ארוחת פודיז בנושא slow food

ארוחת Slow Food חורפית 07/01/2017

את ארוחת הפודיז הסתווית מתחילת נובמבר שהייתה בנושא "סתיו איטלקי" הפסדתי לצערי בגלל אירועים משפחתיים. 

עברו מספר חודשים והנה התקבצה לה שוב חבורתנו האכלנית בכוכב יאיר. 

המארחים (כמעט) כרגיל: נילי ואריה. מניין האורחים: חנה ודוד, ענת ודורון, רונית וגדעון, חן ואיתי, רינה וההוא שכותב.

slow food בתרגום מילולי לעברית זה אוכל אטי. יש כאלה שמבינים את הביטוי כלשונו ומתייחסים אליו כאל בישול אטי (slow cooking), כלומר תבשילים בבישול אטי. למשל - תבשילי קדרה, צליים למיניהם, מרקים ארוכי בישול, תבשילי קונפי וכדומה.

המונח הקולינרי slow food מתיחחס לתנועה קולינרית תרבותית שמקורה באיטליה אצל אחד בשם קרלו פטריני. ידידנו קרלו הקים אותה בשנת 1986 במטרה "להילחם" בתרבות ה-Fast Food הקלוקלת וכל התופעות השליליות שנלוות אליה. מטרת העל של התנועה היא לעשות שימוש נרחב במזון מן הצומח, בזרעים, בבשר מחיות משק ובגינון מסורתי המתאים לבית הגידול המקומי. (תודה ויקיפדיה). במלים אחרות: תוצרת מקומית וחומרי גלם טריים. רק לא אוכל מעובד, משומר או מהונדס. חברי התנועה בעולם מנסים למשל לשמר זנים וזרעים בסכנה הכחדה, לשמר מסורות בישול, עורכים פסטיבלי אוכל ומארגנים שווקי אוכל מקומיים שנשענים על תוצרת מקומית, ועוסקים בפעילות חינוכית. 

בקיצור - תוצרת מקומית וטרייה - זה המוטו, ואם בישול ארוך מצטרף (כמו שמתבקש לעתים בימים הקרים) אז זה ודאי לא מזיק. 

הנה מה שהכנו ואכלנו. היה הרבה! יתכן ואפספס מעט במי הכין מה... 

ראשית - סלסלת לחמים מובחרים: לחם שאור כפרי מאפה ידיו של גדעון ותנורו החדש ולחם פה-דה-מי (Pain de Mie) של דורון.

גם לחמניות היו... לחמניות רוזטה של דורון.

אלה שני ממרחים שאני הכנתי:
הראשון - ממרח דלעת (מקומית כמובן) שנצלתה לאטה בתנור (המאד ישן שלי) עם מעט שמן שומשום ושמן צ'ילי, נטחנה עם שום טרי, טחינה גולמית, מעט פפריקה מעושנת, פיסטוקים קלויים. רציתי מטבל כתום יותר אבל לא הסתייע.
השני - ממרח סלק שאף הוא נצלה לאטו בתנור עם מעט שמן צ'ילי ונטחן אחר כבוד אף הוא. הפעם עם אגוזי מלך קלויים קלות, חזרת טרייה מגוררת, מעט שמן שומשום וממש מעט טחינה גולמית וצ'ילי יבש טחון.

עוד משהו מצוין שנמרח היטב על הלחמים: פטה כבד עוף ולצדו ריבת (או שמא מרמלדת) אתרוגים מיוחדת ומשובחת, פרי הכנתם של ענת ודורון.

זו עוד מנה שאני הכנתי: מרק לוקוס צח עם קוביות פילה לוקוס טרי וכדורי לוקוס וגרדת לימון. המרק התבסס על ציר דגים מראש ואדרת הלוקוס שהתבשל עם ירקות שורש וירוקי תיבול (כוסברה ופטרוזיליה), כוכב אניס, עלי כפיר ליים, שורש גלנגל מיובש, מלח ופלפל שחור. לציר הוספתי גם טיפה סאקה. את הציר סיננתי היטב ושמרתי במקרר. למחרת, בזמן הארוחה, כל שנותר היה להרתיח את המרק, להוסיף פטריות טריות (שימג'י ושיטאקה) וצרור עלי באקצ'וי טריים. 3-4 דקות לפני ההגשה - להוסיף את קוביות פילה הלוקוס (שרק הומלחו ופולפלו קלות) ולהגיש.
אגב - כדורי הלוקוס הקטנים הם פשוט חלקי פילה לוקוס שגרדתי היטב מהאדרה ומהחלקים היותר דקים של הפילה השלם, קצצתי היטב בסכין, המלחתי, הוספתי מעט גרדת לימון וכדררתי לכדורים קטנים. זה מה שנקרא ניצול מקסימלי של חומר הגלם. כשמדובר בדג יקר ערך כמו לוקוס חבל על כל טיפה.

