פוסט ראשון בעידן הסלולרי החדש שלי - Galaxi S9. הגיע הזמן למצלמה איכותית באמת אחרי ה-S4 הישן...
רצה הגורל ושתי המסעדות הראשונות שביקרתי בהן בעידן הצילום החדש היו שתי מסעדות כשרות: מודרן הירושלמית ולומינה התל אביבית. במודרן זה היה ביקור ראשון שלי. בלומינה זו פעם שנייה. לאור התנסויות העבר וכאפיקורס אוכל כל, אני לא מוצא בדרך כלל עניין לנסות מסעדות שף כשרות. איכשהו המסעדות הללו תמיד תהיינה פחות איכותיות ממסעדות שף לא כשרות. אני לא חושב שזו מחויב המציאות כי אפשר לייצר אוכל כשר מצוין, אבל בכל הקשור למסעדות שף כשרות, אלה שניסיתי לא סיפקו את הסחורה. פה ושם יצא לי לדגום מסעדות שף כאלה בעסקיות צהריים ותמיד הרגשתי שזה לא זה. אחת מהן, כאמור, הייתה לומינה (אוקטובר 2015) שלאחר פתיחתה סקרן אותי לראות מה מאיר אדוני המוכשר מצליח לנפק מחומרי גלם כשרים (זה היה מאכזב למדי). הפעם הגעתי לשתי המסעדות הכשרות הללו לאחר שתי פגישות עסקיות שהיו לי בקרבתן. מה שנקרא - עסקית על הדרך.
מודרן - מסעדת שף כשרה במוזיאון ישראל בירושלים
פגישת עבודה במשרד האוצר ביום ג' ה-31 ביולי זימנה אותי למודרן. סיימתי את הפגישה בסביבות 12:30 בצהריים וחיפשתי מסעדה קרובה במרחק הליכה (אין הרבה כאלה). מודרן שממוקמת בכניסה למוזיאון ישראל התאימה. המסעדה שנפתחה בשנת 2011 מציעה מטבח ירושלמי עכשווי, יצירתי ובעל אמירה אישית (כך לפי אתר המסעדה). עוד גורס האתר: "המנות במודרן מבוססות על המטבח הירושלמי בן מאת השנים שצמח מחוץ לחומות. השף פירק והרכיב מחדש את המתכונים וייצר מטבח מודרני עם טעמים מקומיים". תודו שזה נשמע מבטיח. שף המסעדה הוא בחור בשם אורן ירושלמי.
מודרן היא לא מסעדה מתוקשרת במיוחד. יש לא מעט מסעדות שמוזכרות לפניה כשמדברים על מסעדות בירושלים, כולל כאלה כשרות. למרות זאת נראה שלפחות ב-Tripadvisor (המאד לא מהימנה) ובאתרים של המלצות על אוכל כשר, היא זוכה לציונים גבוהים ולשבחים.
כשהגעתי למסעדה, בעלת חלל מואר ומרווח מאד (שלטעמי קצת מזכיר חדר אוכל גדול. אישית הייתי מנסה לחלק איכשהו את החלל), היא הייתה די ריקה. גם בהמשך הארוחה היא תיוותר ריקה למדי. אולי 25-30% תפוסה.
בשנת 2017 התחילה המסעדה להציע גם עסקיות צהריים: מנה ראשונה ועיקרית במחיר המנה העיקרית. הארוחה כוללת סלט ירוקים קטן או מרק היום ולימונדה. ניתן להמיר את הסלט/מרק במנה ראשונה אחרת מתוך התפריט הרגיל בתוספת 25 ₪. יש גם אופציות שתייה מוזלות: שליש בירה ב-18 ₪; כוס יין הבית אדום/ לבן ב-15 ₪; שתייה מוגזת ב-9 ₪; שוט ארק שוש ב-15 ₪.
התיישבתי וחיש מהר הונחה כוסית קטנה עם טעימה של "מרק היום": גספצ'ו צונן. הגספצ'ו היה די דליל וחסר עוקץ ולכן החלטתי להזמין מנה ראשונה מהתפריט הרגיל בתוספת 25 ₪ לעסקית.
