עינב אזגורי הפך בשנים האחרונות לשף מדובר ובולט בסצינת האוכל התל אביבית. אחד כזה שתקשורת האוכל (ברובה) מאד אוהבת לפרגן לו ולמסעדותיו ונוטה לשחרר לא מעט כתבות יח"צ מקדימות לפני שנפתח מקום חדש שלו. זה התחיל בקטן יחסית בסרווסריה (שנסגרה ב-2017) והמשיך ביותר גדול בדא דא ודא ובבר א-וין. כולן מסעדות מדוברות ומפורגנות. בשבועות האחרונים הבאזז סביב אזגורי הגיע לשיא אחרי פתיחת המסעדה החדשה שלו, קפה נורדוי, שנפתחה בסוף יוני. המסעדה ממוקמת בבניין הורוד של מלון הבוטיק נורדוי המשופץ והמחודש, בפינת הרחובות נחלת בנימין וגרוזנברג.
כיאה למקום של שף מתוקשר ומיוחצן, מבקרי האוכל אצו רצו לנסות, וגם קבוצות האוכל בפייסבוק (שכוללות כתבי אוכל, בלוגרים, מסעדנים וסתם פודיז) המו התרחשות והרבו מלל (לרוב מפרגן מאד) על קפה נורדוי ועל האוכל שלה. כמה ציטוטים: "זהו מפגן בשלות מרשים של עינב אזגורי, שלא קופץ מעל הפופיק אבל מעמיד אוכל טעים להפליא... מדובר, ללא ספק, במסעדה הכי טובה שנפתחה כאן זה זמן רב, שכבר עכשיו אפשר לתארה בבירור כאחת הטובות הפועלות כיום בישראל". הכותב: אבי אפרתי בוואלה שמזמן לא זכורה לי כזו התרגשות שלו ממסעדה. גם "ביצה עלומה" פרגן בהתלהבות: "קפה נורדוי מצליחה לעשות את מה שהפך כבר לכמעט בלתי אפשרי בנוף המסעדות בישראל – היא מגישה אוכל עם אמירה ברורה. אוכל רציני, עמוק ומענג". בטיים אאוט המשיך אלון הדר את הקו הנלהב: "קפה נורדוי, עם אחת הארוחות הכי טעימות שאכלנו השנה בעיר, העלה את אזגורי לליגת העל של השפים בישראל". רק שגיא כהן אוהב להיות לעתים חריג ולקלקל את החגיגה ובטור הארסי שלו בהארץ הוא כתב בין השאר כך: "ב"קפה נורדוי" הגיעו למסקנה שאפשר לוותר על האוכל" וגם: "קפה נורדוי", עם כל הכבוד, היא לא מסעדה של מישהו שאוהב אוכל. היא מסעדה של מישהו שאוהב לדבר על אוכל". יכול להיות ששגיא כהן היה במסעדה אחרת משאר המבקרים?
כהרגלי אני לא נוטה להתרשם מכתבות ביקורת ואת המסעדות המעניינות והמסקרנות אני בודק בעצמי במוקדם או במאוחר. את האוכל של אזגורי אני מכיר ומוקיר מבר א-וין המשובחת שלו וגם ממה שהוא עשה בדא דא ודא וברוטיסרי שם (שזה אוכל טעים). בסרווסריה לבושתי לא יצא לי לשבת בזמנו. בקפה נורדוי החדשה יצא לי לשבת כבר פעמיים ותכף אפרט על שתי הארוחות. בפעם הראשונה ישבתי עם ידידי סלווה. זה היה ב-19 ביולי. כעבור כשבועיים (ב-5 באוגוסט) קפצתי לשם לעוד ארוחה עם סיון, שותפתי לשעבר. אני אתחיל דווקא מהארוחה השנייה.
הארוחה השנייה בקפה נורדוי, 5 באוגוסט 2018:
הזמנו מקום לשעה 20:45. יום א' של השבוע. לא היה מלא לגמרי כשנכנסנו, אבל תוך 15-20 דקות נהיה מלא וגדוש. סחתיין. במסעדה יש כ-80 מקומות ישיבה, חלקם בשולחנות מפוזרים ב-2 מתחמים וחלקם בבר בצורת פרסה. אנחנו ישבנו בשולחן לא רחוק מהבר. החלל הוא אירופאי למראה עם הרבה עץ, שנדלירים, פסלים וציור קיר של חורש אפלולי. גם הקונספט והתפריט הוא לגמרי אירופה: קפה-בר-מסעדה עם אוכל אירופאי קלאסי. לא רק צרפת ששולטת כמו בבר א-וין אלא גם איטליה, ספרד, גרמניה ואנגליה.
