It's been a while. הייתי צריך מנוחה קלה אחרי דיווחי ברצלונה...
הפוסט הזה יפרט בקצרה על 3 מקומות יפניים-סיניים שפקדתי בחודשים האחרונים בהזדמנויות שונות. הטרי והחדש שבהם - צ'יינה קלאב, מסעדה סינית חדשה שמחליפה את מסעדת דה באן בפאתי שוק הכרמל. השני - מנטנטן - הראמניה היפנית שהתחדשה בלוקיישן חדש ובהרחבת פעילות ותפריט. השלישי - עוד יפנית פיוז'נית שיצא לי לנסות בצהריים מזדמנים כאלה ואחרים - דיסקו טוקיו, מבית היוצר של הברודואים aka קבוצת R2M.
צ'יינה קלאב - הסינית החדשה שמחליפה את דה באן:
מסעדת דה באן של האחים שי ואייל קיצ׳ס פעלה בהצלחה ובאהדת הפודיז במשך כ-7 שנים בפאתי שוק הכרמל. זו הייתה מסעדה פאן-אסייתית מוצלחת שהגישה מנות פיוז'ן (אבל כאלה שלא מתחנפות לסועד הישראלי), כולל באנים וראמנים - הרבה לפני שאלה הפכו טרנד. היא נסגרה די במפתיע בספטמבר 2018. החבר'ה רצו לשנות אווירה ולנוח (למרות שהם המשיכו לנהל את הפיתייה/שיפודייה הצמודה - כרמל). בינואר נפתחה המחליפה הרשמית באותו מיקום בדיוק - מסעדה סינית בשם צ'יינה קלאב. נחמד שהם לא בחרו במטבח אסייתי אחר (יפניות ותאילנדיות יש באמת מספיק). איכשהו המטבח הסיני לא רווה כאן נחת. יש כמה וכמה מסעדות ותיקות מאד, ברובן לא איכותיות במיוחד, וגם מעט המסעדות היותר חדשות שנפתחו לא ממש מלהיבות או מעניינות במיוחד.
קראתי שכרגע צ'יינה קלאב מוגדרת כפופ-אפ. דהיינו - כזה עם תאריך תפוגה שהוגדר מראש לשנה אחת של פעילות שאחריה יחליטו החבר'ה אם בא להם להמשיך לתפעל את המסעדה, לסגור או לשנות קונספט. נכנסתי למסעדה, על הדרך, ביום שישי (18 בינואר) בצהריים אחרי סיבוב קצר בשוק הכרמל. המקום נראה די דומה לדה באן. מרפסת ישיבה חיצונית ומתחם של בר-מטבח פנימי בעיצוב תעשייתי פשוט. שישי בצהריים זו שעה ששוק הכרמל מפוצץ מאנשים. גם מקומות האוכל בדרך כלל מלאים. בצ'יינה קלאב דווקא היה 1/2 ריק. אני מניח שזה נובע מהעובדה שזו מסעדה חדשה ושעדיין לא שחררו ביקורות עליה (רק בעת כתיבת שורות אלה פורסמה הביקורת הטרייה והנלהבת של שגיא כהן בהארץ). אבל יתכן שזה התפריט הלא מתחנף שלא מתאים לכולם. לפחות 5-6 אנשים שנכנסו לבחון את התפריט בזמן שישבתי על הבר ויתרו ויצאו. אולי הם חיפשו באנים... אני בכל אופן ישבתי על הבר והלכתי על שתיים מהמנות היותר hardcore שהתפריט מציע.
התפריט מחולק למנות קטנות וראשונות, גדולות ועיקריות ותוספות. המנה הכי יקרה כרגע עולה 89 ש"ח. יש כאן מנות שונות בהשפעה סינית אבל הראמנים והקריספי צ'יקן של דה באן בכל זאת מקבלים גם כאן ייצוג של כבוד. המנות לא מנסות להיות סיניות אותנטיות והן משלבות חומרי גלם מקומיים לצד סיניים, אבל הן גם לא מנסות להתחנף לחך הישראלי הממוצע שכשהוא מדמיין אוכל סיני הוא חושב על אגרולים ברוטב אדום מתוק ועוף חמוץ-מתוק. את אלה לא תמצאו כאן.
