שתי ארוחות צהריים אירופאיות בתל אביב: אלנה מול וייס - לוקיישן ומנות אירופאיות בתמחור ישראלי

אז אחרי גיחה אירופאית משובחת ואיכותית במיוחד לבודפשט חזרתי לביצה המקומית ויצא לי לבקר בשתי מסעדות שהן כנראה שתיים מהיותר אירופאיות במדינתנו. הראשונה הייתה אלנה שיושבת במלון נורמן היוקרתי והשנייה וייס שממוקמת בבית וייס ההיסטורי. שני לוקיישנים אירופאיים בהחלט, גם הבניין המכיל את המסעדות, גם חללי המסעדות וגם האוכל המוגש. המחירים - ישראלים. כלומר - יקרים יותר מרוב מדינות אירופה (בטח כשהיורו בשפל. בדיוק היום פורסם שת"א היא העיר היקרה ביותר בעולם (!!) בדירוג של האקונומיסט לשנת 2021. כבוד ויקר לנו). שתי המסעדות החלו לפעול בצהריים רק בשבועות האחרונים. בשתיהן גם אין עסקיות (לגיטימי לגמרי) כך שמי שבא רעב ורוצה לשבוע ייפרד מלא מעט שקלים. לשתיהן הגעתי עם הלפטופ כדי לשבת בכיף במסעדה טובה (בשאיפה) בלי למהר, כך שעסקית זריזה וזולה במקרה כזה לא מחויבת המציאות מבחינתי.

צהריים באלנה במלון נורמן עם שני שפים חדשים, 16 בנובמבר:

באפריל 2021 אלנה היוקרתית שנוהלה קולינרית ע"י השף ברק אהרוני במשך שנות פעילותה (עוד כדה-נורמן) נפתחה מחדש אחרי למעלה משנה של סגירת קורונה. היא נפתחה בגלגול חדש עם שני שפים חדשים שנכנסו לנהל את מטבחה: דניאל צור ועומר שדמי. מדובר בחברי ילדות בני 30 פלוס מינוס עם רזומה בלא מעט מסעדות בארץ (טוטו - שוב טוטו - כמו השפים של שאראק, מגזינו, קפה איטליה, L28) ובחו"ל (ריבר קפה וסנט ג'ון בלונדון, Pauly Saal בברלין) וזו פעם ראשונה שהם מנהלים מטבח משלהם. (אני מניח שבחלק מהמסעדות המצוינות ברזומה שלהם הם לא עבדו יחד. זה יהיה מוזר מאד אם כן).

הגעתי בלי הזמנה מראש קצת אחרי הפתיחה בסביבות 12:30. המקום היה כמעט ריק. באלנה של אהרוני ישבתי כמה פעמים ותמיד היה נעים וטעים אבל לא הרבה מעבר לכך. משהו בכל הארוחות שלי שם היה מאופק ושמרני מעט. כאילו חששו ללכת עד הסוף עם טעמים עזים יותר. קיוויתי שאצל שני החבר'ה החדשים יעופו יותר ניצוצות.

כאמור אין עסקיות. יש תפריט רגיל ותפריט צהריים חודשי שאני מניח שמתחלף. אוכלים מה שרוצים. התפריט של אלנה החדשה מתכתב עם האווירה שמאפיינת את המלון, מעין בועה של אירופה הקלאסית בלב הלבנט (תודה לכתבה בטיים אאוט על התיאור). יש לא מעט מוטיבים איטלקיים כיאה ליוצאי טוטו.

שתיתי כוס יין לבן - גיתו של אופז. יקב בוטיק ישראלי מוצלח. לבן על בסיס סמיון וסוביניון בלאן. 52 ש"ח לכוס. אין הנחת צהריים וחבל. על תמחור אלכוהול בארץ חפרתי מספיק.