זהו סלט ירוקים, תפוזים, פירות יבשים ושלל גרעינים ואגוזים שהיווה אתנחתא קלילה, צבעונית ואביבית, לפני תבשילי החורף הכבדים שיגיעו עוד מעט. הקרדיט לחנה (ולדוד).

זהו סלט ברוקולי ותרד חלוטים וקונפי שקדי עגל נהדר (בשמן זית). מנה חמצמצה ומרעננת של נילי.

מנה של גדעון (ורונית) פרוסות סינטה ושפיץ שהוכנו לאטם ב-Roast בטמפרטורה נמוכה.

slow food בשבת חורפית מחייב חמין: זהו חמין של שוק טלה, פריקי, ארטישוק ירושלמי ושורשי פטרוזיליה וסלרי. חמין מעולה ומלא טעם של נילי ואריה.

ועוד כיאה לשבת חורפית: קיגל/קוגל אטריות מהודר במיוחד, בנוסח פולני, עם פירות יבשים, אגוזי מלך והרבה פלפל. גם זו מנה של נילי.

זה לא הכל. היה עוד.
הנה 2 תבשילים שאוחדו לצלחת אחת.
הראשון - מנת עוף סו-ויד על מצע של פירה מ-3 סוגי דלועים. מנה מצוינת של חן עם נתחי חזה עוף עסיסיים ורכים במיוחד.
(לצדה היה סלט שומר טרי ותפוזים שרק מציץ בתמונות).
השני - "מג'דריזוטו". תבשיל ריזוטו ועדשים על מצע טחינה, עם בצל מקורמל. מנה טעימה של גדעון.

עד כאן מנות slow food מלוחות. להערכתי בשלב הזה כולנו היינו מפוצצים לחלוטין.
מזל שלמתוקים יש קיבה נפרדת.

הקינוח הראשון - תפארת ידיו של איתי: עוגת מוס שוקולד מושקעת במיוחד עם מקפא תפוזים במרכזה. לחלוטין מנה של קונדיטור מקצועי.

אגסים ממולאים במרציפן שבושלו ביין אדום והוגשו עם רוטב שוקולד. נילי רקחה אותם ואיזה כיף (לי) שהם לא כללו תיבול של קינמון שבדרך כלל מככב במנות דומות. (לא אוהב קינמון במאפים. כזה אני).

עוד קינוח. כי שניים לא מספיקים (!). רינה הכינה סלט חבושים ואשכולית אדומה ולצדה יוגורט באפלו מוקצף.

יינות.
חלק מהחבר'ה כאן הם מקצוענים בתחום היין לא פחות מענייני האוכל. כיאה נפתחו כאן בקבוקים משובחים.
הנה המבחר המפורט ותודה לאריה שרשם ופירט בבלוג האוכל והמסעדות בתפוז:
יין לבן - שרדונה 2014 נהדר, ארומטי ועמוק טעמים, שהוכן ביקב הביתי של דורון.
יינות אדומים - שני יינות בסגנון הקוט דה רון: האחד של עידו לוינסון (בטרם עבר ליקבי ברקן). פחות הלהיב את החבורה.
השני - אלול 2008 של יקב סוסון ים. יין מצוין.

וגולת הכותרת: יין קצרין 2000, (שנת 2000!): אחד מיינות הדגל של יקבי רמת הגולן שאריה פתח לנו (לא פחות משעתיים לפני הארוחה כדבריו). היה יין נהדר, עמוק צבע ועמוק טעם.

זוהי אם כן ארוחת ה-slow food המשובחת שלנו. היא ארכה משהו כמו שעתיים וחצי. אפילו מעט יותר.
מה שנקרא slow food, slow cooking, slow eating, slow drinking...
היה תענוג. המון אוכל מושקע ונהדר. הרבה יין משובח. חברה מצוינת. אירוח למופת.

