יום שני, 2 במאי 2016

הלל הזקן פינת גדרה: מנזר אחד, שף שוודי-עיראקי ואוכל רחוב אסייתי נפגשים בפינת רחוב אחת בת"א

הרדיוס של 30-40 המטרים בפינת הרחובות הלל הזקן וגדרה, בואך שוק הכרמל ורחוב אלנבי, הוא אולי הפינה הקולינרית (או אם תרצו פנינה קולינרית) הכי מגוונת ומעניינת בתל אביב, ודאי לשטח כל-כך מצומצם. זה שטח אידאלי לאכלנים עצלים שאין להם יותר מדי אנרגיה להסתובב רגלית ולחפש מקום לאכול. מקומות האוכל שנמצאים בפינה הזו הם מפלט מצוין למבקרי שוק הכרמל ההומה שלא בא להם להצטופף באחד מדוכני האוכל בשוק, או לטיילי כרם התימנים שחשים רעב ולא מתחשק להם לחפש מקום לא מוכר בתוך השכונה.



אז מה יש שם?
זה מתחיל במנזר. הכתובת הרשמית זה רחוב אלנבי 60 אבל הוא יושב בדיוק בפינת הלל הזקן וגדרה. זה פאב (או בר או בר-אוכל או גסטרופאב) ותיק שהוא סוג של מוסד שכונתי. מולו יושבת גדרה 26 - מסעדה חביבה של שף ישראלי ממוצא שוודי ועיראקי, לא פחות. לצדה - דה באן, מסעדונת חמודה ומוצלחת של פיוז'ן אסייתי. מולה - פסטה בסטה, מסעדת פסטות זולות שהיא חלק מרשת של כמה מסעדות. אם חשקה נפשכם בקינוח במקום שהוא לא אחת המסעדות הנ"ל תחזרו בחזרה למנזר. ממש לימינו יושבת המלביה שבאופן לא מפתיע מציעה מלבים שונים לקינוח.

בסקירה זו שלי אני לא ארחיב על מקומות אוכל או דוכני אוכל כאלה ואחרים שמצויים בשפע באזור שוק הכרמל עצמו, או מסעדה כמו המטבחון (ממש בהמשך רח' גדרה שמצריכה הליכה של עוד כ-80 מטרים מהמנזר. רחוק מדי. כנ"ל פאפאס האיטלקית הוותיקה בהמשך הלל הזקן שדורשת הליכה של עוד כ-60 מטרים מגדרה 26). אני מתמקד בפינה עצמה. גם על פסטה בסטה לא ארחיב. יש שם פסטות בזול. אחלה מקום לצעירים תפרנים, אבל לא באמת מעניין קולינרית.



המנזר:

פאב המנזר הוקם כבר בשנת 1993 ומשנת 1997 מנהל אותו בחור בשם ליאור הרגיל, שהוא חלק ממשפחה קולינרית במיוחד. אחיו הצעיר איתי הוא הבעלים של מסעדת הבסטה המאד נחשבת בשוק הכרמל הסמוך (יחד עם מעוז אלונים), אח צעיר נוסף הוא יובל ג'וב הרגיל שהיה מבקר האוכל של טיים אאוט הרבה שנים והיום הוא הבעלים של מזקקת יוליוס במושב בית העמק. (מזקקת הבוטיק העברית הראשונה שבין היתר מזקקים שם גראפה כחול לבן. את מוצריה ראיתי כבר בכמה וכמה מקומות בתל אביב, לרבות המנזר כמובן).



המקום שפתוח 24/7 כולל עסקיות צהריים בימי חול, נראה די ישן ומוזנח. קירות קצת מתקלפים, ריהוט ישן, אוסף כלים מגובב. אין ממש שלט כניסה בולט. מי שלא מכיר עלול לפספס. יש מינימום עיצוב ושום ניסיון להיות אפנתי או מגניב. זה לא מקום לפיינשמקרים או לפלצנים. יש כאן מטבח קטן, מאחורי הבר, שכל השנים נוהל ע"י הרגיל שרקח בו מטעמים שונים, אבל נדמה לי שעיקר הדגש היה האלכוהול, הבירות הזולות והאווירה, והאוכל שאמנם היה טוב שיחק תפקיד משני.
בשנה האחרונה נכנסו למטבח 2 חבר'ה צעירים שמבשלים בו וחיזקו אותו יותר כמעוז אוכל או כגסטרופאב של ממש: אלעד שמש ואיציק כהן. השלושה מכינים אוכל hardcore לא מתחנף. אוכל אחר ויצירתי, מחומרי גלם לא פופולריים (חלקי פנים, חזיר על חלקיו השונים וכו'), שמשתלב מעולה עם האלכוהול הלא יקר. מה בטוח - זה לא אוכל לנזירים/נזירות או מתנזרים/מתנזרות.





