יום שישי, 17 במרץ 2023

פברואר-מרץ של אוכל רחוב אסייתי בתל אביב: וייטנאמי בבאן מי 13 ובבאן מי נונג, יפני במעבדת הראמן של תום שמיר, דרום מזרח אסייתי בלמפור

לא מעט מקומות אסייתיים נפתחים כל הזמן בתל אביב. רובם פאן אסייתיים שעושים מיקס של מנות שונות ממדינות שונות בהתאמה לחך הישראלי הממוצע, כלומר - מתחנף ומתקתק. הטעמים ברוב המקרים לא מספיק עזים והאיכות ברוב המקרים בינונית. החריף לא באמת חריף כי צריך לספק את ההמון שאוהב מתוק. בפוסט הזה אסקור ארבעה מקומות אסייתיים של אוכל רחוב שכולם די חדשים או חדשים לגמרי. אני מתחיל בוייטנאם עם שני מקומות: באן מי 13 במתחם לוינסקי ובאן מי נונג שנפתח ממש זה עתה במתחם גן החשמל הלא רחוק. אמשיך עם יפן ופופ-אפ הראמן של תום שמיר שפעל לשבועיים בלבד במסעדת אוקינאווה לבונטין ואסיים עם למפור בקינג ג'ורג' שמציעה מנות מדרום מזרח אסיה. אותנטי או לא. האמת היא שלא הייתי באף אחת ממדינות המקור אז אין לי באמת מושג. העיקר שיהיה לי טעים.


Banh Mi 13 - דוכן באן מי וייטנאמי בפאתי שוק לוינסקי:

המקום הקטן נפתח באוגוסט 2022 ע"י אביה קזום פרנס ועמרי זקהיים. זקהיים היה מבעלי מסעדת אסיה שפעלה בשוק הפשפשים (עם לילך רווה שעוד מעט נגיע אליה). קזום עבדה בעבר במסעדת 44 ובמקומות כמו ביצ'יקלטה ומגרב. הם נפגשו בכלל כשעבדו יחד בעלמה לאונג' תחת השף יונתן רושפלד (ויחד איתם הסתובב שם גם תום שמיר שגם עליו יורחב בהמשך. הכל מתחבר). יצא לי לאכול שם באוגוסט אחרי הפתיחה באן מי בקר מוצלח מאד. חזרתי כעת פעמיים בהפרש של חודש, ב-10 בפברואר וב-10 במרץ. ביסים לשישי צהריים.


כאן מתסיסים.




החצר האחורית למי שבא לשבת בחוץ בעמדה מאולתרת משהו.


התפריט על הקיר. תשאלו מתי יש PHO. שאלתי. היה. אכלתי.


הבאן מי של פברואר. יש אפשרות לחצי באגט או לבאגט שלם. יש בקר, עוף או טופו. מי שרוצה לגוון יכול להזמין גם סלט באן מי עם אותן אופציות. היות ובאותו יום שישי צהריים היה כאמור ספיישל של מרק פו (Pho) - קלאסיקה וייטנאמית, אכלתי 1/2 באגט של באן מי בקר והזמנתי גם את הפו. הבאן מי בקר היה מצוין. באגט פריך שהקראנץ' שלו כיפי במיוחד. מילוי טעים, עשיר וארומטי. מינון טוב של פטה כבד כנדרש, תבשיל בקר טעים בבישול ארוך, רטבים, ירקות מוחמצים ושלל עלים ארומטיים שסיפקו רעננות לכל ביס (בזיל תאילנדי, כוסברה, נענע ועוד). אחלה כריך עם שילובי טעמים ומרקמים מהנים.



זה היה מרק הפו. מנה יפה שהספקתי לשכוח כמה עלתה. מעריך שבאזור 60 ש"ח או קצת יותר. מרק וייטנאמי על בסיס ציר בקר מוגש עם נבטים, בצל לבן, כוסברה, בזיליקום תאילנדי, נענע, אטריות אורז, צ׳ילי אדום ופלח ליים. מרק מצוין. ציר כהה עשיר וטעים. לא שומני כמו במרקי בשר שונים (למשל סוגים מסוימים של ראמן). ירקות ועלים לרעננות. אטריות טובות. צ'ילי לחריפות. קערת מרק מחממת, מנחמת, מרעננת, עשירה וטעימה. 






חודש אחרי, 10 במרץ, הגעתי גם בשישי צהריים. היה ספיישל של באן מי טלה אז לקחתי כמובן. 32 ש"ח לחצי באגט שאכלתי קצת לפני 12 בצהריים מתוך מחשבה שאמשיך אח"כ למנת ראמן בפופ-אפ של מעבדת הראמן של תום שמיר באוקינאווה לבונטין הלא רחוקה (זה היה היום האחרון להפעלת המעבדה). 


ספיישל באן מי טלה. 1/2 באגט. טלה שבושל בסו-ויד שעות רבות. ירקות מוחמצים, רטבים וייטנאמיים ועלים כמו בבאן מי בקר. היו גם נתחים קראנצ'יים של טלה כחלק מהבאגט שנתנו אקסטרה מרקם והשתלבו מצוין עם נתחי הבשר הרכים והנימוחים מהבישול הארוך. נהניתי מאד גם מהבאן מי הזה. יש כאן מקום איכותי ומוקפד שמציע כריך מהמהנים והטובים בעיר.



אחרי הבאן מי הנ"ל אכן המשכתי לראמן במעבדה של תום שמיר אבל זה עוד מעט. אצא לרגע מהסדר הכרונולוגי ואמשיך עם עוד קצת וייטנאם. באן מי נונג. מקום חדש דנדש שנפתח ממש השבוע (ליתר דיוק ב-14 במרץ) להרצה. הוא יושב ברחוב מקווה ישראל 1, אזור גן החשמל (סמוך לעזורה תל אביב הפופולרית). 


Bánh mì nóng - מסעדונת וייטנאמית חדשה של לילך רווה וגיא רובננקו:

מסעדונת וייטנאמית חדשדשה מהניילונים. מזללונת אם תרצו. נפתחה השבוע. ביום ה' 16 במרץ קפצתי לשם בצהריים אחרי שצעדתי במחאת ההייטק ליד המשרד שלי (אזור שד' יהודית בואך דרך השלום). החלטתי להמשיך לצעוד עד המסעדה. המקום נפתח להרצה יומיים לפני כן. בינתיים הם פועלים רק בצהרי אמצע שבוע. התחלה של התחלה. גם התפריט עדיין בחיתוליו. מנות של אוכל רחוב וייטנאמי. שני השפים האחראים על האוכל הם גיא רובננקו ולילך רווה. שניהם מנוסים, מוכרים ובעלי מוניטין. הוא עבד בין היתר ברפאל והאקסטרה־ברוט מקונג, והיא החזיקה במסעדת אסיה בשוק הפשפשים (יחד עם עמרי זקהיים מהבאן מי הקודם). הם שיתפו פעולה בארוחות פרטיות אסייתיות פרטיות ובפברואר 2020 הם פתחו בשוק הנמל את ניט נוי, דוכן אוכל רחוב אסייתי שלחוסר מזלו נפתח דקה לפני הקורונה ונסגר די מהר. את אסיה חיבבתי מאד. המקונג היה מקום טוב. בניט נוי הספקתי לאכול פעמיים מנות טובות ומהנות, מיד עם הפתיחה ופעם אחת בטייק אוויי עם תחילת הסגר. האוכל של רווה את רובננקו תמיד היה מוצלח בעיניי. איכותי ולא מתחנף. בבאן מי נונג (הבאגט הלוהט בוייטנאמית) חברו השניים ליובל סופר ודן קרייצר (ג'ין קלאב סופרים, גסט רום, AKA44). בקיצור - צוות מנוסה ומבטיח. 


המקום קטנטן. לא יודע אם יש תכנון לשים כאן מושבי בר. בינתיים יש 2 שולחנות בפנים ו-2-3 בחוץ. אפשר לעמוד ולאכול על הדלפק שעל המטבח או לצאת החוצה. 



