מחניודה - ארוחת ערב ירושלמית

טוב אז הגיע זמן מחניודה.

מחניודה היא כבר כמה שנים אחת המסעדות המדוברות והמתוקשרות בישראל. מסעדה שהפכה בזכות ההצלחה שלה לקבוצת ניהול שבבעלותה כמה מסעדות וברים בירושלים ואחת מדוברת ומצליחה בלונדון - לא פחות. (לונדון זה אומר בירת אנגליה - למי שלא קולט - מסעדת Palomar שנפתחה בשנת 2014 והיא הצלחה די היסטרית). גם אסף גרניט השף הראשי הפך למגה-סלב בשנתיים האחרונות (משחקי השף וכו').

בגדול מסעדת מחניודה מוגדרת כמסעדת שוק עונתית וים תיכונית. היא בבעלותם וניצוחם של שלושה שפים ירושלמיים בעלי רזומה עשיר: אסף גרניט, יוסי אלעד ואורי נבון. היא נפתחה כבר ב- 2009 ונדמה לי שבכל שנה מעמדה הולך ועולה כאחת המסעדות המדוברות והטובות בארץ. בעכבר העיר היא זכתה בתואר מסעדת השנה בשנת 2014. היא אחת המומלצות בארץ בלא מעט מדריכים ואתרי המלצות לתיירים.

אני מניח שחלק גדול מההצלחה נובע לאו דווקא בזכות האוכל, אלא בזכות האווירה המיוחדת במסעדה (מוסיקה רועשת ושמחה, מלצרים לא פורמליים וסופר ידידותיים, מטבח פתוח, עיצוב מאד ביתי ו"זרוק"). אחרי מחניודה ניסו להעתיק את הפורמט בלא מעט מסעדות אחרות שנפתחו בארץ, כולל במדינת תל אביב, ולא ממש התקרבו להצלחה ולייחוד של מחניודה. 
שגיא כהן בטור ביקורת משתפך בהארץ מספטמבר האחרון השתמש בתיאורים כמו מלוטש, בוגר, מבריק ומלהיב כשהוא תאר את המטבח ואת האוכל שלהם. הוא אפילו טען ש"בלי ספק מחניודה היא המסעדה הכי מקסימה בישראל". האמנם?

יצא לי לאכול שם פעם אחת. ביומולדת שלי ביוני 2012 ואז מאד מאד נהניתי מהאווירה ומהאוכל. 

הפעם היינו חבורה של 8 סועדים מקרב בני משפחתי. הזמנו מקום במוצאי שבת האחרון לשעה 18:45. זה הסרוויס הראשון של המסעדה שסגורה במהלך השבת. המסעדה הייתה מלאה כמעט לחלוטין כבר בסרוויס הראשון, למרות ערב ירושלמי גשום וקרררר. 

כשחיכינו ליד הכניסה חילקו לכל הסועדים הממתינים כוסות קטנות של תה. נחמד. היה יותר נחמד אם התה היה חם ולא פושר, אבל אני סתם קטנוני. 

נכנסנו. התיישבנו.

השולחן שלנו היה השולחן שהכי קרוב למטבח הפתוח. (חוץ מכמה מקומות על הבר שיושבים ממש על המטבח). מעבר לשולחן הזה יש פיזור של שולחנות בחדר הגדול בקומה הראשונה, יש בר גדול עם מקומות סביבו, ויש מרפסת בקומה השנייה שכוללת עוד כמה שולחנות שצופים על הקומה הראשונה.

העיצוב כאמור מאד לא פורמלי. מאד פשוט ביחס למסעדות שף. הרבה עץ. כלי הגשה מאד פשוטים, כמעט כמו בבית. שולחנות עץ כבדים ופשוטים. 

האווירה היא כאמור אווירת שוק שמחה וצוהלת. מוסיקה (בעיקר ים-תיכונית) שמחה ורועשת. לפעמים צריך לצעוק כדי שישמעו אותך. מה שבטוח הוא שהמלצרים עובדים כאן קשה במיוחד וראויים לכל קרדיט. את בני ה-60 פלוס בשולחננו זה מעט הטריד.

קיבלנו את התפריטים.
התפריט משתנה בתדירות גבוהה למדי. כנראה שבעוד שבוע חלק מהמנות תשתנינה.
גם כאן בולט חוסר הפורמליות. תפריטים מלאי משחקי מילים, סלנג, בדיחות מהווי הצוות וכו'. תפריטים לא פוליטקלי קורקט ומשעשעים למדי. לדעתי אפילו over מתחכמים, ואני איש שאוהב התחכמויות ומשחקי מילים. 

קחו דוגמא: "שרימפס שקר כלשהו, שום, פלפל ושמן זית" ; "פול התמנון על הפלאנצ'ה על צ'יליצ'ורי, בטטה, יוגורט וכוסברה". לסטייקים במשקל קוראים בתפריט מפלצות בע"מ.

עוד דוגמא ממתוקי היום (ציטוט מדיוק - לא נגעתי): "בוואריה של תחנת דלק ברמלה וקרם טופי משטיפת מכוניות בלוד".

תפריט היינות כולל למשל יינות לבנים שמכונים יינות "בצבע אשכנזי". תפריט הקוקטיילים מכונה "זנבות התרנגולים שלנו".

הזמנו בקבוק יין - קריניאן טוב של יקב ויתקין. קיבלנו קצת לחם בשקיות חומות של פעם, עם טחינה.
לאחר מכן היינו מוכנים לדבר החשוב. האוכל.

