשם לגמרי מהמסעדה. ברור שזה מקום שצריך לנסות אותו בשעות הערב או בשישי-שבת בצהריים, אז סביר להניח שהאווירה שונה לגמרי. יש כאן שף עם רזומה מרשים אבל אני חייב לומר שעל סמך מה שטעמתי לא הרגשתי כאן טאץ' מקורי ומעניין במיוחד. המנות, למרות שהיו חביבות לא גורמות לי לרצות לחזור לכאן באופן מיוחד. מצד שני - זו עוד אופציה ראויה במתחם שוק הפשפשים.


ששון הבר באחוזה - בר בשרים בחיפה

בר-מסעדה חיפאי שפועל כבר כ-5 שנים תחת הבעלות של מסעדת הסינטה בר, מסעדת בשרים חיפאית וותיקה (15 שנה) שנמצאת לא רחוק (רח' חורב), בשכונת אחוזה בחיפה. השף של שתי המסעדות הוא רם לסרי. הגעתי לשם ביום שישי בצהריים, אחרי ביקור ניחום אבלים בשכונה.



המקום כולל בר גדול ומקומות ישיבה מסביב, כולל מרפסת חיצונית. העיצוב כולל הרבה עץ כבד, קירות לבנים, אלמנטים תעשייתיים ואלמנטים אוריינטליים. בסה"כ חלל נעים ומושקע למדי.



למרבה השמחה יש כאן עסקיות צהריים גם בצהרי שישי. ראשונה + עיקרית. המטבח של ששון מטייל בארצות אגן הים התיכון: מרוקו, צרפת, איטליה, לבנון וישראל (ציטוט מהאתר שלהם). התפריט כולל לא מעט מנות בשר ודגים עם דגש על חומרי גלם עונתיים ומקומיים. יש כאן גם טאבון וגם גריל פחמים שעושים את העבודה.

במסגרת העסקית הזמנתי מנה ראשונה של שלושה סיגרים מרוקאים עבודת יד עם טחינת הר ברכה ואריסה. מנה שבערב עולה 44 ש"ח לפי התפריט שבאתר. הסיגרים היו מוצלחים. דקים, פריכים ומטוגנים היטב. המילוי שכלל חלקי פנים (כבד בטוח) היה מעט קצוץ מדי לטעמי. אני מעדיף מרקם יותר גס (אם כי בסיגר דק למדי כמו הסיגר כאן זה כנראה נדרש). הטחינה הייתה טובה אם כי מעט נוזלית מדי לטעמי. בסה"כ מנה ראשונה מוצלחת.



למנה העיקרית בחרתי במוח עגל מבושל עם פלפלים יבשים חריפים, עגבניות, לימון כבוש, חומוס, כוסברה וחלה טרייה. 74 ש"ח. אני מת על מוח. ציינתי את זה כאן לא פעם. לצערי אין יותר מדי מקומות שמציעים מנות מוח. זו כאן היא מנה בתיבול צפון אפריקאי קלאסי. רוטב עגבניות פיקנטי, לימון כבוש. מנה קלאסית לארוחת שישי (גם אם זו ארוחת צהריים). היה לי טעים מאד. המוח היה מבושל היטב והיה טעים ונימוח. הרוטב היה מוצלח. החלה גם. מנה פשוטה, לא מתחכמת ועשויה היטב. למרות שזו לא מנה גדולה מאד, יחד עם המנה הראשונה, יצאתי שבע ומבסוט.



יצא לי לכתוב כמה פעמים בשנה האחרונה על מקומות בחיפה וכבר ציינתי שנהיה מעניין בעיר הכרמל. ששון זה מקום ששמעתי עליו רק לאחרונה באחת מקבוצות האוכל בפייסבוק. למי שמגיע (כמוני) לאזור שכונת אחוזה זו נראית בהחלט אופציה טובה לעסקית צהריים או לארוחת ערב.


זה הפוסט. קצת בשרים כתוספת ברזל הכרחית.
זה אולי לא פוליטיקלי קורקט בגלל תעשיית גידול וייצור הבשר האכזרית (אני בהחלט הורדתי מינונים ואני אוכל הרבה פחות בשרים בהשוואה ללפני 10-15 שנים), אבל אין מה לעשות, בשר זה טעים, ומדי פעם זה פשוט נדרש גם לגוף וגם לנפש.


