יום ראשון, 22 באפריל 2018

מדריד, אפריל 2018 - חלק א': קצת מהכל - חדש מול ישן, פשוט מול טרנדי

הגיע זמן מדריד, Tiempo de Madrid.

מדריד - פסח שני, אפריל 2018:

ביקור ראשון במדריד. 4 לילות שבהמשך התארכו ל-5 לילות. בברצלונה יצא לי להיות פעמיים אבל פחות כ-foodie ולכן החלטתי למצות עד תום את מדריד. ההיצע הקולינרי של מדריד הוא פנטסטי. שפע מסעדות וברים, מכל הסוגים והסגנונות, שווקי אוכל למכביר. פודי הגון יכול לבלות כאן שנה שלמה ולא למצות.

אחרי תחקירים קולינריים מעמיקים שכללו סקירות של בלוגים עדכניים מקומיים, חלקם באנגלית וחלקם בספרדית (עם תרגום של גוגל מספרדית לאנגלית שעובד מצוין), גיבשתי רשימת מסעדות, שווקים וברים פוטנציאליים. לארבעה מקומות הזמנתי מקום מראש: 2 מסעדות מישלן, אחת שמעוטרת ב-Bib Gourmand של מישלן ועוד אחת סופר טרנדית עליה ארחיב מיד. לכל השאר נכנסתי לפי החלטה של אותו רגע. מסתבר שהסוד למצוא מקום פנוי גם במקומות פופולריים, במיוחד בערב, הוא להגיע יחסית מוקדם. אם תגיעו ב-20:30 או ב-21:00, יש סיכוי שיהיה מקום. אם תגיעו חצי שעה אחר כך, כבר לא תמצאו. גם בצהריים, המדרידאים מתעוררים מאוחר. יש להם זמן.

אני הולך לפרט על כל האוכל שאכלתי (כמעט) ב-3 חלקים. אין סדר כרונולוגי. החלק הראשון מפרט כל מיני מקומות שהלכתי אליהם, חלקם חדשים, חלקם וותיקים. בחלק השני אתמקד בכמה מקומות שזכו לעיטורים ודירוגים כאלה ואחרים, שלא מחזיקים בכוכב מישלן. החלק השלישי יוקדש ל-2 מסעדות המישלן בהן ביקרתי. תהיו חזקים. יש המון אוכל. די התחזרתי במדריד. אבל הורדתי את הרוב בשיטוטים רגליים בכל רחבי העיר (כולל 1/2 יום בטולדו).

הגעתי למדריד אחרי טיסה של כ-5 שעות, שיצאה מת"א בסביבות 6 בבוקר. התמקמתי בדירת הנופש בקומפלקס דירות ברחוב Alcala, סמוך לכיכר Cibeles. מיקום מרכזי. קרוב להכל.



הארוחה הראשונה שלי במדריד הייתה במסעדה שהזמנתי אליה מקום מראש: מסעדה/בר חדשה בשם Glass או Glass Mar שנפתחה באוקטובר 2017 ומי שעומד מאחוריה הוא שף בשם Ángel León, שף ספרדי מפורסם שמחזיק במסעדת 3 כוכבי מישלן בשם Aponiente בעיר קדיס בדרום ספרד, לחוף האוקיינוס האטלנטי. ללאון זו מסעדה ראשונה שהוא פותח בבירת ספרד. 



(Glass (Glass Mar - מסעדת מאכלי ים חדשה של שף מכוכב מישלן:

המסעדה ממוקמת בקומת הכניסה של מלון 5 כוכבים בשם Urban, מרחק של כ-12-13 דקות מהמלון שלי ועוד כ-5 דקות מ-Puerta del Sol, הלב של הלב של מדריד. במלון כבר שוכנת מסעדת כוכב מישלן בשם Cebo. מסעדת Glass החדשה היא יותר על תקן בר קולינרי של מנות מהים, כיאה לשף שמכונה Chef of the Sea. המוטו של המסעדה רשום בספרדית על אחד מקירות הזכוכית בחוץ. בתרגום חופשי: "עם הרגליים על הקרקע ועם הראש בים".


