יום חמישי, 11 באוגוסט 2022

אסייתיות לוהטות לצהרי קיץ תל אביבי: טופולופומפו, a, טאיזו, פופ אנד פופ ושוב טופולופומפו

יש כידוע המון מסעדות אסייתיות בארצנו ובפרט בתל אביב. מכל הסוגים, המינים והלאומים בדרום מזרח אסיה. אותנטיות? בדרך כלל ממש לא. איכותיות? במקרים בודדים בלבד. בפוסט הזה, במהלך כחודש וחצי, חזרתי לארבע מסעדות אסייתיות שלפחות על הנייר ועל פי הלוקיישן שלהן הן כנראה הארבע המושקעות (מתוקף השקעת ההון בפתיחתן ובעיצובן - לאו דווקא מבחינת האוכל) והמפונפנות ביותר בעיר. הראשונה בתור הייתה טופולופומפו היקרה של אבי קונפורטי, שחזרה לפעול אחרי השבתת קורונה ארוכה מאד רק בסוף נובמבר 2021 וחזרה להציע גם ארוחות צהריים בחודשים האחרונים. השנייה הייתה a היוקרתית והמדוברת של יובל בן נריה אליה חזרתי לעסקית צהריים בפעם השנייה. אחריה חזרתי גם לעסקית צהריים בטאיזו הוותיקה של אותו בן נריה. ממנה המשכתי לעסקית צהריים בפופ אנד פופ של שחף שבתאי, שבכל הקשור לאיכות האוכל היא אולי לא ברת השוואה ל-3 קודמותיה (לפחות לטעמי), אבל בכל הקשור להשקעה של מיליונים וללוקיישן היוקרתי היא בהחלט מתאימה לקטגוריה. ל-closer חזרתי שוב לטופולופומפו. בכולן ישבתי ל"עסקיות" צהריים, התמקדתי במנות בשריות והזמנתי גם קינוחים כך שיהיה איזשהו מדד להשוואה. 


טופולופומפו של אבי קונפורטי - חזרה למטבח האש של קונפורטי, 28 ביוני:

טופולופומפו האסייתית של אבי קונפורטי נפתחה אי שם בסוף 2013 כאחות הצעירה והיוקרתית של צפרה ז"ל. ישבתי בה כמה וכמה וכמה פעמים, בעיקר לעסקיות צהריים. לשף ולמסעדותיו יש reputation שלילי למדי בגלל שלל כותרות במשך השנים על מנגנון ל"שיווק" ול"דחיפת" מנות שייקרו את הארוחה לסועדים, על תביעה ייצוגית בצפרה, על יוקר המנות וכו'. את אלה נדמה שקונפורטי עבר בשלום, כי למרות התדמית של הילד הרע והמלא מעצמו, גם צפרה וגם טופולופומפו המו סועדים, ובעיניי בכל ארוחותיי בהן האוכל היה מצוין, גם אם יקר. מתישהו בזמן הקורונה טופולופומפו סגרה את שעריה כמו מסעדות רבות אחרות אבל לקח לה המון זמן לחזור - רק בנובמבר 2021. זה היה מעט אחרי הודעת הסגירה המפתיעה של צפרה האחות הבכורה, בשל מצוקת כוח אדם כך נטען. בינואר 2022 התווספה עוד שערוריה על שמו של קונפורטי אז דווח שהוא נתפס במצלמות האבטחה של מסעדת a, של הקולגה/נמסיס בן נריה, כשהוא משחית אלמנטים בשירותי המסעדה. איכשהו זה גם הוחלק בסופו של דבר. 

להערכתי הפעם האחרונה שישבתי במסעדה הייתה אי שם ב-2019, אז חזרתי כעת מתוך סקרנות לבדוק שוב את העסק בציפייה למצוא רמה גבוהה כמו בעבר. הגעתי בלי הזמנה מראש למסעדה שיושבת לא מאד רחוק מהמשרד שלי בשד' יהודית. ישבתי בשולחן המשותף המרכזי בלב המסעדה שלא הייתה מלאה והומה כמו בעבר. להערכתי זה נבע גם בשל העובדה שלא ממש פורסם שהם נפתחו מחדש לסרוויס צהריים.