הזמנו מבחר מנות ראשונות לשיירינג:

• קובנייה מתחכמת - טרטר דג, טבולה של כרובית, לבנה וזעתר. 52 ש"ח.
• סלט אנדיב - פירות, אגוזים, גבינה כחולה וויניגרט הדרים. 58 ש"ח.
• 2 מנות של הפולנטה המפורסמת - עם ראגו פטריות, אספרגוסים, פרמז'ן ושמן כמהין. 54 ש"ח.
• שיקשוקית - קבב מפורק, טחיגורט, פסטו, עריסה ולימון כבוש. 54 ש"ח. 
• מחבת חלקי פנים בתבשיל של ארטישוק ירושלמי, תרד ופלפל חריף. 69 ש"ח.

איך היה? אז ככה:

הקובנייה של טרטר הדג הייתה טעימה וטובה מאד, אבל המנה הייתה ממש קטנה.

סלט האנדיב היה טעים. מאד סטנדרטי. שילוב טוב של טעמים שפוגשים בהרבה סלטים ים תיכוניים במסעדות שף.

הפולנטה הכל-כך נחשבת היא בעיניי overrated. מצטער. היא נחשבת משום מה למנת הדגל במסעדה ואחת המנות הכי מזוהות עם מסעדה כלשהי בארץ. לא יודע. היא טובה אבל לא מדהימה. אכלתי טעימות יותר בכמה הזדמנויות בארץ, כולל אצלי במטבח. בביקור הראשון שלי במחניודה היא הייתה יותר מוצלחת. הפעם הם השפריצו יותר מידי שמן כמהין שהשתלט על כל הביזנס.
לא צילמתי. מי שרוצה שיעשה גוגל.

השיקשוקית הייתה בעיניי המנה הכי טעימה בין הראשונות. מנה טובה מאד. מנת בשר טחון טוב עם שילוב טעמים ותיבולים כלבבי.

האכזבה שלי הייתה מנת חלקי הפנים. המנה הכי יקרה בין הראשונות. המנה שאני הכי חיכיתי לה. אני מת על חלקי פנים. ומי שמזדעזע שרק יידע שזה מעדן. בסיבוב הראשון שלי במסעדה אכלתי מנת שקדי עגל ומוח שהייתה מעולה. המנה הזו הגיעה במחבת קטנה וכללה מוח טלה, שקדי עגל, אשכי עגל וחוט שדרה. חלקי הפנים שכשכו ברוטב דליל ותפל למדי, שאני הרגשתי בו בעיקר טעם חזק של כמון שהוציא את כל העידון המעולה של חלקי הפנים. הרוטב פשוט לא היה מספיק טעים. גם כמות הבשר הייתה מאכזבת מאד ביחס למחיר המנה. לגבי הארטישוק הירושלמי. לדעתי היו 2 חתיכות קטנות. לא יותר. תכל'ס הדבר שהכי בלט בגודלו במנה היה הפלפל החריף הירוק הגדול. מנה בינונית.

אחרי הראשונות ומנוחה קצרה הגיעו 8 מנות עיקריות ואלו הן:

• 2 מנות טי-בון טלה (אחת שאני הזמנתי): טי בון של טלה, קרן חצילים, שרי אדמדמות, שעועית ירוקה ותפו"א. 126 ש"ח.
• 2 מנות אוסובוקו טלה: אוסוסבוקו של טלה בגרסת הדרוזים - עזרא קורא לזה מ-נ-ס-ף. (ציטוט מהתפריט). 112 ש"ח. 
• 2 מנות כבד עוף: כבד עוף על הפירה הטוב בעולם עם בצלים צלויים, שום קונפי וחמאת סילאן. 86 ש"ח.
• מנה של ריזוטו פטריות: ריזוטו פטריות עם פרמג'נו אוריג'ינל ושמן כמהין לבנות. 90 ש"ח.
• מנה של דג דניס: מממעמקים קראתיך - דניס, פסטו, טפנד, יוגורט, סלקים צלויים ופירה. 130 ש"ח.

אני לא אפרט מה כל אחד אכל. סתם לא מתחשק לי.

בגדול כולם בסה"כ די נהנו מהמנות העיקריות, אבל לא נרשמה התלהבות מיוחדת. אף מנה עם WOW Factor.

הטי בון טלה שאני אכלתי היה טעים מאד והשתלב טוב עם שאר המרכיבים של המנה. הייתי שמח אם היה נפרס קצת יותר עבה ועשוי קצת פחות well וקצת יותר medium, אבל בסה"כ הוא היה איכותי.

האוסובוקו טלה היה רק לא רע לטענת הסועדים. הבשר לא היה מספיק רך ונימוח. לא נפל מהעצם כמו שקיוו. גם תבשיל הבורגול (או החיטה) שהוגש יחד איתו לא התרומם יותר מדי.

הכבדים היו טעימים. טוב, כבד עוף עם בצלים מקורמלים וסילאן, כמה רע זה יכול להיות. טעמתי גם ביס, כולל מהפירה הכי טוב בעולם. נחמד. טעים. שום דבר מעבר לזה. לא באמת הפירה הכי טוב בעולם. גם לא מספר שתיים... בעיניי מנה ממש בנאלית ואפילו קצת משעממת עבור מסעדה שמנסה להיות הכי לא משעממת שיש. 86 ש"ח לחומר גלם זול כמו כבד עוף זה יותר מדי בעיניי.

הריזוטו היה טוב לדעת הסועדת. שוב - ריזוטו, פטריות, גבינה, חמאה - תמיד שילוב טוב. בטח שמזליפים שמן כמהין לבנות שנעניק לזה ניחוח גורמה. גם כאן נתתי בביס ולא נפלתי מהתרגשות. טוב. לא יותר.
אין תמונה. מתנצל בפני הצמחונים.