המקום שהזמנתי היה לשעה 14:00 אבל הקדמתי בכ-15 דקות. היה מלא אולי כדי 1/3 מהתפוסה של החדר הלא גדול ולכן הושיבו אותי מיד. החלל מודרני, מעוצב ומגניב. הרבה שחור ולבן. קירות זכוכית מלאי צנצנות עם כל מיני צמחי ים ואצות והאלמנט המרכזי: שלד לבן עצום של לוויתן שתלוי מהתקרה.



התפריט קטן ומהודק וכל כולו מנות מהים. 10 מנות ראשונות, חלקן מנות של 2 ביסים. 6 מנות עיקריות. 3 קינוחים. זהו.
חלק מהמנות משחזרות מנות של מסעדת 3 הכוכבים של השף.


התחלתי עם כוס יין לבן יבש וסלסלת לחמים וזיתים פיקנטיים. הלחמים כללו 2 סוגי לחם ועוד מעין קרקרים קטנים ופריכים. לא משהו מיוחד. היין, Leiras D.O Rias Baixas, מזן Albariño. יין לבן יבש וטוב מאד שעלה 5 יורו. כמו רוב רובם של היינות במסעדה, הוא מאזור חרס וקדיס (חבל אנדלוסיה בדרום ספרד). היין הכי יקר במסעדה עלה 7 יורו לכוס. מחירים מעוררי קנאה. ואין כאן מחירי צהריים מיוחדים. אלה המחירים והם נחשבים ללא זולים ביחס למסעדות סטנדרטיות במדריד.



נשנוש ראשון: Marinated Baby Shark Nem: נתח קטן של בשר כריש (כרישון מסוג Dogfish הידוע בשמו העברי קוצן נקוד). נתח הכרישון הושרה במרינדה, בושל בקונפי וטוגן קלות. כוסה באיולי וקינואה פריכה והונח לו על עלה חסה קטן. עסק של 2 ביסים נהדרים והמנה הכי טעימה בארוחת הנשנושים הראשונה שלי במדריד. בשר דג לבן וטעים ביותר במרקם נהדר שממש נמס בפה. איולי מעולה שהכיל אם אני זוכר נכון שיסו. תענוג קטן שעלה 6 יורו.


מנה שנייה שהזמנתי הייתה למעשה 1/2 מנה שמסתבר שאפשר היה להזמין (גמישות ראויה לציון). זו הייתה מנה בשם Warm Sea Charcuterie או נקניק מהים. המלצר, באנגלית די עילגת אמר שמדובר בנתחי דג Lubina (ממשפחת הבסים) שהשף גורם לו להיראות ממש כמו נקניקייה. זה מוגש עם צ'יפס דקיק, ביצת עין ורוטב עגבניות פיקנטי מעושן משהו שהזכיר לי את רוטב השקשוקה שאני מכין (עם פפריקה מעושנת בדר"כ). 1/2 המנה שלי עלתה 8.25 יורו כשהמנה המלאה שמוגדרת כמנה ראשונה עולה 16.5 יורו. לא משוכנע שזו מנה שהייתי מזמין שוב. חוץ מהדג המעניין והמרקם המגניב שלו, שאר האלמנטים היו די סטנדרטיים.




אזור שעה 14:30. מסעדה די ריקה.