יום שישי, 11 במאי 2018

מדריד, אפריל 2018 - חלק ג': המסעדות הממושלנות

חלק שלישי ואחרון. מדריד.

מה נשאר? קצת פלצנות, איכות ודקדקנות של כוכבי מישלן. (רק קצת. אני משתדל לחפש את הממושלנות הפחות מצועצעות ופלצניות. את אלה הפחות טרקליניות, רשמיות ו"כבדות" עם נברשות ענק ועיטורי זהב). מראש תכננתי לאכול במדריד שתי ארוחות מישלן, אחת במסעדת שני כוכבים והשנייה במסעדת כוכב אחד. למה? ככה. 

הזמנת מקום במסעדות מישלן זה לפעמים עניין טריקי. גם כשמזמינים לא מעט זמן מראש לא תמיד יש מקום פנוי בתאריכים המבוקשים. יש גם מסעדות שבכלל אי אפשר להזמין בהן מקום לסועד יחיד (לפחות לא אונליין). צמצמתי את רשימת 17 מסעדות המישלן במדריד (1 של 3 כוכבים, 6 של שני כוכבים ו-10 של כוכב אחד) ל-5 או 6 מועמדות. הסינון שלי נעשה לפי רמת מחירים, סגנון, אוכל ועיצוב. בשתי המסעדות הראשונות שרציתי אי אפשר היה להזמין מקום (Cebo של כוכב אחד שיושבת במלון בו אכלתי את ארוחת הצהריים ב-Glass Mar ו-DSTAgE בעלת 2 כוכבים, שנראתה לי מגניבה ומעניינת במיוחד). בעוד מסעדת כוכב Punto MX של אוכל מקסיקני גם לא היה מקום. 

שתי המסעדות מהרשימה המצומצמת שלי שבהן לא היה לי קושי להזמין מקום מראש ובהן אכלתי: Ramón Freixa בעלת 2 כוכבים שהיא אחת המסעדות הידועות והנחשבות במדריד ו-Lúa בעלת כוכב אחד, שהיא מסעדה פחות מוכרת, שזכתה בכוכב הראשון בשנת 2016 ושמרה עליו גם ב-2017. בשתיהן זו הייתה ארוחת צהריים. בראשונה - מעין עסקית צהריים ובשנייה - ארוחת טעימות מלאה שזהה לתפריט הערב. 

הראשונה בין השתיים הייתה Ramón Freixa אליה הזמנתי מקום ליום השני שלי במדריד, יום ו' בצהריים. שעה 14:00. הגעתי אליה אחרי טיול בוקר רגלי שכלל בין היתר ביקור ב- Plaza de España ובמקדש דבוד (Debod) מהתמונה למעלה.



Ramón Freixa Madrid - "עסקית" צהריים במסעדת 2 כוכבים

המסעדה ממוקמת במלון 5 כוכבים, Hotel Único, בשכונת סלמנקה. מדובר במלון בוטיק של 44 חדרים שיושב בבית אחוזה מהמאה ה-19 שחודש והוסב למלון. הכניסה למסעדה אינה מהמלון אלא כניסה נפרדת, ולמסעדה יש גם חצר נפרדת משלה. המסעדה קרויה על שם השף שלה, Ramón Freixa, שהוא בכלל קטלוני מברצלונה במקור. 


השף, יליד 1970, הוא נצר למשפחת מסעדנים. למשפחתו הייתה מסעדת מישלן בברצלונה בשם El Racó de’n Freixa שהחזיקה בכוכב מישלן משנת 1988 ועליו הוא הצליח לשמור גם כשעבר לנהל סולו את המסעדה בשנת 1998. המסעדה בברצלונה פועלת כיום בלי כוכבי מישלן (אבל כן Bib Gourmand) תחת השם Freixa Tradició. בין לבין הוא גם הספיק לעבוד בצרפת, בין השאר אצל השף Michel Bras. בשנת 2009 הוא נחת במדריד ופתח את Ramón Freixa Madrid. כעבור מספר חודשים הוא זכה אז בכוכב המישלן הראשון שלו וב-2010 הגיע גם הכוכב השני בו הוא מחזיק עד היום.