דג הדניס היה טעים מאד לדעתו של הטועם האלמוני שאכל ממנו. דווקא ממנו לא טעמתי. לא יצא.

טוב. נרגענו מהעיקריות והתפנינו לקינוחים.

הזמנו 4 קינוחים שונים מתוך היצע של 5 שהיו בתפריט. את החמישי קיבלנו על חשבון הבית. צ'ופר נחמד מאד.

ואלו הם ממתקי היום:

• עוגת גבינה בעוגיית וופא וופא עם אגסים בזעפרן ופירות יער. 46 ש"ח.
• טירמיסו משגע עם קרם אנגלייז הל. 44 ש"ח.
• כיפת ברזל - בלי קשר לפוליטיקה. 52 ש"ח.
• בסבוסה של אמא של אורי עם גלידת טחינה, קצפת, פירות וסילאן. 39 ש"ח.
• הקינוח צ'ופר: בוואריה של תחנת דלק ברמלה וקרם טופי משטיפת מכוניות בלוד. 37 ש"ח על החשבון.

את הקינוחים הגישו לנו על קרש גדול למרכז השולחן והתחרענו עליהם. 

כל הקינוחים היו טובים. אף אחד לא הדהים. אני אהבתי במיוחד את עוגת הגבינה ואת הבסבוסה. גם הבוואריה הייתה טובה מאד. כיפת הברזל היא כיפת שוקולד שממולאת בעוד קצת שוקולד. חביבה ולא יותר. הטירמיסו בעיניי לא התרומם. לא ממש הרגשתי הל בקרם האנגלייז. האמת - גם וניל לא ממש הרגשתי שם, אבל בסה"כ הוא גם היה חביב.

לסיכום החוויה שנקראת מחניודה:

לגבי המסביב. האווירה אכן מיוחדת ושמחה במיוחד. כמו ששגיא כהן קרא לזה אווירה של "כפיים". בזכות זה יש כאן חוויה קולינרית שונה. אני יכול להבין למה זה מושך תיירים בפרט והמוני סועדים בכלל. מה שבטוח שזה לא מתאים לכולם. קהל של קונצרטים קלאסיים כנראה פחות ייהנה. אני אישית נהניתי.
יש לציין שהשירות היה יוצא מהכלל. מאד מאד חביב, לא מתנשא, מסביר פנים ומקצועי. כנראה שגם זה אחד מסודות הקסם של המקום.

זהו. כמו שניתן לראות ניקינו יפה את הצלחות.
יצאנו שבעים. מרוצים רק חלקית, היות ולחלקנו הגדול היו ציפיות גדולות יותר מהמסעדה הכל-כך נחשבת. הייתה הסכמה כללית שאף מנה לא הדהימה וגרמה לנו ליפול מהכיסא. בגדול לא השתכנענו שמחניודה שווה את הנסיעה מהמרכז לירושלים בערב חורפי וקפוא.

עסקית ב- SegevArt# לשעבר שגב הרצליה - כרוניקה של הידרדרות

שגב הרצליה, מסעדת השף הותיקה של שגב משה עשתה מתיחת פנים לפני כשבועיים. המסעדה נקראת היום SegevArt#. ההאשטאג הוא חלק מהשם. זו לא טעות. 

המסעדה עברה שינוי משמעותי בעיצוב ובקונספט. מיזם חדש שמשלב בין אוכל לאמנות בתפריט ובעיצוב, בהשראת שוק האמנות של מיאמי (אין לי מושג מה זה אומר אבל זה לא ממש חשוב). ההשקה של החידוש הייתה בסילבסטר האחרון.

כעובד בהרצליה פיתוח יוצא לי להגיע לשגב לעסקית מפנקת אחת לחודשיים או שלושה. אגב, מעולם לא הייתי בשגב בערב. זה תמיד היה רק בעסקיות צהריים. לגבי הצהריים, כבר ציינתי בפוסט קודם שזו העסקית הכי מפנקת באיזור. לא עסקית של לאכול ולברוח אלא עסקית יקרה של לשבת בכיף שעה ומשהו, להתפנק ולאכול טוב. כשקראתי על השינוי הצפוי קצת חששתי שהעסקית המוצלחת עלולה להתקלקל.

קפצתי לבדוק את העסקית ביום ד' האחרון, יחד עם ידידי סלווה. יש לציין שהמסעדה הייתה מפוצצת. כנראה שהשינוי והידיעות עליו עשו את העבודה. 

השינוי בעיצוב הוא אכן מהותי. 

הקירות שלפני כן היו מעוצבים כמו רחוב צבעוני, כולל מרפסות עם חבלי כביסה וכו', הם כעת נקיים ולבנים. הקונספט המרכזי הוא וידאו-ארט. על הקירות הלבנים יש הקרנות של תמונות אמנותיות וצבעוניות: של פרחים, אוכל, יין וכו'. האימג'ים מתחלפים כל כמה זמן. סה"כ נחמד. קצת מקושקש אבל חביב. אישית אני מעדיף בהרבה את העיצוב הקודם. יפה זה לא. אבל יש כאן ניסיון לעשות משהו שונה אז אני מפרגן.

כדי למקסם את אפקט הוידאו-ארט, המסעדה גם בצהריים אפלולית למדי, אולי אפלולית מדי: מגיעים לעסקית צהריים וחושבים שזה ערב. 

עוד שינוי קל יותר לכיוון האמנותי הוא בצלחות שיש בהן מוטיבים אמנותיים צבעוניים שמשתלבים עם עיצוב המנה, ובמדי המלצרים שכוללים ציורים וקשקושים אמנותיים על הלבן של המדים. עסק מקושקש.

ואיך העסקית?

עדיין טוב תודה.