המנה העיקרית שהזמנתי הייתה Plankton Creamy Rice: אורז פלנקטון. פלנקטון מסתבר אפשר לאכול. מדובר באורגניזמים ימיים בעלי חשיבות אקולוגית רבה בהיותם יצרני חמצן לאטמוספירה. מסתבר שחברה בספרד הצליחה לייצר מהם מוצר מזון כאבקה בצבע ירוק עז או כדפים מיובשים דקיקים באותו צבע. ככל הנראה מוצר יקר להחריד שאמור למצות את טעם הים והוא גם בריא במיוחד. המנה הזו היא בעצם ריזוטו קרמי שמכיל את הפלנקטון כתבלין מרכזי ומלבדו הוא מכיל גם נתחי דיונון קטנטנים, בחלקם מעושנים ובחלקם מוקפצים. היה כאן גם איולי בצד. לטעמי די מיותר. זו הייתה מנה די קטנה אבל עשירה וקרמית. היא הייתה טעימה מאד ומעניינת. טעמים עמוקים, כמעט אדמתיים (למרות שהיא מהים) ומעט מעושנים. ולמרות הייחוד שלה אני לא בטוח שהיא שווה 21.5 יורו. לפחות היו מניחים כאן איזה נתח דיונון מעושן קטן לצד הריזוטו. אבל - מקורי ביותר ולחלוטין לא שגרתי - זה בטוח.



עד כאן הביסים הראשונים שלי במדריד.


הזמנתי קפה שחור לסיום שעלה 4 יורו (קפה טוב מאד). על קינוח ויתרתי.




בשורה התחתונה מעניין ויקר. שילמתי קצת פחות מ-45 יורו, כולל יין וקפה. לא מעט בכלל, לארוחה מאד מעניינת ולא שגרתית, אבל לא גדולה במיוחד. זה מקום ששווה לנסות בזכות הייחוד של המנות וחומרי הגלם, אבל כדי לצאת שבע לגמרי צריך להוציא לא מעט. אצלי בהחלט נשאר מקום פנוי. פודיז חובבי מנות מהים יכולים בכל מקרה למצוא ב-Glass דברים מעניינים מאד.

מ-Glass יצאתי לסיבוב בשכונה. Puerta del Sol ו-Plaza Mayor. ממש סמוך לפלאזה מאיור, באחת הסמטאות, שוכן מוסד מדרידאי שכנראה אי אפשר לפסוח עליו. מוסד הצ'ורוס של San Gines.



Chocolateria San Gines - מוסד הצ'ורוס העתיק:

יש לבטא בעברית סן חינס. שוקולטריית סן חינס היא כנראה מוסד הצ'ורוס הכי מפורסם במדריד. המקום נוסד ב-1894. ב-2010 אפילו פתחו לו סניף בטוקיו. בהמשך גם בשנחאי ובבוגוטה. כשהגעתי לסמטת סן חינס זה היה אזור שעה 15:00. ציפיתי למצוא תור של אנשים מחוץ לשוקולטרייה שפתוחה 24 שעות ביממה, אבל שנכנסתי היו 3-4 אנשים בלבד לפניי. עיתוי מוצלח. כשכבר ישבתי בפנים עם הצ'ורוס ורוטב השוקולד הגיעו בערך 20-30 איש בו זמנית. התמונה שלמטה צולמה אחרי שיצאתי. תור של ממתינים. רובם ככולם תיירים.

צ'ורוס מגולגל.



זו המנה. צ'ורוס ארוכים ודקים. פריכים וכמעט לא מתוקים שמוגשים לצד רוטב שוקולד חם מעט דליל אבל עשיר מאד (גם הוא לא מאד מתוק). מי שרוצה להמתיק יכול לפזר סוכר או אבקת סוכר כאוות נפשו. העסק טעים. לחלוטין לא שמנוני, קראנצ'י ושוקולדי.



ברור ש-San Gines הוא מוסד מדרידאי ששווה ביקור, ודאי לנוכח מיקומו באזור כל כך מרכזי של העיר, אבל - כל עוד לא משתרך תור של עשרות אנשים. לי לפחות אין סבלנות לתורים ארוכים.

אחרי הצ'ורוס עשיתי סיבוב באזור הארמון המלכותי והגנים ועל הדרך קפצתי גם לשוק האוכל של סן מיגל. תיירותי וחביב. לא טרחתי לטעום שום דבר. מלבד סן מיגל מדריד משופעת בשווקי אוכל. כמעט בכל שכונה יש אחד וכולם משופעים בחנויות, דוכנים וברים. בימים הבאים עברתי לפחות ב-3 או 4 שווקים אבל באף אחד לא ישבתי.