התפריט כולל מנות קטנות ובינוניות, כולן אירופה הקלאסית. יש לא מעט מנות צמחוניות, מנות דגים ובשר. מנות שמתאימות לחלוקה, כמו בבר א-וין. המנה הזולה ביותר (חוץ מלחם וחמאה שעולה 22 ש"ח) היא צלחת חמוצים שעולה 25 ש"ח. המנה הכי יקרה כרגע היא ברווז וצ 'יפס שעולה 112 ש"ח. מחירי רוב המנות הם בין 45-70 ש"ח.
מנה שנייה שאכלתי סולו: מנת ספיישל של אותו יום: סביצ'ה פלמידה. הוגשה כאן עם ענבים אדומים, בצל אדום ושקדים לבנים קלויים. מנה שעלתה 65 ש"ח. מנה יקרה אבל טובה מאד. מנת סביצ'ה עם דג איכותי שמשאירה את הדג ככוכב המנה, כמו שצריך. תיבול חמצמץ פשוט וטעים של שמן זית וליים (או לימון?) עם מתקתקות הענבים. עסק טעים ומרענן.
המנה הבאה - לחלוקה של שנינו: טארט בצל ועגבניות עם קממבר עזים. מנה שעלותה 65 ש"ח. בהחלט יקר ביחס לגודל הטארט. המנה הגיעה באיחור די ניכר. מעל 25 דקות מהמנות הראשונות. נראה היה שחסרו אנשי צוות במסעדה (אולי גם במטבח). אחרי התנצלות הגיעה המנה המיוחלת והנחילה אכזבה רבתי. טארט שקיווינו שייצא חם מהתנור עם גבינת קממבר נימוחה הגיע פושר, יבשושי ועם גוש גבינה קשה. לא מאמין שזו כוונת המשורר. אחראית המשמרת התנצלה מאד ואמרה שהיא תסדר לנו מנות חלופיות. על טארט נוסף ויתרנו. ההשערה שלי היא שהטארט הוכן בזמן ונשכח ל-10 דקות לפחות במטבח, מה שגרם ליובש ולהתקשות המצערת שלו. חבל. תקלה שלא צריכה לקרות במטבח מקצועי. כמובן שלא חויבנו על המנה ממנה טעמנו 2-3 ביסים.
כפיצוי קיבלנו 2 מנות חלופיות על חשבון הבית. פיצוי נדיב. מנת לחם הבית עם חמאה ששמחנו לקבל כי היינו מורעבים בשלב הזה. לחם אוורירי וטעים מאד. קצת בריושי. המנה השנייה שקיבלנו על החשבון: מוס פרמזן וסלמורחו. ברגיל היא מגיעה עם ברוסקטה (ראו עוד מעט בפירוט הארוחה הראשונה שלי). כאן ויתרו על הברוסקטה כי קיבלנו את הלחם. הוא בהחלט הספיק. סלמורחו מסתבר זה סוג של גספצ'ו קרמי. מוס הפרמזן פשוט מצוין. ממש לאכול ענן. אוורירי, חלק, קליל, אבל מלא טעם. מנה שלבטח תהיה אחת ממנות הדגל כאן.
המנה הבאה של סיון. (אני טעמתי כמובן): פסטה קאצ'ו א-פפה. 65 ש"ח לקלאסיקה הרומאית. זו לא מנת פסטה גדולה (כמקובל באיטליה - פסטה היא לא מנה עיקרית) אבל היא כבדה ועשירה בזכות המון גבינת פקורינו טובה מאד. הביצוע כאן משביע רצון. הלינגוויני היה עשוי אל-דנטה והרוטב היה טוב וטעים עם נוכחות בולטת של פלפל שחור, כמו שצריך במנה הזו. כמה פשוט, ככה טעים.
המנה הנוספת שלי: טרטר בקר וברוסקטות עם חלמון נא וחזרת. 67 ש"ח. הטרטר עצמו היה מצוין. מתובל היטב ועם בשר איכותי. הברוסקטות היו יכולות לעבור משיחה יותר טובה של שמן זית ולהיות מפנקות יותר. הייתי שמח גם לגירור נדיב יותר של חזרת. אבל בסה"כ מנת טרטר קלאסית שמבוצעת היטב.
בשלב הזה היינו שבעים לגמרי. אבל אנחנו חזרזירים ולכן חייבים מתוק. ולא אחד אלא שניים.
