סין-יפן-TLV: צ'יינה קלאב - סינית חדשה (עם ראמנים), מנטנטן - יפנית מחודשת עם ה-ראמנים, ולסיום דיסקו טוקיו

It's been a while. הייתי צריך מנוחה קלה אחרי דיווחי ברצלונה...

הפוסט הזה יפרט בקצרה על 3 מקומות יפניים-סיניים שפקדתי בחודשים האחרונים בהזדמנויות שונות. הטרי והחדש שבהם - צ'יינה קלאב, מסעדה סינית חדשה שמחליפה את מסעדת דה באן בפאתי שוק הכרמל. השני - מנטנטן - הראמניה היפנית שהתחדשה בלוקיישן חדש ובהרחבת פעילות ותפריט. השלישי - עוד יפנית פיוז'נית שיצא לי לנסות בצהריים מזדמנים כאלה ואחרים - דיסקו טוקיו, מבית היוצר של הברודואים aka קבוצת R2M. 

צ'יינה קלאב - הסינית החדשה שמחליפה את דה באן:

מסעדת דה באן של האחים שי ואייל קיצ׳ס פעלה בהצלחה ובאהדת הפודיז במשך כ-7 שנים בפאתי שוק הכרמל. זו הייתה מסעדה פאן-אסייתית מוצלחת שהגישה מנות פיוז'ן (אבל כאלה שלא מתחנפות לסועד הישראלי), כולל באנים וראמנים - הרבה לפני שאלה הפכו טרנד. היא נסגרה די במפתיע בספטמבר 2018. החבר'ה רצו לשנות אווירה ולנוח (למרות שהם המשיכו לנהל את הפיתייה/שיפודייה הצמודה - כרמל). בינואר נפתחה המחליפה הרשמית באותו מיקום בדיוק - מסעדה סינית בשם צ'יינה קלאב. נחמד שהם לא בחרו במטבח אסייתי אחר (יפניות ותאילנדיות יש באמת מספיק). איכשהו המטבח הסיני לא רווה כאן נחת. יש כמה וכמה מסעדות ותיקות מאד, ברובן לא איכותיות במיוחד, וגם מעט המסעדות היותר חדשות שנפתחו לא ממש מלהיבות או מעניינות במיוחד. 

קראתי שכרגע צ'יינה קלאב מוגדרת כפופ-אפ. דהיינו - כזה עם תאריך תפוגה שהוגדר מראש לשנה אחת של פעילות שאחריה יחליטו החבר'ה אם בא להם להמשיך לתפעל את המסעדה, לסגור או לשנות קונספט. נכנסתי למסעדה, על הדרך, ביום שישי (18 בינואר) בצהריים אחרי סיבוב קצר בשוק הכרמל. המקום נראה די דומה לדה באן. מרפסת ישיבה חיצונית ומתחם של בר-מטבח פנימי בעיצוב תעשייתי פשוט. שישי בצהריים זו שעה ששוק הכרמל מפוצץ מאנשים. גם מקומות האוכל בדרך כלל מלאים. בצ'יינה קלאב דווקא היה 1/2 ריק. אני מניח שזה נובע מהעובדה שזו מסעדה חדשה ושעדיין לא שחררו ביקורות עליה (רק בעת כתיבת שורות אלה פורסמה הביקורת הטרייה והנלהבת של שגיא כהן בהארץ). אבל יתכן שזה התפריט הלא מתחנף שלא מתאים לכולם. לפחות 5-6 אנשים שנכנסו לבחון את התפריט בזמן שישבתי על הבר ויתרו ויצאו. אולי הם חיפשו באנים... אני בכל אופן ישבתי על הבר והלכתי על שתיים מהמנות היותר hardcore שהתפריט מציע.