המסעדה הבאה, בערב היום הראשון במדריד, הייתה מסעדה "על הדרך". חיפשתי מקום לא רחוק מהמלון לנשנושי ערב ונחתתי במקום בשם .Skull St, מקום די חדש וטרנדי שקראתי עליו באחד הבלוגים המעודכנים.




Skull St. Food - סטריט פוד הדור הבא:

מקום שנפתח בדצמבר 2017 ומתפקד על תקן בר-מסעדת סטריט פוד מודרנית. המסעדה נמצאת בשכונה אפנתית וטרנדית בשם Chueca שסביב שוק האוכל המרכזי שלה, San Anton נפתחו המון מקומות אוכל, מסעדות וברים. שפע עצום.
הגעתי בסביבות 21:30 בערב. מסתבר שזו שעה מוקדמת. המקום היה די ריק כשנכנסתי ולא הייתה בעיה למצוא שולחן. אחרי 1/2 שעה-45 דקות נהיה מלא. אני מניח שמקום כזה שפתוח עד 2 בלילה מתאים מאד לזללני לילה.


המקום עצמו צעיר, צבעוני ומגניב. בר פתוח למטבח. קירות עשויים מקונטיינרים צבעוניים. תקרת מראות.



נשנוש פתיחה. פלפלים מטוגנים (לא חריפים במיוחד) עם איולי מעושן. לא עלה כסף.


התפריט כולל מנות קטנות ובינוניות שמתאימות לחלוקה. רובן ככולן מנות של אוכל רחוב ממקורות שונים עם טאץ' יצירתי ופיוז'ני, שמי שאחראי עליו הוא השף שיצר את התפריט, בחור בשם Carlos Núñez שאחראי על יצירת תפריטים בלא מעט מסעדות (Atlantik Corner במדריד היא אחת מהן).


מנה ראשונה שהזמנתי: קרוקטים. קרוקטים בטמפורה ממולאים בקלמרי ושרימפס עם איולי שום שחור. הזמנתי 2 יחידות. כל אחת עולה 2 יורו. היה טעים מאד. מילוי נדיב. טיגון מוצלח בלי עודפי שמנוניות.



המנה השנייה: המבורגר עם סרטן רך שריון, ירקות מוחמצים ואיולי פיקנטי. 9 יורו. עסק טעים מאד עם עשייה טובה של הסרטן. יש כאן חבר'ה יצירתיים שעושים עבודה טובה.



קינוח. אננס מקורמל עם מעין קרם ברולה שמנתי וגלידת קוקוס. 5 יורו. קינוח טעים ומוצלח אבל מעט מתוק מדי (הקרם).



בסה"כ מקום חביב ומגניב שלוקח אוכל רחוב לצד יצירתי, עם שימוש בחומרי גלם טובים וביצועים טובים. נהניתי. יצאתי עם נזק כספי של 20.50 יורו בלבד. כולל 2 המנות, הקינוח וכוס בירה מקומית (2.5 יורו). הלוואי עלינו כאלה מחירים.

ביום השני במדריד חיכתה לי ארוחת צהריים ממושלנת. בערב נכנסתי אקראית למסעדה אחרת. על שתיהן אפרט בחלקים הבאים. ביום השלישי הייתי מהבוקר עד אחה"צ בטולדו. 1/2 שעה נסיעה ברכבת ממדריד. מומלץ בשביל הנופים מסביב, העיר העתיקה והסמטאות. קולינריה תחפשו במדריד. באותו ערב הייתה עוד מסעדה אליה הזמנתי מקום מראש ואפרט עליה בהמשך.

אני קופץ לצהרי היום הרביעי במדריד (יום א'), למסעדה שכנראה אין היום פודי שלא שמע עליה. מסעדה שכמעט כל בלוג אוכל על מדריד וכל תכנית טלוויזיה על אוכל במדריד מזכירים אותה: Sala de Despiece.