הבאה בתור - ארוחת אחד באפריל שנכון לעכשיו (בכפוף לשינויי המערכת) הנושא שלה הוא ארוחת "ספרים רבותיי ספרים" של מנות מספרים. יש למה לחכות.

אסייתית בפשפשים - מסעדת אסיה החדשה (*)

אסיה (Asia) היא מסעדה חדשה שנפתחה בדצמבר בשוק הפשפשים ביפו (רחוב רבי נחמן), צמוד לשאפה בר המצליח וההומה, שבעליו הם גם הבעלים של המסעדה החדשה. על הצד הקולינרי באסיה אחראים שני שפים צעירים עם רזומה רציני. לילך רווה שהייתה סו-שפית בכתית ועבדה גם ב-Nahm התאילנדית של דיויד תומפסון מבנגקוק שמדורגת בין 50 המסעדות הטובות בעולם בדירוג של סן פלגרינו. (אם זה חשוב לכם - מקום 37 בדירוג 2016). היא זו שבנתה את התפריט. לצדה עובד עוד שף שעבד בכתית ואח"כ היה שף בסורה מארה, עמרי זקהיים. הוא השף התפעולי.

השם של המסעדה לא מוצלח לטעמי. אני תוהה אם נגמרו הרעיונות לשמות שמתאימים למסעדות אסייתיות. לדעתי זו גם בחירה לא חכמה בשם, היות ויש כבר מסעדה סינית וותיקה בשם אסיה בהרצליה ויש את אסיה מוניקה האסייתית בהוד השרון. לכו חפשו עכשיו את אסיה החדשה בגוגל... אם לפחות היו קוראים לה אסייתית בשוק או אסייתית בפשפשים (כמו שיש את האיטלקייה בפשפשים) זה היה עדיף בעיניי. אבל מה זה באמת חשוב. אם האוכל טוב, התפריט מעניין והמקום מגניב, אז הפודיז יגדשו אותו, בלי קשר לשם. לפחות כרגע נראה שזה אכן כך.

המסעדה שנכון ליום בו נכחתי בה, אין לה עדיין שלט חיצוני עם שמה, מחולקת ל-3 מתחמי ישיבה: הראשון הוא בר שיושב על המטבח הפתוח והשוקק (לא מעט אנשי צוות). בו אנחנו ישבנו. השני הוא מתחם הישיבה בסמטה בחוץ, שהומה אדם. השלישי שלא בחנתי מקרוב הוא חלל סגור נוסף ממש ממול לחלל המטבח, בצד השני של הסמטה. למלצרים יש כאן עבודה לא קלה. בעיניי מי שמחפש את החוויה הקולינרית הכי טובה עדיף שיישב על הבר שצמוד למטבח. (זה מבטיח שהאוכל יגיע כמובן הכי מהר שאפשר). העיצוב של המקום כולו די פשוט. אורבני-תעשייתי משהו, עם קירות חשופים ומעט אלמנטים אסייתיים. בלי יותר מדי קשקשת או ניסיון להרשים.

התפריט מייצג מטבחים שונים מאסיה והמנות בינוניות בגודלן וטובות לחלוקה. (כן כן עוד פעם שיירינג). יש כאן גם סיני, גם תאילנדי, גם וייטנאמי. התפריט כולל מנות קטנות (מ-27 ו-29 ש"ח) ומנות בינוניות (היקרה שבהן 87 ש"ח). משהו כאן מזכיר בבליל הסגנונות את פלורנטין האוס, אבל עם דגש של יותר סטריט פוד משודרג. כשקראתי על המקום (שכיאה למקום שמנוהל ע"י מקצוענים מקושרים זכה לשלל כתבות יח"צ מפרגנות) חששתי שאולי הולך להיות כאן עוד מקום של אוכל פאן אסייתי לא מגובש ומתחנף. לשמחתי התבדו החששות. אכלנו כאן אוכל ייחודי, משובח ולא מתחנף. (אם כבר הזכרתי את פלורנטין האוס בה ישבתי לא מזמן ונהניתי, אקדים ואומר שבאסיה היה לי אפילו טעים יותר).

לפני האוכל קיבלנו קנקן קטן עם תה סיני וכוסות מיניאטוריות שהיה די קשה למלאן בלי לשפוך מהתה.
הזמנו גם 2 קוקטיילים (38 ש"ח לקוקטייל מהיצע של 6 קוקטיילים). לא נפלתי מהם. שום דבר ששווה הרחבה.