התפריט מחולק למנות קטנות וראשונות, גדולות ועיקריות ותוספות. המנה הכי יקרה כרגע עולה 89 ש"ח. יש כאן מנות שונות בהשפעה סינית אבל הראמנים והקריספי צ'יקן של דה באן בכל זאת מקבלים גם כאן ייצוג של כבוד. המנות לא מנסות להיות סיניות אותנטיות והן משלבות חומרי גלם מקומיים לצד סיניים, אבל הן גם לא מנסות להתחנף לחך הישראלי הממוצע שכשהוא מדמיין אוכל סיני הוא חושב על אגרולים ברוטב אדום מתוק ועוף חמוץ-מתוק. את אלה לא תמצאו כאן.

כשבחנתי את התפריט היה ברור לי די מהר אילו מנות אזמין. רציתי חריף.

המנה הראשונה: Niang Sanbao - סירות פלפל חריף ממולאות עוף טחון, שאוסינג וג'ינג'ר. 36 ש"ח העלות. התחשק לי מנה שתהיה חריפה - אבל ממש חריפה (לא חריף נקודה אלא חריף סימן קריאה. חריף!). בפועל - המנה הייתה חרפרפה עדינה למדי. ככה זה עם צ'ילי. לא כולם מספקים את הסחורה. זו הייתה מנה טעימה וחביבה, שכל מרכיביה היו עשויים כמו שצריך. אמנם הייתה חסרה לי כאמור חריפות וגם הרוטב המבוסס על סויה, שאוסינג ושמן צ'ילי סצ'ואני יכול היה להיות טיפה יותר מאוזן, אבל סה"כ אחלה מנה.

המנה הגדולה שהזמנתי הייתה מנת מוח העגל. כשיש מוח עגל (או טלה) במסעדה, סביר להניח שאזמין אותו. המנה כאן: קונג פאו מוח עגל עם כרובית, כרישה, פלפלי סצ'ואן יבשים חריפים, "אטריות" תפוחי אדמה וכוסברה. זה הגיע לצד סטיקי רייס קוקוס. 68 ש"ח. כאן החריפות שחיפשתי במנה הראשונה הופיעה גם הופיעה. זו הייתה מנה טעימה ביותר. פשוט כיף. טעמים חזקים ונוכחים שהשתלבו מצוין עם הירקות העדינים והמוח העדין אף הוא. האורז הדביק שהוגש בצד (אפשר להבחין בו מציץ בחלק הימני העליון של הצילום) הוא אחד המוצדקים שטעמתי במסעדות כאן. טעים ביותר עם מרקם מעולה שספג היטב את הרוטב החריף. תענוג של מנה.

נהניתי מהגיחה הקצרה שלי לצ'יינה קלאב. זה מקום איכותי ולא מתחנף שמציע אוכל לא שגרתי, מעניין ועל סמך מה שאני אכלתי גם טעים מאד. ברור גם ברור שאחזור לכאן.

הבאה בתור - מנטנטן. בניגוד לצ'יינה קלאב שלא מנסה להיות מסעדה סינית אותנטית, מנטנטן דווקא מנסה לתת משהו שהוא קרוב למקור היפני...


מנטנטן - הראמן הכי יפני מתחדש במיקום חדש:

מנטנטן - הראמן בר שהחל את דרכו בשוק האוכל הכושל אלנבי-רוטשילד והיה היחיד ששרד שם אחרי שהשוק נסגר, עבר לאחרונה ללוקיישן חדש ורחב יותר בנחלת בנימין 57. לוקיישן שהכיל לפני כן את שיראטויה, היפנית הכושלת למדי, ולפניה את המזללה וכתית של מאיר אדוני. אם קודם לכן היה מדובר בדוכן-בר קטן, עכשיו מדובר במסעדה של ממש, כולל בר שיושב על המטבח וכולל חלל נוסף לארוחות פרטיות. הראמן בר הקטן בשוק אלנבי-רוטשילד התחבב מאד על הפודיז ורבים סברו שזה הראמן הכי טוב בארץ והדבר הכי קרוב לראמן יפני אותנטי. לא הייתי ביפן אבל מביקוריי במנטנטן הקודמת זה אכן היה הראמן הכי טעים ועשיר שטעמתי כאן. ציר סמיך, עשיר ועז טעם. איפה הוא ואיפה הראמן של אהרוני.