כשבחנתי את התפריט היה ברור לי די מהר אילו מנות אזמין. רציתי חריף.
המנה הראשונה: Niang Sanbao - סירות פלפל חריף ממולאות עוף טחון, שאוסינג וג'ינג'ר. 36 ש"ח העלות. התחשק לי מנה שתהיה חריפה - אבל ממש חריפה (לא חריף נקודה אלא חריף סימן קריאה. חריף!). בפועל - המנה הייתה חרפרפה עדינה למדי. ככה זה עם צ'ילי. לא כולם מספקים את הסחורה. זו הייתה מנה טעימה וחביבה, שכל מרכיביה היו עשויים כמו שצריך. אמנם הייתה חסרה לי כאמור חריפות וגם הרוטב המבוסס על סויה, שאוסינג ושמן צ'ילי סצ'ואני יכול היה להיות טיפה יותר מאוזן, אבל סה"כ אחלה מנה.
המנה הגדולה שהזמנתי הייתה מנת מוח העגל. כשיש מוח עגל (או טלה) במסעדה, סביר להניח שאזמין אותו. המנה כאן: קונג פאו מוח עגל עם כרובית, כרישה, פלפלי סצ'ואן יבשים חריפים, "אטריות" תפוחי אדמה וכוסברה. זה הגיע לצד סטיקי רייס קוקוס. 68 ש"ח. כאן החריפות שחיפשתי במנה הראשונה הופיעה גם הופיעה. זו הייתה מנה טעימה ביותר. פשוט כיף. טעמים חזקים ונוכחים שהשתלבו מצוין עם הירקות העדינים והמוח העדין אף הוא. האורז הדביק שהוגש בצד (אפשר להבחין בו מציץ בחלק הימני העליון של הצילום) הוא אחד המוצדקים שטעמתי במסעדות כאן. טעים ביותר עם מרקם מעולה שספג היטב את הרוטב החריף. תענוג של מנה.
נהניתי מהגיחה הקצרה שלי לצ'יינה קלאב. זה מקום איכותי ולא מתחנף שמציע אוכל לא שגרתי, מעניין ועל סמך מה שאני אכלתי גם טעים מאד. ברור גם ברור שאחזור לכאן.
הבאה בתור - מנטנטן. בניגוד לצ'יינה קלאב שלא מנסה להיות מסעדה סינית אותנטית, מנטנטן דווקא מנסה לתת משהו שהוא קרוב למקור היפני...
מנטנטן - הראמן הכי יפני מתחדש במיקום חדש:
מנטנטן - הראמן בר שהחל את דרכו בשוק האוכל הכושל אלנבי-רוטשילד והיה היחיד ששרד שם אחרי שהשוק נסגר, עבר לאחרונה ללוקיישן חדש ורחב יותר בנחלת בנימין 57. לוקיישן שהכיל לפני כן את שיראטויה, היפנית הכושלת למדי, ולפניה את המזללה וכתית של מאיר אדוני. אם קודם לכן היה מדובר בדוכן-בר קטן, עכשיו מדובר במסעדה של ממש, כולל בר שיושב על המטבח וכולל חלל נוסף לארוחות פרטיות. הראמן בר הקטן בשוק אלנבי-רוטשילד התחבב מאד על הפודיז ורבים סברו שזה הראמן הכי טוב בארץ והדבר הכי קרוב לראמן יפני אותנטי. לא הייתי ביפן אבל מביקוריי במנטנטן הקודמת זה אכן היה הראמן הכי טעים ועשיר שטעמתי כאן. ציר סמיך, עשיר ועז טעם. איפה הוא ואיפה הראמן של אהרוני.
