לטייל ולאכול בחו"ל עם אמא מרים - פודית לשם כבוד

פוסט זיכרון לאשה נדירה - אחת ויחידה. אמא שלי האהובה, מרים ארז. 30.01.1938-17.04.2022.

היות ועסקינן בבלוג של אוכל טוב ומסעדות אכתוב קצת על הצד הזה של אמא שלי. לא הצד המוכר והמובן מאליו. צד שאני לוקח עליו קצת אחריות אישית, ודאי בשנים האחרונות.

תקציר אירועים. אמא ילידת ירושלים 1938, בהמשך ילדות ונערות בעין ורד, אח"כ חתונה מוקדמת, ילדים (חמסה חמסה) ובמשך 60 שנים (!), חיים באותה דירה קטנה וצנועה בקרית גת (בה גדלתי גם יחד עם אילת אחותי התאומה. אבא שלי נפטר כבר ב-79), שבה גם הלכה לעולמה. לא גדלנו במותרות. נסיבות החיים הלא תמיד קלות ודלות האמצעים היחסית לא אפשרה זאת. טיול בר מצווה שלי ושל אחותי עם אמא בקיץ 1988 של "אירופה כפי יכולתך" ב-14 יום (שוייץ, גיחה למפלי הריין בגרמניה, בלגיה, הולנד, צרפת, אנגליה) היה הטיול היחיד שלנו לחו"ל בילדותנו. קרית גת של שנות ה-80-90 הייתה שממה קולינרית (וגם ב-2022 היא נותרה כזו. כמה עצוב). גדלנו על אוכל ביתי בסיסי, טוב ולא מסובך, בסטנדרטים של שנות ה-80-90. למסעדות כמעט לא הלכנו בילדותנו. בשר טרי או דגים טריים לא היו בסביבה. סטייקים? לא ידענו מה זה. בחגים ובחלק מהשבתות היה תבשיל/צלי בקר מנתח מס' 5 aka כתף בקר או מס' 6 aka פילה מדומה. זה היה הגורמה. 

תכלס את יצר ההרפתקנות הקולינרית שלי לא ירשתי מאמא. אולי יותר מסבתא שלי (רינה וולף. אמא של אמא שלי) שהייתה פודית גדולה ממנה וודאי הרפתקנית גדולה ממנה. להפיכתי ל"פודי" לא היה ממש קשר לילדותי או לאוכל של בית אמא. הניצנים, אם בכלל הושפעו מהמשפחה, החלו בנעוריי, כשסבתי עברה לעת זקנה לגור אתנו ואז השתדרג מעט הבישול הביתי עם מטעמים שונים בניחוח אירופאי והכנסה לתפריט של שינקן או מוצרי חזיר אחרים שהיא קנתה במעדנייה מקומית (תודה לעלייה הרוסית הענפה של תחילת שנות ה-90).

כשהתחלתי עם תחביב הקולינריה ופתחתי את הבלוג הזה נהניתי תמיד לשתף את אמא שלי בחוויותיי. אני לא מכיר הרבה אנשים עם אוזן קשבת טובה וסבלנית כמו אמא שלי והיא תמיד האזינה בעניין לקשקושים שלי. אני חושב שבסופו של דבר זה גם הרחיב את אופקיה והביא אותה אישית להתעניין יותר גם בבישול וקולינריה, דרך צפייה בתוכניות אוכל שונות, ובישול של מנות חדשות אפילו ממתכונים שהיא שלפה לבדה מגוגל (ולא רק מכתבות במדורי בישול בעיתונים או מספרי הבישול הישנים). 

