יום ראשון, 25 בספטמבר 2022

בלגיה - 7, 8, 11 ו-12 בספטמבר: חלק ג' עם כל הביסים מבריסל - בירות, שוקולדים, מאכלי ים, פיצה ועוד וופל בלגי

חלק ג' בטיולי לבלגיה יוקדש לעיר הבירה בריסל. הגעתי אליה בטיסת ערב ב-7 בספטמבר. על פי התכנון שהיתי לילה אחד בבריסל. טיילתי קצת בבוקר המחרת, אכלתי צהריים בעיר ואחה"צ המשכתי לאנטוורפן. אחרי שלושת הלילות באנטוורפן חזרתי ללילה נוסף בבריסל שאחריו הספקתי לנסוע ליום בגנט לפני שחזרתי לבריסל אחה"צ והמשכתי לנמל התעופה שלה לטיסת לילה בחזרה לתל אביב. 

ארבעת התאריכים שמצוינים בכותרת קצת מרמים היות ושהיתי בבריסל עצמה משהו כמו יממה וחצי, בערך 36 שעות. הן פשוט התפרסו על פני 2 לילות. על מסעדות מפונפנות ומכוכבות ויתרתי בבריסל. לא שלא חיפשתי. אבל האופציות לא עצומות. יש רק 7 מסעדות כוכב בבריסל וכולן נראו לי כבדות או שלא היו זמינות. משהו במסעדות שבדקתי היה נראה לי קלאסי ושמרני. מסעדה אחת שניסיתי להזמין אליה מקום היא מסעדה די חדשה בשם Eneko Basque Brussels שנפתחה בבריסל בסוף אוקטובר 2021 ע"י השף הבאסקי/ספרדי המהולל Eneko Atxa ממסעדת Azurmendi בעלת 3 כוכבי מישלן. לבחור יש מסעדות לא מעטות ברחבי הגלובוס (ספרד, פורטוגל, יפן) וכעת גם בבריסל. לא הצלחתי להזמין אליה מקום לצהריים הראשונים בעיר ב-8 בספטמבר. לערב האחרון לא ניסיתי כי בצהריים אכלתי במסעדת 2 הכוכבים בדופל ולצהרי היום האחרון של ה-12 בספטמבר הזמנתי למסעדת מישלן בגנט. לא יודע אם הפסדתי משהו. מה שבטוח הוא שהמסעדות בדופל ובגנט עליהן ארחיב בפוסט הבא היו נפלאות. 

בלילה הראשון הגעתי די מאוחר לעיר, קצת לפני 22:00. צ'ק אין זריז והלכתי לשתות בירה. יש ברירה אחרת? בלי זה לא הייתה מתאפשרת שנת לילה ראשון רגועה בבלגיה.


Delirium Café Brussels או Delirium Village - כפר הבירה בלב בריסל:

מוסד בירות. כפר בירות. קומפלקס בירות. הכל נכון. ממוקם במרכז בריסל, באחד הרחובות שבאיזור הכיכר הגדולה (Grand Palace) ומציע לפחות על פי הרשום באתרם את מגוון הבירות הגדול ביותר בעולם, שיא גינס של 2004 סוגי בירות (שנרשם בשנת 2004). הקומפלקס עצום. מתפרס על 3 קומות וכולל 7 מתחמי ברים שונים (כולל של טקילה). המקום עמוס שתיינים שאני מניח שרובם תיירים. רובם מצטלמים עם מגש טעימות של משהו כמו 8 או 10 בירות שונות. אני ויתרתי על מגש טעימות שכזה. הזמנתי "סתם" שני סוגי בירות מקומיות. המקום נקרא על שם בירה Delirium (עם לוגו של פיל) שמיוצרת ע"י מבשלת Huyghe Brewery ששורשיה עוד מ-1906. את מותג הבירה דליריום שהמוכר ביותר הוא Delirium Tremens ייצרו לראשונה בדצמבר 1988. כיום לפי האתר שלהם יש להם גם לא פחות מ-26 סניפים בזכיינות בעולם, בין היתר בצרפת, הולנד, ברזיל, יפן, פורטוגל, ארה"ב, איטליה, גרמניה ואוסטריה. 