תפריט המסעדה. יקר כאן. זה לא חדש. אם בעבר הייתה עסקית צהריים של ממש, כעת יש פשוט 15% הנחה על תפריט הערב. יותר טוב מכלום. לא השוויתי מחירי מנות למה שהיה בשנים קודמות. אני יכול להניח שהכל התייקר בכמה וכמה אחוזים.



התחלתי עם "צלחת קטנה" של לחמניה אסייתית מאודה. צ’אר סו: ברביקיו פורק, הויסין שזיפים, ביצה, מלפפון, בצלים, כוסברה וצ’ילי כבוש. 66 ש"ח. בהחלט יקר מאד לבאן לא גדול אבל לפחות גם טעים. באן עשוי כמו שצריך, בשר עסיסי וטעים מאד ושאר מרכיבים מחמיאים בלי חנופה יתרה (דהיינו מתיקות יתר כנהוג במסעדות אסייתיות רבות במחוזותינו). באן פינוק אבל אני לא סגור שהוא שווה את מחירו, גם אחרי 15% הנחת צהריים.



למנה העיקרית בחרתי בעוד מנה בשרית. באלי ביף: שורט ריב פרוס ומעושן, ראנדאנג אגוזי קוקוס וסאנת אורז אינדונזית. 176 ש"ח. מחיר יקר מאד מאד למנה טעימה מאד נוספת. זו הנחמה. זו מנה שלמיטב זכרוני אכלתי כאן בעבר ונדמה לי שאז היא הייתה מושלמת. הפעם לא. הבקר כאן היה מעושן קלות ומלא טעם, בשר פלייקי ומתפרק שקיבל צריבה בגריל שסיפקה לו גם מעטה קריספי, אבל הצריבה הייתה חזקה מדי לטעמי והקריספיות הייתה מעט מוגזמת מה שפגם קצת בתוצאה הסופית. הרוטב על בסיס קרם קוקוס מעושן פיקנטי-מתקתק היה נהדר. העסק כרגיל אצל קונפורטי בכל מה שקשור לזיקוק טעמים הוא מצוין. לעניות דעתי האיש ייצר ומייצר את הרטבים האסייתיים הכי טובים בארצנו. כאלה שרוצים ללקק אחריהם את הצלחת. בזה הוא תמיד היה טוב בעיניי מבן נריה וטאיזו. הסטיקי רייס שמגיע בצד היה טעים ושימש היטב לניצול הרוטב. מה שנותר טרפתי בכף.  




תפריט הקינוחים. עליו אין 15% הנחה בצהריים. כמו שאפשר להבחין - העסק המתוק כאן אף הוא יקר במיוחד. לפחות על פי הזכור לי הקינוחים בטופולופומפו תמיד היו מושקעים ומשובחים ולכן השקעתי גם בקינוח בארוחה הזו. 


זה הקינוח העונה לשם "צ'ארלי באקט" (ע"ש הדמות בצ'ארלי בממלכת השוקולד). שוקולד גואנחה, ברולה סוכר ארנגה עם דברים שעושים שמח בפה. 68 ש"ח. המון. אבל קינוח יוצא מן הכלל. קינוח מושקע במיוחד, מרובה מרקמים בשלל טכניקות והעיקר - טעים ביותר. כל האלמנטים - מגלידת הקרמל, טוויל הקקאו ועוד אלמנטים שוקולדיים, הברולה, האגוזים ושאר המרכיבים - היו עשויים למופת. בלי שום עודפי מתיקות ובטכניקה מושלמת. אם נאלצים לשלם על קינוח כמעט 70 ש"ח אז לפחות שיהיה כזה.