המנה הראשונה שהזמנתי: טרטר אינטיאס, חציל וטחינה – אינטיאס טרי, בצל, כוסברה, מנגו, צ'ילי וצנובר. על חציל קלוי וקצוץ וטחינה. מנה שבערב עולה 55 ₪. מנה שמצולחתת יפה למדי, אם כי הטחינה וקרם החציל הבהירים היו נראים טוב יותר על צלחת כהה יותר לדעתי. מנה טובה למדי. הדג לא היה שיא האיכות וקצת הועם ע"י הטחינה (הטובה) אבל הסה"כ היה טעים. בשלב די מוקדם של אכילת המנה הזו מיהרו והגישו לי גם את צלחת המנה העיקרית. למישהו כנראה היה עניין להאיץ בי. ביקשתי שימתינו עד שאסיים את הטרטר.
המנה העיקרית שבחרתי. מנה ירושלמית קלאסית שקיוויתי שתקבל כאן טוויסט מודרני. סופריטו ערמונים וארטישוק ירושלמי: תבשיל בקר ירושלמי מסורתי שבילה שעות בתנור יחד עם ארטישוק ירושלמי וערמונים. הטוויסט המודרני בהגשה היה הוספת צ'יפס בטטה דקיק ונבטוטים כלשהם. זו מנה שעולה 84 ₪. לא מחיר נוראי, אבל גם לא זול. זה קיבע את מחיר העסקית על 109 ₪. כל עסקית שעולה על 3 ספרות היא לטעמי עסקית יקרה. המנה לצערי הייתה לא מספיק טובה. הרבה זמן לא אכלתי תבשיל בקר שעבר שעות בישול רבות שהיה כל כך אנמי בטעמיו. חסר כאן עומק גם בטעמי הבשר עצמו ובעיקר ברוטב שהיה אנמי ודליל. הבשר לכשעצמו היה רך ואכן ניכר שעבר שעות בישול רבות. אבל התיבול כאמור היה לוקה בחסר. חבל. בכל זאת אכלתי את המנה עד תום. כשהמלצר שאל איך היה הסופריטו אמרתי שהיה סביר וככה ככה. לא טרחו לקבל ממני פידבק יותר מפורט. אולי סביר זו ביקורת שעוברת אצלם.
בארוחה הקודמת שלי בלומינה היה תפריט אסיה-לטינו עם עסקית שכללה לחם, מנה ראשונה ומנה עיקרית במחיר העיקרית. הפעם התפריט היה מגוון - תפריט ביסטרו מודרני עם נגיעות עולמיות. אירופה. מזרח תיכון. אסיה. די דומה למזללה ז"ל רק בכשר. גם מבנה העסקית השתנה מעט: מקבלים 3 סוגי טאפאסים (בלי אפשרות בחירה): סלט בלאדי, סלט סלקים וקרפצ'יו חציל. לצדם מוגש בייגלה ירושלמי עם זיתים, שמן זית ודואה (תערובת תבלינים מצרית יבשה). בוחרים מנה עיקרית שעלותה קובעת את מחיר העסקית. המחירים נעים בין 113 ₪ (לעסקית של המבורגר האנטריקוט) ל-137 ₪ (לעסקית של סטייק המינוט). יש גם קינוחים עסקיים ב-32 ₪ ואופציה ליין צהריים במחיר של 30 ₪. עניין מבורך לכשעצמו.
ההתחלה הייתה מצוינת. 3 הטאפאסים לא נשמעים מלהיבים על נייר. קרפצ'יו חציל קלוי, סלט ירקות בלאדי וסלט סלק נשמעים כמו שיא הבנאליה, ובייגלה זה בייגלה. אבל הביצועים היו מעולים. למעט סלט הירקות שהיה אכן די בנאלי שאר המנות היו טובות מאד.
הבייגלה הירושלמי. בערב הוא עולה 27 ₪ והוא מוגש גם עם מסבחת עדשים. הבייגלה היה עונג. אחד הכי טובים שאפשר למצוא היום בארצנו. אוורירי במיוחד וטעים לאללה.