לבושתי לא יצא לי עד עכשיו לבקר במנזר. בתחילת אפריל, ניצלתי סיבוב קצר ביום שישי בצהריים בשוק הכרמל וקפצתי לשבת על הבר של המנזר. הזמנתי כוס בירה צוננת (מחירים ידידותיים בהחלט). קיבלתי את תפריט השישי שמתוכו די התקשיתי לבחור (הרבה מנות נראות טוב מדי) ולבסוף הזמנתי לסיפתח מוח טלה צרוב, קרם חצילים וביצי עין. בעיניי מנת ברים אידאלית. 45 ש"ח. מנה מצוינת. מוח צרוב כמו שצריך. תיבול מדויק ושילוב טוב של כל המרכיבים. נכחה שם גם פרוסת חלה שיהיה עם מה לנגב (תכלס היה צריך 2 פרוסות). סה"כ אחלה.



המשכתי בעוד מנה לא שגרתית במחוזותינו עם עוד חומר גלם שלא רואים הרבה: לשון בקר. קורנביף של לשון כבושה על סלט סלק וקרם פרש. 50 ש"ח. מנה עוד יותר טובה מהראשונה. לשון נימוחה, עדינה וטעימה. סלט מרענן ומתובל נהדר שכלל גם אנדיב אדום טרי וקראנצ'י. קרם פרש שעידן מצד אחד וחרדל מעולה שנתת פאנץ' מצד שני. אפילו הצלפים שהיו כאן לא קלקלו והשתלבו מצוין. פשוט מנה מעולה.



זהו. יצאתי מבסוט לאללה. אין לי מושג איך היה האוכל במקום לפני שנכנסו למטבח 2 החבר'ה שהוזכרו לעיל, אבל אם זו הרמה הרגילה של האוכל במנזר, מדובר באחד מהגסטרופאבים הכי טובים ומעניינים בארץ. לא מקום לכל אחד, אבל אוהבי אוכל ופודיז למיניהם, שמחפשים אוכל לא רגיל, ייהנו בטוח. אני אחזור בוודאות...


... והנה חזרתי...
מרוב שנהניתי בפעם הראשונה מיהרתי לחזור לכאן בערב פסח שני. יום חמישי (שהוא כמו שישי). שוב צהריים. שוב סיבוב קצר בשוק הכרמל ועצירה במנזר. שוב על הבר (הפעם בצד השני שלו). הזמנתי תחילה כוס של 1/2 גינס. תפריט האוכל של חמישי היה שונה במעט מאותו תפריט שישי שהוזכר לעיל.



גם הפעם הלכתי על 2 מנות: תמנונים, צ'וריסו, בייבי תפו"א בציר תמנונים (58 ש"ח) ו- לזניה דגים מעושנים (58 ש"ח).

מנת התמנונים היא שילוב קלאסי ספרדי של צ'וריסו פיקנטית עם פירות ים. זה יכול ללכת מעולה גם עם קלמרי או שרימפס. מנה מעולה, אין מה לומר. התמנון הוכן בדיוק כמו שצריך והיה רך וטעים מאד. זו מנת תמנונים שלישית שאכלתי בחודש-חודשיים האחרונים (החלוצים 3 ושילה קדמו למנזר) וכיף לראות שהשפים כאן שולטים במלאכה הלא פשוטה של הכנת תמנון כמו שצריך. הצ'וריסו היו מעולות ומלאות טעם. הציר שלהערכתי הכיל לא מעט חמאה (כמו שצריך) היה חד טעמים ומשובח. חסר לי רק לחם לנגב את שארית הרוטב.



מנת הלזניה הייתה טובה מאד אף היא. המינוס היה שהיא בילתה אולי 2-3 דקות יותר מדי בתנור והתחתית שלה הייתה קצת אובר דאן ודרשה מאמץ קל בחיתוכה, אבל המכלול היה טעים ביותר. תיבול מעולה. גבינות טובות, חציל טוב, רוטב עגבניות טוב (במינון קטן יחסית). הדגים כאן היו סלמון ופורל מעושן שהשתלבו טוב מאד עם טעמי הפסטה והגבינות (או הבשמל). אחלה לזניה. מקורית ולא שגרתית במסעדותינו. סלט העלים הפשוט שהונח לצידה היה בדיוק מה שצריך כתוספת למנה כזו. סלט רענן וקליל עם עלים טריים, וויניגרט פשוט וטוב של שמן זית ולימון.