שמחתי לחזור לטופולופומפו לצהריים. איך לסכם? יקר להחריד וטעים להפליא. הארוחה הזו עלתה לי כ-274 ש"ח. המון. זה ודאי יותר יקר מהעסקיות היקרות שהיו שם לפני עידן הקורונה. מצד שני, היום כשכמעט כל מקום סטנדרטי הוא יקר, המחירים של טופולופומפו פתאום לא נראים חריגים עד כדי כך. תכף אחזור לכאן.


a של יובל בן נריה - עסקית צהריים על הבר, 5 ביולי:

הררי כתבות, ביקורות מטעם ולא מטעם ואינסוף מילים ותיאורים נשפכו כבר על a. גם אני לא טמנתי את ידי בצלחת וחפרתי כאן בבלוג. בכל אופן הנה חזרתי לצורך פוסט זה לארוחה שלישית ב-a. פעם שנייה לארוחת צהריים. הראשונה הייתה בפברואר ואז לא הייתה ממש עסקית צהריים. כעת הייתה אופציה חדשה לעסקית של ממש, לצד תפריט צהריים רגיל כמו שהיה בפברואר. הגעתי ספונטנית בלי הזמנה. בצהרי אמצע שבוע נראה שאין שום בעיה למצוא כאן מקום גם בלי הזמנה מראש. היה שפע של מקום, במיוחד על הבר כמו שאפשר להבחין בתמונה. 


זה תפריט העסקיות. מנה ראשונה ועיקרית לבחירה במחיר העיקרית. תפריט מצומצם. לטעמי מצומצם מדי. אבל מי שרוצה גיוון יכול לבחור מנות מתפריט הצהריים המורחב יותר (שלא צילמתי) שכאמור אינו חלק מהעסקיות. 


לפני המנה הראשונה קיבלתי מנת "לחם" כנשנוש פתיחה חביב על חשבון הבית: אותו קרקר של כוסמת מותססת עם קציפת מיסו, שמנת ודלעת שאכלתי גם בפברואר. הצילום נמחק בנסיבות טראגיות. 

למנה ראשונה הזמנתי טאטאקי שייטל: שייטל הולשטיין מרמת דויד מיושן בקוג'י, גארום טלה, גלייז אגסים שחורים, פונזו, צנובר מקורמל, קרם וואסאבי, אורז סושי פריך. מנה זהה אכלתי גם בצהריים בפברואר. אז היא עלתה 88 ש"ח. הפעם היא חלק מהעסקית. הכמות להערכתי קטנה יותר בהשוואה למנה מפברואר וזה כמובן הגיוני לגמרי. הטעמים - זהים. איכות בשר מצוינת ומענגת אבל עדיין נותרה נטיית היתר לטעמים מתקתקים ברטבים, כשהאלמנטים הפיקנטיים לא מספיק מאזנים אותם לטעמי. עדיין מנה טובה ומהנה.



לפני העיקרית קיבלתי ביס נוסף על חשבון הבית. מחווה נאה של מנת סלמון (או פורל) באש, ברוטב XO, אצות קומבו, בצל ירוק, אורז סושי קריספי, שמן צ'ילי. מנה שבתפריט הרגיל עלתה 24 ש"ח ליחידה. לא יודע אם הגודל זהה לביס שאני קיבלתי. בכל אופן זה היה טעים ועשוי היטב. אומאמי מתקתק-מלוח מעט. גם כאן אפשר לטעמי לחזק את הפיקנטיות. ביס חמוד.