המנה הראשונה שאכלתי: באו-דזה לבן: לחמניות לבנות ורכות צרובות, עם תחתית שומשום מוזהבת, במילוי בשר לבן, בצלים ותירס. מוגשות עם שמן צ'ילי וחרדל חריף. הלחמניות המאודות עוטפות את הבשר מכל צדדיו וזוכות לצריבה קלה במחבת לוהטת (ראו תמונה בהמשך). התוצאה מענגת. לחמנייה נהדרת. מילוי מלא טעם. משחקי מרקמים. מנה שתהיה להיט גדול כאן. חטיף נהדר. 

מנה ראשונה ששותפתי הצמחונית לארוחה קיבלה: כריות טופו חומוס: בסגנון אנשי השאן (מה שזה לא יהיה). פרוסות אווריריות ופריכות מקמח חומוס. מוגשות לצד רוטב שרי תמר בגריל לטבילה. 32 ש"ח. הסועדת נהנתה מאד וגם אני אהבתי את מה שטעמתי. כריות הטופו היו פריכות בחוץ ונימוחות בפנים (טיגון עילאי) והמטבל היה מצוין.

עוד מנה שהצמחונית הזמינה: פנקייק מרחובות הנוי: במילוי טופו, נבטי שעועית, קוקוס מקורמל וג'ינג'ר כבוש. מוגש עם עלי חסה טריים, ירקות מוחמצים ורוטב בוטנים ריחני. 54 ש"ח. עוד מנה טעימה ומהנה מאד. מנה להרכבה עצמית. קראתי איפשהו מאחד המבקרים שהיה עדיף להכין 2 פנקייקים קטנים יותר שיהיה קל יותר לתפעל ולאכול אותם. אני נוטה להסכים. בפנקייק בגודל הזה העסק הופך למעט messy. אבל מה חשוב הסדר והניקיון. העיקר - טעים!

מנה נוספת שאני נהניתי ממנה - המנה היקרה בתפריט (87 ש"ח): דג הפניקס: פורל שלם מטוגן, פתוח, ללא אדרה. נושא על כנפיו סלט ארומטי רענן חמוץ-חריף של למון גראס, קוביות ג'ינג'ר, צ'ילי, ליים ואגוזי קשיו. עוד מנה טעימה מאד ולא שגרתית במחוזותינו. דג איכותי ששמר על עסיסיות, וסלט מעניין ומקורי שהוסיף עוקץ וטקסטורות, והיה מאוזן להפליא. 

מנת נשנוש שהזמנו: שעועית ירוקה בשחורה: שעועית ירוקה רחבה מוקפצת במחית פולי שעועית שחורה מותססים, עם שום ושום פריך. 29 ש"ח. המנה הפחות מוצלחת לטעמנו בערב הזה. השעועית הייתה קראנצ'ית וחביבה. הרוטב היה טעים. אבל המנה ככללותה הרגישה די סטנדרטית וחסרת ייחוד. מחית פולי השעועית השחורה המותססת לא הוסיפה עומק טעמים מספיק מעניין. היא הייתה בעיקר מלוחה והזכירה רוטב סויה רגיל. אפשר לוותר.

עוד מנה צמחונית: לון דלעת: תבשיל עשיר חריף-מתוק של דלעת תאילנדית, פולי סויה מותססים, שאלוט וצ'ילי צבעוני בחלב קוקוס. 39 ש"ח. לצדה הוזמן גם אורז יסמין מאודה בתוספת 7 ש"ח. זו עוד מנה צמחונית מוצלחת במיוחד. בהחלט היה כאן מקבץ ראוי של מנות צמחוניות פשוט טעימות מאד. גם כאן הרוטב היה מעולה עם איזון פנטסטי בין מתקתק לחריף.

קינוח. בתפריט היו 5 קינוחים אופציונליים. (32 עד 38 ש"ח). הזמנו קינוח בשם קפה וייטנאמי: שכבות קפה וקרם מוצרלה בופאלו, עוגייה פריכה של שיבולת שועל, גלידת חיטה ודפי שוקולד לבן וקפה. זה הקינוח היקר בחבורה, 38 ש"ח, וזה אחלה קינוח: קליל, טעים, מלא מרקמים, עם איזון מתיקות מצוין. קינוח מקורי ומעניין. יופי של סיום לארוחה.