תפריט הרצה זמני. מנות באן מי וסלטי בון (bún) על בסיס אטריות אורז ושאר ירקות וחלבונים. קראתי שבהמשך יהיו גם כיסוני וון טון ומרק וייטנאמי בשם bún bò Huế. ביום הראשון עלות הבאן מי והבון הייתה 28 ש"ח. ביום השלישי זה עלה ל-35 ש"ח. ברור שאלה מחירי הרצה/פתיחה והמחיר יעלה. אני מניח שזה עניין של שבועיים-שלושה או חודש ומחיר באן מי יעלה כ-40 או 45 ש"ח.


הזמנתי מנת באן מי קלאסי עם פטה כבד, חזיר BBQ סיני ונקניק חזיר. 35 ש"ח. לצד הבאגט - מנת סלט בון שרימפס. 35 ש"ח אף הוא. 


הבאן מי. מצוין. באגט לא גדול במיוחד אבל מלא כל טוב. קראתי שהבאגט נאפה במאפייה סמוכה במיוחד עבורם. הוא אמור להיות אוורירי יותר מבאגט צרפתי קלאסי. הוא פחות קריספי מההוא של באן מי 13. הוא מולא במילוי נדיב של בשר חזיר, חמוצי פפאיה-גזר, רוטב סיראצ'ה Nong, כוסברה, רוטב BMN (להבנתי על בסיס סויה שחורה). החזיר על מרקמיו השונים היה מצוין וגם פטה הכבד הורגש. הרטבים - טובים מאד. הטעמים - עזים ובועטים. אישית אני אוהב באגט קריספי יותר. אולי זה עניין של הרגל. אבל הבאן מי הזה בכללותו הוא נהדר. 


סלט השרימפס. מצוין אף הוא. אטריות אורז, תערובת חסות, כוסברה, בזיל תאי, נענע, חמוצי פפאיה-גזר, בוטנים, שאלוט פריך ונוק צ'אם נונג, שרימפס ברוטב נאם צ'ים סיראצ'ה, נענע ובזיל תאילנדי. היה גם כרוב סגול. ההוראה היא לערבב היטב כי הרוטב ממתין למטה, ולנסות לאכול מכל הטוב הזה יחד. זה עובד. המרכיבים פרשיים. השרימפס היה טעים מאד ושמר על מרקם. הירקות טריים ורעננים. התיבול - חזק ובועט. קצת חריף, קצת מלוח, קצת חמצמץ, קצת פישי (מרוטב הדגים). כשאני מדמיין סלט שוק וייטנאמי רענן וטעים זה מה שעולה לי בראש (וכאמור לא הייתי שם). כיף של סלט. 


הטעימה הראשונה בבאן מי נונג בהחלט עשתה לי חשק לעוד. אחזור בוודאות לנסות מנות נוספות. מבורך שיש בעיר קצת היצע וייטנאמי איכותי ולא מתחנף בדמותן של באן מי 13 ובאן מי נונג. הגיע הזמן.

מוייטנאם עוברים ליפן אבל נשארים במתחם גן החשמל. רחוב לבונטין המקביל למקווה ישראל. ואם יפן ואוכל רחוב אז כמובן ראמן. מעבדת הראמן של תום שמיר. פופ-אפ ראמן שפעל כשבועיים בין ה-26 בפברואר ל-10 במרץ במסעדת אוקינאווה לבונטין שאירחה את האיש המוכר לחובבי הראמן בשנים האחרונות כתום תום ראמן (Tom Tom Ramen). שמיר הוא טבח מנוסה שכמוזכר לעיל עבר בין היתר גם בעלמה לאונג' של רושפלד, שם עבד עם החבר'ה של באן מי 13 (היה גם בקיטשן מרקט ומסה). במקרה כשהייתי בבאן מי 13 ב-10 במרץ אמרתי להם שחצי הבאן מי אצלם זה הסיפתח ושאני קופץ לבדוק אם אין תור ארוך מדי ביום האחרון של הפופ-אפ ראמן. הם סיפרו לי שתום עבד איתם אצל רושפלד ומסרו לו ד"ש. מדינה קטנה וביצה קולינרית קטנה עוד יותר.


מעבדת הראמן של תוםתום, תום שמיר מתארח באוקינאווה לבונטין:

ב-2019 שמיר היה בירח דבש ביפן ושם פיתח אובססיה לראמן והחל לחקור, להתנסות ולבשל. בשנים האחרונות הוא מציע מנות ראמן משתנות בהזמנות טייק אוויי מהבית (גבעתיים סיטי). למרות שהשמועות והביקורות על איכות מרקיו הדהדו בקרב הפודיז, לא יצא לי לנסות עד כה. אני פחות מחבב טייק אוויי של מרקים. שמיר מכנה את עצמו ״ראמניסט הארדקור״ ומודה שהוא עדיין בתחילת הדרך ושיש לו עוד המון מה ללמוד. לאחרונה הוא אף חזר לביקור נוסף ביפן כדי לחוות עוד ראמן ולשאוב רעיונות. המרק שלו מתחילתו ועד סופו הוא תוצרת בית, כולל האטריות שהוא מייצר בעצמו. 

ראמנים בארץ זה עניין די בינוני. עסק שלעתים התחיל טוב והידרדר כמו למשל מנטנטן שהתחילו מצוין והיו כנראה הטובים בתל אביב, אבל רמת הראמן שם ירדה, כמותו קטנה ומחירו עלה. מיאזאקי של יובל בן נריה היו חביבים וטעימים (על אף היותם במודע לא אותנטיים) אבל בפעמיים האחרונות המרק שאכלתי שם בצהריים מזדמנות היה רע. אובן קובן או הראמן שנפתח במתחם DNA של משאיות האוכל בעזריאלי הם חביבים אבל לא יותר. בקיצור - ראמן שאמור להיות חגיגת אומאמי ומרק שהוא ארוחה - לא מספק את הסחורה בתל אביב 2023. כשקראתי על הפופ-אפ בלבונטין היה ברור לי שזו הזדמנות לבדוק הכצעקתה. האמנם הדיבור על הראמן הכי טוב בארץ קרוב למציאות. הצלחתי לקפוץ פעמיים. בפעם הראשונה ב-8 במרץ קצת לפני 19:00. בפעם השנייה - באותם צהרי שישי של ה-10 במרץ שהיו האחרונים להפעלת הפופ-אפ. 


שמעתי דיווחים על תורים ארוכים בערבי הפעלת המעבדה. בפעם הראשונה הגעתי קצת לפני 19:00. למזלי במסוף ההזמנות האוטומטי הייתי השני בתור כשלפניי המתינו עוד 7-8 אנשים למנות שכבר הוזמנו. לקח קצת יותר מ-20 דקות עד שקיבלתי את המנה שלי. בזמן שאני כבר אכלתי היו 20-30 איש שהמתינו בתור למסוף ההזמנות. עיתוי זה דבר חשוב בחיים. אם הייתי רואה 20 איש מחכים הייתי מוותר. 


תפריט הראמן. שני ראמנים קבועים. טונקוטסו הקאטה עם ציר חזיר ובטן חזיר (75 ש"ח) ומיסו ראמן טבעוני (72 ש"ח). ראמן הספיישל המתחלף של אותו יום היה ניבושי ראמן עם סרדינים מיובשים וצוואר חזיר (79 ש"ח). 


