יום שבת, 5 באוגוסט 2017

ג'ונתן פוד קלאב - מועדון האוכל החדש של רושפלד

ג'ונתן פוד קלאב (Jonathan Food Club) היא המסעדה החדשה (או בעצם החלל הקולינרי, כמו שהם קוראים לעצמם) של יונתן רושפלד, מהבולטים, המוכשרים, המדוברים, המצולמים וגם השנויים במחלוקת בין שפי מדינתנו (לאיש יש פה גדול והרבה אגו). המסעדה נפתחה בפברואר 2017. היא נפתחה בחלל שאכלס במשך שנים את מסעדת הדגל של רושפלד, הרברט סמואל. התכנון היה שהמסעדה תפעל במתכונת חלקית של יומיים בשבוע ומדי מספר חודשים תשנה לחלוטין את הקונספט הקולינרי שלה. היא התחילה בקונספט הודי בשם מיסטר קומאר. אחרי כמה חודשים, בתחילת יוני, החליטו לפתוח אותה באופן סדיר כל השבוע ולהציע תפריט בקונספט קבוע (שמשתנה בהתאם לחומרי הגלם, לעונות השנה ולרצונות השף).


כמה שנים סוערות עברו על רושפלד. הוא נפרד מקבוצת הניהול של הרברט סמואל ושאר המסעדות שהיו בה (טאפאס אחד העם, מלון עלמה, הרברט סמואל הכשרה בהרצליה. 2 הראשונות לא קיימות יותר), פתח וסגר מסעדות בקצב (ארוחת ערב, ארוחת ערב מהים) שעליהן בעיקר חטף ביקורות וקטילות על המחירים המופרזים, נפרד מחבריו במאסטר שף, עשה דיאטה רצינית, וזכה לכמות עצומה (ומוגזמת) של תקשורת. בשנה-שנה וחצי האחרונות נראה שהעניינים מתייצבים ונרגעים בגזרת היונתן. הדוכן ההודי שלו בשרונה מרקט, קפטן קארי, מצליח ואף הורחב למסעדה נוספת בתל אביב (האוכל שם אכן טוב), וכעת הוא חזר לחלל של הרברט סמואל עם ג'ונתן פוד קלאב, שנראה שפועלת בצורה רגועה וחיובית.

אני חייב לומר שאף פעם לא הבנתי למה הרברט סמואל נחשבה בשעתו כאחת ממסעדות השף הכי טובות כאן. אכלתי בה פעמיים-שלוש בשנים הטובות שלה תחת רושפלד. היה טעים וטוב, אבל שום דבר שנחרת בזיכרון. אכלתי כמה פעמים גם במסעדות אחרות שהוא היה אחראי עליהן וגם בהן לא יצאתי בהרגשה מרוממת רוח. בכולן חשבתי שהתמורה לכסף לא מספקת. (יכול להיות שבגלל המוניטין רב השנים שלו, גם הציפיות מראש הן גבוהות במיוחד). תכלס - המסעדה שלו שהכי נהניתי מהאוכל בה היא דווקא הזולה והפשוטה מכולן - קפטן קארי ההודית משרונה מרקט. אבל, על זה שהוא שף מוכשר ביותר אין לי עוררין.

אז הגעתי לבדוק את המסעדה החדשה של רושפלד. היינו שני סועדים אוכלי כל וחלקנו במנות שבהן בחרנו. הזמנו מקום ליום ד', בשעה 19:00. היינו כמעט ראשונים במסעדה שהלכה והתמלאה. לקראת שעה 20:30-21:00 המסעדה הייתה מלאה כמעט לגמרי, למעט הבר שהיה חצי מלא. העיצוב מזכיר את מה שהיה קודם לכן בתוספת כמה שינויים מינוריים כמו נברשות העץ האסייתיות למראה שבתמונה.



התפריט בג'ונתן פוד קלאב הוא כאמור עונתי ויכול להשתנות מדי ערב, לפחות בחלק ממרכיביו. (התפריט שבאתר אכן שונה בחלקו מזה שאנחנו קיבלנו). באתר המסעדה מתוארת ג'ונתן פוד קלאב כמסעדה עם מטבח משוחרר מהים התיכון, שרושפלד חוזר לבשל בה את המנות המופלאות של השנים האחרונות בגרסת 2017. התפריט מחולק לכמה קטגוריות ונותן כבוד ודגש לירקות טריים.