כמו שאפשר להבין מתיאורי המנות היה לנו טעים מאד באסיה. באתי בלי הרבה ציפיות ויצאתי מבסוט. קראתי כבר כמה ביקורות על המקום שברובן בגדול שיבחו את האוכל, אבל התייחסו לשירות שהיה בעייתי לפרקים, בעיקר אצל אלה שאכלו בחלל השני שממול לחלל המטבח. (היום במקרה התפרסמו שתי ביקורות. אבי אפרתי שהתאכזב בוואלה ונראה לי שהוא פשוט הזמין את המנות הפחות מעניינות, ושגיא כהן בהארץ שדווקא התמוגג מהאוכל עצמו אבל פחות מהשירות ומהמסביב). אנחנו כאמור ישבנו על המטבח ולכן קיבלנו שירות טוב מאד, עם מנות שהגיעו ישר מהבישול ולא חיכו.

בשורה התחתונה גם אם יש פה ושם אי סדרים אני חושב שיש כאן מקום אסייתי טוב מאד, לא שגרתי ועם פוטנציאל גבוה במיוחד. אשוב אשוב לטעום מנות נוספות.


מרץ 2018 - צהרי שישי בבאן מי של אסיה:

יום שישי בצהריים. תל אביב-יפו מלאה חוגגי פורים. מכל המקומות הגענו דווקא לשוק הפשפשים ההומה. 2 אנשים רעבים מתחילים לחפש: יריחו, אונזה וראיסה מפוצצות עם רשימת המתנה. על הדרך החלטנו לבדוק אם יש מקום באסיה. לשמחתנו היה מקום בשפע.

בצהרי ימים א'-ו' פועל שם בחודשים האחרונים "קיוסק באן מי של אסיה" שמציע (באופן מפתיע) באן מי וייטנאמי.

הזמנו באן טופו מעושן אחד ובאן מי בטן חזיר. שניהם היו פשוט מצוינים. טריים, רעננים ומתובלים מעולה. כנראה הבאנים-מי הכי טובים שאני טעמתי כאן (לפחות ממה שזכור לי מהבאן המוצלח של האנוי וודאי טוב יותר מההוא במקונג).

בקיצור - שווה קפיצה בצהרי היום...

(*) עוד חדשות עגומות. מאי 2018. המסעדה נסגרת. לילך רווה עזבה כבר לפני זמן מה. כעת הודיעו שהמסעדה נסגרת לגמרי. העניינים לא התרוממו. קשים חיי המסעדנים ולמרבה הצער לעתים אלה שמנסים לעשות דברים מעט יותר מיוחדים וקצת שונים בארצנו השמרנית משלמים מחיר מהר יותר. חבל.

צהריים במאייאר של אוסאמה דלאל (*)

מאייאר (Maiar) היא מסעדת שף ערבית שנפתחה באוגוסט 2016 במלון עלמה ברחוב יבנה בתל אביב. השף שלה הוא אוסאמה דלאל, שף עכואי צעיר (בן 25) שהפך ליקיר הפודיז ומבקרי האוכל (התל אביבים בעיקר) בזכות מסעדת דלאל, מסעדת דגים קטנטנה, ביתית ואיכותית, שהוא פתח בבזאר הטורקי בעכו העתיקה במהלך שנת 2014. (ושלצערי לא הספקתי לנסות אותה). הוא סגר אותה ועבר בצעד די אמיץ (יש יאמרו נמהר) לעיר הגדולה. כאן הוא חבר לג'ו מרסיאנו, מסעדן ותיק (קנטינה) והפך לשף של מסעדה גדולה ומושקעת בהרבה, מאייאר. (ולא מאייר כמו שהרבה אתרים עדיין מתעקשים לרשום). 

בחודש-חודשיים הראשונים לפעילותה חטפה המסעדה לא מעט אש. רוב הביקורות היו שליליות. אותם מבקרים שבמסעדת דלאל העכואית התחרו זה בזה מי נותן יותר סופרלטיבים לעילוי הקולינרי הצעיר פתאום הפכו לשליליים. יש לציין שהביקורות נכתבו בזהירות ובמתינות (ממש בצמר גפן), כאילו הם הם ממש חשו צער לכתוב דברים לא טובים על ילד הפלא שהם עצמם הכתירו רק כשנתיים לפני כן. ביצה עלומה במאקו ציין במפורש שזו ביקורת שהיה קשה לו לכתוב. איזה רחום. שגיא כהן הדגיש את הכישרון והפוטנציאל, אבל דיבר על חוסר הבגרות של השף ושל המסעדה (נו שוין - מדובר בשף ילדון בן 25 ובמסעדה שנפתחה שבוע-שבועיים לפני שמר כהן כתב את ביקורתו. מובן מאליו שיהיה שם חוסר בגרות).