בחרתי בספיישל. ניבושי ראמן: סרדינים מיובשים, אג'יטמה (ביצה כבושה), שמן ניבושי, צ'אשו צוואר חזיר (פרוסות), 2 סוגי אטריות, סרדין מיובש, בצל ירוק ואצת נורי. מנה נדיבה ויפה. התחלתי בטעימת הציר. נהדר. מעט קרמי, עשיר מאד, עמוק וטעים ביותר. טעמי הבשר מודגשים היטב. התיבול מדויק. האטריות עצמן שהן מרכיב מרכזי בראמן הן בעיניי שיחוק. אני לא מתיימר להיות מומחה אבל אלה פשוט מצוינות. עבות יחסית, שומרות על מרקם אל-דנטה ומקבלות באהבה את המרק. נתחי החזיר טעימים. שאר הירקות, הביצה, השמנים, האצה והסרדין המיובש (יכול להיות פריך מעט יותר) היו כולם מוצלחים ויצרו יחד צלחת שהיא חגיגה. לא יודע לגבי אותנטיות כי לא הייתי ביפן אבל יודע בוודאות שזה הראמן הכי טעים שאני אכלתי בארץ. טוב יותר מאלה הטובים שאכלתי במנטנטן בתחילת הדרך. ליגה אחרת מבחינת טעמים, מרקמים, ביצוע ועושר.




חזרתי בשישי בצהריים אחרי אותו 1/2 באן מי בבאן מי 13. יום שישי ה-10 במרץ שהיה כאמור היום האחרון של המעבדה. תל אביבים כנראה מתעוררים מאוחר ביום שישי או עסוקים בבליסת מאפים בבראנצ'ים. באזור 12:30 היו כמה חבר'ה שכבר שאבו מנה ואני ניגשתי למסוף והזמנתי בלי תור. אחרי כמה דקות כשכבר קיבלתי את המנה היו כבר כ-10 אנשים שהמתינו אבל זה היה רגוע יותר מהערב של יומיים לפני. 

קבלת השבת כללה מנה אחת ויחידה של ראמן יבש. תבשיל ולא מרק. מאזהסובה: ראמן יבש, אטריות עבות, תבשיל חזיר של בטן חזיר צלויה (שאני בחרתי בו. היה גם עוף או טבעוני), אבקת דגים, בצל ירוק, עירית שומית, אונסן טמאגו, שום כתוש. 78 ש"ח. שוב הגיעה מנה יפה ונדיבה. צריך היה לערבב את כלל המרכיבים עם הרוטב, הביצה הרכה והירק ולאכול. כאן העסק היה עדין יותר. נוכחות הציר הבשרי העז לא הייתה והטעמים היו מתונים יותר ופחות זעקו "אומאמי". זה היה עדיין טעים ביותר ועשוי ללא דופי. גם עדינות עובדת. 




בכתבות על הפופ-אפ תום שמיר אמר שהוא חושב לפתוח מקום קטן ממוסד. בהתבסס על שתי המנות שטעמתי אני מקווה שזה יקרה. ואם אפשר - קרוב למשרד בשכונת מונטיפיורי. 

למקום האחרון. ממקומות שמתמקדים במדינה אסייתית אחת אני קופץ למקום שהוא מיקס דרום מזרח אסייתי. למפור, שמציעה מנות מארצות דרום מזרח אסיה שונות: מלזיה, הודו, סין ווייטנאם. 


למפור - המסעדה החדשה של יוצאי האנוי בשיתוף אייל שני ושות':

למפור נפתחה באוקטובר 2022 ברח' קינג ג'ורג', מול גן מאיר ולא רחוק מקלבריה האיטלקית החדשה של בנצי ארבל. השותפים הם בעלי האנוי הוייטנאמית הזכורה לטוב מלילינבלום שפעלה בהצלחה כ-8 שנים ונסגרה בתחילת 2020, איתי חיימוביץ' וקרן שרון (מינוס השותפה דיה רז), שחברו בשותפות מפתיעה לקבוצת המסעדנות של אייל שני ושחר סגל. בניגוד להאנוי שהתמחתה רוב-רובה באוכל רחוב וייטנאמי, למפור היא פאן אסייתית ומציעה מגוון מנות לאו דווקא אותנטיות עם השפעות ממדינות שונות על התפר שבין סין להודו.


בהאנוי ישבתי כמה וכמה פעמים בשנות פעילותה ורוב הארוחות היו טובות ומהנות, עם תמורה טובה לכסף ואווירה כיפית. את מפעלות אייל שני אני לא מעריץ בלשון המעטה וודאי לא את האיש עצמו (אני מעריך בעיקר את שחר סגל כאיש עסקים מעולה שהצליח להפוך את אייל שני למותג מצליח אבל אני רחוק מלחשוב שאייל שני הוא גאון קולינרי). מחלק ממסעדותיו אני נמנע לגמרי (ודאי הסלון, מסעדותיו הכשרות וגם רומנו ופורט סעיד הפופולריות שלא מעניינות אותי קולינרית) ובחלקם הייתי ומעולם לא התרשמתי (אברקסס צפון והמזנון). הביקורות על למפור כצפוי עד כה היו מגוונות. שגיא כהן התלהב. אבי אפרתי התבאס. טיים אאוט כרגיל התחנפו. בכל אופן, היות ומי שאחראי כאן על הקולינריה הם אנשי האנוי לשעבר, באתי לנסות בעצמי. זה היה בשבת בצהריים, ב-11 בפברואר. הגעתי בלי הזמנה בסביבות 12:45 ולא הייתה בעיה למצוא שולחן במרפסת המקורה.


חלל המטבח הפנימי. 


תפריט המסעדה נכון לפברואר 2023. כצפוי יש התחכמויות לשוניות מבית היוצר הכאילו משעשע של שני ושות' (כמה שזה מאוס בעיניי) אבל זה קצת פחות מתאמץ מהרגיל אצלו. החלוקה היא למנות קטנות "יאם צ'ה - נגיעות קטנות בלב", מנות גדולות יותר "אוכל יותר משמעותי" כלשון התפריט ו"נחיתה רכה" לקינוחים. 


המנה הראשונה שהזמנתי הייתה הספייסי סולט קלמרי. הקלמרי הגיע לצד 2 מטבלים פיקנטיים האחד על בסיס שמן צ'ילי והשני על בסיס סויה ואולי רוטב דגים. את מנת הקלמרי החזרתי כי למרבה הצער נכחה בה שערה ארוכה שהשתרבבה איכשהו לעסק. לא צריך לקרות אבל קורה. במקרה הזה טבח ו/או מלצר חד עין ומקצועי היה צריך להבחין בקלות בשערה הזו. היא לא הייתה קטנה ודקיקה - כזו שקשה להבחין בה. היא הייתה ארוכה, שחורה ודי עבה. חפיפניקיות מסוימת יכולה להתקבל בהבנה במסעדת/מזללת אוכל רחוב אסייתי, אבל זה היה קצת מוגזם. לא נורא. דפדפתי הלאה. המנה הוחזרה והכינו לי חדשה בהמשך.


בזמן שהקלמרי החלופי הוכן מחדש קיבלתי את המנה השנייה שהזמנתי. פאלאק צ'אאט - עלי תרד פריכים, הכי לא נמסים אל תוך עצמם (אך ההתחכמות והרפרנס למנות של אייל שני במסעדות אחרות שלו. נו שוין). 44 ש"ח. אני מניח שזו מנה עם קריצה להודו. זו הייתה המנה המוצלחת ביותר בארוחה. מנה שהיא באמת יציאה טובה. צ'יפס תרד. בזה עוד לא נתקלתי. הציפוי של בלילת הכמו טמפורה (אולי על בסיס קמח חומוס) היה מוצלח ופריך במיוחד ועטף היטב את עלי התרד. התיבול היה טוב והטיגון היה מצוין. היוגורט בצד סיפק את השקט והמתינות. מנת רחוב מהנה מאד. 



קוקטייל האנוי - לימונדת למון גראס ביתית, ג'ין ומלפפון. מרענן וטעים למדי. 44 ש"ח לכוס בתפריט כשבפועל חוייבתי ב-42 ש"ח. קיבלתי גם צ'ייסר נשכח על חשבון הבית בהמשך. 