בכניסה למסעדה לא מסתירים את היותם בעלי כוכבי מישלן.



כשנכנסתי לחדר המרכזי הלא גדול בו ישבתי, המסעדה הייתה חצי ריקה. כל החלל מכיל 7 או אולי 8 שולחנות. המסעדה בסה"כ אלגנטית אבל לא מפונפנת מדי. אלמנטים מודרניים לצד קלאסיים, בלי אווירה מעיקה, רשמית וכבדה מדי. הצוות נראה ברובו די צעיר, אבל מקצועני לעילא, די רשמי בהתנהלות שלו, אם כי חביב ומסביר פנים. אני ישבתי בשולחן עגול לא גדול (שמיועד לזוג) וממש מולי הייתה דלת הכניסה למטבח דרכה יצאו ונכנסו המלצרים. כמובן שבמסעדה מהסוג הזה לא חוסכים באנשי צוות. יש כל הזמן מלצרים זמינים.

בהמשך אחד השולחנות הריקים שבתמונה שלמעלה ייושב ע"י 2 סועדות אבל המסעדה לא הייתה מלאה לגמרי. במרפסת החיצונית שצמודה לחצר היפה הייתה קבוצה של סועדים. בחלל בו אני ישבתי היו 5-6 זוגות. עוד בחור אחד ישב לבדו והיה גם היחיד שאכל את אחת משתי ארוחות הטעימות המלאות של תפריט הערב: ארוחה בשם Experience Menu שעלותה 150 יורו, וארוחה שמכונה The Homage: Gran Frx שעלותה 180 יורו. שאר הסועדים ואני בתוכם אכלו את תפריט הצהריים "המקוצר". מי שמגיע לארוחות המלאות, שייקח את הזמן. הארוחה "הקצרה" שלי לפי האתר אמורה לארוך 60 דקות. בפועל היא ארכה כשעה ו-40 דקות. הארוחה של אותו סועד ארכה להערכתי כשעתיים וחצי ואולי יותר.

התפריט שהונח מראש על שולחני הוא התפריט הרגיל. מה שכתוב עליו כמוטו:
“The cuisine is art. And as such it has to communicate, provocate and excite, good or bad. It cannot leave you indifferent.”
בתרגום חופשי: "בישול זה אמנות וככזה הוא חייב לתקשר, לעורר ולהלהיב. טוב או רע, אסור שהוא ישאיר אותך אדיש".
תפריט ה- a-la carte כולל את אחת מ-2 ארוחות הטעימות הנ"ל או אופציה לבחור מנות רגילות (שעלותן נעה מ-40 ומשהו יורו ל-50 ומשהו יורו למנה).

אני ידעתי מראש שיש אופציה ל"עסקית צהריים" וביקשתי את התפריט הזה שמכונה "התפריט הקצר", The Short Menu, שנגיש רק בצהריים בין הימים ג'-ו'. זה תפריט שכולל 9 מנות ביס או מתאבנים, בחירה של מנה עיקרית אחת מתוך שתי אופציות, קינוח ועוד צ'ופרים בין לבין. מחיר הארוחה היה 53 יורו. הארוחה כללה גם מים מינרליים, קפה ולחמים ב-refill. בינתיים ראיתי באתר המסעדה שהמחיר התעדכן החודש ל-55 יורו. מסתבר שלא רק בארץ מעדכנים מחירים... שני יורו לכאן או לכאן, זה עדיין מחיר שנראה סביר ואפילו יחסית נמוך למסעדת 2 כוכבי מישלן. המחיר אינו כולל שתייה אחרת.


ב"תפריט הקצר" הבחירה היחידה שיש לסועד היא במנה העיקרית, שהסועד אמור לבחור מראש. מי שמגיע לרשום את ההזמנה ואם צריך להמליץ הוא השף בכבודו ובעצמו שעשה רושם כבחור חביב ומסביר פנים. מכל הצוות הוא נראה גם הכי משוחרר והכי פחות רשמי. הוא אפילו נעל סניקרס. מלבד רישום בחירת המנה ואיחולי הנאה לכל סועד וסועד, הוא הרבה להסתובב בין המטבח למסעדה ופה ושם שוחח בלבביות עם הסועדים (בעיקר הספרדים).