ראיתי את התורים המשתרכים במתחם התחתון ולכן עליתי למעלה ושם אפשר להזמין מבחר בירות מהתפריט שמצולם. 




הזמנתי את ה-IPA העונה לשם Sabotage ואת הכהה החזקה העונה לשם Pannepot Vintage. שתיהן טובות מאד.



המקום כאמור עצום ומכיל חדרים על גבי חדרים עם מתחמי ישיבה, גם בחוץ, ועם המון אביזרי בירה לתצוגה, שלטי בירה. בקיצור - בר שהוא גם מוזיאון בירה.











יצאתי קצת לפני שעה 23:30. הפסל ששמו יאנקה פיס (Jeanneke-Pis. ה"אחות" של פסל מאנקן פיס המפורסם, הילד המשתין שהוא מסמלי העיר) ניצב ממש בסמטה של כפר הבירה. 


בבוקר ה-8 בספטמבר שוטטתי להנאתי ברחבי בריסל. קפה ומאפה של בוקר נשתו/נאכלו בבית קפה שכונתי חביב בשם Kaffabar. 


כמה ממראות הבוקר בצילומים הבאים - הכלב המשתין (Zinneke Pis. יש לבריסלאים פטיש לפסלים משתינים), אמנות רחוב, Porte de Hal, Église Notre-Dame des Victoires au Sablon הם המצולמים. 








כל הנ"ל - לפני שעה 10 בבוקר, אז נכנסתי לטעום את השוקולדים הראשונים שלי בבלגיה 2022.


Pierre Marcolini - שוקולדים בלגיים של שוקולטרי כוכב:

מרקוליני, יליד 64 בשרלרואה בבלגיה התמחה בפושון בפריז וב-Wittamer ופתח את חנות השוקולד הראשונה שלו ב-95, אחרי שזכה באליפות העולם בפטיסרי בליון. הוא נחשב לאחד השוקולטיירים המפורסמים והמעוטרים בעולם, כולל ספרים ותוכניות טלוויזיה. כשנכנסים לחנויות שלו (הייתי באחת בזמנו בפריז), כמו זו שביקרתי בה כעת בבריסל, Pierre Marcolini Sablon, די ברור שהאיש הוא סיפור הצלחה שוקולדי. המקום מעוצב לעילא, משדר יוקרה וממותג לעייפה. לפי האתר שלהם יש כיום לא פחות מ-40 חנויות ברחבי העולם, בין היתר 5 בפריז, 5 בטוקיו, 3 בשנחאי, 3 בלונדון, 2 בדובאי ולא פחות מ-10 בבריסל כולל אחת בנמל התעופה. וזה שוקולטייר בוטיק.


שוקולדים בצורות שונות ובמארזים מושקעים שונים ומשונים הם מרכז העניינים. אבל יש גם גלידות, ביסקוויטים, מקרונים ומאפים אחרים, ריבות וממרחים, טראפלס ועוד. הכל מושקע בטירוף, ממותג, מסודר למשעי ויפה. בויקיפדיה על האיש כתוב המשפט הבא: מרקוליני שולט בייצור "from bean to bar" - מפול הקקאו עד החטיף או החפיסה. כלומר - הוא יודע בדיוק מה מקורו של כל פול קקאו בו הוא משתמש למוצריו ומה הוא עובר בדרך עד המוצר הסופי. 



אני הלכתי גם כאן על הבייסיק. שקית קטנה בטייק אוויי עם מבחר פרלינים בטעמים שונים. מעולים כולם.


ארוחת בוקר שוקולד של פייר מרקוליני זה לא עסק רע. 

סיבובי לפני הצהריים כללו את אותו פסל משתין מפורסם (ובשורה התחתונה די עלוב) ואת הכיכר המרכזית המרשימה, הכיכר הגדולה (Grand-Place) בה שוכן גם בית עיריית בריסל מהמאה ה-15. 