ספייסי סולט קלמארי עם פלפל סצ'ואן, בצל ירוק, שום, יין אורז וסלרי. 57 ש"ח. הפעם מנה נטולת שערות אנושיות. אנחנו בסין. מנה מטוגנת נוספת. פחות מוצלחת מהתרד. מנעד הטעמים היה לא רע. מלוח-חמצמץ-חרפרף. אבל מטייטל של ספייסי אני מצפה שיהיה קצת יותר חריף. הטיגון כאן לא היה אידיאלי. הקלמרי היו סבירים אבל בחלקם לא מספיק קריספיים, בעיקר בחלקים של גוף הקלמרי עצמו שנטו לצמיגיות. מראשי הקלמרי נהניתי יותר. מנה די טעימה ודי מהנה שעם קצת יותר דיוק בעשייה הייתה יכולה להצטיין. 




כנראה שהייתי רעב במיוחד באותה שבת כי הזמנתי עוד מנה "משמעותית". צ'אומיין - ערימת קרעי וונטון, אווז צלוי וירק בלהבות. מנת חבר'ה (כך בתפריט. כנראה שבגלל גודלה - מיועדת לחלוקה לחבר'ה). 96 ש"ח העלות. יש גם אופציה צמחונית עם פטריות ב-78 ש"ח. הירוקים הצלויים או מוקפצים היו חסה ובאק צ'וי. הם נטו למרירות ושמרו על קריספיות יחסית. בשר האווז היה נדיב בכמותו ורך, נטה למעט מתקתקות וסה"כ היה טעים. הוונטון המטוגן לא היה מוצלח בעיניי. רובו שכשך ברוטב והיה מסמורטט וגם טעמיו היו סתמיים. גם המינון שלו היה גדול מדי בעיניי. פחות וונטון וחיזוק טעמים פיקנטיים (או מעושנים שיזכירו ברביקיו סיני) היו משפרים את העסק. סה"כ מנה די בינונית. 



לקינוח לא נשאר מקום. אכלתי המון. הארוחה עלתה לי 239 ש"ח. סועד ממוצע בהחלט יכול להסתפק בפחות ולצאת כאן בפחות מ-200 ש"ח לארוחה. יחסית לא יקר כאן בהשוואה למסעדות תל אביביות או למסעדותיו הפורמליות של אייל שני, אבל כשחושבים על אוכל רחוב אסייתי זה ודאי לא זול. מהמנות שאכלתי הייתה רק מנה אחת מוקפדת ומוצלחת באמת, מנה שנייה די טובה ומנה שלישית בינונית. לתחושתי הרוח הזרקנית והחפיפניקית של אייל שני ושות' משפיעה על המטבח של למפור למרות שמי שמנהל אותו הם אנשי האנוי לשעבר שעל אף היותה מסעדת אוכל רחוב השכילה רוב הזמן לשמור על איכות והקפדה. השירות היה חביב אבל די יישר קו עם החפיפניקיות. 


נתתי צ'אנס ללמפור. את האנוי חיבבתי וחזרתי אליה במשך השנים. את למפור פחות. אולי עדיף לצוות להתמקד במטבח אסייתי אחד או שניים על פני המיקס הזה שנע ונד בין לפחות 4 מדינות. בכל אופן לא יצאתי מהארוחה הזו בתחושה שארצה לחזור, אם כי אני מניח שלמפור כאן להישאר, בגלל שהיא כן מספקת אווירה צעירה, מהנה וקלילה. כמסעדת רחוב אסייתית שכונתית היא מספקת סחורה סבירה ואני מניח שצעירי העיר ייהנו כאן אבל כנראה שהיא פחות בשבילי. 

עד כאן אסיה הגדולה עם שלל מקומות של אוכל רחוב אסייתי שנפתחו בחודשים האחרונים. אלה שמתמקדות במטבח של מדינה אחת הצטיינו ואמשיך לפקוד אותן בהזדמנויות כאלה ואחרות (הוייטנאמיות שבסקירה). זו היפנית עם מעבדת הראמן לחלוטין עשתה חשק לעוד אבל היא נפתחה לשבועיים בלבד וכולי תקווה שיהיה לה המשך קבע מתישהו. האחרונה שמג'נגלת בין שלל מטבחים הייתה הפחות מוצלחת. מה שבטוח - אוכל רחוב אסייתי זה כיף וזה נורא מתאים לתל אביב. מבורך שנותנים גם במה לעוד מטבחים מעבר לתאילנדי הכה פופולרי בארצנו. עכשיו כשוייטנאם קיבלה חיזוקים כנ"ל, בהחלט הגיע הזמן לרענון אסייתי מהפיליפינים (האחת שנפתחה לפי שלל דיווחים לא טובה), מאלזיה, סין, הודו, נפאל ואינדונזיה. 

יום שלישי, 7 במרץ 2023

חמישישי בשוק תלפיות חיפה: חמישי עם התאילנדית בשוק ויודי בר אוכל לצהריים וחמרמורת לערב. שישי עם ברדא לקפה בוקר ובעתו לצהריים

פוסט נוסף על להיות תייר תל אביבי בחיפה. 

הפעם יומיים שהוקדשו כולם לשוק תלפיות הפורח. הטריגר לביקור היה בכלל הוצאת דרכון ביומטרי בתור שהוזמן הרבה זמן מראש (בסוף אוקטובר) דווקא ברשות האוכלוסין בחיפה. ניסיתי כמובן בכל אזור המרכז וגם בדרום (כולל קרית גת עיר המקור). דווקא בחיפה היה תור למועד יחסית סביר, יום חמישי ה-2 במרץ. 4 חודשים זה בקטנה. בכל אופן התור הוזמן לשעה 11:00. כמה ימים לפני כן החלטתי שאבלה את הלילה שבין חמישי לשישי בעיר והזמנתי חדר במלון זול למדי בקרבת השוק. חמישי בערב ושישי בצהריים הם כנראה הימים הכי שמחים והומים בשוק. לשתי מסעדות חדשות יחסית שהן טרנדיות ומדוברות הזמנתי מקום כמה ימים מראש. אחרות סימנתי כאופציות וזרמתי עם מה שבא ועם מה שהתחשק.

שוק תלפיות בחיפה. אולי שוק האוכל הכי מתפתח, מעניין וטרנדי בארץ ב-2023. שוק הכרמל וסמטאותיו שופע יותר אבל כבר קשה לעקוב שם אחרי מה שנסגר ונפתח, בשישי צהריים הצפיפות שם יכולה להיות קלסטרופובית למדי ובשעות הערב לא הכי כיף להגיע לשם (בגלל הג'יפה). שוק תלפיות, כמו כל מתחמי השוק באשר הם, גם הוא לא נקי במיוחד, אבל יש בו מקום להסתובב והוא הרבה פחות צפוף מאחיו התל אביבי. במקרה ערב ביקורי פורסמה כתבה ב-ynet על המהפך הקולינרי של השוק. במהלך ביקורי פורסמה כתבה נוספת בטיים אאוט על כך ש"שוק תלפיות הוא המקום הכי לוהט מחוץ לתל אביב". הסברה שלי היא שהכתבות פורסמו לכבוד ביקורי. אני הכרתי לראשונה את השוק בזכות החלוצה - חמארה תלפיות שנושאת בגאווה את שמו. ביקרתי בה לראשונה בדצמבר 2017 ומאז חזרתי עוד פעמיים, קצת אחרי שמבקרי האוכל גילו אותה לציבור הלא חיפאי וכתבו עליה בהתלהבות יתרה. אילן פרון הבעלים פתח אותה עוד בתחילת 2015 וחוץ ממאפיות, פלאפליות ודוכני השוק עצמם שמפוזרים בין רחובות סירקין ולונץ לא היה שם כלום. מאז בקצב די אטי נפתחו עוד ועוד מקומות ונראה שבשנה האחרונה יש פריחה של ממש. אני מעריך שלפחות 10 מקומות אוכל/אלכוהול חדשים נפתחו שם בחודשים האחרונים. כיף. בחמישה מהם אבקר עוד מעט (שתי מסעדות, שני ברי אוכל ובית קפה/מאפה אחד). 