התחלנו עם 3 מנות מקטגוריית "ירקות קיץ מזרעי מורשת של בני ליפשיץ".

הראשונה: צדפות מול על גחלים וטומאטיות בפרחי זעתר. 65 ש"ח. מנה טובה, נעימה וטעימה, שהכוכבות בה היו עגבניות הטומאטיה (או טומאטייה), עגבניות ירוקות שמקורן במקסיקו. העגבניות, שגדלות גם בארץ (אבל למרבה הצער לא פוגשים אותן אצל הירקנים המצויים) היו מתקתקות, עסיסיות ושופעות טעם. נהדרות. המולים היו מצוינים. המנה כולה הייתה פשוטה, רעננה ועשויה מצוין.



השנייה: אספרגוס סיני על גחלים, "יוגורט תלוי" ושום בר. 68 ש"ח. אספרגוס סיני או חסה אספרגוס זה ירק שגם מגודל בארץ. מדובר בזן של חסה עם טעם שמזכיר אספרגוס. נראה קצת כמו באקצ'וי, אבל עם טעם יותר חזק ונוכח, מעט אגוזי. כאן הוא נצלה/נצרב קלות והוגש לצד גבן יוגורט שמנתי למדי וטעים, תוצרת בית, שתובל בשום בר. מנת ירק מצוינת. אני חייב לומר שאהבתי אותה אף יותר ממנת המולים. קצת קשה לי עם המחיר של כמעט 70 ש"ח למנת ירק, אבל לפחות היא הייתה מעניינת וכללה חומרי גלם משובחים ולא שגרתיים.



השלישית: במיה "אצבעות הגברת" וסלט עשב המלח. 38 ש"ח. מסתבר שאצבעות הגברת זה כינוי לבמיה (מקורו באנגליה והודו), בשל צורת האצבע עם הציפורן הארוכה. כאן היא הוגשה עם סלט של עשב המלח שלא ממש הבנתי את מקורו (אולי אלה עלי צמח המלוח), יוגורט ופלפלים ירוקים קלויים שלהערכתי הם פלפלי פדרון (לא חריפים אבל מלאי טעם). למרבה הצער זו הייתה מנה בינונית מינוס. מנה מעט אנמית ולא מספיק מתובלת (חסר בה אפילו מלח, למרות נוכחות עשב המלח). גם הבמיה לדעתי הייתה קצת רופסת ו-over cooked.



המנה הבאה הייתה מנה שבערב בו נכחנו כיכבה בחלק לא מבוטל של השולחנות שלצדנו. מנה מקטגוריה בתפריט שכונתה "מהים התיכון ואורחת כבוד". אני מניח שאורחת הכבוד הייתה הטונה האדומה.

זו הייתה מנת שרימפס קריסטל, תפוח אדמה בוער ואיולי פימנטון (פפריקה ספרדית מעושנת). מנה שלמה עולה 94 ש"ח כמנה עיקרית. אנחנו הסתפקנו במנה מוקטנת ב-64 ש"ח. זו מנה שמגיעה כשהיא בוערת ומעושנת כאילו יצאה ממדורה. ממש הומאז' לתפוח אדמה מדורה של ל"ג בעומר. הבעיה שהעשן והבעירה הם כל כך חזקים שזה ממש משתלט על כל הסביבה. אני אוהב אוכל מעושן, אבל כאן זה מוגזם. ממש על סף השרוף. המנה עצמה הייתה בסה"כ טעימה, אבל השרימפס (4 שרימפס לא גדולים בחצי המנה) נעלמו לגמרי מתחת לאיולי, ותפוח האדמה השרוף/מעושן האפיל על טעמיו של השרימפס. יש כאן המון פוטנציאל שקצת הולך לאיבוד.



הבאה בתור.
מנה מקטגורית "כל מה ששוחה פה ושם". בחרנו במנת תמנון בשומשום אתיופי וחציל מושחר באש פתוחה. לקחנו גם כאן 1/2 מנה ב-58 ש"ח (במקום מנה שלמה ב-88 ש"ח). זו מנה טובה מאד. התמנון היה טעים מאד וכך גם שאר האלמנטים. הוא היה יכול להיות מעט יותר רך (אולי עוד כמה דקות ריכוך), אבל בסה"כ זו מעניינת ומוצלחת.