בערב באנטוורפן חיכתה לי הארוחה ב-Fine Fleur המכוכבת שתוארה בפוסט הקודם לכן נשנשתי בבריסל מאכלי רחוב לצהריים. תחילה קצת פירות ים ובהמשך פיש אנד צ'יפס. בירה צוננת ליד כל אחד מהם ניצבה כמובן כמתבקש.


Noordzee - Mer du Nord - צדפות טריות לארוחת לפני הצהריים:

חנות דגים ופירות ים טריים שמכילה גם בר דגים ובר אויסטרים ו-Smørrebrød (סמרברד - הכריך הלאומי של דנמרק). פירוש השם הוא "הים הצפוני" שהוא כמובן המקור לכל הטוב הזה ויש להניח שגם לרוב הטוב שאכלתי מהים במסעדות המישלן בהן ביקרתי (ואבקר בפוסט הבא). הים הצפוני הוא כמובן אותה שלוחה של האוקיינוס האטלנטי שצד אחד שלו הוא בריטניה, צד שני מדינות סקנדינביה, ובאמצע בחופיו הדרומיים - בלגיה והולנד. לבעלים/שף/קפטן הספינה קוראים Wouter Vermeulen. 



את ההזמנות של מטעמי היום עושים בפנים, בחלק שמכונה האויסטר בר. הם פתוחים כחנות כבר מ-8 בבוקר אבל את בר האוכל הם מתחילים להפעיל משעה 11 בבוקר. אחלה מקום לבראנץ' בעיניי. אני הגעתי בערך ב-11:15. הייתי אולי השני להזמין. אני מעריך שבשעות 12:00-14:00 המקום מלא וגדוש. 

יש מנות א-לה פלנאצ'ה ויש מנות מטוגנות. המחירים למנה כמו שניתן לראות על הלוח נעים מ-6 יורו ל-14.5. תכלס 2-3 סועדים רעבים יכולים לבוא ולהזמין את כל התפריט ולאכול המון (אבל ממש המון). אני הסתפקתי בשתי מנות מתוך ידיעה שארצה לבקר בעוד מקום אחר בהמשך הצהריים. את המנות מקבלים בטייק אוויי ואפשר לשבת בחוץ, בשולחנות עגולים שממוקמים מתחת לשמשיות/סוככים רחבים. 



אלה שתי המנות שהזמנתי. נחתו על שולחני בחוץ תוך כ-10 דקות. צדפות ועוד צדפות. שתי המנות שהזמנתי נעשו על הפלאנצ'ה והוגשו בקערות חד פעמיות איכותיות. משמאל מנת מולים. כי זו כמובן מנת חובה בבלגיה. Moules frites - מולים וצ'יפס היא המנה הלאומית. אני לבושתי אכלתי צ'יפס בנפרד ומולים בנפרד ולא ערבבתי בין השמחות. יסלחו לי הבלגים. המולים (9 יורו) הוגשו עם פטרוזיליה, גרידת לימון ושום ואני מניח שגם איזשהו ספלאש של יין לבן וציר דגים (כמו במול מרינייר). טרי, טעים, עסיסי וכיפי. איכות ומחיר מעוררי קנאה. מימין. מנת צדפות תער (7 יורו). מנה יפה של צדפות תער בקליפתן שגם הן מוקפצות כאן על הפלאנצ'ה עם מלח גס, שום, פטרוזיליה ופירורי לחם קראנצ'יים ומעט פיקנטיים. פשוט וטעים מאד. צדפות תער למי שלא מכיר הן יחסית בשרניות (לא מושיות כמו מולים וודאי לא כמו אויסטרים). יש בהם byte מסוים. יש בהן טעם ימי מלוח מעט ועדין יחסית. אני מת עליהן (אפילו בארץ נתקלתי בהן בהזדמנויות נדירות, בבר 51, בבסטה ואולי בעוד מקום. לא נעשה השוואות מחירים). 