המנה העיקרית שבחרתי בה היא המבאגו: קציצת נתח אנטריקוט מיושן, גלייז אגסים. בעצם סוג של המבורגר בלי לחמניה. גם בלי תוספת. העלות היא 108 ש"ח. כשחושבים על בורגר במחיר הזה ובלי תוספת זה המון, אבל כשעושים חישוב יחד עם המנה הראשונה זה לא נורא. היות והאדם הסביר רוצה לצאת שבע מעסקית צהריים הוא נדרש להזמין גם תוספת. אני הזמנתי תוספת של גראטן תפוח אדמה בעלות של 28 ש"ח. הקציצה עצמה הייתה מצוינת. בשר מאיכות טובה מאד. מידת העשייה הייתה טובה. הבעיה כאן היא אותו גלייז אגסים מתקתק שפגשנו במנת השייטל. אפשר וצריך למצוא גלייז אחר לטובת המנה הזו למען סועדי העסקית שמתחשק להם כמוני לאכול את מנות הבשר ורוצים גיוון. אולי איזשהו דמיגלאס אסייתי בשרי מעושן/מותסס היה משדרג את המנה. לפגוש את אותו רוטב בשתי מנות זה קצת משעמם וחסר מעוף. 


זה הגראטן שהזמנתי בנוסף כדי לשבוע. גראטן תפו"א מזן באטר, חמאה חומה קוג'י, בוניטו. 28 ש"ח כאמור. ניסיון לייצר גראטן אסייתי. עסק טעים אם כי את האלמנטים האסייתיים האקזוטיים של הקוג'י והבוניטו לא מספיק הרגשתי. גם את החמאה החומה. זה יותר הרגיש כמו שמנת מתוקה או באטר מילק. 


קינוחים. פה ושם שינויים מהתפריטים ב-2 הארוחות הקודמות. את הגבינה והאננס והשוקולד קראנץ' אכלתי. את הדלעת מיסו והלחם גבינה ויין לא רציתי כי הם נראו לי כבדים יחסית. קופסת הממתקים היא יותר מדי. לכן - מסקרפונה דבש שחור נבחר.


מסקרפונה דבש שחור: מסקרפונה, וניל, דבש שחור, שוקולד לבן מקורמל, קראמבל חמאה חומה. 56 ש"ח. קינוח שבאופן מפתיע מזכיר מאד בנראות שלו קינוח שהיה ביאקימונו רוטשילד ז"ל (טרופיקארו קויישי - חלוקי נחל משוקולד לבן במילוי מוס מנגו, אננס ופסיפלורה על קרמבל שקדים). גם כאן יש חלוקי נחל שעשויים משוקולד לבן מקורמל במילוי וניל מסקרפונה ודבש שחור. הקינוח ביאקימונו בזמנו היה מוצלח בגלל חמצמצות המילוי. כאן הקינוח היה מאכזב בגלל שכל האלמנטים בו היו מתוקים. מתוק על מתוק על מתוק. גם מעטפת השוקולד הלבן שהייתה מעט עבה מדי הייתה מתוקה, גם המילוי סבל ממתיקות יתר וגם הקראמבל היה מתוק מדי והחמאה החומה שבו לא מספיק הורגשה לטעמי. היה צריך כאן אלמנט שישבור את המתיקות. משהו מלוח (נאמר בקראמבל) או חמצמץ (במילוי). עוד בעיה - העסק כולו היה גם יבש וצחיח למדי. אם המילוי היה קרמי/נוזלי ומתפצח זה היה עוזר. בקיצור - זה הקינוח החלש ביותר שטעמתי עד היום מבית היוצר המתוק של בן נריה ושות' עוד מימי אנה שפירו בטאיזו ועד עצם היום הזה תחת ידיה המוכשרות של גילי מילר.




הארוחה כולל הקינוח עלתה 192 ש"ח. לא נעים. לא נורא. השירות היה טוב. יש ב-a המון כוונות טובות ורצון לרצות את הסועד, אבל גם בארוחה הזו ב-a העסק רחוק היה מלהיות מושלם. מתקתקות יתר וקינוח בינוני לצד בשרים מעולים וחומרי גלם משובחים. נכון ליולי 2022 a עדיין לא מממשת את הפוטנציאל הגדול שלה, לפחות לטעמי. ובכל זאת די ברור לי שאחזור לעסקית נוספת מתישהו בעוד כמה חודשים. גם כך אין שפע של עסקיות מפנקות ואיכותיות בקרבת המשרד שלי, וב-a גם אם לא מושלם, עדיין לא רע.