ב-9 בינואר, אחרי פגישה אי שם באזור, קפצתי לראות מה נשתנה ולאכול איזה ראמן לצהרי יום גשום וקר. נכנסתי בסביבות 14:30. היה מפוצץ לגמרי, כולל 4-5 אנשים שחיכו. למזלי היה מקום אחד פנוי על הבר והתיישבתי. לא זוכר כזה פיצוץ אוכלוסין במסעדות שהיו בחלל הזה לפני כן. לזה קוראים הייפ. התפריט כולל עכשיו לא מעט אופציות מעבר לראמן וגיוזות שהיו קודם לכן. לא כל האופציות זמינות בצהריים כרגע.

אני הגעתי לאכול ראמן. הזמנתי את הטאן טאן ראמן - על בסיס ציר עוף/חזיר עם אטריות, במבו-שוט, ביצה רכה ובשר טחון בבישול ארוך עם מחית שעועית יפנית אדומה, צ'ילי וטחינה. העלות: 68 ש"ח. הגודל - לא מספק. הטעם - טוב מאד. עניין מבאס משהו במנטנטן בגלגול הראשון היה שגודל הראמן שם הצטמק עם הזמן בעוד שהמחיר עלה. זה קורה בלא מעט מסעדות, זה גם לגיטימי, אבל זה מעצבן. במנה הזו הרגשתי שהכמות קטנה מתמיד. האיכות עצמה עדיין הייתה מצוינת אבל גם כאן להרגשתי, בדוכן הקטן, האיכות הייתה טובה יותר, במיוחד בנוגע לדיוק בתיבול. הציר עדיין היה סמיך ומעולה אבל מעט מלוח מדי. בקיצור - על סמך המנה האחת הזו - אני לא יכול לומר בנחרצות שזה הראמן הכי טוב בארץ.

יצאתי ממנטנטן בהרגשה קצת מעורבת. פחות נהניתי מבעבר והכי משמעותי - לא שבעתי. עם ראמן שעולה כמעט 70 ש"ח ואמור להוות ארוחת צהריים מלאה אני מצפה לצאת שבע או לפחות 90% שבע. כאן יצאתי 60% שבע, פלוס מינוס, ונאלצתי להשלים פערים עם מאפה מלחמים, כשחזרתי למשרד. אני מקווה שהכל עניין של המעבר ללוקיישן חדש והצורך ללמוד להכין כמויות גדולות יותר של המנות השונות. זה ודאי תהליך לא פשוט לעבור מתפעול של מסעדה קטנטונת למסעדה גדולה בהרבה. 

בתמונה - סירי הראמן להאכלת גדודי הפודיז.

למרות הביקורת המעורבת, אני עוד אחזור. יש כאן מנות יפניות חדשות שנראות מעניינות וגם כשמתחשק ראמן איכותי, מנטנטן היא עדיין ה-מקום לראמנים בתל אביב. אני מקווה שהם ישכילו לעשות fine tuning עם הזמן.

קופצים כמה חודשים אחורה בזמן לעוד מקום יפני שכמו צ'יינה קלאב לא מנסה להיות קלאסי ואותנטי: דיסקו טוקיו.

דיסקו טוקיו - עסקיות צהריים ביפנית הדי חדשה מבית היוצר של מתי ורותי ברודו:

אימפריית המסעדות של הברודואים הכתה פעם נוספת ביוני 2018 עת נפתחו דיסקו טוקיו והרצל 16 הצמוד. מתחם אוכל שהיווה תחליף להרצל 12 שנסגרה. דיסקו טוקיו מוגדרת כמסעדה יפנית לא קלאסית ובהדגשה - מסעדה יפנית ללא סושי. הברודואים הם המסעדנים הכי מצליחים בסביבה. רשימת המקומות כוללת את הקופי-בר, הבראסרי, הוטל מונטיפיורי, הבייקרי והדליקטסן. כולם מקומות מצליחים ומוצלחים. לחבר'ה יש נוסחה שעובדת. אלה מקומות שלא מנסים להתחכם יותר מדי, הם משלבים אווירה ואוכל איכותי שנעשה במקצועיות. משהו שקולע היטב לטעמים של הסועד התל אביבי הממוצע. אני לא זוכר ארוחה רעה שאכלתי באחד המקומות הנ"ל. תמיד טעים שם ומקצועי עם יציבות ראויה לציון של שנים רבות. מצד שני - אף אחד מהם לא מציע משהו בלתי נשכח או עילאי. גם הוטל מונטיפיורי שממוצבת כמסעדה היותר יוקרתית ברשימה לא נמצאת בעיניי בטופ-10 התל אביבי למרות שרבים רואים בה ככזו.