אישית לא הופתעתי מהנפילה היחסית. מדובר כאמור בבחור צעיר מאד מעיר קטנה שניהל מסעדה בגודל של מטבח ביתי, בא לעיר הגדולה וצריך פתאום להיות שף ראשי במסעדת שף רצינית. לדעתי הוא קפץ למים העמוקים מהר מדי (או שהקפיצו אותו כיתה מהר מדי). אני חושב שהוא היה צריך לפחות שנה-שנתיים לבלות כסו שף במסעדה שף רצינית, ללמוד ולצבור ניסיון. כישרון טבעי ויד טובה לא מספיקים. ובכל זאת, עברו מספר חודשים, המסעדה אכן התייצבה והשתפרה, ואוסאמה דלאל וצוותו הפנימו כנראה את הביקורות וצברו ניסיון נדרש. מכמה דיווחים שקראתי בזמן האחרון אכן חל שיפור ניכר.

בדצמבר 2016 שוב ביליתי בחיפושי עבודה חדשה, וב-28 בחודש (זה היה יום רביעי) שמתי פעמיי באוטובוס לכיוון מלגו ומלבר, כדי לחזור לעסקית המשובחת שלהם. בדרכי נכנסתי במקרה למדור האוכל של וואלה וקראתי טור ביקורת טרי טרי שעלה באותו בוקר על ארוחת צהריים במאייאר. מסתבר שהמסעדה נפתחה ממש באותו שבוע לארוחות צהריים. בוואלה יש כנראה אנשים מעודכנים במיוחד והם מיהרו לדווח ממש מהיום הראשון לפתיחתה. לא פחות מ-4 כתבות אוכל של וואלה (יעל לאור, גרדה גלזר, רעות סהר ורונית אבידן-שיינפלד) התייצבו, אכלו, כתבו והתלהבו. היות והמסעדה הייתה בכל מקרה ברשימה שלי, עשיתי שינוי כיוון לעבר מאייאר.

המקום עצמו חביב מאד. מרווח ומואר. שונה לחלוטין ממסעדת עלמה לאונג' של רושפלד שפעלה כאן לפני כן. יש בר שמאחוריו קיר בצבע ברונזה עם הצצה למטבח (אין צילום. פשלה שלי). אני ישבתי על הבר. נכנסתי בשעה 13:00 בערך והייתי די בודד, מלבד שולחן אחד בו ישב אבא של מנהלת המסעדה (נדמה לי ששמה מיה). בהמשך הגיעו עוד 2-3 זוגות.
די הופתעו כשהגעתי. אמנם הם פתחו יומיים לפני כן לסרוויס צהריים, אבל הם לא ממש פרסמו את זה עדיין רשמית. סיפרתי להם שקראתי את הביקורת הטרייה בוואלה, וגם מכך הם הופתעו (לא עדכנו אותם על הכתבה). מסתבר שאותן 4 כתבות אכן סעדו שם בצהרי יום האתמול (לא הזדהו כמובן). הן אמרו לצוות שהן קראו על כך איפשהו בפייסבוק.

התפריט של מאייאר הוא תפריט שף ערבי עכואי: "תפריט שמתמקד במנות עכואיות חגיגיות, שאוצרות בתוכן אופטימיות ושמחת חיים". זה ציטוט מראיון בטיים אאוט עם אוסמה דלאל. לסרוויס הצהריים יש תפריט צהריים שדומה לתפריט הערב, מלבד כמה מנות ארוכות הכנה שהושמטו. נכון ליום הארוחה שלי אין כאן עסקיות והמחירים זהים למחירי הערב. במילים אחרות - לא זול. מנהלת המסעדה אמרה שלא בטוח שתהיינה כאלה. לדעתי האישית כן כדאי לתת דיל צהריים כלשהו, כדי למשוך את הסועדים ולמלא את המסעדה, שנמצאת בסביבה קולינרית מאד מפותחת ותחרותית.