Sala de Despiece - מסעדת האינסטגרם האולטימטיבית או טאפאס "הדור הבא":

Sala de Despiece זה בתרגום חופשי: "חדר החיתוך", זכר לתחילת הדרך של המסעדה כקצבייה שחתכו בה בשרים. כיום מדובר במסעדת קונספט מודרנית ששמה דגש על טאפאסים מודרניים ויצירתיים, כאלה עם show מאחוריהם. זה כאמור מקום סופר טרנדי, גם אחרי 5 שניות פעילות. המסעדה ממוקמת בלב שכונת Chamberí המבוססת והאפנתית, מצפון לאזור Plaza Mayor והארמון. יזם המסעדה הוא Javier Bonet ששם דגש מוחלט על חומרי גלם איכותיים, רבים מהם נאים, בשילוב של אווירה ייחודית.


למסעדה יש 2 חללים מרכזיים. הראשון בפרונט: "הדלפק". חלל בר ומטבח שבו אין אפשרות להזמין מקום. מי שמגיע נרשם ומחכה. השני מאחור: חדר "שולחן הקצב". שולחן משותף שיכול להכיל עד 12 סועדים ובו אפשר להזמין מקום מראש. היות ואני לא חובב תורים, הזמנתי מראש לשולחן הקצב. לשעה 13:15.

כך נראה הדלפק. בשעת הצהריים המוקדמת של אותו יום א'. באותה שעה אפשר היה למצוא מקום בדלפק בקלות. כשיצאתי, כמעט שעתיים אח"כ, כבר היה תור של ממתינים לתורם לשבת.




חומרי גלם איכותיים. כבר אמרנו.


וזהו "חדר הקצב". חדר שנראה כמו חדר בידוד סטרילי באיזו חללית. השולחן עצמו מואר מלמטה ומלמעלה בניאונים. אין כאן בעיות תאורה. מעודדים את הסועדים לשלוף ניידים, לצלם ולהעלות כל מנה ומנה לרשת החברתית, פייסבוק, אינסטגרם או what ever. לא פלא שהמקום הפך ויראלי ומדובר כל כך בקרב פודיז בכל העולם.

הייתי הראשון להגיע. מעט אחרי הגיעו 4 חבר'ה צעירים מרוסיה, אחת מהן ככל הנראה מדריכת טיולים דוברת ספרדית שוטפת שנראה שהכירה מצוין את המסעדה והקונספט ושימשה כמתורגמנית. אחריהם הגיעו 2 אמריקאיות מסן פרנסיסקו, אם ובת, ומעט אחריהן עוד 3 גברות אמריקאיות ניו-יורקיות באזור גיל 65-70 שחיות את החיים הטובים ויומיים לפני כן הספיקו לאכול ארוחת טעימות מטורפת במסעדת 3 הכוכבים היחידה במדריד, DiverXO. היה מעניין. המלצר הדי צעיר, אלכס, שלט היטב בחומר (גם באנגלית). נראה שיש הכוונה מלמעלה להמליץ לכל הסועדים על אותן מנות פחות או יותר. מנות שנחשבות מנות דגל.



ככה מוזגים מים במסעדה. הכל סטרילי. כפפות שנראות כמו כפפות מנתחים. חלוקי קצבים לבנים שנראים כמו חלוקי רופאים. חלק מהקונספט.


זה התפריט היומי. להבנתי הוא לא משתנה בחלקו ויש מנות קבועות שרצות כבר כמה שנים. הוא מחולק לכל מיני סוגים תוך ציון חומר גלם מרכזי ומקורו, צורת הכנה ותיאור המרכיבים. המחירים קצת חתוכים אבל סדרי גודל הם מ-6 יורו למנות קטנות עד 20 ומשהו יורו למנות הכי יקרות. כל המנות קטנות עד בינוניות. שיירינג. בשולחן הקצב יש מינימום נדרש להזמנה של 35 יורו לסועד. לא מסובך לעמוד ברף הזה. אורך הארוחה הוא עד שעתיים. הקצב כאן לא גבוה, היות והשלמת חלק מהמנות נעשית מול עיני הסועדים כחלק מה-show.