המנה הבאה הייתה מקטגורית "בקר וטלה בגחלי "קישו סומי" יפניות".
הזמנו שקדי עגל בגריל עם בצלים ופטריות שימאג'י. 115 ש"ח. מנה מעט מאכזבת. לטעמי היא סבלה ממליחות יתר של הרוטב (על בסיס ציר עגל) ושל הפטריות. היו כאן אלמנטים קלאסיים לייצור מנה נהדרת שבגלל המליחות היתרה לא סיפקו את הסחורה. הם הוכנו כמו שצריך: השקדים עצמם היו נימוחים וטעימים, הפטריות שמרו על מרקם טוב, הארטישוק הירושלמי לא היה רופס, הבצלים קורמלו כהלכה. אבל המלח... גם כמות שקדי העגל צריכה לטעמי להיות נדיבה יותר במנה של 115 ש"ח.



קינוחים. הקינוחים כאן גם הם עונתיים ומתבססים על פירות טריים שבעונה. בחזירותנו הזמנו שניים.


הקינוח הראשון ששותפתי לארוחה חשקה בו: "כיפה אדומה" - ביצוע מחודש לקלאסיקה האמריקאית. 48 ש"ח. הקלאסיקה האמריקאית היא כמובן עוגת קטיפה אדומה, red velvet. זה היה קינוח כיפי לאכילה. אני חשבתי שהוא מתוק מדי, אבל שותפתי אהבה מאד גם את המתיקות. החלק הטוב הוא קרם הגבינה שהתחבא לו בכדורים הוורודים/אדמדמים. גם משחקי המרקמים כאן היו מוצלחים. בגלל העדפתי האישית לקינוחים פחות מתוקים אני מניח שאם אחזור, לא אזמינו שוב.



השני: שזיפי גלעד בטארט מפורק לחלקים שונים. 52 ש"ח. הטארט המפורק שכשך בקרם על בסיס שמנת חמוצה והוגש עם גלידת וניל. זה היה קינוח די בינוני ואנמי בטעמיו. השזיפים שאמורים להיות כוכבי המנה היו עדינים מדי בטעמם. גם הבצק לא היה מספיק נוכח. השמנת לא הוסיפה מאום ולא הייתה מתוקה דייה. גלידת הווניל הייתה גלידת וניל. טובה אבל סטנדרטית. חסרו לנו כאן רבדים של טעם (נגיד איזה תבלין מבשם שיוסיף עוקץ) ושל מרקם (איזה קראנץ'). בקיצור - קינוח חסר מעוף.



עד כאן ג'ונתן פוד קלאב. אכלנו הרבה. אפילו יותר מדי. בקלות היינו יכולים לוותר על אחד מהקינוחים ואפילו על אחת מהמנות הראשונות שהזמנו.

השירות שזכינו לו היה ללא דופי. ניכר שהמלצרים הוכשרו כמו שצריך. הם אפילו over שירותיים לפרקים. (אפשר למשל להשאיר את כוס המים ריקה 2 דקות. לא חייבים לעוט מיד ולמלא אותה מחדש בתדירות תכופה). אבל אני סתם קטנוני. שאלה יהיו הצרות שלנו במסעדות בישראל... שירותיות יתר. הלוואי על כל המסעדות כאן. רושפלד עצמו הסתובב רוב הזמן ב"חלל הקולינרי" ובאזור הבר ונראה די מרוצה. כשיצאנו הוא גם שאל אותנו איך היה והיה חביב למדי.

אם לסכם, אני אוהב את הקו של המסעדה שנותן כבוד ומקום מרכזי לירקות ופירות מקומיים ועונתיים, ואני גם מאד מעריך את העובדה שלא עובדים כאן עם תפריט קבוע ומעזים לשנות ולגוון. הלוואי שכל השפים כאן יעזו לגוון כך. האוכל עצמו, כמו שניתן להבין, לא תמיד פגע בול. הוא היה בחלקו טוב עד טוב מאד ובחלקו רק בסדר. לא כל המנות הוכנו במידה המדויקת של עשייה ושל תיבול וזה משהו שדי מפתיע אותי ממסעדה של שף מנוסה כמו רושפלד. התמחור של חלק מהמנות מעט מוגזם ובחלקן אפשר להיות יותר לארג'. האם אחזור? כנראה שלא בקרוב. בינתיים אסתפק בארוחות צהריים מזדמנות בקפטן קארי.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה