אואזיס התמיד מעניינת של רימה אוליברה - ארוחת ערב של יום אחרי יומולדת

אואזיס של רימה אוליברה. 11 ביוני. יום אחרי יומולדתי. 

הזמנו מקום ל-3. לא הייתה שום בעיה למצוא מקום פנוי לשלושה מאתמול להיום, על אף העובדה שהמסעדה פועלת שני ערבים בלבד בשבוע נכון לימים של אחרי הסגר (חמישי ושישי בערב). ללמדכם כמה לא קל להיות בעלים של מסעדה בימים האלה. אז נכון, אואזיס היא לא מסעדת קונצנזוס גם בימי שגרה - בגלל הסגנון, בגלל האוכל הלא מתחנף והלא שגרתי, בגלל המחירים. היא יותר מסעדה לפודיז. יש כמה מסעדות כאלה שמראש לא פונות לקהלים הרחבים ומייעדות את עצמן לקהל מצומצם של "מביני עניין קולינריים". אואזיס היא כזו. גם ברוט למשל. הרבה סועדים ימצאו מקומות כאלה כפלצניים. לי כמובן אין שום בעיה כל עוד טעים ונעים שם, האיכות גבוהה וה-value for money סביר פלוס. ציפיתי אגב שמסעדה שנחשבת איכותית כמו אואזיס כן תצליח להיות עם תפוסה מלאה יחסית (תחת המגבלות), ודאי אם היא פועלת רק פעמיים בשבוע, אבל בשעתיים שישבנו במסעדה היא נותרה די ריקה. 3-4 שולחנות + 2 זוגות על הבר. נותרו לא מעט מקומות פנויים. 

בפעמיים שישבתי באואזיס עצמה בעבר נהניתי מאד, אם כי יכולתי להבין ביקורות ששמעתי וקראתי על תמורה לא מספקת לכסף שיש שם. (ישבתי עוד פעם אחת בצהריים בעסקית המקסיקנית שלהם שהוצעה לפני ימי הקורונה תחת השם El Gato Azul. היה טעים אבל לא מספק). על אואזיס כבר שנים יש דעות לכאן או לכאן. אפילו בקרב פודיז היא רחוקה מלהיות קונצנזוס. יש מעריצים שסבורים שזו מסעדה בטופ 5 בארץ וכל מנה שיוצאת תחת ידיה של השפית (המוכשרת מאד) רימה אוליברה היא masterpiece. יש אחרים שלא מבינים על מה ההתלהבות וחוו חוויות לא טובות בלשון המעטה. הציפיות האישיות שלי מאואזיס היא לקבל אוכל ייחודי, שובר שגרה, מעניין ועז טעמים. על תמורה גבוהה במיוחד לכסף במקרה הזה אני פחות בונה - אבל אני רוצה שלפחות יהיה לי טעים במיוחד. שעל המנות (הכנראה לא גדולות) שאקבל אני אגיד wow. תכף נראה אם תקוותיי התגשמו.

הזמנו מקום לשעה 19:00. מוקדם יחסית. היינו ראשונים. כאמור גם אחרי שעתיים היה שפע של מקום פנוי. 

קוקטיילים. בהתחלה קיבלנו שוטים של בלאדי מרי. אח"כ כל אחד הזמין קוקטייל. שלי היה הנגרוני מימין. איכותי וטוב. 

בהמשך הזמנתי עוד כוס של הבלאדי מרי המוצלח מאד. שניהם עלו אי שם סביב ה-45 ש"ח לכוס.

התפריט. תפריט פיוז'ן יצירתי של שפית יצירתית שמשתנה תדיר. סיבוב עולמי מיפן ליוון, מאיטליה למקסיקו, מצרפת לוייטנאם וחזרה לישראל. אין ספק שהתפריט הוא אחד הייחודיים והמעניינים שיש כאן בארץ. לפחות על הנייר. יש גם התאמות צמחוניות/טבעוניות/נטולות גלוטן.

מנה ראשונה שהצמחונית שבחבורה הזמינה: סלט זוקיני נא "א-לה רומא". 58 ש"ח. מנה קבועה שהיא מהקלאסיקות בתפריט שנדגמה גם בארוחה קודמת שלי באואזיס, לפני 5 שנים (בדקתי כאן. עלתה אז 46 ש"ח בלבד). המנה כללה הפעם קישואים ולא זוקיני (לא משהו שטרחו ליידע עליו אבל תכלס זה לא ממש ביג דיל). כמו אז - מנה צמחונית מצוינת. סלט טרי ורענן מהמצטיינים במסעדותינו. הרבה בזכות הפקורינו רומאנו המעולה והמינון הטוב של שמן הכמהין הלבנות. 

מנה שאני בחרתי: סקאלופ טמפורה. "סקאלופ" מאובק באבקת תה ירוק מאצ'ה, פונזו של ניגורי סאקה, יוזו קושו, סומן של שזיף ורוד ושיסו מהגינה של רימה. 89 ש"ח. המון כסף למנה קטנה אבל מעולה. מאד אהבתי. שילובי טעמים מענגים ומעניינים. אומאמי פיקנטי-חמצמץ-מתקתק במיטבו. הסקאלופ ככל הנראה נחתכו לחצאים ומה שהיה כאן זה 6 חצאים דקים למדי של סקאלופ לא גדולות במיוחד לכתחילה. לפחות מבחינת טעם ואיכות זה סיפק את הסחורה. אחת ממנות הסקאלופ הטעימות שאכלתי למרות המחיר הגבוה מדי. זו הייתה לטעמי המנה הכי הטובה של הערב.

מנה ראשונה נוספת שנאכלה: צ'אוואן מושי. קאסטרד מסורתי מאודה עם דאשי, לובסטר, אדממה ושיסו מהגינה של רימה. שוב יפן. אני רק טעמתי. שותפי לארוחה אכל את רוב רובה. פעם ראשונה שהוא טועם לובסטר. היה לו טעים והוא נהנה אבל לא יותר מזה. לטעמי התמחור של 95 ש"ח ביחס לכמות בשר הלובסטר שהייתה כאן הוא די מטורף. נחמד שמשתמשים בחומרי גלם מעולים ושיש שפית שמכינה מהם מנה מיוחדת וטעימה, אבל צריך לדעת גם לתת תמורה סבירה לכסף. היו כאן בערך 2 או 3 כפיות לא גדולות של בשר לובסטר. פשוט לא מספיק. בספטמבר 2019 אכלתי בקיטו קאטו היפנית מדיזינגוף מנה של צ'און מושי (כך כתבו את זה שם) עם סורימי, דג לבן, עוף, שרימפס, אדממה, שימג'י ושיטאקי שעלתה 46 ש"ח בלבד. מנת לובסטר של צבתות לובסטר טרי וסקאלופ בטמפורה על מצע ביסק לובסטרים עלתה שם 87 ש"ח והכילה פי כמה יותר לובסטר. רק לשם השוואה. אז אולי הטעמים וחומרי הגלם של רימה אוליברה מיוחדים ואיכותיים יותר, אבל לא יזיק להיות יותר לארג'ים.

עוברים לעיקריות.
מנה עיקרית אחת: מקסיקו סיטי (MEX). טאקו קארנה אסאדה. נתחי שייטל על הגריל במרינדה של אצ'יוטה, חסה פריכה, סלסה "סרג'יו", שמנת חמוצה, בצל וחלפיניו כבוש בעבודת יד על 3 טורטיות מקמח תירס. זו מנה שנשארה מארוחות הצהריים המקסיקניות שהופעלו באואזיס תחת השם El Gato Azul. להבנתי היו משלוחים של חלק מהמנות גם בתקופת הסגר. הבחור אכל ונהנה מאד. טעמים מעולים. התמחור - 104 ש"ח. גבוה מאד בשביל טאקו. ונכון זה טאקו מעולה עם בשר מעולה, סלסות ורטבים משובחים תוצרת בית אבל זה עדיין טאקו. בצהריים שלי באל גאטו אזול 3 יחידות כנ"ל עלו 81 ש"ח בלבד. (וגם זה לא זול כלל וכלל). בקיצור - אם לשלם מחירים מופקעים על אוכל מקסיקני טוב ככל שיהיה, צ'ימיצ'נגה עדיין לוקחת לטעמי בקלות.

המנה העיקרית שלי: סרדיניה (AHO), ניוקטי די סארדי בוטרגה. ניוקטי בעבודת יד, מולים טריים, בוטרגה, ארטישוק איטלקי, פסטיס, חמאה, עשבי תיבול וגרידת לימון. 148 ש"ח. לפחות כמות המולים כאן הייתה בסדר. לא שיא הנדיבות אבל כמות די ראויה (אם כי הייתי שמח לקבל מולים קצת יותר גדולים). הטעמים של המנה - spot on. תיבול פנטסטי. רוטב טעים ביותר. בישול מצוין של כל המרכיבים - חוץ מהניוקטי עצמם. ניוקטי סארדי זה סוג פסטה מסרדיניה מקמח דורום. פסטה קצרה מגולגלת ומחורצת. הניוקטי שאנחנו קיבלנו (הוזמנה מנה זהה גם בגרסה צמחונית) היו יותר מדי נוקשים. זה לא היה נורא אבל טיפה הפריע. עוד דקה-דקה וחצי בישול היו עוזרות לאל דנטה מושלם. חבל. בדרגת בישול מושלמת הייתי מדרג את המנה כאחת ממנות הפסטה הכי טעימות שאכלתי כי כל השאר היה תענוג.