בקיצור, אחרי ביקור שני במנזר, נראה לי שהמקום יהפוך לאחד הפייבוריטים שלי בעיר. זה מקום לחלוטין לא מתיימר ולא מתאמץ, שבהפוך על הפוך הוא אחד הכי מגניבים בעיר, למרות חוסר המאמץ. זה כנראה סוד קסמו. זה והאוכל - כנראה אוכל הפאבים הכי טוב היום בנמצא.


עוד דוגמית קטנה ואחרונה.
עסקית צהריים של אמצע שבוע:
69 ש"ח. כוס 1/2 גולדסטאר (21 ש"ח) + מנת איקרה עם ירקות לפתיח + מנת כריך Pulled Pork עם קולסלאו, BBQ צ'יפוטלה ו-wedges (כל האוכל ב-48 ש"ח).


שווה ביותר. טעים ביותר.


דה באן - The Bun:

דה באן נפתחה בסוף 2011. מסעדונת אסייתית או אם תרצו בר אוכל או סתם מקום של fusion אסייתי מהיר. הבעלים והבשלנים הם האחים שי ואייל קיצ'ס. המקום לטעמי הוא אחד המקומות האסייתיים הסימפטיים בעיר. אולי לא הכי אותנטי, אבל נגיש וחביב. הוא מגיש מנות אסייתיות בסגנונות שונים: גם יפני, גם תאילנדי, גם וייטנאמי, גם הודי. הכל בפשטות ובשימוש בחומרי גלם טריים. בצהריים יש גם עסקיות.
הכי כיף לטעמי לשבת על הבר שיושב על המטבח הפתוח ולראות את החבר'ה מגלגלים דפי אורז או מכינים לחמניות מאודות במילויים שונים.





מנות הדגל הם הלחמניות המאודות במילויים שונים שהן להיט וגם המרקים: אודון, ראמן ולאקסה. דה באן הוא בין המקומות הראשונים בעיר שהגישו מרק ראמן (אולי הראשון?), הרבה לפני שאהרוני פתח את הדוכן המדובר של הירו ראמן בשרונה מרקט, והפך את הראמן למנה האסייתית הטרנדית בישראל.
המחירים נעים מ-30 ומשהו ש"ח למנות ראשונות שונות עד 60 ומשהו ש"ח למנות גדולות יותר (מרקים, בשרים ודגים). הכל פרשי ורענן. בדר"כ יש גם מנות ספיישל יומיות ששווה לשאול עליהן.

יצא לי לשבת כמה וכמה פעמים ותמיד מצאתי מקום נעים וחביב עם אוכל טעים ו-VFM טוב.
לאחרונה ישבתי עם שותפתי בצהרי שישי מזדמנים לפני כמה שבועות.
בפעם הראשונה ניסיתי את הראמן הנחשב שלהם. טעים בהחלט. היות ולא אכלתי מעולם ראמן ביפן או בארצות נכר, אין לי מושג מה זה ראמן אמיתי. הראמן של דה באן היה אחד הטעימים שניסיתי כאן. ממוקם לטעמי טיפה אחרי אובן קובן, ברמה דומה למיאזאקי של יובל בן נריה בשוק צפון, ומוצלח יותר מאלה של אהרוני ובועז צאירי.

לפני הראמן אכלתי ספיישל של טרטר בקר בתיבול אסייתי שהוגש עם טוסטונים וחלמון שליו. מנה רעננה וטובה מאד.
עלה באזור ה-50 ש"ח אם אני זוכר נכון. לטעמי תמחור גבוה ביחס לגודל המנה.





אחר כך הגיע הראמן. מנה נדיבה על בסיס ציר עוף, פרגית צלויה, איטריות ראמן דקות, ביצה בסויה, בצל ירוק, שמן שום שחור, אצת נורי ושבבי בוניטו. העלות 59 ש"ח. ממש לא זול בשביל מרק, אבל אחלה comfort food ומנה בהחלט משביעה. אם היו שואלים אותי, אני חושב שעדיף להגיש כאן (ולצורך העניין בכל מסעדה יפנית/אסייתית שמגישה מרקי ראמן) ראמנים כחצאי מנות ב-1/2 מחיר, כלומר כמנה ראשונה. הרי אחרי 7-8 כפות המנה בכל מקרה מתחילה לשעמם, ותמיד אתה נותר עם 1/2 מנה של מרק שכבר התחיל להתקרר וטעמיו לא משתנים מכף לכף.