בתמונה (שצולמה ביום שישי בבוקר כשסגור) - דלת המקום שהתחיל את העניין והפך בחלוף כ-8 שנים את שוק תלפיות ליעד קולינרי מרכזי בישראל (כולל סיורי אוכל כמתבקש). החמארה של תלפיות. 

יצאתי מרשות האוכלוסין (במגדל המפרש בחיפה) בסביבות 11:50 ושמתי פעמיי לכיוון השוק. ההתלבטות הראשונה שלי הייתה בין מסעדה הודית צמחונית בשם Kesar ששגיא כהן ביולי 2022 (נפתחה כחודשיים לפני כן) התפייט עליה וטען שזו כנראה המסעדה ההודית הכי טובה בישראל, לבין מסעדה תאילנדית חדשה בשם התאילנדית בשוק שנפתחה ממש בתחילת 2023. היות ואני לוקח את שגיא בערבון מאד מאד מוגבל וכשעברתי ליד Kesar קצת אחרי 12 היה ריק למדי החלטתי לבדוק את התאילנדית ברחוב המקביל. באתי בדיוק בזמן כי 10 דקות אחרי כבר השתרך תור בחוץ. המקום מסתבר הוא הלוהט והמבוקש ביותר במתחם השוק. 


התאילנדית בשוק - נשנושי צהריים תאילנדיים לסיפתח:

מסעדת שוק תאילנדית קטנה שנפתחה בינואר 2023 ע"י המסעדן (ואקס זוכה הישרדות וכדורגלן העבר) שי אראל, שאחרי כמה שנים בלי מסעדות (מכר את מסעדותיו ב-2015) התגעגע, פתח מסעדה פשוטה וצנועה במתחם השוק הלוהט ממש מול עראבסקה הטובה, וגייס למטבח את וויסיטיני סאנגסוון וגיא בלאו, אימא ובן. האם - שפית תאילנדית שבישלה עבור שגרירות תאילנד, הבן- טבח צעיר שסיים לימודי בישול ב"דנון". המקום צנוע וקטן. כמה מקומות בפנים, בר קטן וכמה מקומות בחוץ. עיצוב פשוט וקצת זרוק "כמו מסעדת שוק בתאילנד".


התפריט קטן. 13 מנות. מטבח תאילנדי-בנגקוקי עם מעט התאמות לחומרי גלם מקומיים. היקרה שבהן - מנת דג שלם עולה 98 ש"ח. ביחס לתל אביב זה נחשב לזול. מעניין אם אחרי שלל הכתבות וההייפ שהפכו את המקום לטרנדי ביותר במתחם המחירים הללו יישמרו גם בחודשים הקרובים. חומרי הגלם הטריים הם מהשוק. הדגים הם טריים אבל להבנתי אלה דגי בריכה ולא דגי ים. אין מה לעשות - אם רוצים תמחור יותר זול אז זו פשרה שצריך לעשות. לדעתי במטבח כמו המטבח התאילנדי שהוא מתובל ועז טעמים זה פחות קריטי. לדג בריכה טרי למרות שהוא פחות טעים ואיכותי מטבעו יש איפה להתחבא. כנהוג יש כאן סימון לחריפות. מישהי בשולחן לידי אמרה למלצרית שסלט הסום טאם (2 צ'ילי) היה חריף ברמות אחרות. לא טעמתי. מעניין מה הייתה אומרת על הגאנג קיו וואן שמסומן ב-3 צ'ילי. אני למעשה הזמנתי שתי מנות שאחת לא חריפה כלל והשנייה מסומנת בצ'ילי אחד, משמע אמורה להיות חרפרפה. 



מבט למטבחון. ישבתי בפנים. המקום די מהר התמלא לגמרי גם בפנים וגם בחוץ ורוב הזמן היו גם סועדים שהמתינו בחוץ למקום פנוי. 


המנה הראשונה. מרק קוטייאו - ציר בקר צלול, בשר בקר בבישול ארוך של 12 שעות, אטריות אורז, 5 תבלינים סודיים, כוסברה, בצל ירוק, סלרי, שום מטוגן ועשבים טריים. יש מנה קטנה ב-25 ש"ח ויש מנה רגילה ב-65 ש"ח. האופציה למנת מרק קטנה היא מבורכת. כך אפשר לגוון ולטעום כמה מנות ולא להתמלא ממנה אחת. המרק היה טעים מאד. ציר בקר עשיר ומלא טעם שמרגישים שבושל הרבה שעות. הירקות כולם טעימים וטריים. לא יודע מה זהות 5 התבלינים הסודיים אבל אני מעריך שכוכב אניס הוא אחד מהם. התיבול הכולל בכל אופן הוא מוצלח. מרק קוטייאו יכול להיות שומני וכבד וכאן הוא היה קליל יחסית. שני מינוסים קטנים - הבקר עצמו לא הורגש שבושל 12 שעות ולא ממש נמס בפה (אם כי כן היה רך) והייתי שמח לקצת צ'ילי חריף. אבל זה בקטנה. זה אולי לא קוטייאו מצטיין כמו אלה של גברת קוטייאו בכרמל אבל זה מרק מוצלח וטוב.



מנה נוספת שהזמנתי מתוך מחשבה שאחרי כן אקפוץ להשלים הכנסה במקום אחר לשם גיוון: יאם קין. דג טרי מהדייג ממול (אמרו לי שזה בורי), ג'ינג'ר, תפוח ירוק, כרוב, נענע, סלרי, כוסברה, בצל ירוק, בצל סגול, קשיו ובוטנים. 65 ש"ח. הדג המטוגן מצופה בקראסט בוטנים. הוא טוגן כהלכה, בלי עודפי שמן, היה מעט קראנצ'י ושמר על עסיסיות. הירק והעשבים היו טריים ורעננים. התפוח הירוק השתלב כאן טוב מאד לטעמי עם החמצמצות והקראנץ' שלו. הרוטב שאני מניח שהיה על בסיס סויה-רוטב דגים היה מתקתק-מלוח-פיקנטי והיה טעים מאד. הייתי שמח אם הייתה כאן קצת יותר חריפות על פני הפיקנטיות הקלה. אבל זו מנה שאני מאמין שאפשר למצוא דומות לה במסעדות שוק בבנגקוק (אולי מינוס התפוח ופלוס כמה דרגות של חריפות). מנה מהנה. 



אני מניח שאם לא הייתי בונה על עוד מקום בהמשך הצהריים הייתי ממשיך לעוד מנה. כנראה החריפה עם העוף או הדג. אבל המשכתי הלאה. מהטעימה הקלה הזו בסה"כ נהניתי. המנות היו טעימות ושפעו טריות ורעננות והשירות, למרות הלחץ וההמולה עמד יפה בנטל. אני לא בטוח שזו מסעדה ששווה קפיצה מיוחדת מתל אביב, כי יש בה לא מעט היצע של מסעדות תאילנדיות בסגנונות שונים, אבל למי שכבר בחיפה ודאי ליותר מיום, היא בהחלט שווה בדיקה. בפעם הבאה אחזור לחריפים באמת. 

זו תמונה שצילמתי כשיצאתי להמשך סיבוב הצהריים הראשוני בשוק. מקום מלא ואנשים שממתינים בסבלנות לתורם. 


וזה המקום למחרת בבוקר, עם הפתיחה ולפני סרוויס הצהריים. רק פתחו את המטבח. השקט שלפני הסערה. גם בצהרי שישי זה היה המקום הכי הומה במתחם, יחד עם המסעדה השנייה שאוכל בה בעצמי.