הקינוח הראשון וכנראה המנה הכי מדוברת של המסעדה הצעירה: עוגת הגבינה הרכה. נשמע כמו קינוח משעמם וגם במראה זה לא הקינוח הכי יפה בכיתה, אבל הביצוע של קפה נורדוי הופך אותו ליוצא דופן. עוגת הגבינה היא רכה. כמעט נוזלית בחלקה הפנימי. תוך רך, קרמי ומענג עם חלק חיצוני אפוי וקרמלי. עוגת גבינה נהדרת, מהטובות והמעניינות שאפשר למצוא היום במסעדות כאן. עוגה במתיקות מאוזנת עם טאצ'ים טובים של מליחות. מרקם נהדר. תענוג. הסופרלטיבים, לשם שינוי, מוצדקים בעיניי. העוגה עולה אגב 47 ש"ח.
הקינוח השני: טארט פלאן. קינוח צרפתי קלאסי. טארט שממולא במעין קרם פטיסייר אפוי. עלה 45 ש"ח והוגש כאן עם כמה פירות בצדו. קינוח טעים אבל פחות מרשים מעוגת הגבינה. גם המתיקות שלו הייתה עדינה וטובה וטעמי הוניל הורגשו, אבל המרקם שלו היה מעט דחוס והיה חסר בו מעט עוקץ. אם צריך לבחור בין השניים, עוגת הגבינה מנצחת בנוק-אאוט.
החשבון שלנו הסתכם ב-444 ש"ח. 57 ש"ח (לחם ומוס פרמזן) היו על חשבון הבית כפיצוי לעגמת טארט הקממבר. בשורה התחתונה, למרות התקלה במנה ההיא והציפייה הארוכה מדי בין המנות הראשונות לאלה שאחריהן, נהנינו. היה טעים. לעתים אפילו טעים מאד. השירות לא היה אחיד באיכותו היות ולהערכתנו היה חסר מלצר נוסף שיקל על העומס, אבל בסה"כ הוא היה טוב ומשתדל לרצות, ולראיה - הטיפול במשבר הטארט היה מצוין.
אני חוזר לארוחה הראשונה שלי בקפה נורדוי. התמונות בה צולמו עדיין ממצלמת ה-S4 הישנה שלי.
הארוחה הראשונה בקפה נורדוי, 19 ביולי 2018:
הייתי כאמור עם ידידי סלווה. הזמנו לשעה 19:30 של אותו ערב. המסעדה עדיין לא הייתה מלאה, בהמשך היא תתמלא עד אפס מקום. במקרה ישבנו שם בדיוק ביום שבו פורסמה הביקורת החותכת והקטלנית של שגיא כהן בהארץ. לא נראה שמישהו הוטרד מזה יותר מדי. תפריט הארוחה ההיא כלל 2-3 מנות שלא היו בארוחה השנייה. בארוחה הזו חלקנו את כל המנות שווה בשווה.
המנה הראשונה: קרפצ'יו טונה סיציליאני. 65 ש"ח. מנה מאד פשוטה שמבוצעת מצוין. הטונה הייתה איכותית מאד. התיבול מדויק לחלוטין. בשביל 65 ש"ח אפשר לתת קצת יותר טונה אבל זו ההערה היחידה. היה כאן שמן זית מצוין, נגיעות של לימון וווסאבי ושברי פיסטוקים לתוספת קראנץ'.
המנה השנייה: קרפצ'יו תמנון, רואי, צלפים, שאטה ופלחי תפוז. 67 ש"ח. עוד מנה פשוטה טובה מאד. תמנון שהוכן כמו שצריך. שוב תיבול פשוט ומדויק. רעננות טובה מהתפוז, מליחות טובה מהצלפים, מרירות טובה מהאנדיב. אגב, אין לי מושג מה זה הרואי שכתוב בתפריט. הספקתי לשכוח את ההסבר.
המנה השלישית: ויטלו טונטו. 65 ש"ח. לא מנה גדולה אבל ביצוע מעולה של הקלאסיקה הצפון איטלקית הזו. פרוסות דקות וקרות של וייסבראטן (אם אני זוכר נכון) של עגל עם רוטב/קרם טונה ואנשובי. היה טעים מאד. הבשר היה רך וטעים. קרם הטונה היה עשוי נהדר. הצלפים היו במינון נכון. נהנינו.
המנה הרביעית: מוס פרמזן וסלמורחו. 35 ש"ח. אותה מנה כמו בארוחה המתוארת לעיל, רק הפעם כולל הברוסקטות. הטעם וההנאה ממנה היו זהים. כיף של מנה.