מבחר נאה מאד של דגים טריים, כבושים ומעושנים ופירות ים מוצע כאן בחנות שלהם. 




עם הבירה שעלתה 2.5 יורו שילמתי 18.5 יורו. ובלגיה כאמור אינה מדינה זולה כלל וכלל. ועדיין.. 
כמו שציינתי - אחלה בראנץ' מהים. זה כמובן פתח לי את התאבון אז די מהר המשכתי למקום נוסף שמתמחה בדגים. הפעם פיש אנד צ'יפס. 


Bia Mara - מסעדת פיש אנד צ'יפס איכותית:

רשת של מסעדות פיש אנד צ'יפס בעלת ארבעה סניפים בבלגיה. שניים בבריסל (במרכז העיר וברובע איקסל הדרומי), אחד באנטוורפן ואחד בלוון (Leuven). המקום מתיימר להגיש מנות פיש אנד צ'יפס מחומרי גלם מקומיים, טריים, איכותיים שנשענים על המילה והטרנד החשובים אך השחוקים - קיימות, או באנגלית שנשמעת משכנעת יותר: Sustainability. המקום הוא בכלל יוזמה של 2 אירים מדבלין הנושאים את השמות Barry Wallace ו- Simon Whiteside. השניים צברו ניסיון באירלנד עם דגי מקרל והתגלגלו לבלגיה, בה הם יכולים לשחק עם מנות, טעמים והשפעות שונות. המקום נפתח בשעה 12:00. אני נכנסתי כמה דקות אחרי הפתיחה. הייתי הראשון לשבת. די מהר המקום התמלא לגמרי. 


תפריט בירות ואלכוהול. שתיתי בקבוק של Ale בריסלאי בוטיקי חביב מאד בשם Zinne Bir שעלה 4.5 יורו.




תפריט האוכל. יש מגוון מנות כולל בורגרים (לא של בקר), מנות טאקו ומנות צד שונות, אבל פיש אנד צ'יפס הוא לב העניינים. אני הזמנתי את הקלאסי - מדג קוד מטוגן בבלילה, לצד צ'יפס בתיבול אצות ים ומלח ורוטב טרטר. עלות המנה - 14 יורו. המנה גדולה ומכובדת. 


זו קלאסיקת הפיש אנד צ'יפס של Bia Mara. נתחי קוד טרי (אשכרה טרי. איזה הבדל עצום בטעם ובמרקם בין אחד טרי שאוכלים בבלגיה למשל, לאחד קפוא ומיובא, איכותי ככל שיהיה, שמגיע לישראל). הדג מוצק אך עסיסי ושופע טעם. הטיגון משובח. הטרטר טוב מאד. מהצ'יפס פחות נפלתי כי הטיגון שלו לא היה אחיד וחלק קטן מפיסותיו היו מעט נוקשות מדי. מהשאר שטוגן כהלכה נהניתי. 



Bia Mara סגרה לי את פינת נשנושי הצהריים יפה מאד. מקום צעיר אך איכותי. כשהייתי באנטוורפן התפתיתי לרגע להיכנס לסניף המקומי ולהזמין מנה אחרת. ויתרתי. אני sucker של גיוון. לא יעזור.

אחרי Bia Mara הסתובבתי עוד קצת בבריסל ואז ארזתי את מטלטליי שחיכו לי במלון ולקחתי רכבת לאנטוורפן שעליה ועל ארוחותיי בה חפרתי וואחד חפירה בשני הפוסטים הקודמים. לבריסל חזרתי ללילה נוסף אחרון בבלגיה, אחרי 3 לילות באנטוורפן, ביום ראשון, ב-11 בספטמבר, בשעות אחר הצהריים. 

כמה תמונות מאותו אחה"צ (כשאין המון אוכל יוצא דופן אני משתדל לתבל את הפוסט בתמונות אמנותיות)...