קשקשתי מספיק. הגיע הזמן לאכול.

האוכל בגדול הוא ספרדי-קטלוני-ים תיכוני. מודרני, יצירתי, חדשני ועתיר טכניקות, כמו שאפשר למצוא בלא מעט מסעדות מישלן. התפריט משתנה מדי פעם אבל הוא מתבסס בכל מקרה על איכות חומרי גלם בלתי מתפשרת.

מתחילים בשורה של 9 מתאבנים או מנות ביס. (או אם תרצו טאפאסים קטנים). שלושת המתאבנים הראשונים מונחים על השולחן די מהר.

הראשון: אויסטר כבוש כולל הפנינה, אצות ים וסלט ענבים. מנת ביס שמוגשת אפופה בעשן. כולל פנינה לבנה אכילה. ביס נהדר ומתוחכם. אני לא מתיימר להבין מה הלך שם עד הסוף אבל זה היה מצוין. רק חבל שלא הייתה לי סבלנות להמתין שהעשן יתפוגג והיו מבחינים בצילומים ברוטב הענבים והאצות הירקרק.



השני: "אבן" מזויפת עשויה מגבינת מנצ'גו, אגוזי מלך וכמהין. למען האמת, זה ממש נראה כמו חלוק נחל שחור. ביס מתוחכם וטעים ביותר. הכמהין כמובן נותן את מעטפת הצבע השחור הדקה והמעט קראנצ'ית. המילוי שממש מתפוצץ בפה הוא קרמי וחלק, כולל נוזל בטעם אגוזי מלך. נהדר.


את הארוחה ליוויתי ב-2 כוסות יין. המסעדה מחזיקה מרתף יין עם 450 סוגי יין. ביקשתי מהסומלייה שיבחר עבורי. ההוראה: כוס ראשונה של יין לבן יבש, ספרדי ומעניין וכוס שנייה של יין אדום יבש, ספרדי ומעניין. זה בקבוק היין הלבן. הכוס עלתה 9 יורו, כמו גם היין האדום. המחיר הכי גבוה ששילמתי על כוסות יין במדריד (למעשה יותר מכפול משאר המסעדות). ועדיין - מחיר לא גבוה ביחס למחירי ישראל. שני היינות היו כלבבי.


מתאבן שלישי: מעין מאפה קטן, דקיק ופריך בשם Coka עם כבד אווז, צלופח ותפוח. המנה היא הומאז' למאפה ספרדי בשם Coka שהוא למעשה מעין פיצה ספרדית דקה. צריך להיות מאד זהירים כשאוחזים בביס הזה. הוא באמת דקיק ועדין. ועם רכיבים כנ"ל זה כמובן מעולה. מייגע לחשוב כמה סבלנות ועבודה כרוכים בהרכבת מנה כל כך עדינה. וזה נכון גם לשאר המתאבנים.



לצד הנ"ל הוגשה כוסית קטנה של בליני אפרסק. קאווה (או שמא שמפניה) עם קציפת אפרסק ורודה או כמו שאני אכנה את זה - שמפניה ורודה. חמוד. למעשה מכניסים את זה כחלק מ-9 המתאבנים.


תקרת מראה. אולי האלמנט העיצובי הכי מצועצע במסעדה.


הביס הבא (החמישי) הגיע אחרי כמה דקות מנוחה. המלצר מגיע כשהוא אוחז במעין חבל כביסה עליו יש אטב קטן שמחזיק את הביס. זה קונוס שנראה כמו שקית דקיקה ובתוכה בייבי שרימפס קטנטים שלמים. ביס מעט גימיקי אבל מגניב וטעים ביותר. הצילום לצערי לא עושה חסד. מדובר בשרימפסים תינוקות שלמים. ממש מיניאטורות. לא הכי פוליטיקלי קורקט אבל זו המנה והיא כאמור טעימה מאד. מלאה בטעמי אומאמי ימיים. הקונוס כמובן אכיל אף הוא.


לאחר מכן מגיעים עוד שני מתאבנים. שניהם הומאז' למנות או לרכיבים ספרדיים קלאסיים. שניהם מצריכים שני ביסים ואולי שלושה.