התחלתי במנה מתפריט הצהריים החודשי: פלמידה לבנה כבושה, סלקים אפויים, לפת מוחמצת, קרם פרש חזרת. 68 ש"ח. בפועל קיבלתי מנה שונה בתכלית. מסתבר שהרכיבים השתנו והמלצרית (הבאמת חביבה וטובה) שכחה לציין זאת. זה קורה כל כך הרבה פעמים במסעדות כאן אבל זה די מרגיז שזה קורה בתפריט "עונתי" חודשי שאמור לכלול מנות מעודכנות. הדג היה אכן פלמידה לבנה. באיכות מעולה ובכבישה קלה וטובה. דג נהדר. גם בכמות בהחלט ראויה. שאר הירקות היו שונים בתכלית. לא לפת מוחמצת. לא סלקים אפויים. מה כן? סלטון חביב של צנונית, מלפפון וסלרי. טעים ורענן אבל לא הייתי מזמין את המנה אם הייתי יודע שאלה המרכיבים. אני גם לא מבין את עניין הבצל הירוק השלם על הצלחת. קצצו אותו ושימו בסלט. לפחות הדג היה מצוין אבל זו לא מנה ששווה את מחירה בעיניי. אולי עם סלקים אפויים ולפת מוחמצת כן.

המנה השנייה שהזמנתי הייתה מהתפריט הרגיל: טורטליני חובזה, חמאת זעתר ולימון. בחלק מהמנות של התפריט הרגיל יש אפשרות מבורכת להזמין חצאי מנות. כך גם במנת הפסטה הזו. חצי מנה עלתה 55 ש"ח. להפתעתי נחתו על שולחני שתי מנות פסטה שונות. המלצר שהגיש לי לא ציין דבר וכשאמרתי לו שהזמנתי רק את מנת החובזה הוא אמר שיבדוק ויחזור אליי. הוא לא חזר. קראתי למלצרית מהמנה הראשונה והיא אמרה שזה צ'ופר שלהם על הטעות במנה הראשונה. נחמד. הפסטה השנייה הייתה הייתה פסטה פאקירי עם קבאלו נרו המכונה כאן קבולו נרו (יענו תרד שחור או בעצם קייל) וצנוברים קלויים. חצי מנה של זה אם הייתי משלם היה עולה 62 ש"ח. 

הצ'ופר של הפאקירי קבאלו נרו. פסטה טריה home made עשויה מצוין. יופי של בייט. רוטב קרמי על בסיס כרוב שחור. טעים מאד. שמן זית וצנוברים קלויים לתיבול. עסק די פשוט אבל מבוצע היטב. היה חסר לי אלמנט שייתן עוקץ. נגיד איזה גירוד של גבינה איטלקית קשה חרפרפה לתיבול נוסף. אולי עלי קייל (סליחה - קבאלו נרו) מטוגנים פריכים כתזכורת לזה שמדובר כאן בירק הזה (כרוטב חלק בכל זאת קשה לזהות). בכל אופן זו מנת פסטה טעימה, מוצלחת ומקצועית.

הפסטה שהזמנתי ועליה גם שילמתי - חצי מנת הטורטליני במילוי חובזה (בחשבון היה רשום חצי טורטליני מלוחיה) אז למען האמת אני לא סגור איזה ירוק היה במילוי. כך או כך זו גם הייתה פסטה טובה מאד. הבצק שוב הצטיין. המילוי היה טעים. הרוטב עם שמן זית, חמאת זעתר ולימון וזרעי עגבניות היה טעים ומתובל היטב. מנת פסטה בלי ריגושים גדולים אבל אחת שבכל זאת יוצאת יחסית מהשגרה בשילוב של רכיבים מקומיים ובצק מצטיין (כמו הפאקירי). אין ספק שהחבר'ה כאן יודעים להכין פסטה משובחת. 