המנה הראשונה. מנת דגל שכנראה כל סועד במסעדה יטעם אותה, Rolex: רצועת בטן חזיר דקיקה (למעשה בייקון) שנחרכת קלות ע"י ברנר לעיני הסועד, עליה מונח חלמון ביצה שבושל בטמפרטורה נמוכה ולכן אפשר לבצוע אותו עם סכין כמו שממחישות התמונות. הוא יושב על פרוסת כבד אווז ומעוטר בפטריות כמהין. העסק מגולגל ע"י המלצר/מנתח ונחרך עוד קצת בעזרת המבער. בסופו של תהליך נוצרים כאן 2 ביסים שעל הסועד להכניס במלואם ללועו ולאכול כשהמילוי כולו מתפוצץ בחך עם כל הטוב שבו. מנה מגניבה עם המון show מסביבה אבל באותה מידה גם טעימה ביותר. ביס מושחת ונהדר עם מרקמים והתפוצצות של טעמים. 2 הביסים הללו עולים 6.50 יורו.

להלן תמונות שממחישות את גלגולה של המנה:






מנה שנייה. עוד מנת דגל שמככבת בכל כתבה על המקום: Chuletón. קרפצ'יו סינטה (נדמה לי) Sala סטייל. הסועד כאן מקבל 2 רצועות דקות של קרפצ'יו (או יותר אם ירצה להזמין יותר). בצד יש תלולית קטנה של מחית כמהין, עגבניות מרוסקות, מלח גס ומעט שמן זית. בהינף סכין, המלצר מורח ו/או בוזק את המרכיבים על הבשר הנא, ואז מגלגל. את הרצועה השנייה במנה הוא משאיר לסועד לגלגול עצמי. גם במנה הזו שעלותה 3 יורו לרצועה (הזמנתי שתיים ב-6 יורו) נוצר בסופו של תהליך ביס או שניים. הטעמים עצמם היו טובים. הבשר איכותי וכך גם התיבול שמסביבו, אבל בשורה התחתונה - זה קרפצ'יו טוב מאד ולא יותר. חוץ מתהליך ההגשה הייחודי מול עיני הסועד לא הרגשתי שזה ביס הקרפצ'יו הכי טוב שטעמתי בחיי.


מנה שלישית שהזמנתי אחרי שראיתי את המנה מוזמנת ע"י הסן פרנסיסקניות שלצדי: Razor Clams. נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני טועם צדפות מהסוג הזה. המרקם של הצדפה הוא מעט נוקשה יחסית לצדפות אחרות שאני מכיר. הן מוגשות כאן מאודות וקרות עם "שערות" דלעת ותיבול אסייתי הדרי של יוזו ועלי שיסו. העסק טעים מאד ומרענן. 



הנה עוד כמה תמונות של טיפול כירורגי בארטישוק שאלכס המלצר פירק ללבבות בעזרת סכין ומלקחיים. זו מנה שהוגשה לחבר'ה מרוסיה.



מנה נוספת שאכלתי: ארטישוק וצלופח: לבבות ארטישוק על הפלאנצ'ה מוגשים לצד נתחי צלופח קטנים עם פרמג'אנו ומטבל של גבינת שמנת איטלקית (Stracciatella, מחלב באפלו) וגרגרי רימון. נדמה לי שעל הארטישוק היו גם חתיכות קטנות של תאנים מיובשות. מנה יפה ומאד טעימה עם משחק מוצלח של טעמים מלוחים ומתקתקים. אהבתי. מנה של 12 יורו.



מנה נוספת שהזמנתי: שקדי עגל. עשויים פשוט על הפלאנצ'ה ומתובלים ברוטב צדפות וחרדל. שום תוספת מעבר לכך. האמת - עם שקדי עגל טובים לא צריך כלום. אלה היו איכותיים מאד ועשויים כמו שצריך. במנה יש 150 גרם והיא עלתה 10 יורו.