כיאה למקום חדש של הברודואים הרבה נכתב על דיסקו טוקיו. הביקורות היו די מעורבות. דבר אחד ברור. גם זה מקום מקצועי ומצליח. יצא לי לדגום אותם כבר 3 פעמים בעסקיות צהריים, לפני או אחרי פגישות באזור, ותמיד היה מלא. גם בחצר החיצונית, גם במתחם הבר וגם בחצר הפנימית. יש כאן מעין מקום מפלט נעים שמנתק את הסועד מהמולת רחובות הרצל-רוטשילד-אלנבי הסמוכים. 

בצהריים מציעים כאן עסקיות צהריים עם מנות שבחלקן קבועות ובחלקן משתנות. התפריט הוא ממש לא יפני קלאסי. יש כאן פרשנויות מקומיות לאוכל יפני וקוריאני, טכניקות יפניות וחומרי גלם מגוונים משלל מקורות.

הארוחה הראשונה שלי הייתה כבר לפני לא מעט זמן - ב-27 באוגוסט 2018.

מקבלים שתייה כחלק מהעסקית. איזושהי לימונדת/תה קר של פירות יער וג'ינג'ר או משהו כזה. טעים.

מנה ראשונה בארוחה ההיא: וון-טון בקר מטוגן בציר אגדשי ובצל ירוק. 3 כיסונים עשויים היטב וטעימים בציר עם טעמי אומאמי מוצלחים. חביב ביותר.

לעיקרית בחרתי מנה שהיא אחת המכוערות שאכלתי בזמן האחרון: נקניקיות בקר וחזיר, פלפלים ובצל עם חרדל. עלות המנה שקבעה גם את עלות העסקית הייתה 56 ש"ח. בהחלט תמחור צנוע ביחס לממוצע התל אביבי. המנה הייתה טעימה אבל לא מלהיבה. הנקניקיות היו שמנמנות ועסיסיות אבל מעט אנמיות וגם הירקות מסביב היו בסדר ולא יותר. חסר היה כאן kick.

היה לי גם זמן לקינוח: אורז בחלב ומיסו עם שזיפים ומנגו. קינוח קטן בתמחור לא גבוה של 18 ש"ח. עסק מהנה וטעים בהחלט.

העסקית השנייה שלי בדיסקו טוקיו הייתה ב-7 בנובמבר. בין לבין הייתי עוד פעם אחת.

זה היה התה הקר/לימונדה ששתיתי באותה ארוחה. משהו עם ג'ינג'ר ו/או למון גראס. מרענן וטעים.

מנה ראשונה: יאקי באן סלמון קונפי ברוטב ברביקיו חריף עם כרוב סיני ומלפפון מוחמץ. באן קטן עשוי מצוין עם מילוי מוצלח וטעים מאד של סלמון קונפי עם תיבולים מוצלחים. נשנוש פתיחה מוצלח ביותר.

מנה עיקרית: ספייריבס ברוטב קוריאני חריף עם בטטה וליטל ג'אם צרובים. 98 ש"ח. הוגש כאן אורז קוקוס בצד. מנה מעולה. ספייריבס בכמות מכובדת מאד שהוכנו לכדי שלמות (כאלה שהשאירו בסוף עצם נקייה). רוטב סמיך חריף-מתקתק וטעים מאד. מנה כיפית ומהנה ביותר.