הימני: צ'ורוס ספרדי (מלוח) עם האם מחזיר איברי (כמובן) וקוויאר. הצ'ורוס הקטן לכשעצמו הוא די שגרתי. כמובן עשוי כמו שצריך אבל לא משהו מיוחד. יחד עם ההאם הנהדר והקוויאר זה כמובן עולה כמה וכמה מדרגות. מעולה.




המתאבן הנוסף (השמאלי בצילום המשותף שלמעלה): סופלה ממולא בעגבנייה עם נקניק דם. (Butifarra, Black Pudding). זה הומאז' למנה קטלונית ביתית קלאסית של לחם ועגבניה, pan con tomate. לחם קלוי עם עגבנייה ושמן זית. כאן הלחם הוא סופלה שלמיטב זכרוני היה מעט פריך. יש מילוי עגבנייתי מאד (רסק או קרם) ופרוסות של נקניק דם. עסק טעים לאללה.



ביס מספר 8: ביצה במילוי מוס בצל, פפריקה ספרדית וביצי פורל (Trout). העסק היה טעים מאד. כמה ביסים במרקם אווירי וקרמי, עם קראנצ'יות של ביצי הדגים. משחק של מרקמים וטעמים. מעולה.



המתאבן התשיעי: בריוש סרדין עם קוקה קולה (Coke, אשכרה קוקה קולה). נייר הכסף כאן אכיל. קראתי שזה הומאז' של השף למנה במסעדה צרפתית מן העבר. זה היה טעים גם כן, אבל לא מהמנות הבלתי נשכחות.



אחרי עוד מספר דקות הגיע זמן הלחמים. בהמשך יוצע Refill של הלחמים. נדמה לי שהיו 4 או 5 סוגים שונים. כולם מעולים. בין היתר היו לחם עשבים, לחם טרגון, לחם דגנים (זרעים מכל מיני סוגים). בצד - שמן זית פנטסטי שהיה בעיניי טוב יותר מהחמאה (המעולה לכשעצמה). תערובת מלח גס ותערובת פלפל ותבלינים.



עם הלחמים ולפני העיקרית קיבלתי את כוס היין השנייה. ריוחה אדום יבש.


מנה עיקרית. כאמור המנה היחידה שאפשר לבחור. בחרתי באופן מפתיע דווקא במנה הפשוטה יותר: "קריצה למסורת: קנלוני במילוי 3 סוגי בשרים צלויים". ויתרתי על מנה בשם "Socarrat" של שרימפס אדום, קונפי ברווז וטרטר ירקות כלשהו. המנה לא רק שהייתה פשוטה יחסית במרכיביה ובטכניקה שלה, היא גם הייתה די פשוטה במראה שלה. רחוק מהתחכום של המתאבנים. אבל למרות הפשטות ואולי הצלחות הפחות מושקע (אם תרצו אפילו מעט מאכזב), הטעמים היו יוצאים מן הכלל. בצק מעולה, דק ועדין. רוטב עשיר, קרמי ומלא טעמים (גבינה ופטריות שונות). ירקות בייבי עשויים מושלם בצד (גזרים, אספרגוסים, זוקיני). מילוי הבשרים היה מורכב מבשר עגל, חזיר ועוף והיה נהדר. כנראה הקנלוני הכי טעים שאכלתי.



לאחר פינוי המנה העיקרית וכחלק מהכנת השולחן לקינוח, מניחים בין היתר גם את האגרטל הזה.


הקינוח. גם בו אין אפשרות בחירה בארוחת הצהריים המקוצרת. בתפריט הקצר אין תיאור שלו. פשוט רשום "dessert". מה שקיבלתי הוא קינוח שנראה כמו דולמן. מאד מזכיר את עוגת הגבינה של קיטשן מרקט (רק בצבעים שונים. קינוח שלטעמי הוא לחלוטין ברמה של מסעדת מישלן והיה יכול להשתלב מעולה בתפריט של Ramón Freixa). הקינוח כאן כולל ערמונים, חומץ בלסמי במספר טקסטורות, הדרים. קרמים, מרנג, אבקה (לא זוכר של מה). שילובי מרקמים. איזון מתיקות מצוין. בקיצור - קינוח עתיר טכניקות וטעים נורא כמצופה ממסעדת 2 כוכבים.




שף בפעולת הסברה.