לשמחתי לא שינו את הקונספט של העסקית. 135 ש"ח למנה ראשונה, עיקרית, לחם וכמה צ'ופרים קטנים. יקר אבל שווה.

יש להערכתי שינוי קל ביותר מהתפריט הקודם. הכניסו כמה מנות חדשות שלפני כן הופיעו לעתים רק כספיישלים. לגבי הערב ככל הנראה שיש יותר שינויים, אבל כאחד שסועד כאן רק צהריים, אותי זה לא מעניין...

התפריט הרגיל כולל 10 מנות עיקריות ו-7 ראשונות. לצידן יש תפריט ספיישלים, שביום ד' כלל עוד 4 מנות ראשונות ו-2 עיקריות. יש מנות שהן בתוספת עלות מסוימת. 

כשמתיישבים מקבלים כמו תמיד שוט קטן וקפוא של קוקטייל פירות כלשהו. 

אח"כ מקבלים את סלסלת הלחם הרגילה שהיא בגדר עונג. 3 סוגי לחמים חמים מהטאבון, עם חמאת ג'ינג'ר ואיולי כמהין. מעולה. 

הזמנו 2 מנות ראשונות אותן חלקנו:

האחת מהספיישלים: סביצ'ה מוסר ים ים שמוגש עם קרם אבוקדו, סלסה מנגו ואננס, צמחי תבלין, קשיו ואפונת ווסאבי. 

יש חשש שמנה כזו תהיה מתוקה מידי, אבל במקרה הזה השילוב היה טוב. קצת מתוק, קצת חריף, דג טוב. אחלה סביצ'ה. 

המנה השנייה הייתה מהתפריט הרגיל: קלמרי על גריל פחמים מוגש על חציל בלאדי עם קרם סלק ולבנה מוקצפת. חוץ מזה שהקלמרי היו קצת קטנים, המנה הייתה טובה מאד. כל השילוב היה מוצלח מאד. מנה עשויה כמו שצריך. 

אחרי הראשונה מקבלים מנקה חך קטן. תמיד מדובר בסורבה כלשהו. הפעם זה היה סורבה חמצמץ מתקתק של תפוח וג'ינג'ר עם סוכריות קופצות. קצת ילדותי אבל חביב ביותר.

העיקריות שאכלנו:

אני הלכתי על אחת ממנות הדג: פילה מוסר עסיסי, מונח על קרם תפוח-אדמה, בציר חמאת מולים ועגבניות מעודן ונבטי חמניה. מנה טובה מאד אם כי מוגשת די מכוער. פילה דג עשוי היטב. אכן עסיסי כמו שכתוב בתפריט. מתובל מעולה. הפירה היה מצוין. המולים היו טעימים. רוטב חמאה טעים ביותר. אחלה.

סלווה הלך על הסינטה: מנה בתוספת של 20 ש"ח: נתח סינטה מתובל בפלפל 4 העונות, מוגש לצד ריזוטו ירקות גינה ופיטריות. סלווה הזמין סינטה בדרגת רייר. הגיע נתח שמנמן, צרוב יפה מבחוץ שהונח על אבן חמה. דרגת העשייה שלו הייתה בדיוק כלבבו. הנתח היה מעולה. טעים מאד. מתובל באופן מושלם, עם איזשהו אפקט מעושן שהוסיף עניין. הריזוטו שלצידו היה מעולה גם הוא, עם טאץ' קל של שמן כמהין. מנה משובחת ביותר.

על קינוח ויתרנו מקוצר זמן. קיבלנו כמו ברוב המקרים בצהריים, 2 שוקולדים קטנים - חום (עם נוגט) ולבן - כביס מתוק לסיום.

השירות - כמו תמיד במסעדה - היה יעיל, מקצועי, מחויך ולא מתעלק. 

כבר כתבתי שזו המסעדה הכי טובה ומושקעת בהרצליה פיתוח, והביקור אתמול נותן עבורי עוד אישרור לכך.
בקיצור, אם אתם באיזור הרצליה פיתוח בצהריים, רעבים, רוצים לאכול טוב ויש לכם שעתיים לשרוף, לכו ל-SegavArt#. למרות העיצוב החדש והמקושקש.

ושוב - אני מפציר בכולם. תפנימו. שגב הרצליה זה לא שגב אקספרס. חוץ מהבעלות של שגב משה אין קשר. שגב הרצליה היא מסעדת שף מושקעת למדי. שגב אקספרס, כשמה כן היא. גירסה מהירה והרבה הרבה פחות מוצלחת מהאחות הגדולה. 

ולסיום קחו עוד קצת art:

עדכון טרי - עסקית צהריים 06/05/2015:

משהו לא טוב עובר על המסעדה.

עד היום, בלא מעט הזדמנויות, אכלתי עסקיות צהריים טובות מאד (לאחרונה בינואר האחרון כמתואר לעיל). אוכל טוב, מושקע, מוקפד, שירות מפנק ומקצועי. היום, בפעם הראשונה, זכיתי לאכול עסקית ממש לא טובה.

מאז ההפיכה ל- SegevArt# קראתי כמה ביקורות שדי קטלו את המיזם ולא ממש חיבבו את האוכל. אני גם לא התלהבתי מהקונספט האמנותי, אבל את האוכל עד היום אהבתי, ולכן התקשיתי להסכים עם המבקרים. בערב כאמור מעולם לא אכלתי שם אז אני מסתמך על עסקיות הצהריים והתמורה לכסף שהן סיפקו. לצערי היום, לאור האוכל הממש לא טוב שאכלתי והאוכל הלא מדהים שאכלו שותפיי לארוחה, אני נוטה להבין את המבקרים.