הסלט הבלאדי: הכיל ירקות סלט שונים: עגבנייה, בייבי מלפפון, צנונית, קולורבי, נענע. כולם איכותיים וטריים מאד (יש ספק ירקות טוב למסעדה. זה בטוח). החיתוך היה די גס והתיבול הכי פשוט - של שמן זית ולימון. טעים אבל שגרתי.
סלט הסלק. מכיל סלקים מסולסלים, חמוציות זרש, משמש אוזבקי, אגוזי מלך, ג'ינג'ר, קינואה שחורה וויניגרט עוקצני. בויניגרט העוקצני החך שלי חש בנוכחות של יוזו. בערב יש סלט כזה שמכיל גם קוביות סשימי טונה אדומה ועולה 75 ₪ (או 95 ₪ לגרסה מוגדלת כנראה). הסלט היה מעולה. טריות, מרקמים, עוקצנות וטעם מצוין. הפתעה טובה מאד.
קרפצ'יו החציל: קרפצ'יו של חציל בלאדי, סילאן, טחינה גולמית, שמן מי ורדים, פיסטוקים, טימין ואבקת שמן זית. בערב מנה ראשונה מוגדלת כזו עולה לא פחות מ-75 ₪. מנת חציל מצוינת. יפה לעין וערבה לחך.
ההתחלה אם כך הייתה מבטיחה מאד.
במנות העיקריות המבחר לא מלהיב לטעמי: המבורגר, קבב, חזה עוף, בר ים בקארי אדום או לברק. היות ולא התחשק לי דג, לא חזה עוף (ב-113 ₪) ולא המבורגר (ב-113 ₪) הלכתי על הקבב.
קבב איסטנבול: קבב טלה, קרם חציל לבן, סלט טבולה ולימונים כבושים, ירקות גריל וטחינה גולמית. זו מנה שלא מופיעה בתפריט הערב. עלות המנה שקבעה את עלות הארוחה כולה: 127 ₪. יקר. הגיע שיפוד אחד ויחיד של קבב מסוקס ויפה לעין. הוא שכב על מעין פוקצ'ה עליה הונח סלט טבולה, ומסביב - ירקות גריל שרופים וטחינה גולמית. העסק היה טעים. הקבב היה מתובל היטב (טיפה יבש). הירקות, הטבולה והטחינה - איכותיים כולם. אבל בשביל מנה של 127 ₪ אני מצפה ליותר. משהו שיזניק את המנה לגבהים שמאיר אדוני יכול להגיע אליהם. משהו שייצא קצת יותר מהשגרה של "קבב טלה-ירקות גריל וטחינה". הבעיה הכי גדולה הייתה הפוקצ'ה. היא הייתה יבשה לחלוטין, כמעט בלתי ניתנת לחיתוך וללעיסה. מביך. מזל שהמנות הראשונות והבייגלה היו במינון נדיב ולכן יכולתי להשאיר בשקט את הפוקצ'ה הלא אכולה ועדיין לצאת שבע לחלוטין. ציינתי את הכשל של הלחם בפני המלצרית אחרי שסיימתי את המנה. אמרתי שאין לי צורך במשהו חלופי, אבל ציפיתי שמישהו מהאחראים ייגש ויברר קצת יותר לעומק את העניין. אף אחד לא ניגש וחבל. באמת לא ציפיתי לפיצוי, אבל ממסעדה של מאיר אדוני, כשיש אלמנט שלם במנה שהושאר כמעט בשלמותו בצלחת, אני מצפה לקצת יותר התייחסות. אני במקומם הייתי מוותר כאן לגמרי על הפוקצ'ה. גם אם היא הייתה מושלמת זה סתם בצק מיותר (במיוחד אחרי הבייגלה). תנו כמות כפולה של ירקות שרופים וכמות כפולה של סלט טבולה. זה יספיק. (ועוד קצת בשר לא יזיק גם). בשורה התחתונה - מנה לא רעה עם מרכיב אחד גרוע שהעיב על הכלל.