טאיזו של בן נריה - חזרה לעסקית צהריים על הבר, 1 באוגוסט:

טאיזו היא כמובן הצאצאית הבכורה של יובל בן נריה שנפתחה כבר במרץ 2013. ילדה גדולה. כמו a וטופולופומפו גם עליה נשפכו עשרות מיליונים בבנייה ובעיצוב. למיטב זכרוני ישבתי בה לאחרונה מתישהו בסוף 2020 או בתחילת 2021 אחרי סגרי הקורונה אבל לא הרחבתי על הארוחה הזו כאן. חזרתי לעסקית בלי הזמנה מראש. בדומה לטופולופומפו החלל היה פחות מאוכלס ממה שהורגלתי אליו בעסקיות צהריים קודמות והיה יחסית שפע של מקום. כאן עדיין סורקים תפריטים ומציעים עסקיות צהריים כבעבר (לא השוויתי מחירים. אני מניח שהכל התייקר כמו בכל מקום). 




תפריט הצהריים כולל עסקית של ראשונה ועיקרית במחיר העיקרית. יש כמה מנות ראשונות בתוספת עלות. יש גם אפשרות להזמין מנות נוספות של Taizu Classics. 

חמוצים לפתיחה. 


למנה הראשונה הפתעתי את עצמי בכך שבחרתי בסלט ירוק: מיקס עלים חרדליים, עשבי תבלין, חמציצים, רוטב ויניגרט תאילנדי, כדורי אררה. לא סגור מה זה כדורי אררה. זה כנראה משהו שעשוי משבבי אורז. אני גם לא זוכר משהו כדורי במנה. אבל מהסלט עצמו דווקא נהניתי. חיפשתי משהו ירוק ורענן והוא עשה את העבודה. סלט די גדול ונדיב, עלים טריים ורעננים, ויניגרט טוב. שום סיכוי שהייתי מזמין אותו בארוחת ערב אבל כמנה ראשונה קיצית ובריאה בעסקית הוא בא לי טוב. (בערב עלותו אגב היא 60 ש"ח. אם זה כמו הסלט שקיבלתי אז זה ודאי לא שווה את העלות הזו).


לעיקרית הזמנתי מנה בשרית: סינטה של פרה מבכירה, צ'ילי קשמירי, פטריות ירדן, בצל ירוק, ג'ינג'ר, סויה מתוקה. מנה שעולה 158 ש"ח וקובעת את מחיר העסקית. כשאכלתי אותה נזכרתי שטעמתי אותה כאן בעבר ולא התרשמתי במיוחד. הפעם היא הייתה אף בינונית יותר. היא הגיעה לצד אורז קוקוס אבל המנה הייתה יבשה ונטולת רוטב. אם מגישים אורז לצד מנה עיקרית רצוי בעיניי שהעיקרית תכלול איזשהו משהו שילחלח את האורז. אחרת העסק יבש. שאלתי אם אפשר לקבל איזשהו רוטב ומשום מה הגיש לי הברמן 2 רטבים קרים (ויניגרט כלשהו ורוטב צ'ילי כלשהו) שאולי מתאימים כמטבל לירקות, סלט או טמפורה אבל פחות למנה חמה בשרית עם אורז. כשהוא ניגש ושאל אם הרטבים מתאימים אמרתי שלא ורק אז הוא הציע להביא לי עוד מרוטב הסויה המתוקה שאמור ללוות את הסינטה. אם זו הייתה אפשרות מהתחלה - מדוע לא להציע זאת מראש? לא ברור. בכל אופן - כבר כמעט סיימתי את המנה ולכן ויתרתי. החלק הטוב במנה היה הסינטה שהייתה מאיכות טובה אם כי גם היא לא משהו יוצא דופן. שאר הירקות והתיבול פשוט סתמיים. הצ'ילי הקשמירי היבש שמספק מן הסתם טעם מוגש כאן על הצלחת אבל הוא אלמנט לא אכיל ויש הרבה ממנו. ראו את הצלוחית בצילום השלישי. בקיצור - מנה לא משהו, ודאי לא בסטנדרטים של בן נריה מארוחות קודמות בטאיזו, ב-a, ביא פאן ז"ל וכו'.