אני הזמנתי 2 מנות מהספיישלים של היום, ואולי לאור רמתן, עדיף לדבוק במנות התפריט הרגיל.

מנה ראשונה של מרק ערמונים קציפתי, על בסיס שמנת. מרק מאכזב. מרק דליל, תפל למדי וחסר גוף שהוגש בכוס קפוצ'ינו גדולה. הדלילות שלו למרבה הצער אכן דמתה יותר לקפה מאשר למרק.

מנה עיקרית של לברק בתיבול תאילנדי של חלב קוקוס וקציפת קארי אדום על קרם חציל שרוף. עם אורז תאילנדי בצד.
מנה לא טובה. כנראה המנה הכי גרועה שטעמתי כאן. דג איכותי דווקא שנעטף בתיבול תאילנדי לא טעים. אורז חמוץ ולא טעים. קרם חצילים תפל לחלוטין. גם בליל הבוטנים שהונח על הצלחת לא תרם. אכלתי את רובה מקוצר זמן, למרות שהציעו לי להחליף אותה. להפתעתי לא ניגש אף אחראי לשאול מה לא בסדר. לא הוציאו לנו אף צ'ופר או "פינוק משגב" כמו שבכל ארוחותיי במסעדה הוציאו באוטומט (אולי כי עד היום הכל היה סבבה ולא התלוננתי..). השירות הכללי לא היה טוב ומוקפד כמו בעבר.

שאר חבריי לארוחה הזמינו מנות מוצלחות יותר: מנות עיקריות של הטונה האדומה והרביולי שהיא באמת טובה, מנת סטייק עוף לא רעה ומנת סלמון טעימה למדי. סלט הנבטים כמנה ראשונה היה טוב כתמיד וגם הריזוטו כמנה ראשונה היה בסדר. כל המנות האלה הן מנות מהתפריט הרגיל שהטבחים במסעדה עושים לבטח בעיניים עצומות. אבל ההרגשה הכללית הייתה שזו לא הרמה הגבוהה והיציבה של העבר. לא ברמת האוכל ולא בשירות.
לפחות סלסלת הלחמים המעולה נותרה כשהייתה.

אני מקווה שזו נפילה חד פעמית. אולי סתם מנות ספיישל לא מוצלחות שאחד הסו-שפים הגה. ימים יגידו. היות ושגב היא עדיין מסעדת שף רצינית כמעט יחידה באיזור, אני אחזור ואדווח...


עדכון נוסף (ואחרון להערכתי לשנים הקרובות): 04/02/2016

אז חזרתי היום למקום הפשע. 7 חודשים לא הייתי. מדי פעם אני צריך לגוון את השממה שנקראת עסקית צהריים בהרצליה פיתוח. הפעם ישבתי בקומה השנייה והשקטה.

הלחמים - תודה לאל - אותם לחמים. סלסלה נדיבה, מגוונת וטעימה. איולי הכמהין נשאר. החמאה שבעבר הייתה חמאת ג'ינג'ר היא עכשיו סתם חמאה. לא נורא. נחיה עם זה.

הזמנתי את אותו מרק ערמונים שתואר בארוחה הקודמת לראשונה. הפעם עם קציפת ויסקי וערמונים קלויים שלמים בצד. האמת שלא זכרתי שהזמנתי בארוחה ההיא. אם הייתי זוכר כנראה שהייתי מזמין מנה אחרת. ניחא. זה שוב מרק בינוני מינוס שטעמו הבסיסי אמנם טעים אבל המרקם שלו הוא דליל כמו כוס נס קפה עם מעט קצף. not my cup of soup...

קיבלתי באמצע כרגיל מנקה חך: סורבה סלק עם סוכריות קופצות, תות ויוגורט. אכלתי טובים ממנו בשגב. לא רע, אבל די מוזר.

למנה עיקרית הזמנתי פילה מוסר עם סלט רוקט, קשיו וקרם פלפלים (שהוגש בתוך פיפטה, לצד פיפטה עם שמן זית), מוגש לצד בייבי רביולי עם פטריות וגבינת עיזים.
הדג היה טוב למדי. צרוב יפה ועדיין עסיסי. הוא הומלח יותר מדי, אבל זה לא היה בלתי אכיל. הרביולי היו טעימים למדי. הבצק היה מעט עבה אבל הסה"כ בסדר. הם הוגשו בצלוחית נפרדת וממש שחו בתוך רוטב שמנת. אני דגתי אותם, הנחתי בצלחת יחד עם הדג, והשארתי 1/2 מהרוטב המיותר והבינוני בצלוחית. המינוס הגדול במנה היה סלט הרוקט שממש לא היה מוצלח. הומלץ לאחד אותו עם הדג ולאכול יחד איתו. הטעם היחיד שהורגש בסלט הוא טעם חמוץ מאד של לימון. אני אוהב לימון ואוהב חמוץ, אבל זה היה ממש לא מאוזן, על סף הלא אכיל. יחד עם הדג זה עוד היה נסבל. לחוד - רע. השארתי את רובו בצלחת. המלצרית הטובה והחביבה ששאלה אותי איך המנה נענתה שרובה טובה. ציינתי שהסלט חמוץ מאד ולא טעים. היא שאלה אם להביא סלט אחר במקום ואמרתי שאין צורך. למרות זה היא הביאה צלוחית קטנה עם סלט אחר, אחרי שסיימתי לאכול. הודיתי לה אבל ביקשתי שזה יוחזר כלעומת שבא.

עם החשבון הגישו לי גם דוגמית קינוח (מלבי, קוקוס ורימונים - מתוק אבל חביב) ופרלין שוקולד מריר. מחווה חביבה כמעט כרגיל אצלם.