אלה המנות שאני הזמנתי.

החבר'ה מסביב אכלו גם מנה שהיא הומאז' למקסיקו עם עלי קקטוס ותבשיל בשר ותוספות. מנה שהמלצר מסיים את הכנתה ומרכיב אותה מול עיני הסועדים בטקסיות שמצטלמת היטב אף היא (לא צילמתי). עוד מנה שהוזמנה היא התמנון החביב שלמטה. הגברות הניו-יורקיות שישבו לצדי הזמינו אחת ולא סיימו אפילו מחצית ממנה. הן הפצירו בי לעזור להן. עזרתי. כזה אני - אבירי ומתחשב... התמנון, כמו שקדי העגל, מוגש בפשטות, כמו שהוא. עשוי על הפלאנצ'ה ומתובל ברוטב צ'ימיצ'ורי פיקנטי קלות. היה טעים אם כי הצ'ימיצ'ורי סבל ממליחות יתר קלה. שמחתי שוויתרתי על הזמנה נפרדת של המנה הזו.

קינוח. אין כאן הרבה אפשרויות והזמנתי את הקינוח הכי קליל בהיצע: פלאן או רפרפת גבינה (ברי) עם ריבת חלב. הסועדים מסביבי לא הזמינו קינוח ואחרי שראו את שלי כולם הזמינו גם אחד. בקונספט של הארוחה המשותפת הזו נחמד שאפשר להעתיק אחד מהשני. המלצר כאן מביא צנצנת סגורה. פותח אותה ומחלץ בזהירות את הפלאן בעזרת כפית תוך סיבוב הצנצנת. לאחר מכן הוא שופך את רוטב ריבת החלב ומסיים בפיזור של קינואה מטוגנת לתוספת פריכות. יש גם אפשרות להזמין את זה עם רוטב שוקולד. העסק טעים. הקרם עצמו חלק ונעים, לא מאד מתוק ומשתלב היטב עם ריבת החלב המתוקה. זה קינוח קטן למדי שעולה 4.50 יורו.



עד כאן Sala de Despiece. יחד עם 2 כוסות יין ספרדי, לבן יבש שעלה 3.40 יורו ואדום יבש שעלה 3.80 יורו, שילמתי חשבון כולל של קצת יותר מ-50 יורו. המינוס היחיד הוא שיצאתי מכל זה לא שבע לחלוטין. פסחתי באותו יום על ארוחת בוקר (למעט מאפה כלשהו) ולכן הגעתי רעב. כמו שאפשר להבין אין כאן מנות גדולות. חלקן אפילו קטנות מאד. אין כאן לחם שיעזור לשבוע ואין ממש תוספות צד, במנות המעט יותר גדולות (לפחות אלה שהזמנתי). לכן הרעבים שבינינו צריכים להזמין לא מעט מנות כדי לצאת שבעים.


בשורה התחתונה, אין ספק שמדובר במקום מיוחד ומעניין, עם קונספט מגניב לאללה גם אם הוא מעט גימיקי. ממש גן עדן לצלמי אוכל חובבים ולמחזיקי חשבון אינסטגרם. למרות הגימיק, יש כאן עדיין תחושה של מקום איכותי מאד, בזכות ההקפדה על איכות חומרי הגלם ועל הטעמים. אני מניח שבין אם יושבים בדלפק המרכזי או בין אם יושבים כמוני בשולחן הקצב, זוכים לחוויה קולינרית ייחודית. קראתי כל מיני ביקורות נלהבות על המקום שחלקן קבעו שזה המקום הכי מוצלח במדריד וכו'. אז לטעמי לא. בין המסעדות שאני הייתי בהן הם אולי במקום הרביעי או החמישי כששופטים את האוכל עצמו ואת הטעמים והמנות עצמן. אבל עדיין - לגמרי שווה ביקור.