הזמנתי גם קינוח. הקינוחים בטאיזו בשנותיה הראשונות תחת הקונדיטורית המוכשרת אנה שפירו (עמיתה ביפו) היו תמיד מהטובים במסעדות ארצנו ולטעמי זהרו תמיד יותר מהמנות האחרות. גם גילי מילר ממשיכה בקו של קינוחים איכותיים (כשחלק מהקינוחים המיתולוגיים כמו כדור המנגו והיער השחור עדיין מוצעים). הפעם הזמנתי קינוח שטרם ניסיתי - פטל סלק: מוס פטל, גנאש שוקולד לבן, קרמו, גלידת סלק. 58 ש"ח. קינוח לא רע אבל לא מצטיין כמו אחרים שאכלתי בטאיזו בעבר. היו כאן אלמנטים טובים מאד כמו גלידת הסלק המיוחדת ומוס הפטל, אבל המעטפת שעטפה את מוס הפטל הייתה עבה מדי, גנאש השוקולד לבן/פטל היה במרקם אלסטי ומסטיקי קמעה והיה מתוק מדי. אולי זו כוונת המשוררת אבל אני לא אהבתי את זה. הספוג האדום והקראמבל לא הוסיפו יותר מדי. ואם כבר פטל - למה לא לפנק בפטל טרי? (בהנחה שזו העונה). בקיצור - זה קינוח קצת יותר מוצלח מההוא מלמעלה שאכלתי ב-a אבל גם זה קינוח טעון שיפור.




טאיזו אף פעם לא הייתה בעיניי המסעדה האסייתית הכי טובה בארץ (וודאי לא המסעדה הטובה ביותר בארץ בכלל כמו שקבעה תחרות פרסי האוכל של טיים אאוט במשך כמה שנים). תמיד חשבתי שהיא מסעדה מושקעת וטובה, לפרקים אפילו טובה מאד, אבל ודאי לא כזו שמצדיקה את הטייטלים ואת ההשתפכויות. טופולופומפו שהרבה פחות מפונקת ומפורגנת ע"י תקשורת האוכל תמיד הייתה טובה ומעניינת יותר מטאיזו (וגם מ-a), וגם הארוחות המתוארות כאן מאששות את דעתי זו. בן נריה זוכה להרבה כבוד מהבראנז'ה (וכנראה שבצדק - האיש הוא ידען, חרוץ, עובד קשה ומוכשר - על זה אין לי עוררין), אבל - קונפורטי המושמץ והפרובוקטור, הוא בעיניי פשוט שף טוב יותר (יסלחו לי מעריצי בן נריה). זה כאמור טעמי האישי. 

בכל אופן, באשר לטאיזו, אני מקווה שהארוחה הלא מספקת הזו לא מעידה על ירידה משמעותית באיכותה בעקבות פתיחתה של a ותשומת הלב המרובה שבן נריה צריך מטבע הדברים להקדיש אליה. זו הייתה הארוחה הבינונית ביותר שאכלתי בטאיזו וזו ודאי לא ארוחה שעושה לי חשק לחזור בקרוב.



פופ אנד פופ של שחף שבתאי - עסקית צהריים שנייה במגדל השן של האחים חג'ג', 3 באוגוסט:

רק לצורך הפוסט הזה הרהבתי עוז לחזור גם לפופ אנד פופ. הייתי שם פעם אחת ביוני 2021 גם אז בצהריים ולא התרשמתי במיוחד מהאוכל (בניטן תאי של אותו שף, בכל ארוחותיי שם, נהניתי יותר) וודאי לא מהחלל ומהעיצוב שהם רחוקים מטעמי. אז לא היו ממש עסקיות, אלא תפריט מצומצם יחסית לערב. כעת יש גם אופציה לעסקית מן המניין. הגעתי בלי הזמנה מראש למסעדה שיותר ממחציתה הייתה ריקה.