העסקית כולה עלתה 135 ש"ח. אין שינוי ברמת המחירים לעומת שנים קודמות.

העסקית נותרה יקרה ומפנקת. השירות עדיין קשוב וטוב. הבעיה - רמת האוכל שלפני כמה שנים הייתה מהגבוהות, הידרדרה מאד בשנים האחרונות בהדרגה, וכרגע היא בסה"כ בינונית מינוס. באופן אישי נדמה לי שמיציתי את המסעדה. אולי אחזור ב-2017 אם שוב אשתעמם מההיצע הרגיל והדי עלוב של פיתוח. (*)

(*) בדצמבר 2021 שגב סוגר את שגב ארט המקושקשת שלו אחרי 17 שנות פעילות. יישאר עם פיזור של מסעדות אחרות שהוא פתח במשך השנים. לא דואג לו אישית. הוא כבר מזמן עסקן מסעדות ולא שף. 

אני כבר מזמן לא עובד בפיתוח. לשגב ארט לא חזרתי מאז הנ"ל. כשכן הייתי בפגישה עסקית בשממה הקולינרית שנקראת הרצליה פיתוח הלכתי למקומות אחרים - מיט בר שאיכותה טובה בהרבה, קלאטה 15 - מקום איטלקי שפתח מתישהו או גרקו שפתחו גם הם סניף הרצלייני. גם אלה לא מלהיבות אבל זה מה יש. בשורות גדולות אין באיזור הזה אם שגב ארט הייתה אחת האופציות הבולטות במשך שנים. את זה אני כותב בדיעבד. בהרצליה מסתבר הייתי על תקן סועד שבוי. אני מעריך שאם הייתי עובד בתל אביב באותן השנים שבהן גם פתחתי את הבלוג הזה (2014-2015) לא הייתי ממהר להיות לארג' בביקורות שלי את שגב ושגב ארט. מאז שהפכתי לעובד תל אביבי הבנתי כמה רע באמת היה היצע האוכל בפיתוח. אציין שהיו שנים ששגב הרצליה עוד הייתה מסעדה טובה שלמרות שהגישה אוכל מתחנף היא הייתה מפנקת, נדיבה והאוכל ברובו היה טעים (כאמור רק על סמך עסקיות צהריים). כשהייתה רק שגב (לפני האקספרס והארט והחברות עם ביבי-שרה) זה עוד עבד, בטח ברמה ההרצליינית. עם הפיזור של שגב לעוד ועוד מסעדות ועם יותר מדי תקשורת החלה ההידרדרות שתוארה לעיל עד שהגיעה עד לקשקוש היומרני, חסר הטעם והרע שהיוותה שגב ארט.

אואזיס - ארוחת ערב בלוקיישן החדש

אואזיס (Oasis) היא מסעדת שפית שנפתחה במרץ 2012 וישבה במקום קטנטן למדי ברח' טשרניחובסקי 1 בתל אביב. לאחרונה היא עברה ללוקיישן חדש ומרווח יותר ברח' מונטיפיורי 17 בתל אביב.

השפית היא רימה אולברה (Rima Olvera). שפית אמריקאית שעלתה לכאן מסן פרנסיסקו אחרי קריירה ענפה שם, ועד אואזיס הייתה שפית שארגנה ארוחות מצומצמות יוקרתיות ליודעי דבר.

מאז שנפתחה אואזיס היא הייתה ב- to do list שלי של מסעדות שצריך לנסות, אבל עד עכשיו לא יצא לי. ביום חמישי האחרון קפצתי לראשונה, יחד עם סיון שותפתי שמתחילה בשעה טובה עבודה חדשה ויצאנו לחגוג.

כמובן שלנוכח המעבר והרחבת המסעדה עטו כבר כל מבקרי האוכל על המקום בשבוע האחרון: גם שגיא כהן בהארץ, גם אבי אפרתי בואללה וגם המבקר של מאקו (ביצה עלומה). שוב הקדימו אותי החצופים...

דבר אחד בטוח אפשר להגיד על המסעדה - היא מעניינת. אפילו מעניינת מאד. עבור foody כמוני שמחפש עניין במסעדות ולרוב מתקשה למצוא, מדובר בעניין משמח.
אפילו הביקורות שנכתבו הן מעניינות: קחו למשל את שגיא כהן המתפייט בהארץ. ב-2012 הוא הילל, שיבח והתרגש. הפעם הוא התאכזב לחלוטין. אבי אפרתי בואללה התאכזב וקטל מעט את המסעדה ב-2012. הפעם - מהפך. ביקורת חיובית וטובה. במאקו לא הייתה ביקורת מסעדות ב- 2012, אבל הביקורת הנוכחית בהחלט חיובית. כאלה מהפכים בביקורות אני לא זוכר. מעניין - כמו שאמרתי...

עיצוב המסעדה עצמו הוא גם לא שגרתי. מרכז המסעדה הוא מטבח פתוח לרווחה. יש בר גדול שיושב "על המטבח".
יש פיזור שולחנות מסביב, כולל שולחן אחד שיושב ממש צמוד למטבח ומאפשר ללטוש עיניים על הנעשה בו.
אנחנו ישבנו בשולחן הזה ואכן יכולנו לצפות בעניין בכל הבישולים, ערבובים, חיתוכים וכו'. כחובב בישול זה היה מרתק.

מעבר לחדר המסעדה הגדול, יש גם חצר פנימית מקורה ויפה מאד שכוללת גם גינת תבלינים של השפית. בערב החורפי והגשום שהיה, החצר הייתה נטושה כמובן.