אני הגעתי לאכול ראמן. הזמנתי את הטאן טאן ראמן - על בסיס ציר עוף/חזיר עם אטריות, במבו-שוט, ביצה רכה ובשר טחון בבישול ארוך עם מחית שעועית יפנית אדומה, צ'ילי וטחינה. העלות: 68 ש"ח. הגודל - לא מספק. הטעם - טוב מאד. עניין מבאס משהו במנטנטן בגלגול הראשון היה שגודל הראמן שם הצטמק עם הזמן בעוד שהמחיר עלה. זה קורה בלא מעט מסעדות, זה גם לגיטימי, אבל זה מעצבן. במנה הזו הרגשתי שהכמות קטנה מתמיד. האיכות עצמה עדיין הייתה מצוינת אבל גם כאן להרגשתי, בדוכן הקטן, האיכות הייתה טובה יותר, במיוחד בנוגע לדיוק בתיבול. הציר עדיין היה סמיך ומעולה אבל מעט מלוח מדי. בקיצור - על סמך המנה האחת הזו - אני לא יכול לומר בנחרצות שזה הראמן הכי טוב בארץ.
יצאתי ממנטנטן בהרגשה קצת מעורבת. פחות נהניתי מבעבר והכי משמעותי - לא שבעתי. עם ראמן שעולה כמעט 70 ש"ח ואמור להוות ארוחת צהריים מלאה אני מצפה לצאת שבע או לפחות 90% שבע. כאן יצאתי 60% שבע, פלוס מינוס, ונאלצתי להשלים פערים עם מאפה מלחמים, כשחזרתי למשרד. אני מקווה שהכל עניין של המעבר ללוקיישן חדש והצורך ללמוד להכין כמויות גדולות יותר של המנות השונות. זה ודאי תהליך לא פשוט לעבור מתפעול של מסעדה קטנטונת למסעדה גדולה בהרבה.
בתמונה - סירי הראמן להאכלת גדודי הפודיז.
למרות הביקורת המעורבת, אני עוד אחזור. יש כאן מנות יפניות חדשות שנראות מעניינות וגם כשמתחשק ראמן איכותי, מנטנטן היא עדיין ה-מקום לראמנים בתל אביב. אני מקווה שהם ישכילו לעשות fine tuning עם הזמן.
קופצים כמה חודשים אחורה בזמן לעוד מקום יפני שכמו צ'יינה קלאב לא מנסה להיות קלאסי ואותנטי: דיסקו טוקיו.
דיסקו טוקיו - עסקיות צהריים ביפנית הדי חדשה מבית היוצר של מתי ורותי ברודו:
אימפריית המסעדות של הברודואים הכתה פעם נוספת ביוני 2018 עת נפתחו דיסקו טוקיו והרצל 16 הצמוד. מתחם אוכל שהיווה תחליף להרצל 12 שנסגרה. דיסקו טוקיו מוגדרת כמסעדה יפנית לא קלאסית ובהדגשה - מסעדה יפנית ללא סושי. הברודואים הם המסעדנים הכי מצליחים בסביבה. רשימת המקומות כוללת את הקופי-בר, הבראסרי, הוטל מונטיפיורי, הבייקרי והדליקטסן. כולם מקומות מצליחים ומוצלחים. לחבר'ה יש נוסחה שעובדת. אלה מקומות שלא מנסים להתחכם יותר מדי, הם משלבים אווירה ואוכל איכותי שנעשה במקצועיות. משהו שקולע היטב לטעמים של הסועד התל אביבי הממוצע. אני לא זוכר ארוחה רעה שאכלתי באחד המקומות הנ"ל. תמיד טעים שם ומקצועי עם יציבות ראויה לציון של שנים רבות. מצד שני - אף אחד מהם לא מציע משהו בלתי נשכח או עילאי. גם הוטל מונטיפיורי שממוצבת כמסעדה היותר יוקרתית ברשימה לא נמצאת בעיניי בטופ-10 התל אביבי למרות שרבים רואים בה ככזו.
כיאה למקום חדש של הברודואים הרבה נכתב על דיסקו טוקיו. הביקורות היו די מעורבות. דבר אחד ברור. גם זה מקום מקצועי ומצליח. יצא לי לדגום אותם כבר 3 פעמים בעסקיות צהריים, לפני או אחרי פגישות באזור, ותמיד היה מלא. גם בחצר החיצונית, גם במתחם הבר וגם בחצר הפנימית. יש כאן מעין מקום מפלט נעים שמנתק את הסועד מהמולת רחובות הרצל-רוטשילד-אלנבי הסמוכים.