שותפתי הצמחונית הזמינה סלט סובה קר טבעוני, עם אטריות סובה, מלפפונים, צנוניות, בצל ירוק, בזיליקום, נענע ורוטב פונזו. עלה 38 ש"ח והיא הייתה מבסוטית. טעים ורענן.



לעיקרית היא הזמינה לחמניות מאודות עם טופו טנדורי, גזר, קישוא ויוגורט עשבי תיבול. 42 ש"ח. גם זו מנה מוצלחת וטעימה.



השורה התחתונה שנכתבת אחרי מספר ביקורים שלי בדה באן: זו מסעדה אסייתית קטנה וחביבה ביותר. אולי זה לא המקום הכי אותנטי. יש כאן הרבה מנות והרבה סגנונות ושילובים אסייתיים כאלה ואחרים שאולי קצת מותאמים לחך הישראלי, אבל האוכל טעים ורענן, התמחור סביר, בדרך כלל, והאווירה נעימה ומגניבה. בהחלט אופציה אסייתית קלילה וטובה למחטף צהריים זריז או לארוחת ערב קלה.



גדרה 26 (*):

מסעדת שוק קטנה שנפתחה כבר בסוף 2010, ממש מול המנזר. מקום שהוא הכי מיזוג גלויות שיש. השף אמיר קרונברג שבמוצאו הוא חצי שוודי וחצי עיראקי, עושה כאן מיקס מעניין של מנות: חלקן בהשפעה שוודית וסקנדינבית, חלקן בהשפעה מזרחית ועיראקית, חלקן ים תיכוניות איטלקיות. המקום מעוצב בפשטות ובנועם, אבל יש משהו צעיר ומגניב בסטייל. יש מטבח פתוח ובר לצדו, ושולחנות שונים שמפוזרים. יש גם מרפסת מקורה שנעים לשבת בה. משהו במבנה ובעיצוב משרה אווירה ביתית ונעימה.







תפריט האוכל כאמור הוא אחד המגוונים שאפשר למצוא במחוזותיו. בין המנות הקטנות והראשונות יש למשל פרנה מרוקאית, גרבלקס צפון אירופאי, סביצ'ה דרום אמריקאית, אנטיפסטי איטלקי. בין המנות הגדולות והעיקריות יש למשל קובה עיראקית, חריימה טריפוליטאית, לינגוויני איטלקי, כדורי בשר שוודיים ועוד. בקיצור - הכל מהכל. אבל בניגוד לרוב המסעדות שמערבבות סגנונות (פיוז'ן בעברית) ושעושות את זה בעיקר כדי להתחנף לחך של הסועד הישראלי הממוצע (כדי שזה ימצא תמיד משהו שהוא אוהב), יש כאן דווקא מיקס שעובד ושלא מתחנף. זה עובד כי בכל המנות יש טאץ' אישי מובהק של שף שיודע את העבודה (ועושה אוכל טעים), וכל המנות הן פשוטות ונשענות על חומרי גלם טריים. (זו בכל זאת מסעדה שמוגדרת כמסעדת שוק אז הטריות היא מחוייבת).


בחול המועד פסח קפצתי לארוחת צהריים במקום. סביב שעה 14:30. היה די מלא. במנזר לעומת זאת היה מפוצץ לחלוטין. למיטב זיכרוני זו פעם שלישית שלי במסעדה, אבל האחרונה הייתה לפני כ- 4 שנים. בימים כתיקונם יש כאן עסקית צהריים לא יקרה ומשתלמת, אבל אנחנו בחולות ומועדים בהם המסעדות התל אביביות, לרבות גדרה 26, מנצלות לרוב את המוני העם החופשים (והחופשיים) ובונות תפריט פסח מיוחד בלי עסקיות. לבריאות שיהיה להן.


את צימאוני הרוויתי ב-1/3 כוס בירה לוונבראו. בירה גרמנית בהירה וקלילה אבל עם אופי - בזכות סיומת מעט מרירה. 19 ש"ח בלבד. אחלה תמחור לבירה טובה. ויינשטפן למתקדמים.


הזמנתי מנה ראשונה של סלט תרד ואגוזים (ופטה ותותים). 39 ש"ח. מנה שבימים רגילים לא הייתי חושב להזמין, כי תכלס אני מכין כזו בבית בלי הרבה מאמץ, אבל היא התאימה לי לאיזון השחיתות של המנה העיקרית, ולאיזון כל ארוחות החג הכבדות שהיו בימים הקודמים. התמחור לטעמי קצת גבוה, אבל הסלט מוצלח. פשוט, טרי, רענן ומתובל היטב בוויניגרט פשוט של שמן זית איכותי ולימון.