גם בארוחה הזו הזמנתי קינוח: גלידת מאצ'ה וקראמבל שקדים. 24 ש"ח. גלידה מוצלחת ומהנה. מרקם טוב. מתיקות מעודנת ונוכחות טובה של המאצ'ה.

אני לא יודע מה קורה בדיסקו טוקיו בערבים. אני מניח ששמח שם. בצהריים, על סמך שתי הארוחות הנ"ל ועוד אחת שלא הרחבתי עליה, מדובר ביופי של מקום. מפלט מהנה מחום הצהריים המהביל של אוגוסט או מהקרירות האורבנית האפרורית של נובמבר... יש כאן אחלה אופציות לעסקיות עם אוכל טעים, תמחור שפוי ותמורה טובה לכסף.

עד כאן סין-יפן-טוקיו-תל אביב.
גם צ'יינה קלאב, גם מנטנטן וגם דיסקו טוקיו הם מקומות טובים וראויים שמנסים ומצליחים, כך נראה, לספק סחורה טובה, מעניינת למדי ולא שגרתית ושחוקה. כן ירבו.

(*) צ'יינה קלאב נסגרה אחרי כ-6 חודשים בלבד. החל ממאי 2020 פועל בחלל דוכן פיש אנד צ'יפס בשם פיש אנד.

ברצלונה, דצמבר 2018 - היום הרביעי: עוד קצת טאפאסים לצהריים ומאכלי ים לערב האחרון

הגענו ליום האחרון בברצלונה בטיול זה (8 בדצמבר). 

בבוקר קפצתי למתחם של גאודי, קצת פחות מרכזי, מוכר ומתויר כמו יתר המתחמים והבניינים שלו ברחבי ברצלונה, בשם Torre Bellesguard. 

בהמשך קפצתי לאזור Barceloneta והחוף של ברצלונה, ומשם לשכונת El Born, שכונה מלאה סמטאות ציוריות, הצמודה לרובע הגותי. נשנוש מתוק של לפני הצהריים היה באחת המאפיות/פטיסרי המפורסמות של ברצלונה Hofmann Patisseria שנמצאת בלב השכונה הקטנה.

זה היה קרואסון פירות יער נהדר.

לא רחוק נמצא שוק אוכל נוסף Santa Caterina Market. ברור שנכנסתי לסיבוב קצר עתיר שרצים...

בערב ציפתה לי מסעדה ולכן תכננתי בצהריים לאכול איזה כריך חמון וגבינה כזה או אחר. המקום עליו בניתי: Conesa Entrepans שנחשב למוסד ברצלונאי לענייני כריכים. לא לקחתי בחשבון שזה יום שבת וכל המקומיים והתיירים גודשים את מקומות האוכל. תור של עשרות (!) אנשים ציפה לי ליד המקום. ויתרתי כמובן. זה היה בסביבות שעה 14:00. ניסיתי מסעדת טאפאסים בשם Dos Pebrots ששייכת לשף של מסעדת המישלן Dos Palillos. גם שם לא היה מקום. התחלתי לחזור לכיוון המלון במחשבה לקנות איזה סנדוויץ' בסופר קרוב.

לקראת שעה 14:45 כבר הייתי מורעב ועצבני למדי. ניסיתי את מזלי בעוד מקום של טאפאסים בשם Tapas 24 לא רחוק מהמלון שלי. נכנסתי ולמזלי היה בערך מקום אחד ויחיד פנוי ממש בקצה הבר.


Tapas 24 - הטאפאס בר של Carles Abellán:

מסעדת טאפאסים עם 3 סניפים בברצלונה ועוד אחד במונטריאול בקנדה. אני ביקרתי בסניף המקורי בשכונת אישמפלה, בסמוך ל-Passeig de Gràcia, שנפתח בשנת 2007. הכניסה למסעדה נמוכה מעט וממנה יורדים במדרגות אל מתחת למפלס הרחוב, שם נמצא מתחם הישיבה ההומה. האיש מאחורי המסעדה הוא שף ברצלונאי עטור כוכב מישלן בשם Carles Abellán, שף-סלב מקומי ותיק שעבד אף הוא בקבוצת elBulli וכיום מחזיק בכמה מסעדות נחשבות בברצלונה. החדשה שבהן - La Barra de Carles Abellán, זכתה ממש עכשיו בכוכב מישלן ראשון. מסעדת מישלן וותיקה שלו, Comerç 24, פעלה משנת 2001 ונסגרה ב-2015.