רצה הגורל ושתי המסעדות הראשונות שביקרתי בהן בעידן הצילום החדש היו שתי מסעדות כשרות: מודרן הירושלמית ולומינה התל אביבית. במודרן זה היה ביקור ראשון שלי. בלומינה זו פעם שנייה. לאור התנסויות העבר וכאפיקורס אוכל כל, אני לא מוצא בדרך כלל עניין לנסות מסעדות שף כשרות. איכשהו המסעדות הללו תמיד תהיינה פחות איכותיות ממסעדות שף לא כשרות. אני לא חושב שזו מחויב המציאות כי אפשר לייצר אוכל כשר מצוין, אבל בכל הקשור למסעדות שף כשרות, אלה שניסיתי לא סיפקו את הסחורה. פה ושם יצא לי לדגום מסעדות שף כאלה בעסקיות צהריים ותמיד הרגשתי שזה לא זה. אחת מהן, כאמור, הייתה לומינה (אוקטובר 2015) שלאחר פתיחתה סקרן אותי לראות מה מאיר אדוני המוכשר מצליח לנפק מחומרי גלם כשרים (זה היה מאכזב למדי). הפעם הגעתי לשתי המסעדות הכשרות הללו לאחר שתי פגישות עסקיות שהיו לי בקרבתן. מה שנקרא - עסקית על הדרך.
מודרן - מסעדת שף כשרה במוזיאון ישראל בירושלים
פגישת עבודה במשרד האוצר ביום ג' ה-31 ביולי זימנה אותי למודרן. סיימתי את הפגישה בסביבות 12:30 בצהריים וחיפשתי מסעדה קרובה במרחק הליכה (אין הרבה כאלה). מודרן שממוקמת בכניסה למוזיאון ישראל התאימה. המסעדה שנפתחה בשנת 2011 מציעה מטבח ירושלמי עכשווי, יצירתי ובעל אמירה אישית (כך לפי אתר המסעדה). עוד גורס האתר: "המנות במודרן מבוססות על המטבח הירושלמי בן מאת השנים שצמח מחוץ לחומות. השף פירק והרכיב מחדש את המתכונים וייצר מטבח מודרני עם טעמים מקומיים". תודו שזה נשמע מבטיח. שף המסעדה הוא בחור בשם אורן ירושלמי.
מודרן היא לא מסעדה מתוקשרת במיוחד. יש לא מעט מסעדות שמוזכרות לפניה כשמדברים על מסעדות בירושלים, כולל כאלה כשרות. למרות זאת נראה שלפחות ב-Tripadvisor (המאד לא מהימנה) ובאתרים של המלצות על אוכל כשר, היא זוכה לציונים גבוהים ולשבחים.
כשהגעתי למסעדה, בעלת חלל מואר ומרווח מאד (שלטעמי קצת מזכיר חדר אוכל גדול. אישית הייתי מנסה לחלק איכשהו את החלל), היא הייתה די ריקה. גם בהמשך הארוחה היא תיוותר ריקה למדי. אולי 25-30% תפוסה.
בשנת 2017 התחילה המסעדה להציע גם עסקיות צהריים: מנה ראשונה ועיקרית במחיר המנה העיקרית. הארוחה כוללת סלט ירוקים קטן או מרק היום ולימונדה. ניתן להמיר את הסלט/מרק במנה ראשונה אחרת מתוך התפריט הרגיל בתוספת 25 ₪. יש גם אופציות שתייה מוזלות: שליש בירה ב-18 ₪; כוס יין הבית אדום/ לבן ב-15 ₪; שתייה מוגזת ב-9 ₪; שוט ארק שוש ב-15 ₪.
התיישבתי וחיש מהר הונחה כוסית קטנה עם טעימה של "מרק היום": גספצ'ו צונן. הגספצ'ו היה די דליל וחסר עוקץ ולכן החלטתי להזמין מנה ראשונה מהתפריט הרגיל בתוספת 25 ₪ לעסקית.