קפה ועוד מתוקים. חלק מהארוחה. קפה מצוין ושורה של מתוקים ושוקולדים מושקעים ואיכותיים. כל מיני שוקולדים, פרלינים, טראפלים, עוגיות מדלן קטנות. הכל עשוי מתוקתק ועשוי מצוין. אחלה פינאלה. מושקע עד הפירור האחרון.





אחרי הקפה ולפני החשבון ביקשתי מאחראי המשמרת בקשה קטנה ולא שגרתית. לראות את מטבח המסעדה. היות וישבתי ממש מול דלת המטבח סקרן אותי להיכנס ולראות את המטבח. עד היום לא יצא לי ממש להיכנס למטבח של מסעדת מישלן. הבחור אמר לי - צריך לשאול את רמון... הוא שאל ורמון החביב נענה והאחראי סימן לי להיכנס. רמון היה חביב מאד ושאל אותי איך היה ומאיפה אני. הוא שמח לשמוע שנהניתי. הוא נתן לי טיפה הסבר על סדר העבודה במטבח ואפשר לי לצלם בשמחה. לא ביקשתי סלפי. צר לי. אני לא מחובבי הז'אנר.



החשבון. 53 יורו לארוחה עצמה. עוד 18 יורו ל-2 כוסות היין. לא זול אבל לגמרי לא נורא.



לסיכום חווית Ramón Freixa. מסעדה מצוינת. ארוחה "עסקית" במחיר לגמרי סביר למסעדת 2 כוכבי מישלן בעיר כמו מדריד. ארוחה יצירתית, מתוחכמת ומהנה מאד, שכוללת המון ביסים טעימים, חומרי גלם מעולים, לא מעט טכניקות, מעט שעשועים ומשחקים (אבל בקטע טוב), שירות מעולה, שף חביב. יצאתי מבסוט. ברור שארוחת הטעימות המלאה כוללת בתוכה מנות מרשימות יותר אבל היא גם עולה פי 3 ולכן מי שמגיע עם תקציב מוגבל, או שרוצה כמוני לפזר תקציב בכמה וכמה מסעדות, שווה לו להזמין מקום ל"עסקית" של Ramón Freixa.



אני קופץ ליום הטיול האחרון במדריד. הזמנתי מקום מראש למסעדת Lúa, לשעה 13:30 בצהריים, מתוך מחשבה שאבלה שעתיים במסעדה במסגרת ארוחת הטעימות שהיא מציעה, אחזור בניחותא לכיוון המלון, אקפוץ לעוד מקום או שניים על הדרך, ובערב אשים פעמיי לנמל התעופה לטיסת הלילה שלי. בדרך למסעדה קיבלתי הודעה מאל-על שטיסת החזור שלי נדחתה ליום המחרת. הגעתי למסעדה די עצבני וקיוויתי שלפחות אמצא נחמה במסעדה. לשמחתי הצלחתי לארגן מהר חדר ללילה נוסף והתפניתי לארוחה.

בחרתי במסעדה הזו בגלל שרציתי ארוחה אחרונה במדריד במסעדת מישלן שתהיה ארוחת טעימות, במחיר סביר יחסית, ואם אפשר במקום לא פלצני במיוחד. Lúa ענתה יפה על הדרישות: מסעדה שמציעה ארוחת טעימות גם בצהריים וגם בערב, שנראתה לי מאד פשוטה וחמה בעיצוב שלה, וממש לא פלצנית.



Lúa - ארוחת טעימות גליסיאנית במדריד

פירוש המילה Lúa בגליסיאנית זה ירח. באתר המסעדה יש מניפסט שלם על משמעות השם: 
Lúa is not only moon in Galician. Lúa is to know how to do, it is passion for the kitchen, it is always 
a smile, it is elegance, it is exquisite and delicate.

המסעדה נפתחה כבר בשנת 2007 ועברה ללוקיישן הנוכחי שלה, הרחב יותר, בשכונת Chamberí, בשנת 2012. המעבר למיקום חדש נועד גם כדי שהמסעדה תכיל בר נפרד שבו יוכלו להגיש מנות טאפאס מחוץ לתפריט הרגיל. השף של המסעדה הוא בחור בשם Manuel Domínguez, יליד 75, יליד מחוז גליסיה, בצפון מערב ספרד (החלק הצפוני לפורטוגל). בשנת 2016 זכתה המסעדה לכוכב המישלן הראשון שלה ושמרה עליו גם בשנת 2017.