הזמנתי כוס יין לבן יבש של יקב קפסוטו (Capsouto). יקב די חדש בארץ של מסעדן יהודי ניו-יורקי בשם ז'אק קפסוטו שהיה לו חלום לייצר יין בארץ והוא הגשים אותו. היין ששתיתי היה בלנד "אווה" מ-2015. בלנד שמורכב מ-40% ענבי גרנאש בלאן, 30% ענבי קלרט, 20% מרסאן ו-10% רוסאן. יין טוב, חמצמץ ומרענן. 39 ש"ח עלתה הכוס. בהמשך ניתן לי גם refill נדיב ללא חיוב, ונתנו לי טעימות גם של 2 היינות האחרים של קפסוטו - אדום יבש ורוזה. כולם טובים.

לפני המנה הראשונה הגיע לחם. לחם עגול וטוב ולצדו מטבל עגבניות פיקנטי וטוב עם רכז רימונים.

החלטתי ללכת על מנות מהים. דלאל קיבל מוניטין בזכות מנות הדגים שלו בעכו.
המנה הראשונה: סטייק זג'ריי: דג ים נא (בר ים במקרה הזה), סלט אפרסמון חריף, טחינה גולמית, ג'ינג'ר ומחית קפה שחור. מנה לא זולה. 70 ש"ח. המנה הייתה מצוינת. דגים טריים שבטריים באיכות מצוינת. תיבול מדויק. שילוב נהדר עם האפרסמון (מפתיע) והצ'ילי. המינוס היחיד היה שהטחינה הגולמית (הטובה לכשעצמה) הייתה במינון מעט גבוה מדי לטעמי ברוטב וקצת העלימה את טעמי הקפה השחור. אבל בסה"כ מנה ראשונה טובה מאד.

למנה עיקרית בחרתי בכנאפה דג. כנראה המנה היותר מקורית מבין העיקריות: דג קצוץ בקדאיף (לוקוס ובר ים), קרם ארטישוק ואספרגוס. לידם יש ירוקים חמצמצים ברוטב רימונים. זו מנה שבביקורות מאוגוסט, בתקופת ההרצה, עלתה 97 ש"ח וכעת עולה 103 ש"ח. מה שכן, זו מנה מכובדת ודי כבדה, כך שאין סכנה שמישהו רעב לא ישבע ממנה. קראתי שבדלאל בעכו הייתה מנה דומה שהוגשה כמנה ראשונה. יתכן וזה עדיף, כי בביסים האחרונים של המנה הזו נהיה לי קצת משעמם בחך. ולמרות השעמום הקל בסוף זו מנה מצוינת. שילובי טעמים מעולים. טעמים מודגשים של מילוי הדגים. פריכות נהדרת של הקדאיף. מנה שכיף לאכול. בשבילה אולי כדאי להגיע עם עוד מישהו ולחלוק מנה עיקרית נוספת שונה, כדי שיהיה יותר עניין.

אם אני כבר במאייאר, בארוחה לא זולה ומושקעת אז חייבים גם קינוח. התלבטתי בין שניים. בסופו של דבר אחרי בירור זריז במטבח קיבלתי מנה שכללה 1/2 קינוח אחד ו-1/2 קינוח שני. מגניב. התמחור היה 41 ש"ח, כמחיר הקינוח הזול מבין השניים.

חצי הקינוח הראשון: סמיפרדו קקאו והל עם קראמבל אגוזי לוז (43 ש"ח). מבחינת טעמים המנה טובה מאד ומדויקת. מנה טעימה עם מתיקות מאוזנת וטעם טוב של הל. הבעיה היחידה הייתה המרקם החצי קפוא של הסמיפרדו שלטעמי היה קשה וקפוא מדי. הייתי מוציא את המנה מ"החצי הקפאה" כמה דקות לפני ההגשה.

חצי הקינוח השני: "לילות ביירות": עוגת סולת עם קציפת שמנת (41 ש"ח). את העוגה עיטרו גם פרוסות תפוחים (מיותרות. הייתי שם תפוז או קליפות תפוז או הדר אחר מסוכרות) ושבבי שקדים. זו מנה טובה עם איזון טוב של מתיקות, אבל זו לא מנה יוצאת דופן. אפשר לטעמי להוציא יותר מהמנה הזו. עודד חצבני בכולא עשה גרסה טובה ומעניינת יותר של לילות ביירות בכולא שלו שנסגרה, עם קציפת לאבנה כבשים ועם עוגה יותר אוורירית. הגרסה של דלאל כוללת עוגה מעט יותר דחוסה וקציפה יותר סטנדרטית (שלא לומר משעממת משהו). בקיצור - חסר כאן עוקץ.