למנה עיקרית הזמנתי ספייריבס בקרמל מלוח. מנה שבאתר שלהם לא מצוינת בתפריט. אולי היא חדשה. 82 ש"ח מחירה לצרכן. צלחת נדיבה ביותר של ספייריבס מושחמות היטב עם בשר רך שנופל מהעצם. אבל ממש נופל מהעצם. תענוג. הרוטב שקיוויתי שאכן יהיה קרמלי ומלוח, היה יותר קרמלי ומתקתק ופחות מלוח. מקרה קלאסי של קרמל מלוח שהשף קצת פחד לעשות אותו באמת מלוח. עדיין היה טעים מאד בזכות הבשר העשוי היטב. לצד הבשר הוגש תפוח אדמה אפוי (או שמא מבושל בקליפתו ורק צרוב על הגריל?) עם שמנת חמוצה. סטנדרטי וטעים. תוספת טובה. אישית הייתי מוסיף לרוטב של הבשר איזה אלמנט מעושן. זה היה מעיף את המנה, אבל הסה"כ מוצלח בהחלט.


זו ההגדרה של בשר שנופל מהעצם.



אז השורה התחתונה גם כאן בהחלט חיובית. יש כאן מקום חמוד ונעים שכיף לשבת בו. המסעדה עובדת יפה כבר למעלה מ-5 שנים, וכל פעם שיוצא לי לעבור לידה, המקום נראה שמח והומה למדי. זה סימן לאיכות טובה ולתמורה טובה לכסף.
אישית אני לא משתגע על מקומות אוכל שמציעים תפריט עדות כל-כך מגוון ורחב, שממזג מזרח-מערב-צפון ודרום. בדרך כלל זה מעיד על מלכודת תיירים (או סתם מלכודת סועדים מתחנפת חך) אבל בגדרה 26 זה עובד יפה. פשוט וטעים.

על קינוח ויתרתי.
קפצתי למלביה לקחת כוס מלבי לדרך. 10 ש"ח למלבי חלבי עם רוטב לימון והל ופירורי עוגיות. חביב.














אם מחפשים מכנה משותף ל-3 המסעדות הנ"ל מלבד הקרבה לשוק וההתבססות על חומרי גלם מקומיים טריים, זו הפשטות וחוסר היומרה, והרצון לעשות אוכל טעים. (תספרו כמה פעמים השתמשתי במילה פשוט על הטיותיה השונות בתיאוריי).
זה נשמע כמו משהו שאמור להיות מובן מאליו בכל בית אוכל, אבל למעשה הוא די נדיר. למקומות רבים כאן יש המון יומרה (הרבה פעמים חסרת כל בסיס) או שהם לא עושים אוכל מספיק טעים. כאן יש 3 מקומות שונים לחלוטין זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל שלושתם פשוט מוצלחים, ועושים אוכל פשוט טעים (או כאמור אוכל פשוט וטעים).
אם אני תל אביבי שמארח נאמר אורחים מחו"ל שרוצים לחוות את חווית האוכל התל אביבי, הפינה הזו של רחובות הלל הזקן וגדרה היא בין הראשונות שאני קופץ אליה.

(*) גדרה 26 סגרה בסוף יוני 2017 את הבסטה אחרי 7 שנות פעילות. חבל. היה מקום ראוי וחביב מאד.


4 תגובות:

  1. סבתא רות-רות3 במאי 2016 בשעה 11:19

    יופי של סקירה! כמה טוב לחזור לאוכל פשוט וטעים ללא יומרות. הבעיה כשמגיעים לפינה הזו תהיה לאן להיכנס...

    השבמחק
  2. תודה רבה!
    בעניין הקושי בבחירה לאן להיכנס זה תלוי כמובן ברצון של הרגע...
    לטעמי המנזר זה המקום הכי מוצלח ומעניין מבין השלושה, נכון להיום.

    השבמחק
  3. אכלתי בשלושת המקומות, ועדיין הפוסט הזה עשה לי חשק לבקר מיד שוב בשלושתם! :)

    הספייריבס נראים מעולה במיוחד!

    השבמחק
  4. ההכנה של הספייריבס הייתה מושלמת. הרבה זמן לא אכלתי ספייריבס שככה ירדו יפה מהעצם. הצילום נדמה לי מדגים יפה את העניין. התיבול והרוטב שלהם היו יכולים להיות יותר עוקצים, במיוחד בגזרת הקרמל המלוח.

    השבמחק