בצהריים של היום המתואר, ה-11 בספטמבר, אכלתי ארוחת 2 כוכבים פנטסטית במסעדה בשם Nuance בעיירה בשם דופל. לכן בערב בבריסל חיפשתי משהו עממי. אז פיצה. הפיצה שנחשבת ככל הנראה לטובה בעיר, La Piola Pizza, שמדורגת גם בדירוג 50 הפיצות הטובות בעולם במקום ה-35 לשנת 2022 בדירוג שזה אך פורסם (ו-8 באירופה), סגורה בימי ראשון (דירוג 50 Top Pizza World 2022 שכמובן כולל 100 פיצריות ולא 50). חיפשתי חלופה והגעתי לפיצריה נאפוליטנית אחרת שם אכלתי את ארוחת הערב. זו פיצריה בשם La Pizza è Bella שבשנת 2020 דורגה גם באותה רשימה, אז בדירוג אירופאי בלבד - במקום ה-5 (וראשונה מבלגיה). יש לה שני סניפים, La Pizza è Bella ו-La Pizza è Bella Gourmet. סניף הגורמה אגב מדורג באותו דירוג עולמי של פיצות במקום ה-61 לשנת 2022 ובמקום ה-12 באירופה. דירוגים דירוגים דירוגים. כמה שהעולם אוהב דירוגים.


La Pizza è Bella - פיצה נאפוליטנית בבריסל:

פיצריה של בחור בשם Salvatore Santoro, דור שלישי למשפחת פיציולו מנאפולי, עם ניסיון של 20 שנה בתחום, שהגיע לבריסל ופתח פיצריה כמיטב המסורת הנאפוליטנית. כיום יש לה 3 סניפים. המקורי במרכז העיר בו אני ישבתי, ה"גורמה" La Pizza è Bella Gourmet באיקסל, וסניף חדש נוסף באיקסל בשם La pizza è bella Cocktail שמטרתו לפנות לקהל צעיר יותר. לפיציולו הנוכחי לפי אתר הטופ 50 פיצה קוראים Ciro Dario. לפחות לפי השמות מדובר באיטלקים על אמת. 


הגעתי בלי הזמנה קצת לפני 21:00. יש 2 חלקים נפרדים למסעדה. אותי הושיבו בחלל שלא מכיל את הטאבון המרכזי. המלצרים המסכנים צריכים לתזז לא מעט מהחלל הראשי עם הטאבון לחלל המשני. נראה שיש להם המון עבודה ולכן היחס האישי לא ממש קיים. המלצרים והמלצריות ברובם הם כנראה מהמשפחה. לפחות בארוחה בה אני נכחתי בה לא היה להם זמן לנשום והחללים היו הומי אדם. הרבה זמן להסברים לא היה להם. מזל שיש לי מספיק ניסיון בפיצריות ואני די יודע מה אני אוהב. תפריט הפיצות יש לציין הוא עשיר וכולל לא מעט אופציות, מסורתיות ופשוטות, וכאלה שנראות קצת יותר מורכבות. 



מתחיל בבירה. כמובן. 


ויקטוריה. בירה בלגית שמתיימרת להיות מ-100% רכיבים טבעיים ושעוברת התססה שנייה בבקבוק. Ale חזקה של 8.5% אלכוהול. נתקלתי בה לא מעט בבריסל. כנראה שזה מותג פופולרי ומתחזק. אני לא הכרתי אותו ולא נתקלתי בו בארץ בניגוד לבירות בלגיות רבות אחרות. 7 יורו עלתה כוס 1/2 ליטר. 


הדף בתפריט ממנו הזמנתי את הפיצה הנבחרת. La Calabrese. 