יצאתי מפוצץ לחלוטין ממאייאר. היות וכאמור אין כאן עסקיות (נכון לכתיבת שורות אלה) מקבלים את מנות הערב הרגילות, המכובדות בגודלן. אני מקווה שאם יימשך כאן סרוויס הצהריים כן ישכילו לתת כאן דיל צהריים כלשהו. במקרה כזה אפשר גם להקטין קצת את המנות. אפשר לתת 10%-15% הנחה על התפריט או משהו כזה. כל עוד אין עסקיות, סועד ממוצע שיזמין מנה ראשונה ומנה עיקרית ייאלץ להיפרד ממינימום של 130 ש"ח עד מקסימום של כ-200 ש"ח לארוחת צהריים, מה שהופך את מאייאר לאופציית צהריים יקרה במיוחד.

בכל מקרה אני בהחלט נהניתי מרוב המנות שאכלתי. המנות היו טובות וברובן מקוריות. ברור שחומרי הגלם במנות הללו הם משובחים. השירות היה מצוין אם כי כשאתה לקוח כמעט יחיד במסעדה - זו לא אמורה להיות בעיה. ארוחת הצהריים כאן היא ודאי לא לממהרים שיש להם זמן קצוב של 45 דקות להפסקת צהריים והם חייבים לחזור לעבודה אחריהן. זו בעצם מעין ארוחת ערב בצהריים ולכן היא מיועדת לאנשים שיש להם זמן. אני מניח שאחזור לכאן מתישהו בערב עם עוד נפשות כדי לנסות עוד כמה וכמה מנות.



עסקית נוספת במאייאר: 27/03/2017:

חזרתי לצהריים זריזים נוספים. מאז הפעם הקודמת הספיקו להנהיג כאן עסקיות צהריים. עניין מבורך ומתבקש. ישבתי על הבר והייתי סועד יחיד בחלל המסעדה עצמו. שאר הסועדים ישבו במקומות שבחצר (שהייתה יחסית מלאה). ועדיין - צריך לעשות כאן עבודת יח"צ טובה יותר כדי למלא את המסעדה בצהריים.

העסקית כוללת מנה ראשונה ומנה עיקרית במחיר העיקרית. גם הלחם מלמעלה הוא חלק מהעסקית. המחירים נעים מ-55 ש"ח עד 110 ש"ח.

המנה הראשונה שאכלתי - שוב - דגים נאים. זו מנה משתנה: דג ים של הדייגים. הפעם - טרטר פלמידה אדומה עם כוסברה, פטרוזיליה, צנונית וצ'ילי אדום. תיבול של שמן זית ולימון. הכי פשוט שיש אבל טעים ביותר. דג נא איכותי לא צריך יותר מזה.

למנה עיקרית בחרתי שוב במנה דגית, המנה היקרה ביותר בעסקית, 110 ש"ח עלותה: טארטור: פילה דג (בר ים) ברוטב מסורתי של טחינה וקונפי בצל בוויניגרט סומק. היו שם גם צ'יפסים דקיקים של תפוחי אדמה. עוד מנה מצוינת. דג נהדר שהוכן בדיוק כמו שצריך. רוטב הטחינה היה מעולה. המינוס היחיד לדעתי הוא כמות התוספת. הייתי רוצה קצת יותר ירק או פחמימה. אפילו סלטון קטן היה מתקבל בברכה. בסוף ביקשתי וקיבלתי פרוסת לחם לנגב את שאריות הרוטב הטעים. קיבלתי גם אספרסו קצר (עליו לא חייבתי).

אחרי הארוחה השנייה שלי במאייאר אני יכול לקבוע בוודאות שלפחות לגבי מנות הדגים כאן העבודה נעשית כמו שצריך. אוסאמה דלאל אכן יודע לעבוד עם דגים (ויש לו ספק דגים טוב מאד) והוא מכין מנות דגים מהטובות שיש בתל אביב. אני רק מקווה שתימצא הדרך למלא את המסעדה ביותר סועדים בעסקיות הצהריים הללו.

(*) באופן מפתיע למדי המסעדה נסגרה בתחילת אוקטובר בגלל חילוקי דעות עם הבעלים של המלון. פורסם שהם מחפשים מקום חדש לפעילות.