המנה הראשונה שהזמנתי: טרטר אינטיאס, חציל וטחינה – אינטיאס טרי, בצל, כוסברה, מנגו, צ'ילי וצנובר. על חציל קלוי וקצוץ וטחינה. מנה שבערב עולה 55 ₪. מנה שמצולחתת יפה למדי, אם כי הטחינה וקרם החציל הבהירים היו נראים טוב יותר על צלחת כהה יותר לדעתי. מנה טובה למדי. הדג לא היה שיא האיכות וקצת הועם ע"י הטחינה (הטובה) אבל הסה"כ היה טעים. בשלב די מוקדם של אכילת המנה הזו מיהרו והגישו לי גם את צלחת המנה העיקרית. למישהו כנראה היה עניין להאיץ בי. ביקשתי שימתינו עד שאסיים את הטרטר.
המנה העיקרית שבחרתי. מנה ירושלמית קלאסית שקיוויתי שתקבל כאן טוויסט מודרני. סופריטו ערמונים וארטישוק ירושלמי: תבשיל בקר ירושלמי מסורתי שבילה שעות בתנור יחד עם ארטישוק ירושלמי וערמונים. הטוויסט המודרני בהגשה היה הוספת צ'יפס בטטה דקיק ונבטוטים כלשהם. זו מנה שעולה 84 ₪. לא מחיר נוראי, אבל גם לא זול. זה קיבע את מחיר העסקית על 109 ₪. כל עסקית שעולה על 3 ספרות היא לטעמי עסקית יקרה. המנה לצערי הייתה לא מספיק טובה. הרבה זמן לא אכלתי תבשיל בקר שעבר שעות בישול רבות שהיה כל כך אנמי בטעמיו. חסר כאן עומק גם בטעמי הבשר עצמו ובעיקר ברוטב שהיה אנמי ודליל. הבשר לכשעצמו היה רך ואכן ניכר שעבר שעות בישול רבות. אבל התיבול כאמור היה לוקה בחסר. חבל. בכל זאת אכלתי את המנה עד תום. כשהמלצר שאל איך היה הסופריטו אמרתי שהיה סביר וככה ככה. לא טרחו לקבל ממני פידבק יותר מפורט. אולי סביר זו ביקורת שעוברת אצלם.
יצאתי ממודרן בתחושה די עגמומית של בינוניות. מסעדה עם לוקיישן ייחודי שאני מניח שיש לה הרבה כוונות טובות ליצור מסעדת שף כשרה מודרנית ואיכותית, אבל בפועל, על סמך הארוחה שלי והריקנות היחסית של המקום, משהו לא עובד מספיק טוב. התמורה לכסף כאן לא הייתה מספיק טובה ולא הצלחתי להבחין ביצירתיות מיוחדת או באמירה אישית של שף ככתוב באתר המסעדה. בפגישה העסקית הבאה בירושלים אתמקד כנראה במסעדות פחות יומרניות או אחפש מסעדה לא כשרה (מההיצע הלא רב שיש).
אם למודרן הגעתי ללא ציפיות, הרי שללומינה, הכשרה הבשרית של מאיר אדוני, הגעתי עם ציפיות גבוהות (על אף הארוחה המאכזבת שאכלתי בה ב-2015). גם אם מדובר במסעדה כשרה, משף עם מוניטין ויכולות מוכחות כמו אדוני, אני תמיד מצפה להרבה. הגעתי ללומינה יום אחרי הארוחה במודרן, אחרי פגישה עסקית לא רחוק. במקום לקפוץ לעסקית בשילה החלטתי לקפוץ ללומינה, במלון קרטון בת"א, ולראות אם משהו השתנה. (אם בלוסקיי, הכשרה השנייה של אדוני בקרלטון הייתה פתוחה בצהריים סביר להניח שהייתי מנסה אותה).
לומינה - הכשרה הבשרית של מאיר אדוני
יום ד' 13:30. נכנסתי למסעדה כמעט ריקה. בהמשך יתמלא קצת יותר. המארחת בכניסה שאמרתי לה שלא הזמנתי מקום אמרה ש"היום יש לי מזל ושיש שולחן פנוי". נו שוין. מאיר אדוני עצמו נצפה משוטט בבגדי casual ודאג כנראה לעניינים מאחורי הקלעים. מעניין מתי הוא אשכרה ניהל סרוויס של ממש באחת ממסעדותיו. ישבתי בשולחן שצופה הכי טוב למטבח הפתוח. החלל, בקומה השנייה שמעל הלובי של מלון קרלטון, מרווח, נקי ונעים. נוף לים הכחול אף פעם לא מזיק.