מנה שלישית שהזמנתי - עוד חצי מנה מהתפריט הרגיל. שיפוד תמנון עם שומן כבש, תפוח אדמה מדורה ויוגורט. העלות: 75 ש"ח. בהחלט לא זול למנה שלא כוללת יותר מדי תמנון. התמנון הוכן כמו שצריך, רוכך היטב ונצרב יפה מבחוץ. את טעמי שומן הכבש היו יכולים להדגיש יותר. כאן היה יותר עוקץ בתיבול עם צ'ילי ירוק קצוץ דקיק, עגבניות צרובות ועשבי תיבול שונים שנוספו ליוגורט. תפוח האדמה היה חצי תפוד לא גדול שהושחם היטב אבל הוא לא הותיר חותם גדול. מנה נחמדה וטעימה אבל לא הרבה מעבר לזה. 

אכלתי יפה ובהחלט הייתי שבע לגמרי מכל הנ"ל אבל קינוח גם התחשק. 

התלבטתי בין טארט השוקולד חלב ושמן הזית (אם זה היה שוקולד מריר ושמן זית כנראה שהייתי מזמין אותו) לבין קינוח מתפריט הצהריים החודשי: אפרסמון, יוגורט ואגוזי לוז. הזמנתי אותו בסופו של דבר גם בגלל קלילותו וגם כי המלצרית אמרה שאין מה להתלבט. 

אפרסמון צהריים עם קרם וניל, יוגורט ואגוזי לוז. 44 ש"ח. קינוח פירותי מצוין. היוגורט כאן היה למעשה אבקת יוגורט. האפרסמונים היו צרובים וטעימים. אגוזי הלוז קיבלו גם קראנץ' בטכניקה כלשהי (או סתם באפייה בתנור) והיו מלאי טעם ומוצלחים במיוחד. קרם הוניל היה טוב מאד ועשיר. הדבר היחיד שהייתי מוסיף זה עוד אלמנט אפרסמוני. נגיד איזה רוטב/סירופ מזולף קלות על המנה. כך או כך זה היה יופי של קינוח. מאוזן, מעניין, נעים וטעים. 

מינון הוצאת המנות היה מעולה וחוץ מהטעות במנת הדג הכבוש ורכיביו השירות היה מצוין. ישבתי בניחותא עם הלפטופ כשעה ו-40 דקות. בלי לחץ, באווירה נינוחה (כאן זה אירופה - כבר אמרנו) ובלי שמישהו האיץ בי. כמו שניתן לראות בתמונה הבאה המקום גם התמלא עם הזמן.

בסה"כ זו הייתה ארוחה טובה באלנה. בלי ריגושים גדולים אבל עם מנות עשויות ביד מקצועית וטעימות עד טעימות מאד. גם בגרסתה החדשה עם שני השפים החדשים עדיין חסר לי עוקץ באלנה. המנות עדיין יכולות לקבל טוויסטים ולהיות "חזקות" יותר. החבר'ה הצעירים צריכים לצאת עוד קצת מהאיפוק היחסי האירופאי (שיתכן ומלכתחילה מתאים למנהלי המלון היוקרתי), להיות יצירתיים יותר ולהעז יותר. אני חושב שיש להם את היכולת ואת הכישרון. מחיר הארוחה הזו היה 294 ש"ח בסה"כ. לפני טיפ. זה המון לארוחת צהריים גם אם אכלתי שלל מנות כמו בארוחת ערב. ועדיין - זה מחיר גבוה מאד לארוחת טובה ואיכותית אבל לא מרגשת. מי שטרח לקרוא את עלילותיי בבודפשט בארוחות השף שם. למעט מסעדה אחת שהייתה יקרה יותר, שאר הארוחות היו זולות יותר וודאי יצירתיות ומעניינות יותר מהארוחה הזו וזה כולל שירות. 