התפריט של המסעדה ייחודי ולא שגרתי. מנות שף בסגנונות שונים שלא תמצאו דומות להם במקומות אחרים. יש מנות בנוסח אסייתי (לאוס, יפן, וייטנאם). יש מנות אירופאיות (צרפת, איטליה, נורווגיה). יש מנה מקסיקנית. הכל כמובן ב-touch של רימה אולברה.

התפריט מושקע ומשתנה לא מעט: לפי העונות, לפי זמינות חומרי הגלם, לפי השיגעונות של השפית... הדגש הוא על חומרי גלם משובחים וטריים.

המחירים לא זולים. כמצופה ממטבח שף מושקע ששם דגש על חומרי גלם איכותיים.
בתפריט של יום חמישי האחרון היו 7 מנות ראשונות ו-8 עיקריות. יש אפשרות "לצמחן" ו"לטבען" חלק מהמנות (להפוך אותן לידידותיות לצמחונים, כמו סיון שותפתי, או לטבעונים). מחירי הראשונות נעו מ-46 ש"ח עד 74 ש"ח. מחירי העיקריות נעו מ-98 ש"ח עד 132 ש"ח. טווח מחירים די סביר וצפוי למסעדת שף. אבל לטעמי, במנות העיקריות עליהן ארחיב מיד, התמחיר בעיניי מעט גבוה מידי, ביחס לגודל המנות.

אז מה אכלנו?

על ההתחלה קיבלנו 2 שוטים של בלאדי מרי. ככה לפינוק. אחלה בלאדי מרי. יופי של שוט.

אחרי זה הזמנו 2 מנות ראשונות ו-2 עיקריות.

סיון הזמינה סלט זוקיני נא "אלה רומא" למנה ראשונה: רצועות דקיקות של זוקיני טרי, שמן כמהין, לימון ופקורינו רומאנו. בתפריט יש שורה שמאפיינת נכון את המנה: "פשוט ונפלא להתחיל ארוחה...".
סלט זוקיני raw לגמרי אני לא זוכר שראיתי הרבה בארץ. מדובר אכן במנה פשוטה למדי, אבל באופן מפתיע גם טעימה מאד. סיון מאד מאד נהנתה. 3 הביסים שאני לקחתי היו טעימים מאד גם לי. שילוב טוב מאד של הקראנצ'יות של הזוקיני, החריפות הקלה של הגבינה והרוטב החמצמץ. שמן הכמהין הוזלף באופן מדוד מאד ולא השתלט. העלות 46 ש"ח. לא זול. אבל כשחושבים על הפעולה הנדרשת לגרד ז'וליינים דקיקים כאלה של זוקיני, זה מוצדק.

אני הזמנתי טרטר בקר בנוסח לאוס!! (סימני הקריאה בתפריט): טרטר בקר עם נאם-פלה (רוטב דגים), נענע, צ'ילי, ליים, ביצי שליו, פניני טפיוקה וצ'יפסים של טפיוקה. אני מת על טרטר בקר. זו מנה שמחייבת בשר סופר טרי וסופר איכותי. אני לא אעז לאכול אותה במקום לא איכותי. טרטר בדרך אוכלים בסגנון צרפתי אירופאי עם חרדל, בצל קצוץ וחלמון ביצה.
הכיוון האסייתי של אואזיס הוא בהחלט מקורי. נהניתי מכל ביס. השילוב של הבקר הקצוץ והנא עם הטעמים האסייתיים המלוחים, חמוצים, פיקנטיים, והפריכות של צ'יפס הטפיוקה היה טוב מאד. מבחינתי פנינה הטפיוקה ששולבו בטרטר היו מיותרות. עלות המנה - 62 ש"ח. שווה וסביר.

לפני המנות העיקריות קיבלנו עוד שוט לפינוק של קציפת תה יסמין ירוק ושוקולד לבן. נשמע מוזר אבל הייתה לגימה מעולה. טעים ביותר. עד כדי כך שהייתי שוקל להגדיל את המנה ולהגיש כאופציה נוספת לקינוח.

למנה העיקרית הזמינה סיון את מנת "סופר טוסקנה": ריזוטו בטטה עם ארטישוק טרי צלוי, בצלי שאלוט בגריל, פירורי אמרטי (עוגיות שקדים) ושמן כמהין שחורות. המנה הייתה פשוט מעולה. סיון התמוגגה. אני לקחתי 2 ביסים וגם בעיניי זה ריזוטו מהטובים והמקוריים שטעמתי. אני - כחובב מושבע של בשר, דגים ופירות ים - לא הייתי יוצא מבואס אם הייתי מזמין את המנה הזו כמנה עיקרית. המנה לא גדולה והתמחור של 98 ש"ח בעיניי מעט גבוה מידי. אבל עדיין מעולה ומומלץ. אפילו לקרניבורים.

אני הזמנתי לעיקרית את המנה שהיא הכי comfort food בתפריט, מקסיקו סיטי: תבשיל מקסיקני מסורתי של טלה ובקר, "עם חומרי גלם מיוחדים שהבאנו ממקסיקו", פולנטה פריכה וסלסת תירס אורגני.  זו לא המנה הכי מאתגרת או מקורית בתפריט אבל בערב החורפי והקר שהיה, זו המנה שהכי בא לי עליה. המנה כמו שאפשר לצפות הייתה טעימה מאד. בשר איכותי ונימוח שבושל כנראה לא מעט שעות, פולנטה פריכה טעימה מאד. תיבול מקסיקני מעט פיקנטי ומוצלח.
2 מינוסים קטנים. הראשון: הייתי רוצה יותר חריפות במנה. מה לעשות אני חולה על חריף. עוד קצת צ'יפוטלה או צ'ילי היה עושה את זה מושלם. השני: גודל המנה. עוד 2 כפות תבשיל וכף פולנטה היו עושות לי את העבודה. 125 ש"ח זו עלות המנה. בעיניי כאמור קצת over priced ביחס לגודל.