בעשור האחרון, בו אני משתדל לבצע מספר גיחות קולינריות שנתיות ליעדים כאלה ואחרים גם זכיתי לקחת את אמא לכמה יעדים ושם גם ראיתי את הצד ההרפתקני יותר של אמא שלי. בניגוד לכמה מבני משפחתי שהם שמרנים קולינריים, מעדיפים את המוכר והאהוב ולא יעזו לנסות חומרי גלם חדשים ו"מוזרים", אמא שלי אף פעם לא חששה לנסות. אני זוכר שכבר כשביקרה את אחי הגדול וגיסתי בבולטימור ב-92 (גרו שם כעשור והשלימו דוקטורטים) היא חזרה וסיפרה בהתלהבות על ה-crab cakes שאכלה שם בהנאה גדולה. כשיצאנו לאכול במסעדות בארץ ובחו"ל היא תמיד ניסתה דברים חדשים. גם בבית - כשבישלתי פה ושם ארוחות עבורנו (או מנות כאלה ואחרות בחגים ואירועים משפחתיים) - היא תמיד העזה לטעום. בלי רתיעה. גם אלכוהול אגב. סינגל מאלט מעושן ומיושן כהלכה שאחיין שלי ואני שתינו בהזדמנויות שונות נטעם על ידה לא פעם והיא אפילו אהבה. כנ"ל יינות טובים. פירות ים כאלה ואחרים. למה לא? בשרים חדשים. טעמים אקזוטיים. חריף. בשרים נאים. דגים נאים. הכל הולך. לנסות לא היה לה אכפת אף פעם. מקסימום לא אהבה אז הזמינה מנות אחרות. לסקאלופס למשל או לשרימפס היא פחות התחברה. גם בבישול שלה ניכרה ההתפתחות עם השנים ע"י שימוש הולך וגדל בחומרי גלם טריים, תבלינים "אקזוטיים" (בשנים האחרונות היא אפילו יצרה "ראס אל-חנות" מתוצרת עצמית - מיקס של 8-9 תבלינים שהיא טחנה בעצמה לשימושים שונים). בקיצור - הפכה לכמעט פודית אמא שלי.. 

אני אשתף בקצרה כמה תמונות וחוויות מטיולים שונים שלה ושלי בחו"ל. לפי סדר כרונולוגי. אמא הייתה כבר ילדה גדולה בטיולים הללו. בטיול הראשון שאכתוב עליו היא הייתה כבר בת 77 פלוס. בטיול האחרון היא הייתה בת 81 פלוס. כבר לא הכי בריאה ולא בכושר שיא. היא שנאה עליות. מדרכה משופעת או מדרגות לא היו לרוחה, אבל את כל הטיולים שלנו היא צלחה בגבורה. כמו גדולה היא גמעה קילומטראז' נאה ביותר, בלי להתלונן אף פעם. וטיולים איתי זה לא פיקניק. הולכים בהם הרבה ברגל. אז הקצב הותאם אליה אבל הנחות גדולות היא לא קיבלה. אין מה לעשות - אני מדריך טיולים קשוח..

הטיול הראשון היה טיול משפחתי לאירלנד. אי שם בספטמבר 2015. 

היינו 7 מבני המשפחה בטיול של 9 ימים. חוויות המישלן הראשונות שלי היו בסה"כ 3 חודשים לפני כן ביוני 2016 בטוסקנה (יומולדת 40). בדבלין "לקחתי" את החבר'ה לארוחת מישלן נוספת במסעדת כוכב צרפתית בשם l'Ecrivain שהייתה די פלצנית וודאי לא תיזכר על ידי כאחת ממסעדות המישלן הטובות בהן ביקרתי. זו לא הייתה הבחירה הראשונה שלי אז בדבלין אבל זו הייתה המסעדה היחידה שהיה בה מקום ל-7 סועדים באותם תאריכים. זו הייתה הפעם הראשונה של אמא שלי (וגם של שאר בני המשפחה) במסעדת מישלן. נדמה לי שמהאוכל עצמו כולם נהנו כי הוא היה באמת מצוין, אבל השירות היה לא נעים במיוחד ולחוץ למדי, והמסעדה הייתה אנתיטזה לחמימות ולחביבות האירית. לא נורא. מאז למדתי, הפקתי לקחים ועשיתי שיעורי בית טובים בהרבה לפני כל טיול. החוויות המשותפות שלנו לאחר מכן היו טובות יותר ברובן. הטיול לאירלנד בלי קשר היה נפלא.