La Calabrese. מסומנת כחריפה בדרגה 2. כמו שרואים - נראית נאפוליטנית כהלכתה. עגבניות, סלמי חריף, נדוג'ה (Nduja מחזיר שחור. נקניק חזיר פיקנטי שמקורו בקלבריה שבדרום איטליה), מוצרלה Fior di Latte, פרמז'ן ובזיליקום. עלתה 18 יורו. לא זול. עדיין לא יותר יקר מבארץ ואני מבטיח לכם שהייתה כאן כמות בשר גדולה משמעותית ממה שהייתי מקבל מפיצה מובחרת מקבילה בישראל. הפיצה הייתה כמעט מצוינת. הבצק היה טעים. הטופינגס היו מעולים. המינוס היה ששולי הבצק לא היו פריכים כמו שציפיתי מפיצה נאפוליטנית בעלת מוניטין. אני יכול להעריך שזה עניין של עוד 1/2 דקה בטאבון ופחות דקה וחצי שהפיצה עמדה וחיכתה כנראה שיגישו אותה. בכל מקרה - טעים זה כן היה.



אז מי שלא יכול בלי פיצה אחת לפחות בטיול שלו. יש נאפוליטניות טובות גם בבריסל. La Pizza è Bella היא בהחלט דוגמה מייצגת טובה למדי. לא הפיצה הכי טובה שאכלתי אבל בהחלט עומדת בסטנדרט הנאפוליטני המחמיר (ובסטנדרט המחמיר שלי גם). 

אחרי סיבוב ערב קצר ועוד ביקור לילה בכיכר הגדולה שם הייתה איזו הופעה של זמרת אלמונית חזרתי למלון ללילה אחרון בבלגיה.





למחרת בבוקר, ה-12 בספטמבר, יום שני, נסעתי לעיר היפה, הנעימה והחביבה להפליא גנט. חוץ מלהסתובב בעיר הקטנה והמקסימה הזו, חיכתה לי בה ארוחת הצהריים האחרונה בטיול, במסעדת כוכב אחד בעיר. על כך בפוסט הרביעי והאחרון.

לבריסל חזרתי אחר הצהריים, לאסוף את התרמיל משמירת החפצים במלון, ולביסים אחרונים בהחלט לפני הטיסה. עוד קצת מהמתוקים.


Galét - וופל בלגי אחרון ודי בבריסל ב"ממלכת הוופלים":

Galét הוא דוכן וופל בלגי פינתי שיושב במרכז של המרכז של העיר, ברחוב מרכזי מלא חנויות יוקרה, אופנה וקניונים. בדר"כ אזורים שאישית אני משתדל להימנע מהם. לשמחתי בשעה 17:30 המקום לא המה אדם ולפניי היו אולי שני ממתינים. המקום פועל משנת 1998 ומתמחה בוופל הבלגי המכונה גופרה או גופרה דה לייז' (gaufres de Liège). 




הזמנתי גופרה פשוטה עם רוטב קרמל. בלי שוקולד, קרמים, קצפות. לא זוכר בדיוק כמה זה עלה. בניגוד לוופל מאנטוורפן שבצקו היה אוורירי ופריך בחוץ, כאן הבצק יותר דחוס ויותר מתוק. העסק יותר דביק ו-sticky. עדיין טעים, אבל הייתי מוריד מתיקות. 



ואם זה לא מספיק מתוק אז עוד קצת שוקולד לסיום. 


Neuhaus - שוקולד בלגי קלאסי לסיום מתוק - אבל דווקא עם שלגון:

ליד Neuhaus פייר מרקוליני נראה חסר עבודה, כי להם יש מאות סניפים בבלגיה ורחבי העולם. אבל ככה זה שהשורשים שלך הם מ-1857, אז ידידנו המפוסל, Jean Neuhaus, התיישב בבריסל (הוא שוויצרי עם שורשים איטלקיים), פתח בית מרקחת (כי זה היה מקצועו) וכדי לפנק את לקוחותיו הוא הגיש להם תרופות בציפוי של שוקולד מובחר. את הרעיון פיתח נכדו שבמקום לצפות תרופות בשוקולד החל להכין פרלינים, ב-1912. הם למעשה נחשבים לממציאי הפרלינים הבלגיים המוכרים. אשתו של הנכד, Jean Neuhaus Jr. ששמה Louise Agostini אף הייתה הראשונה להשתמש באריזת מתנה לפרלינים, בשנת 1915. בקיצור - חלוצי שוקולד. אני ביקרתי בסניף שלהם ברויאל גלרי במרכז העיר (Royal Gallery of Saint Hubert). 