המנה החמישית. ברווז וצ'יפס. 112 ש"ח. המנה היקרה ביותר ולטעמנו היחידה שלא סיפקה את הסחורה. לא שהיא הייתה רעה אבל ציפינו ליותר. הברווז היה טעים ורך למדי אבל טיפ-טיפה עשוי מדי. לא היה מספיק רוטב לטעמי ולרוטב שכן היה לא היה מספיק גוף ונוכחות. הצ'יפס היה די משעמם וחסר מעוף. איולי הטרגון היה דווקא מצוין.
קינוח ראשון: גלידת שמן זית. 32 ש"ח. כדור גלידה יחיד גדול למדי עם איזשהו טוויל/קרקר דק ופריך. הגלידה הייתה טעימה ועדינה (אולי עדינה מדי). לטעמי אפשר להתפרע ולעשות אותה יותר "זיתית". פירורי הפרג (חומר גלם שאני לא סובל) לא הפריעו.
קינוח שני: עוגת הגבינה הרכה. 47 ש"ח. תיארתי למעלה. כאן קיבלנו פרוסה אחת גדולה. נהנינו מאד.
על הארוחה הזו שכאמור הייתה הראשונה שלי מתוך השתיים בקפה נורדוי שילמנו 506 ש"ח, כולל 2 כוסות יין לבן צרפתי (לה ויניירון דה פלורנסק) שעלו יחד 96 ש"ח. ארוחה ממש לא זולה אבל כזו שסיפקה תמורה טובה לכסף. אין לי מושג מה היה בארוחה של שגיא כהן שגרם לו לכתוב טור כל-כך קיצוני לרעה, בניגוד לכמעט כל המבקרים האחרים (כולל "סתם" כותבים בקבוצות אוכל בפייסבוק) שרובם ככולם חיוביים מאד. אני מתחיל לחשוב שאולי עשו לו בכוונה והגישו לו מנות זעירות, כדי להרים לו להנחתה ולגרום לו לייצר טור ארסי במיוחד שייצר באזז (יחי תיאוריות קונספירציה). אז נכון שהמנות ברובן אינן גדולות ושמחירן ביחס לכמות הוא על סקאלה גבוהה למדי, אבל משתי הארוחות יצאתי שבע לחלוטין.
קפה נורדוי בהסתמך על שתי הארוחות שלי היא עדיין לא אחת המסעדות הטובות בעיר כמו שכמה מבקרים טענו. המסעדה עדיין לא חפה מתקלות וטעויות ולא כל המנות שטעמתי הצטיינו, אבל בשורה התחתונה, מדובר במקום איכותי וראוי, שמגיש אוכל אירופאי קלאסי בלי התנצלויות ובלי יותר מדי התחכמויות. באופן אישי הייתי שמח לראות את עינב אזגורי, שלבטח יודע להכין אוכל טעים מאד, מתפרע קצת יותר, מעז לצאת מהקופסה ומגיש מנות יותר יצירתיות ומתוחכמות עם קצת יותר טאץ' אישי. אולי במסעדה הבאה...
(*) עינב אזגורי הודיע כבר במרץ 2020 כשהתחילו הסגרים שהוא לא יפתח מחדש את קפה נורדוי. בית הקפה הצמוד נורדיניו ממשיך להבנתי לפעול.
תודה על הפוסט והתמונות :)
השבמחקכל המנות נראות ממש קטנות וממש יקרות..בעיקר הפריטו מיסטו.
מנת הפסטה לא נראת גדולה במיוחד ומהתמונה נראה שיש בה מש מעט רוטב..
הפאשלה עם הגבינה ממש מבאסת (לפחות פיצו בשתי מנות..) ונראה שהברווז הוגש עם ציפס תעשייתי..
אישית אין לי בעיה עם ציפס קפוא אבל המחיר הזה הייתה מצפה שיכינו מץפוא טרי.
אולי אני טועה והציפס מוכן במקום?
המנות לא גדולות אבל גם לא מזעריות. יצאתי שבע משתי הארוחות.
מחקהפסטה "עטופה" ברוטב. קאצ'ו א-פפה זו פסטה שבמקור לא שוחה בתוך רוטב. יש שם פקורינו מגורר, אולי קצת פרמזן וחמאה ומעט מים מהבישול של הפסטה. אלה כל הנוזלים ולא צריך יותר מזה.
בברווז הצ'יפס נראה מהזן התעשייתי ואכן זה מאכזב. (וגם אם במקרה זה כן צ'יפס home made הוא היה בינוני).