את הארוחה ליוויתי בכוס יין אדום טוב של יקב סוסון ים.

בלי קינוחים אי אפשר כמובן. הזמנו 2 קינוחים:

הראשון: 2 שוטים של "הנשיקה של סיני": שוט של גלידת קרמל ומלח ים ושבבי שקדים. כל שוט עולה 14 ש"ח. יופי של מנה. אחלה אופציה לסיום ארוחה, למישהו שלא רוצה קינוח גדול וכבד, ומסתפק בביס (או בשוט). גם סיון וגם אני נהנינו מהגלידה שהיא כמובן בייצור עצמי. טעימה ועדינה עם מרקם מעולה. שנינו הסכמנו שהייתה חסרה קצת קרמליות במנה ואולי אפילו טאץ' נוסף של מלח שישבור קצת את העדינות.

השני: "הנשיקה של רימה": טירמיסו של לימוני מאייר טריים עם מסקרפונה ורום ג'מייקני. רימה לוקחת את הטירמיסו הבנאלי שמככב בכל מסעדה איטלקית ועושה אותו מעניין עם קרם לימוני ובלי קפה. המנה הייתה מאד טעימה. כאחד שפחות אוהב קינוחים מתוקים, הייתי אפילו מפחית מעט את כמות הסוכר בקרם. 46 ש"ח עלות המנה. אחלה מנה לחובבי קינוחים לימוניים.

השירות במסעדה היה אחד החביבים והמקצועיים שזכיתי להם במסעדה. שירות קשוב ורגוע. מפנק אבך לא מתחנף. כמו שצריך.

בכלל האווירה הכללית במסעדה מאד רגועה ושלווה. אפילו במטבח, אליו היינו צמודים ועליו השקפנו מקרוב, הייתה אווירה רגועה ולא לחוצה ותזזיתית כמו שאפשר לראות בהרבה מסעדות. אולי זה המטבח הפתוח שגורם לכך. אולי זו השפית עצמה שמשרה אווירה כזו. בכל אופן זה נחמד מאד.

אז בסיכומו של עניין:
יופי של מסעדה. מקורית, מעניינת, מושקעת, מתוחכמת, לא זולה.

לא מסעדה שתתאים לכולם.
הישראלי הפשוט של חומוס, צ'יפס, סביח ושווארמה לא בטוח ייהנה כאן. חובבי אוכל אמיתיים (foodys למיניהם) ייהנו כאן מאד.

חובבי בישול כמוני וכמו סיון שיכולים לשבת ולראות ב-Live איך מתנהל מטבח שף מקצועי, ועל הדרך לאכול טוב, בכלל זוכים כאן לחוויה קולינרית לא שגרתית.

דגים בקוקוס, קארי ירוק ועוד ירוקים

פילה דג ים, רוטב חלב קוקוס וקארי ירוק - זה תמיד שילוב מנצח. התאילנדים יודעים את זה מימים ימימה.

כל מה שנדרש זה למצוא את האיזון בין החריף למתוק ולמלוח כדי ליצור הרמוניית טעמים מעולה.

אני כאמור השתמשתי במחית קארי ירוק. אפשר להשתמש גם במחית קארי אדום או בצ'ילי אדום או ירוק טרי.

אז מה היה לי:

פילה של דג מוסר ים אחד (זה דג גדול. יכול להספיק ל-4 סועדים).
1 פחית קרם קוקוס.
1 כף רוטב דגים.
1 כף רוטב סויה.
קצת סוכר חום.
מלח ופלפל.
קצת מיץ לימון.
ג'ינג'ר קצוץ.
4 שיני שום קצוצות.
1 כף מחית קארי ירוק.
הירוקים הנוספים:
בצל ירוק פרוס דק.
כוסברה טריה קצוצה גס.
1 כוס שעועית מש. אפשר להשרות ולהנביט אותה. אני סתם השריתי כמה שעות ואח"כ בישלתי בנפרד בסיר עם מים רותחים כחצי שעה.
שעועית ירוקה טריה. גם אותה בישלתי בנפרד במים רותחים. 3 או 4 דקות.
באקצ'וי. כמה יחידות. אפשר להקפיץ בנפרד ל-2 או 3 דקות במחבת עם קצת שמן. אפשר לחלוט במים רותחים דקה או שתיים. אני התעצלתי אז פשוט זרקתי אותם לנוזלי התבשיל לכמה דקות בסוף.

ולבישול עצמו:

לקחתי סיר רחב.
שמתי קצת שמן רגיל ושמן צ'ילי.
זרקתי את הבצל הירוק, השום והג'ינג'ר וטיגנתי 2 דקות.
הוספתי את קרם הקוקוס, קצת מים ומחית הקארי. הבאתי לרתיחה. הוספתי את התבלינים הרטובים והיבשים.
בישלתי כמה דקות.
הוספתי את הדגים שנחתכו לקוביות גדולות.
כיסיתי את הסיר ובישלתי ל-10 דקות בערך.
הוספתי את הירקות הירוקים. (השעועיות שכבר בושלו והבאקצ'וי שעדיין לא).
שוב כיסיתי ובישלתי עוד כמה דקות עד שהבאקצ'וי טיפה התרכך.
בסוף פיזרתי כוסברה קצוצה טריה.

התוצאה -
שילוב מעולה של דג טרי וטוב. ירקות ירוקים ובריאים. רוטב פיקנטי חרפרף מתקתק של חלב קוקוס וקארי ירוק. יאמי.