המקום האחרון עליו אפרט בחלק הראשון של דיווחי מדריד הוא מוסד וותיק שקפצתי אליו באקראי בערב בו ישבתי ב-Sala de Despiece, אחרי ביקור במתחם אמנות רחוב מוזר ומגניב בשם Tabacalera.



המקום - Taberna El Tempranillo, טאפאס בר או בר יין קלאסי, ששמו מצוין בלא מעט בלוגים וכתבות על 10 הטאפאסים הכי של מדריד.



Taberna El Tempranillo

נכנסתי ל-Tempranillo תוך שיטוט ברחוב שנחשב לרחוב הראשי של הטאפאס ברים והטברנות במדריד, Cava Baja. השפע כאן הוא בלתי יאומן. בר ליד בר ליד בר. הכל הומה אדם, במיוחד בסופי שבוע, אז אנשים מתחילים לנשנש ולשתות מוקדם, ממשיכים במקום אחר, ואז עוברים לעוד אחד ואולי לעוד אחד. אני הסתפקתי רק בזה (לפני כן, אחה"צ, עוד הספקתי לשבת בבר קוקטיילים מגניב עליו אפרט בפוסט הבא). 




נכנסתי באזור שעה 21:00. יום ראשון כאמור. למזלי היה מקום אחד ויחיד אחרון על הבר. 5-10 דקות אחרי הגיעו לפחות 15 איש בחבורות שונות, חלקם חבר'ה שהיו במשחק הדרבי של ריאל-אתלטיקו. (שלפני הטיסה חשבתי לרכוש לו כרטיס. ויתרתי בגלל המחירים וחוסר חשיבות המשחק. בדיעבד לא הפסדתי. יצא שאפילו פספסתי שידור של המשחק כי שכחתי לבדוק באיזו שעה הוא משודר. זו הייתה שעת אחה"צ די מוקדמת מסתבר. לא נורא). מי שמגיע ואין לו מקום פשוט עומד ומזמין בירה או יין ואיזשהו נשנוש.





חתיכת חמון מישהו?


המקום מעבר להיותו טאפאס בר מתמחה ביינות. לצערי צילום קיר היינות הגדול שמאחורי הבר לא יצא טוב במיוחד אבל אפשר לתפוס את השפע. אני שתיתי בימים שלפני כן בעיקר יינות לכן כאן הסתפקתי בבירה ספרדית צוננת. שתיתי 2 כוסות שכל אחת עלתה 2.75 יורו. מחירי היינות כאן אף הם נמוכים. יש כאן כוסות ב-2.90 יורו וב-3 יורו. הקנאה...




ואלה מעט טאפאסים (Pinchos) לנשנוש: לחם עם חמון (Jamon Iberico) ולחם עם דג Bacalao (דג קוד). קלאסי, פשוט וטעים. ההוא עם החמון עלה 5 יורו. ההוא עם הבקלאו עלה 3.90 יורו.



ועוד אחד לסיום כדי לסתום חורים אחרונים. עם טונה ועגבניות. 3.90 יורו.


בשורה התחתונה El Tempranillo הוא מקום קלאסי, מוצלח ולא יקר כטאפאס בר או בר יין לשעת ערב מאוחרת.


עד כאן מדריד פרק א' של הכל מהכל.
כמו שאפשר להבין זה היה מגוון וטעים, עם מחירי אלכוהול מעוררי קנאה וכמה וכמה מסעדות מגניבות במיוחד. בחלק השני אפרט על 4 מקומות "מעוטרים". 3 מסעדות שמעוטרות בעיטור Bib Gourmand של מישלן ועוד בר קוקטיילים מגניב שנכנס השנה לדירוג 50 הברים הטובים בעולם (למקומות 50-100. המקביל של דירוג סן פלגרינו של 50 המסעדות הטובות בעולם). יהיה טעים ומגניב. יש למה לחכות.


2 comments:

  1. תודה על הפוסט המושקע, תענוג לקרוא
    (האמת - זה תקף לכל רשומה בבלוג)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אנונימי! מי שלא תהיה/תהיי..

      מחק