כשנכנסתי למסעדה היא הייתה ריקה לגמרי. במדריד כאמור מסעדות מתעוררות מאוחר. גם כשסיימתי לאכול המסעדה הייתה די ריקה. משהו כמו 7-8 סועדים מלבדי. אולי עוד 2-3 על הבר. המקום עצמו בנוי מ-2 קומות. התחתונה (קומת מרתף) היא קומה רשמית יותר, והעליונה, בה ישבתי, היא קומת הבר ואזור ההסעדה הפחות רשמי. כמו שאפשר לראות בתמונות, המקום מעוצב בפשטות נעימה (בהחלט לטעמי). קירות עשויים לבנים, גופי תאורה מודרניים ופשוטים למדי ויצירות אמנות מודרנית צבעוניות.



התחלתי עם יין לבן. יין הבית שמכינים במיוחד למסעדה. כוס יין שעלתה 3.80 יורו בלבד. ותזכרו שאנחנו במסעדת מישלן.



המסעדה מציעה תפריט טעימות אחיד בעלות 68 יורו. אם כוללים התאמת יין העסק עולה 90 יורו. אלה מחירים ממש לא גבוהים לארוחת טעימות במסעדת מישלן. להבנתי גם תפריט הטאפאסים של הבר אינו יקר. התפריט, שמשתנה מדי פעם, נשען על מנות מסורתיות מגליסיה, מנות של האמהות והסבתות, בגרסה מודרנית ויצירתית, תוך שימוש בחומרי הגלם הטובים ביותר וברכיבים עונתיים. התפריט כולל 3 מתאבנים, 2 מנות פתיחה, מנת דג, מנת בשר, קדם קינוח, קינוח ופטיפורים. גם לחם ומים מינרליים נכללים.


תחילה מקבלים לחמים וזית. למעשה ספירה של זית שמשכשכת בשמן זית מעולה. הספירה - דקיקה, עדינה ומתפצפצת. בכל זאת צריך להשוויץ בקצת טכניקה מולקולרית. צריך לאסוף את הספרה מאד בזהירות. במהלך הארוחה הייתה אופציה ל-refill של לחמים. טעמתי 2-3 סוגים. כולם מעולים. אחד עם דגנים וגרעינים, אחד אחר היה לחם תירס. השלישי - לא זוכר.


מתאבן ראשון: טאקו של עלה שיסו וטרטר מקרל. מנה יפה לעין וערבה מאד לחך. 2-3 ביסים נהדרים. טעמים חדים של עלה השיסו ודג טרי ונפלא. הספקתי לשכוח את זהות חלק מהרכיבים האחרים אבל זה היה סיפתח מצוין.



מתאבן שני. סביצ'ה סקאלופ עם רוטב עגבנייה ירוקה ומנגו. מנה מעולה נוספת. חומרי גלם טריים מעולים. איזון טעמים מצוין. קצת חמצמץ. קצת מתקתק. מנה שמצליחה להיות עדינה ומעודנת אבל גם חדת טעמים.



מנת שלישית: לחם עגבניות, כבד אווז והרינג כבוש במלח. מנה פנטסטית. שילוב מעולה של כל המרכיבים. לחם רך ונעים בטעם חד של עגבניות. טעמים נוכחים של כל שאר המרכיבים. ההרינג עצמו היה כנראה הכי טעים שאכלתי.



מנה רביעית: טלייטלה של דיונון בחליטה (ציר) של כרוב ולסת חזיר. עוד מנה מעולה ועשירת טעמים ומרקמים. קלמרי שנחתכו לרצועות דקות בצורת טלייטלה. ציר הכרוב והחזיר (מעולה ועשיר) נמזג על הקלמרי ע"י המלצר. לתוספת מרקם היו כאן גם ביצי דגים. העסק כולו היה טעים ביותר.



מנה חמישית: קרם "Aji Hen" עם דג Butterfish (לפי ויקיפדיה זה הדג הידוע בשם העברי כפחן. שיהיה.) ושרימפס אדום מסוג Carabineros שבאנגלית מכונה Scarlet Shrimp. המרק הקרמי הוא מרק ירקות עם עוף טחון וצ'ילי צהוב שמקורו בפרו. כנראה שיש גם גרסה גליסיאנית מסורתית. יחד עם השרימפס והדג המצוינים זו הייתה עוד מנה מצוינת ועזת טעמים.