התמונה הראשונה שלמעלה היא של אמא שלי על פסגת מרכז המבקרים המושקע של גינס בדבלין. נהנית מפיינט גינס כמו שצריך. את הכוס היא חיסלה. 

אני ממשיך ליוני 2016. ברלין. 

דיברנו על אופציה לטיול שלי בימים של יום ההולדת שלי (10 ביוני) והזכרתי את ברלין כיעד אפשרי. אמא שלי אמרה - "למה שלא אצטרף? לא הייתי בברלין" (היא בכל זאת חצי יקית - מהצד של סבא שלי אלברט וולף). דורית אחותי הגדולה שמעה על הרעיון ורצתה להצטרף גם. נסענו שלושתנו. כאן כבר בחרתי מסעדות טובות בהרבה. 

מסעדת Tim Raue. שני כוכבי מישלן. "עסקית" צהריים. מסעדה שאז דורגה במקום ה-34 של 50 המסעדות הטובות בעולם וכיום מדורגת במקום ה-31. 

אם ואחות. מחכות למנות הראשונות.

זאת המנה הראשונה שאמא שלי אכלה אז. סשימי כלשהו. כתבתי אז בבלוג זה שזו הייתה המנה הראשונה הכי טובה בארוחה. היטיבה לבחור אמא שלי.

גם המנה העיקרית שאמא שלי בחרה הייתה כנראה הטובה בין העיקריות באותה ארוחה. 

המתנה לקפה. גם מקפה איכותי אמא שלי נהנתה. אמנם גדלנו על נס קפה עלית (האבקה כמובן) אבל ברגע שנס הקפה המגורען של טייסטרס צ'ויס או של ג'ייקובס הגיעו לסופרים בקרית גת זה מה שהיה בבית. למכונת אספרסו היא מעולם לא השתדרגה אבל היא אהבה קפה חזק (גם שחור) ובלי סוכר. 

היו בטיול עוד לא מעט מנות וביסים משובחים ועוד מסעדת מישלן גרמנית קלאסית בשם Bieberbau, מסעדה ותיקה שקיבלה כוכב מישלן די מפתיע שנה לפני טיולנו. נהנינו מכל רגע.

מברלין קופצים לפראג. ספטמבר 2017. 

כאן אמא ואני טסנו סולו. מה שהיה כיף עם אמא שלי בטיולים הללו שהיא הייתה הפרטנרית הכי נוחה שאפשר. לכאורה אישה בגילה עלולה להיות "תיק" לא קל אבל אמא שלי הייתה אלופה בלהתאים את עצמה אליי. אם היה לה קשה, כמו למשל לעלות 4 קומות במוזיאון המודרני שמציץ בתמונה הבאה, היא פשוט חיכתה בחוץ בשמש החמימה וקראה ספר. מינימום דרישות אישיות ומינימום פינוקים. כזו היא הייתה תמיד, בכל מקום. באחד הערבים למשל "הקפצתי" אותה לקונצרט קלאסי בקתדרלה ואני הלכתי לבלוס בשרים במזללה/קצביה מקומית, וחזרתי לאסוף אותה. אני נהניתי מהבשר ואמא שלי התמוגגה מהקונצרט. אחלה דיל.

בפראג היינו בשתי מסעדות כוכב. הראשונה - Alcron נחשבה אז לטובה ביותר בפראג. לטעמנו היא הייתה די פלצנית ולא התלהבנו במיוחד. היא איבדה בהמשך את הכוכב ונסגרה מאז. 

שוקולדים היו תמיד אהבה גדולה של אמא. מרירים בלבד.

מלכה!

המכוכבת השנייה הייתה מוצלחת וחביבה בהרבה. Field. מסעדה שהייתה חדשה בהרבה וקיבלה כוכב בשנת 2016. אכלנו בה ארוחת צהריים מצוינת מכל הבחינות.

ספיישל אפקטים לאמא שלי.

Trdelní - הקיורטוש הצ'כי. בידיים בטוחות.