Tapas 24 הוא מקום צבעוני, הומה, תזזיתי וצפוף למדי. המלצרים כאן עובדים קשה, ודאי בשעות העומס כשמסעדה מפוצצת כמו שעת ביקורי. הם לא נחים לרגע. כל דקה נראה מלצר עובר עם מגש בירה, קאווה, מנות אוכל. הקהל כולל הרבה תיירים וגם מקומיים.

כיאה לטאפאס בר מתחילים בבירה. שוב מוריץ. אח"כ תגיע עוד אחת.

תפריט האוכל מציע טאפאסים קלאסיים בטאץ' מודרני של אבלאן.

כמו בטאפאס של היום הראשון התחלתי בקרוקט. קרוקט פשוט במילוי חמון וגבינה. 2.50 יורו ליחידה. טעים מאד. איך יכול להיות רע?

אחריו הזמנתי את מה שנחשבת למנת הדגל: ה"ביקיני" של קרלס אבלאן. bikini הוא סנדוויץ' חם או למעשה טוסט קטלאני קלאסי של גבינה וחמון. הביקיני של אבלאן כולל חמון, גבינת מוצרלה בפאלו וממרח כמהין שחורות. מנה של 4 כריכונים עולה 9 יורו. לא זול אבל טעים לאללה. תענוג מושחת. כל המרכיבים כצפוי עובדים מעולה יחד וגם הכמהין שנוטות להשתלט הן במינון הנכון ורק מוסיפות לעונג. מנת טאפאס שזכתה לפרסום בברצלונה ובצדק.

לקחתי עוד נשנוש אחד: שיפוד טלה (lamb skewer). הטלה היה פיקנטי וטעים, אם כי מעט over done. דקה אחת פחות על הגריל הייתה אידאלית. 8 יורו למנה הזו זה לא זול אבל לא נורא.

הגעתי ל-Tapas 24 רעב ועצבני למדי והמקום, למרות התזזיתיות וההמולה שבו, הרגיע אותי בזכות האוכל הטוב. אפילו המלצרים הלחוצים שלעתים היה קשה לתפוס את תשומת לבם לא קלקלו. היה לי טעים, נשנשתי מנות טובות (הביקיני הצטיין), שתיתי בירה חביבה, הרגעתי את הרגליים מהקילומטראז' הרב שהן גמעו, ויכולתי לחזור למנוחת אחה"צ במלון מבסוט אחרי הוצאה של 26.50 יורו.

ערב אחרון.
ארוחת הערב שלי הוזמנה לשעה 20:30 במסעדה שנמצאת על הגבול בין שכונות Sant Antoni ו-El Poble-sec. הזדמנות לטיול ערב בכמה אתרים סמוכים כמו פלאזה אספניה ואזור מונז'ואיק.

הגעתי בזמן למסעדה אליה הזמנתי מקום מראש: Espai Kru, מסעדת מאכלי ים עם דגש על מנות נאות.


Espai Kru - מסעדת מאכלי ים עם חומרי גלם חלומיים:

Espai Kru (בקטלאנית - "חלל נא") היא מסעדה שמגדירה את עצמה כמסעדת מאכלי ים של המאה ה-21 ששמה דגש על חומרי גלם איכותיים ביותר שמוגשים בצורתם הטהורה, בדרך כלל כמנות נאות, כבושות או מושרות. המסעדה מנוהלת ע"י שף ממוצא פרואני בשם Ever Cubilla מאז שנפתחה בשנת 2012. היא נמצאת בבעלות של קבוצת ניהול מסעדות בשם Grup Iglesias שבבעלותה 4 מסעדות, שהידועה שבהן - Rias de Galicia, יושבת ממש צמוד ל-Espai Kru. לשתיהן צמודה מסעדת המישלן Pakta מקבוצת elBarri של אלברט אדריה. כן כן, שוב האח הקטן של פראן. לא רק שכנות פיזית קיימת בין המסעדות, לקבוצת Iglesias (האחים Juan Carlos, Borja ו-Pedro) ולקבוצת elBarri יש גם שותפות עסקית.