בארוחה הקודמת שלי בלומינה היה תפריט אסיה-לטינו עם עסקית שכללה לחם, מנה ראשונה ומנה עיקרית במחיר העיקרית. הפעם התפריט היה מגוון - תפריט ביסטרו מודרני עם נגיעות עולמיות. אירופה. מזרח תיכון. אסיה. די דומה למזללה ז"ל רק בכשר. גם מבנה העסקית השתנה מעט: מקבלים 3 סוגי טאפאסים (בלי אפשרות בחירה): סלט בלאדי, סלט סלקים וקרפצ'יו חציל. לצדם מוגש בייגלה ירושלמי עם זיתים, שמן זית ודואה (תערובת תבלינים מצרית יבשה). בוחרים מנה עיקרית שעלותה קובעת את מחיר העסקית. המחירים נעים בין 113 ₪ (לעסקית של המבורגר האנטריקוט) ל-137 ₪ (לעסקית של סטייק המינוט). יש גם קינוחים עסקיים ב-32 ₪ ואופציה ליין צהריים במחיר של 30 ₪. עניין מבורך לכשעצמו.
ההתחלה הייתה מצוינת. 3 הטאפאסים לא נשמעים מלהיבים על נייר. קרפצ'יו חציל קלוי, סלט ירקות בלאדי וסלט סלק נשמעים כמו שיא הבנאליה, ובייגלה זה בייגלה. אבל הביצועים היו מעולים. למעט סלט הירקות שהיה אכן די בנאלי שאר המנות היו טובות מאד.
הבייגלה הירושלמי. בערב הוא עולה 27 ₪ והוא מוגש גם עם מסבחת עדשים. הבייגלה היה עונג. אחד הכי טובים שאפשר למצוא היום בארצנו. אוורירי במיוחד וטעים לאללה.
הסלט הבלאדי: הכיל ירקות סלט שונים: עגבנייה, בייבי מלפפון, צנונית, קולורבי, נענע. כולם איכותיים וטריים מאד (יש ספק ירקות טוב למסעדה. זה בטוח). החיתוך היה די גס והתיבול הכי פשוט - של שמן זית ולימון. טעים אבל שגרתי.
סלט הסלק. מכיל סלקים מסולסלים, חמוציות זרש, משמש אוזבקי, אגוזי מלך, ג'ינג'ר, קינואה שחורה וויניגרט עוקצני. בויניגרט העוקצני החך שלי חש בנוכחות של יוזו. בערב יש סלט כזה שמכיל גם קוביות סשימי טונה אדומה ועולה 75 ₪ (או 95 ₪ לגרסה מוגדלת כנראה). הסלט היה מעולה. טריות, מרקמים, עוקצנות וטעם מצוין. הפתעה טובה מאד.
קרפצ'יו החציל: קרפצ'יו של חציל בלאדי, סילאן, טחינה גולמית, שמן מי ורדים, פיסטוקים, טימין ואבקת שמן זית. בערב מנה ראשונה מוגדלת כזו עולה לא פחות מ-75 ₪. מנת חציל מצוינת. יפה לעין וערבה לחך.
ההתחלה אם כך הייתה מבטיחה מאד.
במנות העיקריות המבחר לא מלהיב לטעמי: המבורגר, קבב, חזה עוף, בר ים בקארי אדום או לברק. היות ולא התחשק לי דג, לא חזה עוף (ב-113 ₪) ולא המבורגר (ב-113 ₪) הלכתי על הקבב.