כוס יין נוספת. אדום יבש ספרדי כמובן. 3.80 יורו אף היא.


מנת דג: תבשיל בשם Caldeirada של דג מנטה (Ray Fish או מנטה ריי, על שמו קרויה המסעדה הידועה על חוף ת"א) במרק איברי (Iberian sopu, אולי גם הכיל ציר של חזיר איברי). לא סגור בדיוק ממה היה מורכב המרק הכתום. מה שבטוח, שלמרות הדג המיוחד והתבשיל שהוא תבשיל גליסיאני או פורטוגזי מסורתי (מעין גרסה שלהם לבוייאבז) זו הייתה המנה היחידה שהייתה יחסית בינונית. משהו בטעמים, גם של הדג וגם של המרק לא היה מספיק נוכח בעיניי.



מנת בשר. נתח של ירך צבי, עם "אפר" כרישה, קרם גזר וקרם תפוחי אדמה. עוד מנה מצוינת. בשר צבי שהיה עשוי מעולה. מדיום אדמדם בפנים. קרמים טעימים מאד, ציר בשר מצוין ו"אפר" כרישה שהוסיף עניין. (אני מניח שזו כרישה צרובה/שרופה שיובשה ונטחנה לאבקה). מנה שהיוותה סיום ראוי לחלק המלוח של הארוחה.





קדם קינוח. מאפה פילו עם קרם לימון והדרים. מעין סיגר ממולא בקרם. עניין טעים ונעים אבל לא משהו יוצא דופן.



קינוח. עוגת ספוג סגולה עם קרם גבינת עזים ורוטב דבש. משהו כזה. קינוח טוב מאד. העוגה הסגולה (שלצערי הספקתי לשכוח מה מקור צבעה) הייתה אוורירית וטובה. קרם הגבינה היה מצוין ובמתיקות עדינה מאד. רוטב הדבש המתובל הוא שהוסיף את המתיקות לשאר המרכיבים. מנה אחרונה ראויה ומשובחת.



קפה ופטיפורים. סוף הארוחה. האספרסו עלה 2.40 יורו. המקרון הוא מקרון בננה (פעם ראשונה שנתקלתי בכזה).





זו הארוחה ב-Lúa. ארוחה שהייתה אמורה להיות האחרונה במדריד, אבל בגלל דחיית הטיסה הפכה ללפני אחרונה. כך או כך, אני אזכור אותה כארוחת הסיום הראויה ביותר. יש כאן יופי של ארוחת טעימות במחיר לחלוטין סביר למסעדת מישלן. ארוחה משביעת רצון ומשביעת בטן, שכמו שאפשר להבין מהתמונות מורכבת ממנות נדיבות. בהחלט צריך לבוא רעבים. המנות מעניינות ומגוונות, עשויות מחומרי גלם איכותיים והכי חשוב - טעימות מאד. האווירה כאן היא קלילה ומשוחררת יחסית למסעדת מישלן. השירות יעיל, מקצועי וטוב, אבל לא מעיק. בקיצור - מסעדה ראויה ביותר.


זהו. סיימתי. עד כאן מדריד. 

אחלה עיר. כמו שאפשר להבין אכלתי כאן יפה והרבה. יש בה שפע עצום. כל המטבחים. כל הסגנונות. מקומי. בינלאומי. קלאסי, פשוט, מודרני, מתוחכם. נראה לי שגם בשנה שלמה לא הייתי ממצה כאן את מגוון האפשרויות. ההמלצה שלי - לחפש את המקומי (זה נכון לכל מקום). כבירת ספרד אפשר למצוא כאן מקומות שמייצגים נאמנה את כל המטבחים המקומיים הספרדיים. גם מדרידאים, גם קטלוניים, גם אנדלוסיים, גם גליסיאניים, גם בסקיים ועוד ועוד. אז עזבו אתכם מהאסייתי, האיטלקי, האמריקאי - במדריד לכו על הספרדי. 

בשתי מילים - Delicioso Madrid!!