כבר בחלון הראווה של המסעדה אפשר לראות הצגת תכלית של כמה מיצורי הים שמגישים ב-Esapi Kru וב-Rias de Galicia. בתוך המסעדה, ליד המדרגות שעולות לקומה השנייה בה יושב חלל המסעדה, יש אקווריום שמכיל עוד כמה וכמה יצורים חיים. זה מה שנקרא חומרי גלם טריים.





כשעליתי לחלל הישיבה בקומה השנייה המקום היה ריק לגמרי. גם בהמשך נותר החלל 1/2 ריק. משהו באווירה היה קצת מבאס ומנוכר.
בתמונות - קצת אמנות.

תצוגה מגרה של חומרי הגלם נמצאת גם בקצהו של חלל הקומה השנייה במטבח הפתוח בו פורסים את הדגים ועורכים את המנות להגשה. האיכות נראית מדהימה.

אני ישבתי בשולחן די צדדי בקצה החדר והשקפתי מהצד על הנעשה במטבח.

לשם שינוי התחלתי בקאווה. 6 יורו לכוס.

התפריט כולל שלל מנות שכמצוטט בו בתרגום חופשי מציע תחילה מנות מהתקופה של לפני גילוי האש: מנות חיות ונאות קרות, אחריהן מנות שעברו השרייה כלשהי או מכילות רוטב כלשהו: מנות סשימי, קרפצ'יו, טרטר. אלה מנות שמקורותיהן בים התיכון, באוקיינוס האטלנטי, ביבשת אמריקה, בעולם הערבי, בים הנורדי ובאסיה. כל זה מוגש בחלל של Espai Kru, חלל שבו "האש אינה רצויה". בהמשך התפריט יש גם היצע מנות של "אחרי גילוי האש", כולל מעט מנות בשריות למי שחייב. יש גם אופציה לארוחת טעימות.

אחרי ארוחת הצהריים המאוחרת (גלשה עד אחרי שעה 15:00) ויתרתי מראש על מנות גדולות ובניתי לעצמי ארוחת טעימות של מנות קטנות.

המנה הראשונה הכילה למעשה 2 יחידות של 2 מנות שונות:
אויסטר עם רוטב פונזו וביצי סלמון (משמאל בתמונה), 5.50 יורו ליחידה, וסקאלופ "טירדיטו" עם קיפוד ים, 3.90 יורו ליחידה. טירדיטו זה למעשה דג או פרי ים נא שמקורו בפרו והומצא ע"י מתיישבים יפניים בפרו כהומאז' לסשימי היפני, כחלק ממטבח קולינרי בשם מטבח הניקיי. שתי המנות היו יוצאות מן הכלל, טריות בטריות, מלאות טעם ומתובלות מעולה.

אחריהן הזמנתי צלחת סשימי. התמחור הוא לפי יחידות של חומר הגלם (בגרמים).
היה כאן סשימי טונה (Toro Kru), סשימי של סלמון אלסקה עם ביצי סלמון וסשימי של אינטיאס (המאצ'י או yellowtale). יחידת הטורו עלתה 3.90 יורו, הסלמון - 2.35 והאינטיאס - 2.86. פלוס מינוס. שלושתם היו כצפוי מאיכות מעולה. כמה כיף זה דגים נאים בטריות ובאיכות שכאלה. חומרי גלם כל כך טובים באמת לא צריכים שום תוספת.

בהמשך - נשנוש קטן מהחלק של אחרי גילוי האש בתפריט:
דג בעישון ביתי שבמקרה זה היה אנשובי מעושן עם מלח, פלפל שחור קלוי וקרם של גבינת מנצ'גו. כמה ביסים טעימים ביותר עם טעם מעושן עדין שעשה טוב לאנשובי והשתלב מעולה עם עם קרם המנצ'גו. זה עלה 3.50 יורו.

