פוסט אחרון לשנת 2017 שבאה על סיומה.
שנה רעה ומאכזבת לקולינריה הישראלית עם הרבה מדי מסעדות שנסגרו, חלקן איכותיות, ומעט מדי כאלה שנפתחו והיו מעניינות. אחת שעל הנייר הייתה מהיותר מעניינות היא מסעדת יריחו שנפתחה בסוף יולי השנה. מעניינת בגלל שני השמות המוכשרים שמאחוריה: תומר אגאי, השף של סנטה קתרינה המוצלחת מאד, ועידן פרץ שהיה סו-שף בפופינה היצירתית. השילוב בין האוכל הים תיכוני האיכותי והפשוט יחסית של סנטה קתרינה עם הטכניקות המערביות המודרניות של פופינה, יחד עם הלוקיישן הנהדר במתחם השוק היווני היפה שביפו, מבטיח רבות. אכן גם הביקורות עד כה היו די בסדר. כאלה שרוצות לפרגן ובעיקר מצביעות על הפוטנציאל, גם אם הוא עדיין לא ממומש.
בפייסבוק של המסעדה מתואר המוטו שלה: "יריחו היא מה שתעשה ממנה. בר מסעדה המציע גינה מפנקת ובר מוקפד עם בריזה של ים ואוויר של יפו. כור היתוך של מזרח ומערב, ישן וחדש, קליל ומחייב"... אז אמנם הבריזה מהים לא ממש מורגשת, אבל האוויר והאווירה היפואית בהחלט כן. המיקום מצוין. החצר אחלה. החלל מרווח ונעים, עם בר נחמד, מטבח עם טאבון שאפשר להשקיף אליו. התפריט מציע מנות ים תיכוניות ומזרח תיכוניות בניחוח יפואי. הכל נראה מזמין. התפריט כאמור הוא פרי יצירה משותפת של אגאי ופרץ. השף בפועל שמנהל את המטבח הוא עידן פרץ. לא יודע כמה תומר אגאי אכן מעורב היום בפועל במקום (חוץ משותפות השם על התפריט).
הארוחה הראשונה שלי ביריחו הייתה ב-28 ביולי, בשישי בצהריים, כשבוע אחרי שהיא נפתחה. ישבתי אז על הבר. המקום היה כצפוי די ריק (ימים ראשונים של פעילות וסרוויס שישי צהריים ראשון של המקום). המסעדה הייתה כמובן בהרצה ולא ציפיתי לגדולות ונצורות, לא מבחינת המטבח ולא מבחינת השירות. כן ציפיתי למנות טעימות ומגניבות למדי. הברמנית ששירתה אותי לא הייתה שירותית במיוחד. לא נתנה המלצות ולא התעניינה בהמשך מה דעתי על איכות המנות. זה עניין שחוזר בלא מעט מסעדות חדשות. נותני שירות שלא טורחים לקבל פידבק מהסועדים. כאילו מפחדים ממשוב שלילי, במקום לקחת ביקורת למקום בונה ומשפר (מומלץ במיוחד במקום חדש). חבל.
למנה הראשונה הזמנתי את אחת המנות המסקרנות: כדור ים קרוע: מוסר ים נא, פלפל שושקה, בורגול, לימון כתוש וצ'ילי. 44 ש"ח. מוגש כאן כדור אדום של פלפלי שושקה כבושים, שבתוכו מילוי מבורגול ונתחי מוסר נא, לימון כתוש וצ'ילי. הוא הוגש על מצע של יוגורט שתובל אם זכור לי נכון בנענע מיובשת. העסק היה חביב ולא יותר. הדג היה מעט אנמי ודהוי. טעמי המנה כולה נטו לכיוון החמצמץ וחסרו מעט עוקץ. ציפיתי ליותר, אם כי זו מנה שיש בה פוטנציאל.
המנה השנייה שהזמנתי גם היא נראית על נייר התפריט כאחת המנות המקוריות והמעניינות בו: פיצה יפואית עם קרם כרובית, זיתי קלמטה, בצל צלוי וסרדין כבוש. עלתה 49 ש"ח. המנה הזו מאד בוששה להגיע, למרות שלא היה עומס במטבח. קשיי תפעול של התחלה, יש להניח. למרבה הצער זו הייתה פיצה רעה. הפיצה הייתה יבשה לגמרי. כאילו עמדה יותר מדי זמן אחרי שיצאה מהטאבון. קרם הכרובית לא הורגש כלל. התוספות היו ממש קמצניות. (ראו בתמונה). היה כאן אולי זית וחצי, מעט מאד בצל ונתחון וחצי של סרדין. העיקר שפרגנו בעלים. פיצה מאכזבת ביותר. הברמנית/מלצרית אפילו לא טרחה לשאול איך המנה (וגם לא ממש התנצלה על האיחור בהגשת המנה). אדישות לא ברורה.
זו הייתה הארוחה הראשונה שלי ביריחו. מאכזבת משהו. עם כל ההבנה שזה היה שבוע ראשון לתפעול, עדיין אפשר וצריך לצפות להרבה יותר מכל הבחינות.