בערב האחרון בפראג היינו במסעדה צ'כית מסורתית שאמא שלי הכי נהנתה בה. Zvonice שישבה בקומות 7-8 במגדל פעמונים עתיק. היא התלהבה מאד הן מהלוקיישן המיוחד והן מהאוכל שהיה באמת טעים ביותר.

מנת ראגו בשר ציד שאמא שלי התמוגגה ממנה. מיקס של כל טוב. אמא שלי אהבה תמיד בשר טוב אבל היא פחות התחברה לסטייקים והרבה יותר חיבבה תבשילי בשר עשירים. מצד שני היא מאד נהנתה גם ממנות טרטר בקר או טלה, קרפצ'יו ופטה כבדים למיניהם. 

הטיול בפראג היה נהדר ופתח לשנינו את התיאבון תרתי משמע.

אני קופץ שנה לספטמבר 2018. וינה. 

שוב טיול סולו של שנינו. גם זו עיר שלא יצא לה להיות בה לפני כן. אמא בת 80 ואחרי איזשהו אשפוז קצר. הפעם די חששתי שהיא תתקשה לעמוד בקצב. איפה. הגיבורה אמנם התעייפה מעט יותר בקלות אבל עמדה במשימה של 4 ימי טיול בגבורה ראויה להערצה. 

רגע של מנוחה. מנוחת הלוחמת.

גולת הכותרת הקולינרית בטיול בוינה הייתה מסעדת Steirereck. שני כוכבי מישלן ודירוג אז במקום ה-14 ברשימת הטופ 50 (מדורגת 12 היום). זו ודאי הארוחה היקרה ביותר שאמא שלי אכלה בחייה. לאמא שלי כילדת צנע ובהמשך כעקרת בית צנועה וענווה מקרית גת היה קצת קשה להתרגל למחירים הגבוהים במסעדות היוקרה הללו (למרות שעל רובן אני שילמתי. היא עדיין ניסתה לחסוך ולהצטנע פה ושם וויתרה למשל על כוס יין). בארוחה הזו אני חושב שנפל לה האסימון על כמה מיוחדת יכולה להיות ארוחת גורמה. הארוחה ב-Steirereck, על סמך הפידבקים שלה, הייתה אולי הארוחה הכי טובה ומושקעת שאמא שלי אכלה (לפחות איתי). הלוקיישן עצמו, השירות, המבחר, האיכות המופלאה בכל מנה, מעגלת הלחמים המטורפת של ההתחלה עד המתוקים של הסיום. אפילו אמא שלי השתמשה אז בביטוי חוויה קולינרית. היא נהנתה מכל דקה (וישבנו שם שעתיים וחצי) ואני שמח שהיא זכתה לחוות חוויה כזו יחד איתי. ההתלהבות שלה ממנת הדגל של הדג בדונג או מחגיגת הפרג של סיום הארוחה הייתה התלהבות של פודית אמיתית. 

בכניסה לקפה זאכר. מוסד שממש לא הרשים אותנו. אמא שמשוגעת על שוקולד לא התרשמה במיוחד לא מהמקום המצועצע ולא מעוגת הזאכר טורטה המיתולוגית.

וזאת המסעדה שברחנו ממנה בערב האחרון בוינה. מסעדת כוכב מישלן בשם Das Loft שבינתיים הספיקה לאבד את הכוכב. הערב התחיל די נחמד עם מתאבנים טובים וקוקטיילים טובים אבל במקביל התנגנה מוזיקת דאנס לא איכותית בווליום שלא היה מבייש דאנס בר תל אביבי. ניסיון שלי לבקש הורדת ווליום תוך ציון העובדה שאנחנו במסעדת מישלן ויושבת מולי אישה בת 80 לא צלח. מנהל המשמרת התנצל אלף התנצלויות אבל אמר שלא ניתן להנמיך את המוזיקה כי ככה זה אצלם בערבי יום ו'. התבאסנו. ביקשתי חשבון על המעט שאכלנו. על הקוקטיילים לא חויבנו. מהקצת שאכלנו לא שבענו והאמא הקולית שלי "זרמה" איתי ולא הסתפקה באיזה כריך שישלים את רעבוננו. נכנסנו בלי הזמנה מראש למסעדה בשם O boufés, אחות קטנה של מסעדת 2 כוכבי המישלן Konstantin Filippou ונהנינו מכל ביס.