מנה קצת יותר גדולה מקטגוריית הסושי שלא נראית כמו הרולים או הקונוסים המוכרים אלא מוגשת בקערה:
סושי מלפפון ים: קערה של קוביות טונה אדומה עם בשר קיפוד ים על מצע אורז. עסק מאד פשוט. אורז יפני עשוי כמו שצריך. קוביות של טונה אדומה נאה מהאיכות הכי טובה שאפשר למצוא (לפחות באירופה), קיפוד ים טרי שמוסיף את הטעם הייחודי המתקתק שלו. תענוג. זה עלה 9.50 יורו.

עוד נשנוש: Mollete" eel".
mollete זה סנדוויץ' של לחם שטוח שמקורו באנדלוסיה (יש גם גרסה שונה במקסיקו) שמוגש בדרך כלל מעט קלוי. כאן הוא מוגש עם פילה צלופח בגריל, חמוצים יפניים ואיולי יפני. משהו כזה. מנה פשוטה למדי, כיפית וטעימה מאד. נסו צלופח, כדאי לכם, זה דג נפלא ומלא טעם. העלות - 6 יורו.

וטעימה אחרונה:
חזרתי ל"מקורות" של לפני גילוי האש והזמנתי יחידה אחת של שרימפס סן קרלוס (San Calros Prawns) ברוטב aguachile מקסיקני (אותו פגשתי גם ב-Slow & Low ביום שלפני). רוטב חרפרף וטעים ושרימפס מתקתק נפלא. היחידה האחת עלתה 4.80 יורו.

קינוח. תפריט הקינוחים כלל 8 קינוחים, צלחת גבינות או גלידות.

בחרתי בגרסה שלהם לקרם קטלאן: קרם קטלאן מוקצף או אם תרצו קציפת קטלאן. היה כאן גם עיטור של אבקת תותים ו"קוויאר תותים". קינוח מעט מתוק מדי אבל קליל, אוורירי וטעים שהיווה סיום ראוי לארוחה משובחה. המחיר היה 9 יורו.

החשבון הסתכם ב-68.25 יורו. כולל תוספת לחם (בינוני באיכותו - 1.65 יורו), קאווה, כוס יין לבן Leiras Albariño (יין טוב. 6 יורו) והקינוח. תמחור סביר ביותר ותמורה טובה לכסף. המחירים אגב בתמונה ליד כל מנה אינם כוללים 10% מע"מ.

זו הייתה הארוחה האחרונה בטיולי זה בברצלונה. נהניתי מ-Espai Kru. כמו שקראתי בלא מעט אתרי אוכל ובלוגים מקומיים, חומרי הגלם שלהם הם אכן ללא תחרות, פשוט יוצאים מהכלל, ועם איכות כזו זה לא מסובך לספק אוכל טעים מאד.


זו הייתה ברצלונה.
פעם שלישית ואולי אחרונה שלי בעיר הכל כך כיפית הזו (בכל זאת צריך לתת תשומת לב לעוד המון מקומות אחרים). הפעם באמת הגשמתי את מאוויי הקולינריים בעיר שלא סופקו בביקוריי הקודמים. היה לי פשוט עונג אחד גדול. זכיתי במזג אוויר חורפי מושלם בלי טיפת גשם, נהניתי מאווירת כריסטמס ברחובות, והכי חשוב בטיול הזה - זכיתי לאכול אוכל פשוט נפלא. הפעם באמת היטבתי לבחור מקומות מעולים. הוצאתי המון כסף אבל זה היה שווה big time. בגדול אכלתי את פירות הים והדגים הכי טובים שאכלתי מעולם וזכיתי בחוויה הקולינרית האולטימטיבית לפודי ההרפתקן ב-Disfrutar. אז טוסו לברצלונה ותזכרו שחוץ ממסי וגאודי יש בה גם אוכל מעולה.