צהריים בוייס של השף גיל דהאן, 25 בנובמבר:

גם וייס היא מסעדה אירופאית, בחלל אירופאי ועם אוכל אירופאי וכמו אלנה גם היא נפתחה די בשקט לסרוויס צהריים בחודש האחרון. וייס כמובן היא מסעדה חדשה בהרבה שנפתחה רק במרץ האחרון ע"י גיל דהאן, יוצא קיטשן מרקט. אכלתי שם פעמיים וגם הרחבתי עליהם בבלוג זה. ארוחה אחת הייתה מעולה וראויה לכל שבח. השנייה הייתה טובה אבל עם התפלקויות כאלה ואחרות. כעת חזרתי כדי לנסות את ארוחת הצהריים שלהם אחרי שקראתי איפשהו בפייסבוק אזכור שהם החלו לפעול בצהרי אמצע השבוע. הגעתי בזמן העבודה מצויד בלפטופ ללא הזמנה מראש וכמובן שלא הייתה שום בעיה למצוא מקום פנוי באזור 12:25. 

תפריט הצהריים. שונה ומצומצם מעט יותר מתפריט הערב (שגם הוא מפוקס וממוקד). כמו באלנה אין כאן עסקיות. מזמינים מה שרוצים. המלצרית (טובה ומקצועית) הדגישה מראש שהמנות הן קטנות ובינוניות. 

התחלתי עם כוס יין שנמזגה בנדיבות יחסית. אלבריניו צהריים שעלה 38 ש"ח. לא יודע מה מחיר כוס בערב. אם המחיר בצהריים זול יותר זה כבר עניין מבורך. 

כאן מקבלים סלסלת לחם על חשבון הבית עם חמאה טובה. לחם מחמצת טוב. 

בחרתי ב-3 מנות מתוך התפריט. 

התחלתי במנת ירק בשביל הבריאות. סלט: קייל וחסה, כרובית צלויה, אגסים והיביסקוס, ויניגרט זרעי דלעת וכוסברה. 48 ש"ח. יופי של סלט ירוק. רכיבים טריים ואיכותיים מאד. שילוב טוב של מרקמים וטעמים. אחלה ויניגרט עם עוקץ ופיקנטריה. קייל וחסה שיוצאים מעט מהשגרה בקטע טוב. נהניתי. (וזה ראוי לציון כי אין כאן לא דג, לא שרץ ימי אחר, לא בשר ואפילו לא גבינה טובה).

מנה שנייה מהחלק הימי בתפריט: סביצ'ה שרימפס, אפרסמון (כנראה ששפים צעירים אוהבים את הפרי הזה), צ'ילי מותסס, עלי טעם ובצל מוחמץ. 54 ש"ח. מנה קטנה, יפה ומושקעת. למצוא סביצ'ה שרימפס זה תמיד משמח. השרימפס הטרי נקצץ והסתתר לו מתחת לשכבות דקיקות של אפרסמון. הצ'ילי המותסס בצד היה חרפרף ומלא טעם. יופי של סריראצ'ה תוצרת בית. העסק היה מאד מוצלח. רענן, מלא טעם, קצת מתקתק, קצת חמצמץ וקצת חרפרף. השרימפס היו איכותיים ותובלו מצוין. יופי של מנה. קטנה, יקרה אבל איכותית מאד.

המנה השלישית שבחרתי הייתה מבחינתי על תקן העיקרית למרות שמנות הצהריים כאן הן במקרה הטוב מנות בגודל של מנות ביניים. בחרתי במנה של ניוקי מבצק רבוך (ולא רבוח ככתוב בטעות בתפריט המצולם. בתפריט באתר כתוב דווקא רבוך אז כנראה זה תוקן במהרה), שרימפס וקלמרי, ציר פירות ים ויוגורט כבשים. 64 ש"ח. הניוקי היו מצוינים. אווריריים וקלילים. הרוטב היה מצוין אף הוא. ציר פירות ים עז טעמים ומדויק. כמו שצריך. שמחתי שהשארתי לחם כדי לנגב את שאריותיו. על השרימפס והקלמרי עצמם אין לי טענות. הם היו איכותיים ועשויים מצוין רק כמותם יכולה להיות נדיבה יותר. קחו עוד כמה שקלים ותנו לי עוד קצת שרצים. כף או שתיים - לא יותר. יוגורט הכבשים למעט צבע לבן וקצת קרמיות נחמדה לא הוסיף מאום לטעמים. אני יכול להבין למה השף חשב לשלב אותו במנה - כדי להקל מעט מכבדות הציר והניוקי (שבבסיס הם "חורפיים" ו"כבדים" יחסית) אבל בעיניי הוא היה מיותר. אולי שמנת חמוצה רגילה או איזושהי קציפה קצת יותר עזת טעם היו מספקים יותר עניין. בכל מקרה זו הייתה מנה מוצלחת וטעימה. 