תפריט הצהריים. מנה ראשונה לבחירה ומנה עיקרית עליה משלמים. יש גם אופציה להזמין "מנות דגל" בתוספת, בדומה לטאיזו. 




המנה הראשונה שבחרתי בה הייתה פודונג דים סאם. דים סאם במילוי סינטה, קינמון מעושן, קוקוס, קארי אדום, בזיליקום. הכיסונים עצמם היו לא רעים. המילוי - בקר. להגיד שיכולתי לדעת שזו סינטה? לא באמת. מילוי סביר. הרוטב - מתקתק מדי. מתחנף מדי. גם בניטן תאי בשעתו האוכל והרטבים נטו להיות מעט מתחנפים לחך הישראלי אבל הם היו עמוקים וחזקים יותר בטעמים. כאן אני מרגיש שהעסק יותר מחופף. 



לעיקרית בחרתי במנת צ'אנטבון לאמב: טלה, מקדמיה, כורכום טרי, לאקסה, כוסברה, לחם טאבון. 110 ש"ח שקבעו את מחיר העסקית. לא נורא אם מחשבים גם את המנה הראשונה. הטלה היה רך אבל אכלתי טעימים ממנו. הרוטב גם כאן נטה למתקתקות. זו מנה עיקרית שכוללת בעיקר בשר ורוטב ולא הרבה מעבר לזה. הלחם בצד טעים ומשמש היטב לספיגת הרוטב, אבל להגיש אותו כתוספת של המנה העיקרית זה בעיניי לא רציני. קחו עוד כמה שקלים ותנו תוספת של ירקות, אטריות, אורז או משהו שיוציא אותי כסועד שבע. 



קינוח. קרם ברולה תירס, פופקורן מקורמל, קראמבל תירס, קרם חלב קורנפלקס. 58 ש"ח. קינוח שנשמע מבטיח אבל לא מספיק מקיים. אכלתי לא מזמן בוינונה פוראבר פנקוטה תירס מעולה. כאן כל האלמנטים מתוקים מדי והעסק יבש. יש כאן המון קראמבל במרקם חולי שהוא יבש לגמרי (בדומה לקראמבל ב-a מלמעלה). הברולה עצמו עשוי היטב אבל מתוק מדי. הכי נהניתי מהפופקורן המקורמל. צריך להוריד מתיקות, להוריד חצי מכמות הקראמבל ולהוסיף איזשהו קרם במרקם נוזלי יותר מקרם החלב קורנפלקס שילחלח את הצחיחות. קינוח בינוני.




הארוחה כולה עלתה 168 ש"ח. יחסית לאחיותיה לז'אנר מלמעלה המחיר סביר. האוכל בפופ אנד פופ באופן מובהק ודאי לא מתקרב ברמתו (ולהערכתי גם לא מתיימר להתקרב) ל-a, טאיזו או טופולופומפו. כאמור גם ניטן תאי של אותו שף הייתה בעיניי מוצלחת יותר. פופ אנד פופ תמשיך ככל הנראה להיות מסעדת שופוני לחבר'ה שבאים להעלות תמונות של העיצוב והחלל המפונפן לאינסטגרם או לעובדי המגדלים שלא בא להם לצאת החוצה או להזמין טייק אוויי. קולינרית אני מיציתי את המקום.


התחלתי בטופולופומפו ולכן אקנח בה.

טופולופומפו - ארוחת צהריים נוספת, 10 באוגוסט:

שוב יצאתי מהמשרד, חציתי את גשר יהודית ואת רחוב יגאל אלון ונכנסתי לטופולופומפו בלי הזמנה מראש כמובן. הפעם היה מלא כמעט לגמרי. 