היות וטחנתי מספיק פרלינים בימים הקודמים הלכתי על שלגון מצופה. השוקולטיירים המובחרים צריכים לחדש כל הזמן ולהתאים את עצמם לעידן האינסטגרמי ולכן גלידות ושלגונים הם התפתחות הגיונית. גם למרקוליני יש גלידות בחנויותיו. 


בוחרים טעם בסיסי. במקרה שלי נותר רק תות או קרמל - ולכן קרמל נבחר. בוחרים בציפוי שוקולד. בחרתי כמובן במריר. בוחרים בטופינג. אני בחרתי בקרמל מלוח כדי להמשיך את הקו. עלות התענוג 6 יורו. טעים. מתוק. איכותי. רק צריך להשתדל לחלץ את השלגון בזמן מהעטיפה הממותגת כי אחרת יש סכנת הידבקות והחילוץ יכול להיות טריקי מעט. 



בערב רכשתי כריך פניני כדי לקחת לנמה"ת לטיסה חזור שיצאה בסביבות 10 בלילה שעון בריסל. אם חשבתם שאוותר על בירה אחרונה לפני הטיסה - טעיתם.


עד כאן בריסל. לא פייר לשפוט אותה קולינרית בהשוואה לאנטוורפן, כי שהיתי בה הרבה פחות זמן ואכלתי בה כמו שניתן להבין במקומות פשוטים הרבה יותר ובלי מסעדות שף בכלל. הוייבים שקיבלי מהעיר הם יותר כבדים, שמרניים וקלאסיים מאנטוורפן (או גנט). משהו בה פחות עשה לי את זה באופן כללי. אם מחפשים חדשנות קולינרית או אווירה צעירה ומגניבה יותר אז אין שאלה שאנטוורפן היא האופציה המועדפת. 

עוד פרק אחד אחרון למסעי לבלגיה נותר. 
הוא יוקדש לשתי מסעדות מישלן שביקרתי בהן "על הדרך". הראשונה, Nuance, בעלת שני כוכבי מישלן, בעיירה דופל בדרך מאנטוורפן בחזרה לבריסל. השנייה, Souvenir, בצהריים האחרונים שלי בבלגיה בעיר גנט. שתיהן היו נפלאות. תישארו איתי.

4 תגובות:

  1. אני קורא בשקיקה את הביקורות שלך על כל המקומות שלעולם לא אוכל בהם. הן נהדרות. אז סליחה שאני מגיב דווקא עם ניטפוק קטן. אבל התגוררתי במשך חודש וחצי ממש מול קפה דליריום של וורשה והייתי שם בטח 10 פעמים לפחות. אם אליו התכוונת, אז הוא לא סניף של זה מבריסל, אלא פשוט פאב בלגי מקומי משפחתי (אדם אחד, ומדי פעם הייתה המשפחה שלו).

    האמת היא שאני הרבה יותר נהנה לשתות בירות בלגיות שם מאשר בפעם האחרונה שהייתי בקפה דליריום בבריסל (פברואר 2020, רגע לפני הקורונה).

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על הפרגון ועל העדכון. הסתמכתי כנראה על מקור לא מעודכן. לפחות לפי האתר של דליריום נכון לעכשיו יש להם 26 סניפי זכיינות ואכן ורשה לא ברשימה והיא הוסרה 🙂

      מחק
  2. טוב, אז אתה בהחלט צריך לשנות את השם של הבלוג

    השבמחק
    תשובות
    1. חכה. החלק הרביעי הוא מעודן. ואחרי זה יחזרו הפוסטים על מסעדות בארץ, שם כל המנות הן קטנות ולחלוקה.

      מחק