קינוח צהריים. היה היצע של 2 קינוחים בצהריים. אחד - הומאז' לטירמיסו עם שלל מרקמים ורכיבים. השני שאותו בחרתי: קינוח שוקולד. הוא הורכב מבראוניז פקאן, קרמל מיסו, קראנץ פקאן, קרמו שוקולד, טוויל קקאו וגלידת חמאה חומה. קינוח מושקע ומרובה אלמנטים שמי שאוהב שוקולד מריר וקינוחים לא מתוקים מדי מובטח שייהנה. אני נהניתי מאד. קינוח מעולה ומנה שיתכן שהייתה הטובה ביותר בארוחה. המינוס היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה שהמיסו בקרמל המיסו לא היה מספיק מודגש. חוץ מזה - יופי של קינוח. טעמים, מרקמים, קראנץ' מכל מיני סוגים (אחלה טוויל). גלידת חמאה חומה מעולה שבעיניי הייתה טובה יותר מגלידות מקבילות שאכלתי בגלידריות מובחרות בארצנו. הקינוח עלה 48 ש"ח והיה שווה כל שקל. 

הארוחה הזו בוייס לפני שירות עלתה 248 ש"ח. פחות מאלנה. הייתה ארוחה טובה מאד. המינוס היחיד למעט המחיר שבכל זאת הוא ממש לא נמוך היה שקצב הוצאת המנות היה מעט גבוה מדי. בעיקר בין המנה של הסביצ'ה למנה של הניוקי. הייתי שמח לעוד 5-10 דקות מנוחה בין מנה למנה. וייס כמו גם אלנה הן לא מסעדות שמגיעים אליהן לארוחת צהריים חפוזה. תנו לשבת בניחותא וליהנות. המלצה שלי לצוות - אם סועד מזמין מראש 3 מנות תגשו אליו אחרי כל מנה ותשאלו אם אפשר להתחיל לעבוד על המנה הבאה. במקרה שלי נשאלתי רק לקראת סיום מנת הסלט ואישרתי להתחיל עם הכנת מנת הסביצ'ה. אחריה לא שאלו - פשוט הגישו - ודווקא אז רציתי 10 דקות נוספות של מנוחה. לא נורא. עדיין ישבתי בכיף כמעט שעה וחצי. כשיצאתי אגב המסעדה שהייתה כמעט ריקה בתחילת הארוחה שלי התמלאה די יפה. הופתעתי לטובה מהתפוסה כי אני לא זוכר שממש פרסמו את עניין פתיחת המסעדה לצהרי אמצע שבוע, בניגוד לבראנץ' סוף השבוע שכן כיכב בכתבות יח"צ כאלה ואחרות. בכל אופן שמחתי לגלות שוייס ממשיכה לספק סחורה איכותית גם בארוחת הצהריים.

אז אלנה נגד וייס או בשפות אירופאיות Alena Vs. Weiss. שתי ארוחות צהריים בסטייל אירופאי, באיכות גבוהה ובתמחור ישראלי ב-level הגבוה. המנצחת (לא בנוק-אאוט) במבחן הטעם והעניין הקולינרי (גם על סמך הארוחות הקודמות שלי באלנה בגלגולה הקודם ובוייס) היא וייס. 

עוד ארוחת צהריים ב-24 בפברואר בוייס:

שוב הגעה ספונטנית. הפעם היה מלא יותר. תפוסה בהחלט די יפה יחסית למסעדה שמציעה עסקית יקרה. פה ושם יש שינויים גם במנות עצמן.