בדיוק חמישה חודשים חלפו להם:
יום שישי בצהריים 29/12. בין סידור ארונות לניקוי כיורים בדירה החדשה שלי (נטשתי את גבעתיים אחרי כ-10 שנות שכירות לטובת שכונת נחלת יצחק המנומנמת, החביבה והתל אביבית), קפצתי שוב ליפו, להסתובב ולנקות קצת את הראש. היות ואסיה בשוק הפשפשים סגורה בשעות הללו ובאונזה ישבתי כמה פעמים, החלטתי לתת שוב צ'אנס ליריחו. בכל זאת, תמה תקופת ההרצה.
הפעם ישבתי בפנים באחד השולחנות הקטנים. המסעדה הייתה 1/2 מלאה (או 1/2 ריקה). 3-4 מלצרים צעירים מאד שירתו את יושבי המסעדה. המקום נותר חביב. פה ושם קישטו ועשו מתיחות פנים קוסמטיות. במסגרת חגיגות חג המולד והסילבסטר שנחגגות במסעדות ישראל, קישטו את המסעדה באלמנטים דקורטיביים חג-מולדיים כאלה ואחרים. במסעדה נכח די.ג'יי שניגן מוזיקה די קולנית. אני מניח שבערב, כשהמקום ממלא תפקיד בלייני יותר כבר-מסעדה, והאלכוהול נמזג בכמויות, המוזיקה מתאימה יותר (היה שולחן של חבר'ה מבוגרים שדי סבל מהעניין).
זה התפריט הנוכחי. הוסיפו כמתבקש כמה מנות. הקפיצו (כצפוי) מעט את המחירים. התמחור כאן עדיין נראה די סביר, בסטנדרטים התל אביביים.
הזמנתי קוקטייל בשם Jericho על בסיס טקילה בלנקו, קירסאו תפוז דם וקמפרי. נדמה לי שעלה 44 ש"ח. הקוקטייל היה מוצלח וטעים, אבל הרגיש לי קמצני. 4 שלוקים לא גדולים והוא נגמר. הרבה יותר מדי קרח ופחות מדי משקה.
לא הייתי רעב בטירוף ולכן לא הזמנתי מנה שמוגדרת כעיקרית. הסתפקתי בשתי מנות ראשונות.
האחת: סלט בקר: בקר נא, לחם שום, איולי זעתר, עלים וצלפים ירוקים מטוגנים. 41 ש"ח. מנה בינונית למרבה הצער. כמות די קטנה של בקר שהיה כשלעצמו די אנמי. קוביות לחם שום יבשות שנראה שלא טוגנו באותו יום והושארו על-ידי בצלחת. עלי ארוגולה סתמיים. אפשר וצריך להוסיף כאן עלים נוספים ומעניינים יותר. איולי הזעתר היה חביב וטעים אבל היה צריך יותר ממנו. האלמנט הטוב ביותר היה דווקא הצלפים המטוגנים (היו 6-7 כאלה) שנתנו טוויסט חביב וטעים. ואני בכלל לא מת על צלפים.
המנה השנייה שהזמנתי הייתה צלחת ירוקה (לא ברור לי מה עבר עליי): קישואים, שעועית ועוד ירוקים (ברוקולי ושומר), צלויים בשמן שום, עם טחינת חציל שרוף. היו כאן גם צנוברים. מנה קטנה למדי שעלתה 37 ש"ח. קחו עוד 2-3 ש"ח ותגדילו אותה קצת. מבחינת טעמים, באופן מפתיע, זו הייתה המנה הכי טובה שטעמתי ביריחו, בין 4 המנות שאכלתי. הירקות היו עשויים היטב. הטחינה הייתה טעימה, אם כי הייתי שמח למעט יותר טעמים שרופים. הצנוברים הוסיפו עניין מרקמי. מנת ירק מוצלחת בסך הכל.
גם הארוחה השנייה שלי ביריחו לא הלהיבה. אם המנה הטובה ביותר שאכלתי כאן הייתה מנת ירקות ירוקים, כנראה שמשהו עדיין לא מתקתק מספיק טוב (לפחות לטעמי). גם בביקור הראשון וגם בשני הרגשתי שאין כאן יד נדיבה במיוחד, בניגוד לסנטה קתרינה שיודעת לתת תמורה טובה לכסף. (ראו הפיצה עם התוספות הקמצניות, גודל המנות וכמות המשקה בקוקטייל שלדעתי לא הייתה מספקת). חבל. למקום הזה יש פוטנציאל. זה בטוח. אבל בינתיים לדעתי הוא טעון שיפור, גם בעבודת המטבח, גם בכוונון המנות והתפריט וגם בשירות. אולי טוב יעשה תומר אגאי, שכבר הוכיח את עצמו מצוין בסנטה קתרינה, אם ייכנס לנהל את המטבח ואת המסעדה לכמה שבועות, ולא יסתפק ברישום שמו על התפריט.
בתקווה לשנה קולינרית מוצלחת ומעניינת יותר בשנת 2018.
(*) תומר אגאי נפרד מהשותפות בשלב די מוקדם.
לפי כתבות המסעדה נסגרה ככל הנראה מתישהו בספטמבר 2019. בחודש-חודשיים האחרונים החל לפעול שם מקום בשם סר עבדול - בר אוכל של בוגרת מאסטר שף ששמה ליאור אוחיון. השוק היווני ביפו למרות יופיו והפוטנציאל הטמון בו הוא אזור קשה למסעדנים.