אחרי התאילנדית המשכתי להסתובב במתחם השוק, על שלל דוכניו, חנויותיו, רוכליו ומקומות האוכל שבו. שוק שמח וצבעוני. התלבטתי איפה להשלים ביסים לצהריים. חיפשתי מקום שטרם ביקרתי בו (כמו עראבסקה המשובחת או חמארה תלפיות עצמה אותן אני מכיר ומוקיר). האופציות היו פו 26 למרק פו - אם כבר מתמקדים באסייתי, מקום של אוכל ערבי (חומוס, מאזות, קבבים) בשם ערואק שנמצא ליד עראבסקה, Kesar - אותה הודית שהוזכרה לעיל. בסוף קפצתי אקראית למקום חדש שבכלל לא היה על הרדאר שלי שפשוט היה נראה לי חמוד ומסביר פנים.


יודי בר אוכל - המשך נשנוש צהריים בבר אוכל חדש:

נכנסתי בסביבות 13:20 למקום ריק לגמרי. הם פתחו בדצמבר 2022 ויושבים ממש צמוד לחמארה תלפיות. הבעלים הצעירים של המקום הם סידני ביטון ומור פרץ עם השותף יהוידע (יודי) צרור. הם פתחו בר אוכל לא יומרני שמתבסס על היצע חומרי הגלם הטריים של השוק עם מנות לחלוקה, קוקטיילים ושאר אלכוהולים. יש גם טאבון. מקום שלא אמור להיות ההיילייט הקולינרי של שוק תלפיות אלא לספק בילוי כיפי ומשמח של אוכל, אלכוהול ומוזיקה טובה. מה רע? אז באותם צהרי חמישי ישבתי לבד. בהמשך הגיע עוד זוג וזהו. פחות שמח אבל עדיין נעים. זה לא מסוג המקומות האוטומטיים שחושבים עליהם לארוחת צהריים באמצע השבוע ולכן אני לא מופתע שיחסית למקומות אחרים הוא היה ריק באותה שעה. בערב אגב היה כאן מלא לגמרי ונראה שמח וצוהל, וכך גם כשעברתי ליד בשישי בצהריים.


מבט לבר ולמטבח. מקום חמוד ונעים. וריק. 


תפריט האוכל. מיקס ישראלי-חיפאי. לא המון מנות. קצת סלטים, דג נא, קצת מנות טאבון, קצת מטוגנים. משהו שילך טוב עם דרינקים. לא מסובך מדי. 


זה תפריט האלכוהול. למה. למה. למה בתל אביב הכל כל כך יקר וקוקטיילים לא יותר מושקעים מתחילים ב-50 ש"ח? (במקרה הטוב. גם במקומות בשווקים). למה? התשובה כנראה - ככה. 


וכנ"ל תפריט היין. כוסות תוצרת כחות לבן במחירים סבירים לגמרי ל-2023. 


הייתי צריך משהו בריא להתחלה אז סלט. סלט בישבש - שומר טרי, אפונה טרייה חלוטה, צנונית, בצל ירוק, נענע וצ'ילי חריף ברוטב לימון. פשוט ביותר. 36 ש"ח למנה נדיבה. הטעמים - של בית. הירקות - של שוק. כלומר - טריים ורעננים. זה סלט טעים, טרי וטוב אבל לא יותר. האפונה הטרייה החלוטה מספקת קצת משהו אחר אבל היא הולכת לאיבוד כאן וקצת קשה לתפוס אותה בביס משותף יחד עם פיסות השומר הטרי והטוב שנפרס לטעמי יותר מדי גס. תשקיעו במנדולינה או בחיתוך דק בהרבה בסכין שף טובה... אולי איזשהו עלה ירוק מטוגן היה מספק גם טוויסט. גם הצ'ילי אם הם כבר כאן יכולים להיות חריפים יותר. סה"כ סלט חביב אבל חסר עוקץ.


אם הייתי רעב יותר כנראה הייתי מזמין את השרימפס או הדגים המטוגנים אבל חשבתי שאלה מנות יחסית גדולות ורציתי לשמור מקום לארוחת הערב, ולכן הלכתי על מנה שעל הנייר חשבתי שהיא די קטנה. פלאפל בשר טלה. 44 ש"ח. בפועל היא הייתה נדיבה למדי. 9 כדורי פלאפל, מטבלים וקצת זיתים וצ'ילי ירוקים קטנים בצד. הייתה כאן תערובת פלאפל (חומוס ופול) עם בשר ושומן טלה עם סלסת עגבניות (כלומר - עגבניות מגורדות) ויוגורט. הפלאפל עשוי טוב וטעים - עם טעמי טלה טובים וקראנץ' טוב של הטיגון. התיבול מדויק. אפשר לתת יותר משומן הטלה ואולי לשלב יותר ירק בקציצה ליתר רעננות. המטבלים - סתמיים ולא ממש מספקים את הלחלוח הנדרש לתערובת המטוגנת המעט יבשה. אם יוגורט - תנו יוגורט צאן ערבי טוב ולא היוגורט הדי אנמי שקיבלתי כאן. ואולי בכלל טחינה? וחוץ מזה - יש לכם טאבון. למה לא לתת 1/2 פיתה או פלאט ברד תוצרת בית לצד הפלאפל כדי שהסועד ייצור לעצמו כמה ביסים ששוברים את השגרה כאן (גם בתוספת עלות קטנה). בקיצור - רעיון טוב. ביצוע שיכול להיות יותר טוב. 



זה הקוקטייל שהזמנתי לצד האוכל: לימונדת וויסקי דבש וחלפיניו. 40 ש"ח. תמחור כאמור סביר עד נמוך במחוזותינו. ודאי לקוקטייל על בסיס וויסקי. עסק טעים וחביב. חששתי שיהיה מתקתק מדי אבל הטעמים היו מאוזנים. את החרפרפות של החלפיניו והאפקט המעושן מעט אפשר לחזק קמעה (ואולי בכלל צ'יפוטלה?). 


יודי בר אוכל נראה מקום חביב מאד ונעים לישיבה. אוכל פשוט, אלכוהול טוב, מוסיקה סבבה. חבר'ה נחמדים. כמקום בילוי במתחם השוק זה סבבה לגמרי. לפעמים לא צריך יותר. 

מנוחת הלוחם מחוץ לבר.


כך נראית הכניסה לבר כשהוא סגור (בשישי בבוקר). חמוד.


ערב ירד על חיפה. כמה ימים לפני הזמנתי מקום מראש לשעה 19:00 לבר היין (והאוכל) החדש מבית היוצר של אילן פרון וחמארה תלפיות. מקום מדובר ומיוחצ"ן היטב בשם חמרמורת שכבר קיבל יחס יפה ומפרגן במדורי אוכל שונים.


חמרמורת - על הבר של האחות החדשה של מסעדת תלפיות עם חצאי כוסות יין ומנות קטנות לצדן:

חמרמורת נפתחה באוקטובר 2022 ממש מול החמארה, החלוצה, הראשונה לשמה. השותפים - אילן פרון והשף שאדי עיסאוי שהיה השף של תלפיות וכעת הוא שותף מלא בחמרמורת ומנהל את העסק. אילן הסתובב בין שני המקומות הלוך ושוב וחילק פה ושם הוראות ואילו שאדי עמד מאחורי הבר בחמרמורת, קיבל הזמנות, מזג יין, נתן המלצות ואפילו שקשק קוקטיילים. המקום קטן כ-30 מקומות רובם בבר שיושב על המטבח הקטן עם כמה שולחנות בצד וכמה שולחנות רחוב. האווירה - אורבנית, מעט היפסטרית, קצת וינטג', קצת מוטיבים מהים (אריחי קשקשים), אפלולית במידה, מודרנית אך נעימה ונטולת פלצנות. כמו שבר יין ואוכל איכותי צריך להיראות בעיניי. המעצבת היא דנה ברוזה שמרפרוף באתר שלה אחראית גם על מקומות חיפאיים טרנדיים נוספים כמו נאפוליטן פיצה (עוד לא הייתי), רוקו, מעדניית השוק Mile’ Mala בתלפיות, לוקס וכנאפה דה-לוקס ועוד. ישבתי על הבר בצדו השמאלי ומי שהגישו והסבירו רוב הזמן היו שאדי ואחד הטבחים. חיש מהר המקום התמלא לגמרי. 