התחלתי עם ראגו וקצף בצל, קרם בצל ולחם מחמצת, אבקת בצל שרוף. 44 ש"ח. אין כאן בשר למרות הראגו בשמה. מנה די קטנה אבל מושקעת מאד. יש כאן סימפוניה לבצל. מנת בצל פנטסטית עם קציפה טעימה להפליא. טעם עמוק, עשיר וקרמלי של בצל (כמו במרק בצל הכי טוב). המינוס היחיד במנה הוא הטוויל הקטן שלא היה מספיק פריך.

המשכתי עם טרטר טלה, תפוח אדמה קריספי, צ'ילי מוחמץ, חרדל ושמנת חמוצה. 30 ש"ח. 

מנה קטנה למי שרוצה לגוון את הארוחה עם עוד מנה של 3-4 ביסים. טרטר מבוצע מושלם. הבסיס של תפוחי האדמה קראנצ'י (או קריספי) וטעים מאד. הבשר מעולה ומתובל מושלם. מטבל הצ'ילי המוחמץ (או המותסס) הכתום חרפרף ומלא אומאמי. תכלס מדובר כנראה באותו צ'ילי מותסס ממנת הסביצ'ה שרימפס בארוחה הקודמת. טרטר ללא דופי.

מנת בשר נוספת. אסאדו בבישול ארוך, בליני, סלטון עלי טעם ואיולי שום שחור. 62 ש"ח. ארבעה פנקייקס שמנמנים שהיה צריך למלא בשאר המרכיבים ולאכול כמו טאקו. זה היה מהנה וטעים מאד אבל לא נסק לגבהים של שתי המנות הקודמות. הבשר היה רך ומלא טעם, הפנקייקס עשויים היטב, עלי הטעם (מינוח שאני לא מחבב) היו טריים וטעימים (היה שם גם צ'רוויל שזה נחמד) ואיולי השום השחור היה מצוין. ועדיין משהו היה חסר לי. אולי איזשהו אלמנט מעושן (אסאדו מפורק אוהב עשן). אגב, בחשבון המנה הייתה רשומה כ"לחי עגל" צהריים, זכר למנה שהייתה בתפריט הצהריים הקודם. 

קינוחי היום. את קינוח השוקולד אכלתי בארוחה הקודמת. קרפ סוזט לא התחשק לי כי כבר אכלתי סוג של קרפ (הבליני) ולכן - קרם שקדים וטונקה, אגוז ברזיל, אגס במייפל ותבלינים, גרניטה אגסים. 48 ש"ח. עוד קינוח לפנתיאון. וזה קינוח טבעוני תאמינו או לא. אם טטעמו את הקרם לא תאמינו שזה טבעוני. זה אחד הקרמים במרקם הכי חלק ומענג שאכלתי בקינוח כלשהו. מרקם מדהים. טעם השקדים והטונקה היה נהדר ומודגש. האלמנטים האגסיים הוסיפו פירותיות וחמצמצות טובים מאד. זה לא קינוח מושלם כי כמו שאמרתי למלצר 7-8% פחות מתיקות כללית וזה היה מושלם. משהו כזה.

יחד עם כוס יין ורוד - גרי דה מרסלאן - שעלתה 43 ש"ח (יש 15% הנחת צהריים על היינות), עלתה הארוחה 223 ש"ח. הייתה גם סלסלת לחם מחמצת מכובדת (3 פרוסות שמנמנות שאחת השארתי) עם חמאה מוקצפת, כך שלמרות שהמנות אינן גדולות יצאתי שבע מאד. אז גם ארוחת הצהריים השנייה שלי בוייס הייתה מושקעת ומוצלחת. נדמה לי שבכל הקשור לדיוק בטעמים, יש כאן ללא ספק מגמת התבגרות ושיפור. די בשקט וייס הופכת לאחת ממסעדות השף היותר טובות ומעניינות בסביבה.