וינה הייתה נהדרת וסיפקה לנו חווית אוכל שגם לטעמי היא מהטובות שיש היום בעולם. הארוחה ב-Steirereck היא ארוחה שאני לא אשכח לעולם.

והטיול האחרון לצערי. פריז. בחלוף שנה מוינה. ספטמבר 2019. 

הפעם שוב הצטרפה אלינו דורית אחותי הגדולה. ההספקים היו יפים, הקילומטראז' היה מכובד. המסעדות - מצוינות. כולל 3 מסעדות מישלן בנות כוכב אחד שהיו מוצלחות ואיכותיות.

זו הייתה הראשונה - Louis. ארוחת צהריים במסעדה קטנה מאד עם מנות קטנות מאד (קטנות מדי) אבל גם טעימות מאד.

רגע של חשיבה.

זו הייתה השנייה - Tomy & Co. חמודה, צעירה ומוצלחת במיוחד.

אמא שלי התמוגגה מהמנה הזו של רביולי דלעת, מסקרפונה וכמהין.

המכוכבת השלישית הייתה אף היא מוצלחת וחמודה במיוחד. Automne. 

פריז הייתה נהדרת ומהנה במיוחד. טיול אחרון לפנתאון. חצי שנה אחרי הגיעה אחת ושמה קורונה ושיבשה לכולם את סדרי העולם. במיוחד למבוגרים שבחבורה שנאלצו לשבת רוב הזמן בבית, בלי פעילויות ציבוריות וודאי בלי מסעדות וטיולים. בשנה ורבע האחרונות אמא חלתה והשילוב עם עולם בצל הקורונה מנע יציאות משמעותיות למסעדות וודאי אפשרות לטיול נוסף. הארוחה האחרונה בהחלט במסעדה הייתה לפני כשלושה חודשים. ליד הבית - במסעדת כרמים. אמא קצת אחרי יום הולדת 84. כבר חלשה מאד. בקושי הולכת. אוכלת כבר מעט מאד. בכל זאת היא רצתה לצאת לאכול באותה שבת ועשתה מאמץ של גיבורת על כדי לבוא אתנו וליהנות. היא אכלה כמו גדולה את המנות שלה ונהנתה. זו הייתה ארוחה עצובה מאד מצד אחד כי היה ברור לכולם שאחריה לא יהיו יותר ארוחות נוספות יחד עם אמא במסעדות ומצד שני מחזקת ושוברת שגרה, כי אחרי שבועות של ריתוק ביתי אמא יצאה מהבית ועם תעצומות הנפש המדהימות שלה הצליחה ליהנות גם מהחברה, גם מחוויית היציאה למסעדה וגם מהאוכל עצמו. מדהימה. 

לחבריי ולקוראי הבלוג בני גילי פלוס מינוס. בטיול הבא שלכם (בארץ או בחו"ל) תחשבו על אבא/אמא. גם אם הם כבר לא הכי בריאים, קצת איטיים ולא בשיא הכושר - סעו איתם. הזמן איתם קצר והחוויות המשותפות מטיולים שכאלה שוות את המאמץ. 

אסיים בתודה. תודה אמא על הכל. על האוזן הקשבת. האהבה ללא תנאים. ההנאה האמיתית שלך מבישוליי ומהטיולים שלנו. הלוואי והיינו מספיקים קצת יותר. יותר מסעדות טובות בארץ וודאי יותר טיולי חו"ל מהנים כמו שהיו לנו. אני יודע שבכל טיול קולינרי עתידי שלי (עוד חודש אני בבוואריה) אני אחשוב עלייך.

נ.ב.

הקניידלך של אמא לדורות הבאים. שדרגה מתכון של סבתא שלי ועשתה את זה הכי טוב בעולם.