מבט לצדו השני של הרחוב. אילן פרון מציץ בצד ימין בדרך מחמרמורת לחמארה. שם הבר הוא כמובן הומאז' לאחות הגדולה שהיא חמארה תלפיות עם המשמעות הברורה של חמרמורת שלמי שלא יודע זה מילה עברית ל-hangover (אחלה מילה ואחלה שם לבר יין בעיניי). 


תפריטי האוכל והיין. ברור שיש כאן חשיבה מחוץ לקופסה גם בבניית תפריט אוכל מהודק ולא בנאלי שעיקרו מחומרי גלם מהים וגם בתפריט יין מעניין ומגוון. יש כאן אחראית על התחום שלהבנתי שמה בר וכמובן שגם פרון ועיסאוי תורמים ידע. חמרמורת אגב זכתה כבר להוקרה בדמות המקום השני בתחרות סומלייה 2023 של ברי היין הכי טובים בארץ בחסות סן פלגרינו (היו 10. תרצה אגב ראשונה. בוסר בתל אביב - שלישי). יש אגב אפשרות לאכול הכל בארוחת "All That Jazz" ב-500 ש"ח לזוג. עניין מבורך כאן הוא האופציה להזמין חצאי כוסות יין מה שמאפשר לחובבי הגיוון להזמין כמה סוגים. חכם. האוכל - ירקות, דגים ופירות ים (ומנה בשרית אחת). מנות שוק ים תיכוניות שהולכות טוב עם היין.


הבחור המזוקן מימין הוא שאדי עיסאוי. בחור מאד נחמד, מבין עניין ומעניין. היה כיף לשוחח איתו. במקור הוא מיפיע ליד נצרת. הוא למד הנדסה בגרמניה אבל עשה הסבה למטבח כי זו האהבה. הוא עבד בארץ וכמה שנים בחו"ל (הולנד, יוון וגרמניה) ובמרץ 2021 הפך לשף של תלפיות. עכשיו הוא בחמרמורת ובתלפיות.


ניצלתי את האופציה לחצאי כוסות. זאת הראשונה. חצי בורגון אליגוטה 2019 של Maison de Montille. כוס עולה 58 ש"ח. 1/2 כוס - 31 ש"ח. יין אורגני, ביו דינאמי מורכב ומינרלי. חצאי הכוסות האחרים ששתיתי בהמשך: ריזלינג אוסטרי של Anna & Martin Arndorfer ב-27 ש"ח וחצי שלישי של סוביניון בלאן של Château de Tracy ב-27 ש"ח. כולם לבנים אבל כולם שונים לגמרי זה מזה, מעניינים ולא בנאליים. יופי של היצע. 


תחילת הארוחה. עדיין ריק. חיש מהר התמלא. 


אויסטר. 36 ש"ח ליחידה. טרי, משובח וטעים. מחיר מופקע כנהוג באויסטרים בישראל. האם יש אויסטר ששווה את המחיר הזה? אין. אבל לפעמים מתחשק.



סשימי דג ים (טונה אדומה), אפרסמון, בצל כבוש וכוסברה. 45 ש"ח. יופי של סשימי. מנה קטנה וטעימה ביותר. דג מצוין. תיבול מדויק. קיק טוב של הבצל הכבוש (נהדר). מצע מתקתק ומוצלח של מעין קרפצ'יו אפרסמון שלא היה over בשל והשתלב היטב עם שאר המרכיבים. סיפתח מוצלח.



שרימפס כבוש עם שמן שרימפס וקולורבי מותסס. 45 ש"ח. ממשיכים עם משהו עוד יותר מוצלח. מנה נהדרת של שרימפס כבוש איכותי בתיבול מצוין של שמן שרימפס שאני מעריך שמכינים עם שיריון וראשי שרימפס. קולורבי מותסס דקיק משמש כמעטפת - כמעין טאקו קטן. לקחת קולורבי, לשים בו שרימפ, לתת ניגוב בשמן ולאכול בהנאה גדולה. אחלה מנה.


עוד כבוש. הפעם דג ים כבוש (פלמידה לבנה), חמציץ, זרעי עגבניה ושמן זית. 43 ש"ח. עוד מנה טובה מאד. דג טרי ונהדר שנכבש קלות. תיבול קלאסי של שמן זית מצוין וחמצמצות טובה מזרעי העגבניה והחמציץ. בייסיק. כשחומרי הגלם טריים ומשובחים, התיבול מדויק ופשוט, יש כוס יין טובה בצד ואווירה טובה, לא צריך יותר מזה. 



סגנאקי - פטה עיזים וכבשים עטופה בפילו לצד קונפיטורת עגבניות שרי והל. 45 ש"ח. כמעט לסיום. מנה לסגירה לפני קינוח. אפשר לקרוא לזה מנה עיקרית (למרות שכל המנות כאן קטנות). אכלתי לפניה אויסטר, שרימפס, דג כבוש ודג נא. אני חולה על דגים ופירות ים ואלה שאכלתי כאן היו משובחים וטובים מאד. אבל דווקא המנה הזו גנבה את ההצגה. נהדרת. בצק פילו פריך אפוי במילוי גבינות צאן עם ריבת שרי והל מענגת. הנאה גדולה.



קינוח. או למעשה קינוח? סימן השאלה נמצא בתפריט. פלאן קרמל ברוטב תפוזים וטוויל תפוזים. 42 ש"ח. קינוח קטן ונהדר. פלאן קרמל במרקם חלק וקרמי עם רוטב הדרים פשוט מצוין שנתן מרירות קלה נהדרת. אין טיפת מתיקות מיותרת. ביצוע מעולה. 



אמרתי שהתמלא לגמרי. גם בחוץ השולחנות הלא רבים נתפסו. 


ישבתי כשעה וחצי בחמרמורת ונהניתי מאד. זה בר יין ואוכל שנותן פייט מצוין לבכירי הז'אנר התל אביביים. העיצוב, האווירה, האוכל, היין, האנשים, האירוח. הכל כלבבי. מקום מקצועי, מהנה, לא פלצני, נעים וטעים. אשמח לחזור.

מבט לחמרמורת ביציאה. כיף לראות מקומות שוקקי חיים בחמישי בערב במתחם שלא היה בכלל על הרדאר הקולינרי עד לפני 8 שנים. 


וזה מבט ליודי בר אוכל ותמונה אחרי לתלפיות עצמה. שניהם מלאים מפה לפה. שוק מלא חיים והומה גם בערב. תענוג.



חזרתי למלון שבע רצון, מפוטם קלות ממנות היום ומבושם עוד יותר קלות מהאלכוהול ששתיתי. למחרת, יום השישי, ציפה לי בוקר של סיבובים בשכונה עם קפה נדרש לבוקר לצד מאפה מחויב המציאות ועוד ארוחת צהריים במסעדת שוק חדשה ומדוברת. 


הנה הקפה. Breada תלפיות. Breada Bakery. ברדא בעברית. סניף שלישי למאפייה/בית קפה המצליח והפופולרי בעיר התחתית. המקורי הוא ברחוב הנמל. השני פועל ברחוב חטיב תחת השם Breada Baby או Breada Marin. השלישי בשוק תלפיות נפתח ממש בתחילת 2023. 


אסרפסו וקרואסון שקדים ליקיצה (התלבטתי בינו לבין הפיסטוק ובחרתי בקלאסי). מה רע? 


בבוקר כך נראה ה"פרגוד" שמסתיר את המסעדה בה אוכל את ארוחת צהרי השישי. מפגש השוק. פעם היה כאן דוכן של לחמים, בורקסים, קפה ובירות (ועיתונים). עכשיו מסתתרת לה מסעדת שוק חדשה, מדוברת וטרנדית.


כמו לחמרמורת הזמנתי מקום ל"בעתו" כמה ימים מראש. לשעה 12:15 שזו למעשה שעת הפתיחה לסרוויס של שישי צהריים. אני מניח שזה נעשה בחוכמה כי המקום התמלא מהר בסועדים שבאו לשתות, לאכול וליהנות באווירת שוק שמחה וצוהלת. 