ואותה מנה רק בצמחוני. עם פטריות מלך היער. הסועדת אכלה ונהנתה מאד מהטעמים (וכמוני פחות נהנתה ממידת העשייה של הפסטה עצמה). לא זוכר כמה עלתה המנה. ודאי פחות משלי. להערכתי סביב ה-100 ש"ח. בהחלט יקר ביחס למנה צמחונית לא ענקית.

שוט מוקצף של גלידת תה ירוק ופרחי יסמין. טעים מאד. מנקה חך קטן וחמוד במיוחד לפני הקינוחים.

תפריט הקינוחים. גם פה בסה"כ די מעניין ושובר שגרה.

"סנדביץ' גלידה". גלידת קרמל ומלח ים בין שתי עוגיות שקדים. 48 ש"ח. מחיר לא נוראי לקינוח לא גדול. הוזמנה מנה אחת ע"י כל אחד משותפיי לארוחה. אני רק טעמתי. טעים מאד. הגלידה תוצרת בית הצטיינה בטעמיה ובמרקמה המושלם. עוגיות השקדים היו טעימות ופריכות. קינוח לא מאד מורכב אבל עשוי היטב.

טארט טאטן עם גלידת לגאבולין 16. הקינוח שאני הזמנתי. 48 ש"ח. בניגוד למנות הראשונות והעיקריות שמתומחרות גבוה מאד, הקינוחים מתומחרים גבוה אבל בסטנדרט התל אביבי של מסעדות שף. המלצר שהגיש לי את המנה ציין שזו הגלידה השנייה הכי טובה בארץ. הוא ציין גלידה אחרת שהייתה בתפריט של אואזיס בעבר כטובה ביותר (שכחתי איזו). אז הגלידה הייתה טובה מאד אבל ודאי לא השנייה הכי טובה שאכלתי בארץ. גם לא השלישית. כשראיתי גלידת לגאוולין פנטזתי על הגלידה אולי הכי טובה שאני אכלתי בארץ - דווקא של דיוויד פרנקל מפרונטו, בארוחה טעימות מיוחדת של מבחר שפים בהשקת מותגים חדשים של ג'וני ווקר. זה היה ב-2013 וזו הייתה גלידת חמאה חומה וויסקי ג'וני ווקר. 7 ומשהו שנים והיא עדיין זכורה לי כגלידה מושלמת. הגלידה הזו הייתה טובה מאד עם שילוב טעמים טוב (מריר-מתקתק-מאלטי) ומרקם מושלם אבל היה חסר לי דווקא עוקץ של טעם מעושן חזק יותר שציפיתי מלגאבולין. המתיקות של כל הקינוח הייתה מאוזנת היטב. הטארט היה חביב וטוב. קינוח טוב ומהנה שהיווה סיום מוצלח לארוחה לא נטולת בעיות.

זו הייתה ארוחת ערב של יום אחרי יומולדת שהייתה בסה"כ איכותית ומהנה, עם אי אילו בעיות נקודתיות ובעיה אחת די קריטית של תמורה לכסף. כמו שכתבתי בהתחלה, במסעדה כמו אואזיס, אני מצפה שהמנות שאני אוכל יגרמו לי להגיד wow. גם אם אלה מנות קטנות ויקרות לאללה, אני אצא שבע רצון אם אני אוכל מנות מיוחדות עם טעמים מדהימים. מה שאכלנו כאן היה לרוב טוב עד טוב מאד אבל לא מדהים. כמעט לא אמרתי לעצמי wow על המנות. הארוחה מלפני חמש שנים זכורה לי יותר לטובה. ועדיין עם הבעיות, עם חוסר השלמות והמחירים המופקעים למדי, אואזיס היא עדיין נווה מדבר מבורך, ייחודי ומעניין בנוף הקולינרי הישראלי, ורימה אוליברה היא ודאי אחת השפיות היותר מרתקות שיש כאן. אני כנראה אשאר איפה שהוא באמצע בין המעריצים המושבעים למבקרים, ואשוב בהזדמנות לנסות יצירות אחרות.