קבב איסטנבול: קבב טלה, קרם חציל לבן, סלט טבולה ולימונים כבושים, ירקות גריל וטחינה גולמית. זו מנה שלא מופיעה בתפריט הערב. עלות המנה שקבעה את עלות הארוחה כולה: 127 ₪. יקר. הגיע שיפוד אחד ויחיד של קבב מסוקס ויפה לעין. הוא שכב על מעין פוקצ'ה עליה הונח סלט טבולה, ומסביב - ירקות גריל שרופים וטחינה גולמית. העסק היה טעים. הקבב היה מתובל היטב (טיפה יבש). הירקות, הטבולה והטחינה - איכותיים כולם. אבל בשביל מנה של 127 ₪ אני מצפה ליותר. משהו שיזניק את המנה לגבהים שמאיר אדוני יכול להגיע אליהם. משהו שייצא קצת יותר מהשגרה של "קבב טלה-ירקות גריל וטחינה". הבעיה הכי גדולה הייתה הפוקצ'ה. היא הייתה יבשה לחלוטין, כמעט בלתי ניתנת לחיתוך וללעיסה. מביך. מזל שהמנות הראשונות והבייגלה היו במינון נדיב ולכן יכולתי להשאיר בשקט את הפוקצ'ה הלא אכולה ועדיין לצאת שבע לחלוטין. ציינתי את הכשל של הלחם בפני המלצרית אחרי שסיימתי את המנה. אמרתי שאין לי צורך במשהו חלופי, אבל ציפיתי שמישהו מהאחראים ייגש ויברר קצת יותר לעומק את העניין. אף אחד לא ניגש וחבל. באמת לא ציפיתי לפיצוי, אבל ממסעדה של מאיר אדוני, כשיש אלמנט שלם במנה שהושאר כמעט בשלמותו בצלחת, אני מצפה לקצת יותר התייחסות. אני במקומם הייתי מוותר כאן לגמרי על הפוקצ'ה. גם אם היא הייתה מושלמת זה סתם בצק מיותר (במיוחד אחרי הבייגלה). תנו כמות כפולה של ירקות שרופים וכמות כפולה של סלט טבולה. זה יספיק. (ועוד קצת בשר לא יזיק גם). בשורה התחתונה - מנה לא רעה עם מרכיב אחד גרוע שהעיב על הכלל.
אז ארוחה שהתחילה מצוין נגמרה בקול ענות חלושה בגלל אלמנט רע אחד וחוסר התייחסות לעניין מצד הצוות. שילמתי 127 ₪ - הרבה בשביל עסקית. אם זה מה שיש ללומינה להציע היא רחוקה מרחק רב מהאיכות והכיף שהיה במזללה ודאי וודאי מהאיכות והיצירתיות של כתית. אני יכול רק לקוות שמאיר אדוני יחזור מתישהו עם מסעדה לא כשרה חדשה. על הכשרות שלו אוותר.
אז מה היה לנו?
שתי עסקיות צהריים כשרות. יום אחרי יום. אחת בירושלים. השנייה בתל אביב. המחיר של שתיהן הוא בן 3 ספרות. גבוה. התמורה לכסף - לא מספיקה. אני עדיין לא מצליח לשים את האצבע על הסיבה שמסעדות שף כשרות פחות טובות ממסעדות לא כשרות. אני לא מאמין שאלה חומרי הגלם. אפשר למצוא ספקים כשרים משובחים ואני בטוח שלמסעדות הללו יש כאלה. זה נראה כאילו שפים "כשרים" קצת שמרניים יותר בז'אנר הכשר וקצת קופאים על השמרים. אולי חלקם חושבים שפחות צריך להשקיע כי גם כך קהל שומרי הכשרות הוא קהל שבוי. לא יודע. מה שבטוח הוא שעל סמך כל התנסויותיי במסעדות שף כשרות, כולל השתיים הנ"ל, אני לא מתרשם מהאיכות. כנראה שבאופן אישי אני צריך לדבוק בלא כשר.
בשורה התחתונה: געגועיי למאיר אדוני של המזללה ושל כתית. אולי הפתרון הוא לטוס לניו יורק לנור שלו...
לומינה עושה רושם רע במיוחד. המחירים מופרכים לחלוטין: 27 ש"ח לבייגלה, טעים ככל שיהיה? 127 ש"ח לקבב בודד וגלמוד, קצת בשר טחון על שיפוד? במחירים האלה, הביצוע חייב להיות לא רק מושלם אלא גם עם ערך מוסף, ונשמע שהוא לא זה ולא זה. כמה חבל שמאיר אדוני הפך משף מוכשר לאיש עסקים.
השבמחק