בעתו "מפגש השוק" של גיא רוזמרין - שישי צהריים שמח על הבר:

בעתו נפתחה באוקטובר 2022 ע"י השף גיא רוזמרין (29) שזכה למנת הפרסום שלו בעונה האחרונה של משחקי השף והיה פיינליסט. הבחור הגיע עם ניסיון רב במטבחים, בין היתר ברוברטה וינצ'י, טאיזו וסנטה קתרינה. המקום הוא בר אוכל וקוקטיילים ורוב מקומות הישיבה שלו הם סביב בר עץ ארוך שיושב על המטבח. אני מאד מחבב מקומות כאלה שמספקים אקשן של עבודת מטבח. רוזמרין ניצח על התזמורת. חילק הוראות, קצץ, תיבל, צילחת ומצא זמן גם להגיש פה ושם מנה או שתיים. המקום המה אדם ובשלב מסוים היה ברור שהעומס על הצוות לא פשוט. הבר היה מלא, המקומות בחוץ היו מלאים כולל 8-10 חבר'ה שחגגו אירוע כלשהו. המוזיקה (בעיקר מזרחית קלאסית) בקעה מהרמקולים. זו מסעדת שוק שמספקת אווירת שוק שמחה לצד האוכל, ודאי בשישי צהריים. מי שמחפש שקט ואינטימיות לא ימצא אותם בבעתו. 


"כל דבר בְּעִתּוֹ מה טוב". ציטוט ממשלי. תכלס תיאור מדויק למה שהמסעדה/בר רוצה לספק. לתת good time לסועדים. אוכל טוב, אלכוהול טוב, אווירה שמחה. קצת אסקפיזם נדרש בימים האלה. 


התפריט. לחם. ים. אדמה. יש קינוח (קולולו). מתבסס כמובן על חומרי הגלם הטריים של השוק. הרבה ירקות ומאכלי ים. קצת בשר. האלכוהול כולל בירות, מבחר קוקטיילים שאחראית עליהם מאיה המר שלהבנתי היא שותפה במקום ובאה עם ניסיון כמיקסולוגית במקומות שונים בתל אביב. יש גם תפריט יין בדף שני שלא צילמתי וכולל יינות ישראליים. קראתי ראיון של רוזמרין בו הוא מציין שתומר אגאי ואסף דוקטור הם השפים שהם מקור ההשראה שלו. זה ניכר בתפריט המקומי, בשימוש בחומרי הגלם ובפשטות היחסית של המנות. אני בעד. 


מבט ראשון לבר. 


מבט מהצד השני בו ישבתי. תצפית טובה במיוחד לשף. אין איפה להתחבא...


אני כל הזמן חשבתי שסידור הפרחים החביב הזה שהוכן ממש עם פתיחת הסרוויס מחייב גם שילוב של גבעולי רוזמרין. אם כבר. 


כמה דקות לתוך הארוחה שלי הגיעו 4 סועדים מבוגרים שישבו ב-4 כיסאות בר מימיני. שניים מהם היו לא אחרים מהוריו הקיבוצניקים של רוזמרין והיה נחמד לראות את האינטראקציה ביניהם. 

הייתה לי התלבטות עם איזו מנת דג להתחיל. קרודו היום, הדג בכבישה קלה או קרפצ'יו הדג. הזמנתי בהמלצת הצוות את הקרודו. סשימי דג ים (בן גוריון) עם ויניגרט תה צמחים. 57 ש"ח. מנת קרודו מוצלחת מאד. דג נהדר. ויניגרט תה הצמחים היה ארומטי, מתקתק ונעים. אולי אפקט מעושן קל היה נותן כאן kick שטיפ-טיפה היה נדרש. הצ'ילי הקצוץ נתן צבע אבל פחות חריפות. מנה מהנה.



קוקטייל הפתיחה שלי. סימפוניה מרירה - ג'ין, גאליאנו, סירופ דבש וציפורן, ליים ומנדרינות. 45 ש"ח. קוקטייל מריר כשמו (וכלבבי), חזק, הדרי וטעים. 


מנה שנייה. קלמרי מדמס - קלמרי מקומי בפלנצ'ה, פול מצרי, טחינה דלילה, תטבילה וביצה חצי קשה. 88 ש"ח. מנה נהדרת. שילובי טעמים מעולים. רוזמרין אמר שהשילוב של פול וטחינה מזכיר לו אומאמי של סויה. לא בטוח בזה אבל זו בהחלט מנה מלאת אומאמי מזרחי-ים תיכוני. תבשיל הפול היה מעולה. התטבילה (הרוטב הצהבהב על בסיס פלפל חריף, שום, מלח ולימון) נתנה קיק מצוין. הקלמרי היה טעים ביותר ועשוי בדיוק במידה. ביצה חצי קשה וטחינה (לא ממש דלילה וטוב שכך) נתנו אקסטרה טעמים. נהניתי מאד.



ככה נראית מסעדת שוק חיפאית מלאה ביום שישי בצהריים. פנאן.


מנה נוספת. טרטר בקר (נתח משתנה. נדמה לי ששייטל), חציל שרוף, איולי שיפקה, שומשום ולחם לנגב. 62 ש"ח. טרטר מצוין. בשר טוב מאד. תיבול מעולה. החציל השרוף היה במינון מצוין ולא השתלט על העסק והשומשום הקלוי נתן יופי של טעמים שדי נדיר למצוא במנות טרטר. איולי השיפקה היה טעים מאד אף הוא (ביום בו אני כותב את הביקורת הזו ישבתי בהדסון לצהריים ובין היתר אכלנו טרטר אמריקן קלאסי. מהטרטר הזה של בעתו נהניתי יותר). מנת בר בשרית מהנה מאד.



ממשיכים לעבוד. הרבה עבודה הייתה לחבר'ה בסרוויס הזה. 


יש קינוח (קולולו). קראתי שרוזמרין מודה שקינוחים זה לא הצד החזק שלו. אם לא היה קינוח כנראה הייתי מזמין את הג'יבנה הצלויה וקונפי הכרישה במקום קינוח. אבל קולולו היה קינוח. בסבוסה די בלי סולת - ויניגרט תפוז, פילה הדרים (נעדר בפועל) ושמנת חמוצה. 32 ש"ח. העוגה הייתה על בסיס יוגורט, הדרים וקמח כמדומני. בטעמים באמת הזכירה בסבוסה. המרקם היה פחות פירורי וקצת יותר דחוס מבסבוסה סולת. צריך בעיניי לעבוד על מרקם נימוח ומתמסר מעט יותר. הטעמים - מצוינים. ויניגרט התפוז היה מוצלח מאד אף הוא. קינוח קטן וחמוד שסגר ארוחה טובה ומהנה.



הארוחה הזו בבעתו עלתה 280 ש"ח. על כוס יין לבן ששתיתי בחלקה שני של הארוחה (שחיכיתי לה המון המון זמן עד שהוגשה - בגלל עומס העבודה) לא חוייבתי בסוף. נהניתי מאד. מקומות כאלה שמשלבים אוכל טוב, אלכוהול טוב, מטבח פתוח ואווירה כיפית, שמחה ולא פורמלית הם תמיד כיפיים. ברוב המקומות מהסוג הזה (ברי אוכל בשווקים) מעגלים לעתים פינות ופחות שמים דגש על איכות חומרי הגלם ועל איכות הביצועים. בבעתו האווירה והכיף לא באים על חשבון האיכות. שרק ימשיכו כך.


אלה היו יומיים מהנים מאד בשוק תלפיות בחיפה. מתחם ששווה לחלוטין את מעמדו העולה בקולינריה הישראלית ויש לי הרגשה שהוא רק ימשיך ויתחזק. סעו לחיפה לעשות שוק בתלפיות. ההנאה מובטחת.