מנה ראשונה. כיסון ארבע עונות: כיסון בקר וטלה (שפונדרה), רסק שומשום אדום ותבלינים חמים מיונאן. 42 ש"ח לכיסון אחד קטן למדי, לפני הנחת הצהריים. העסק טעים ועשוי היטב. כיסון מקצועי עשוי לעילא. מילוי בשרי טעים ומתובל מצוין. רוטב - כרגיל טוב מאד - עז טעם ופיקנטי. האם זה מצדיק את העלות? לא בטוח. 



מנה עיקרית. קארי מורג מאקני: עוף בקארי תבלינים מעודן וגולב ג'אמן יבש. בצד - אורז ומעין לחמניה/סופגניית תבלינים אסייתית מטוגנת. 126 ש"ח. המון כסף למנת עוף טעימה ככל שתהיה, גם אחרי שמחשבים 15% הנחת צהריים. לפחות העסק הוא ללא רבב. הגשה יפה ומגרה של הקארי, תיבול עמוק ומלא טעם. גם בקארי תבלינים "מעודן" יש כאן עושר טעמים רב יותר למשל מהרטבים המתקתקים והחדגוניים שקיבלתי בפופ אנד פופ.





וקינוח. שוקולד נוזלי מסומטרה, רסק אגוזי לוז קמירי (למה לא לקרוא לזה קרם? רסק נשמע רע) וגלידת קרמל סוכר ארנגה. 64 ש"ח. כל השמות המפוצצים שזורקים בתפריט של טופולופומפו משעשעים אותי. כאילו הסועד יודע מה זה סוכר ארנגה, אגוז לוז קמירי (אולי אמור להיות קשמירי?) או מה ההבדל בין שוקולד מסומטרה לשוקולד מבלגיה. זה נועד לעשות רושם ותו לא. שיהיה. בכל אופן מדובר בקינוח קטן, מושקע ויפה. הוא פחות מוצלח מאחיו השוקולדי מלמעלה אבל עדיין קינוח משובח. שוקולדי ועשיר. זו למעשה עוגת שוקולד חמה עם תווך מעט נוזלי (יכול להיות נוזלי יותר), גלידת קרמל מוצלחת (יכולה להיות מקורמלת יותר) וקרם אגוזי לוז טעים. כמו בקינוח הקודם, גם כאן הטעמים מדויקים בלי שום מתיקות עודפת. לטעמי הוא בהחלט מתומחר בהפרזה ביחס לגודלו ולאלמנטים שבו.




הארוחה הזו בטופולופומפו עלתה 207 ש"ח אחרי הנחות הצהריים. אם הייתי עשיר כנראה שהייתי יושב בטופולופומפו פעמיים בחודש. לעת עתה מיציתי. 


חמש ארוחות צהריים. ארבע מסעדות שף אסייתיות.
איך אסכם? עסקי אסיה במסעדות השף בז'אנר בתל אביב ידעו עידנים טובים יותר מאלה. על סמך חמש הארוחות הללו הסחורה לא מיטבית. או שהם טובים מאד אבל יקרים מדי לצהריים כמו בטופולופומפו שמציעה 15% הנחה על תפריט הערב, או שהם יקרים ויכולים להיות טובים יותר (עם פוטנציאל השתפרות) כמו ב-a שמציעה כעת גם תפריט צהריים מצומצם, או שהם בירידת איכות יחסית כמו בטאיזו, או שהם סתם בינוניים כמו בפופ אנד פופ. אני כבר לא יודע מה עדיף - לשלם מחיר מופקע בצהריים ולאכול ממש טוב או לשלם מחיר סביר אבל להסתפק בתפריט מצומצם ודל יחסית. כנראה שבמסעדות השף המושקעות אין אפשרות לגם וגם בימינו אלה. בקיצור - תיפתח קאב קם שוב לצהריים לאלתר.