בצהריים מציעים כאן עסקיות צהריים עם מנות שבחלקן קבועות ובחלקן משתנות. התפריט הוא ממש לא יפני קלאסי. יש כאן פרשנויות מקומיות לאוכל יפני וקוריאני, טכניקות יפניות וחומרי גלם מגוונים משלל מקורות.
הארוחה הראשונה שלי הייתה כבר לפני לא מעט זמן - ב-27 באוגוסט 2018.
מקבלים שתייה כחלק מהעסקית. איזושהי לימונדת/תה קר של פירות יער וג'ינג'ר או משהו כזה. טעים.
מנה ראשונה בארוחה ההיא: וון-טון בקר מטוגן בציר אגדשי ובצל ירוק. 3 כיסונים עשויים היטב וטעימים בציר עם טעמי אומאמי מוצלחים. חביב ביותר.
לעיקרית בחרתי מנה שהיא אחת המכוערות שאכלתי בזמן האחרון: נקניקיות בקר וחזיר, פלפלים ובצל עם חרדל. עלות המנה שקבעה גם את עלות העסקית הייתה 56 ש"ח. בהחלט תמחור צנוע ביחס לממוצע התל אביבי. המנה הייתה טעימה אבל לא מלהיבה. הנקניקיות היו שמנמנות ועסיסיות אבל מעט אנמיות וגם הירקות מסביב היו בסדר ולא יותר. חסר היה כאן kick.
היה לי גם זמן לקינוח: אורז בחלב ומיסו עם שזיפים ומנגו. קינוח קטן בתמחור לא גבוה של 18 ש"ח. עסק מהנה וטעים בהחלט.
העסקית השנייה שלי בדיסקו טוקיו הייתה ב-7 בנובמבר. בין לבין הייתי עוד פעם אחת.
זה היה התה הקר/לימונדה ששתיתי באותה ארוחה. משהו עם ג'ינג'ר ו/או למון גראס. מרענן וטעים.
מנה ראשונה: יאקי באן סלמון קונפי ברוטב ברביקיו חריף עם כרוב סיני ומלפפון מוחמץ. באן קטן עשוי מצוין עם מילוי מוצלח וטעים מאד של סלמון קונפי עם תיבולים מוצלחים. נשנוש פתיחה מוצלח ביותר.
מנה עיקרית: ספייריבס ברוטב קוריאני חריף עם בטטה וליטל ג'אם צרובים. 98 ש"ח. הוגש כאן אורז קוקוס בצד. מנה מעולה. ספייריבס בכמות מכובדת מאד שהוכנו לכדי שלמות (כאלה שהשאירו בסוף עצם נקייה). רוטב סמיך חריף-מתקתק וטעים מאד. מנה כיפית ומהנה ביותר.
גם בארוחה הזו הזמנתי קינוח: גלידת מאצ'ה וקראמבל שקדים. 24 ש"ח. גלידה מוצלחת ומהנה. מרקם טוב. מתיקות מעודנת ונוכחות טובה של המאצ'ה.
אני לא יודע מה קורה בדיסקו טוקיו בערבים. אני מניח ששמח שם. בצהריים, על סמך שתי הארוחות הנ"ל ועוד אחת שלא הרחבתי עליה, מדובר ביופי של מקום. מפלט מהנה מחום הצהריים המהביל של אוגוסט או מהקרירות האורבנית האפרורית של נובמבר... יש כאן אחלה אופציות לעסקיות עם אוכל טעים, תמחור שפוי ותמורה טובה לכסף.
עד כאן סין-יפן-טוקיו-תל אביב.
גם צ'יינה קלאב, גם מנטנטן וגם דיסקו טוקיו הם מקומות טובים וראויים שמנסים ומצליחים, כך נראה, לספק סחורה טובה, מעניינת למדי ולא שגרתית ושחוקה. כן ירבו.
(*) צ'יינה קלאב נסגרה אחרי כ-6 חודשים בלבד. החל ממאי 2020 פועל בחלל דוכן פיש אנד צ'יפס בשם פיש אנד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה