1,385,036,141 סינים חיים בסין נכון להערכות האו"ם האחרונות. כבר מזמן עברנו את המיליארד. זה היה מתישהו בשנת 1981 או 1982. איכשהו הביטוי מיליארד סינים התקבע עד היום. אבל לא רק הוא, גם האוכל הסיני בישראל נראה שקפא בזמן משנות ה-80 וה-90. רוב המסעדות שפועלות כאן (ואין יותר מדי כאלה) הן מסעדות שברובן פועלות עוד משנות ה-90 או תחילת שנות האלפיים, עם אותם תפריטים לא מעודכנים ואותו עיצוב מצועצע ומיושן.
מבין המטבחים האסייתיים דווקא המטבח הסיני לא זוכה כאן לעדנה ולעדכון. מסעדות תאילנדיות נפתחות בכל מקום, האוכל היפני כמובן מככב, גם האוכל הווייטנאמי פורח ולאחרונה גם המטבח ההודי חזר להיות טרנדי. המטבח הסיני לא התפתח כאן. ודאי לא בשיעור המצופה ממעצמת ענק כמו סין. הוא קיים פה ושם במסעדות פאן-אסייתיות מעודכנות (שמשלבות כמה מטבחים) כמו טאיזו, מינה טומיי, רשת ג'ירף, רשת ריבר ואחרות. יש גם מקומות שמתמחים במנות סיניות ספציפיות כמו דים-סאמים: פוראמה, דים סאם סטיישן והונג קונג דים סאם. אבל באופן כללי לא נפתחו כאן מסעדות סיניות משמעותיות ב-10-15 שנים האחרונות. (עם כל הכבוד ל- Peking Duck House).
את האוכל הסיני בארץ כולנו מכירים בזכות השף ישראל אהרוני וספר הבישול הסיני שלו שלהערכתי קיים כמעט בכל מטבח בישראל. המנות הראשונות שאני בישלתי בתחילת דרכי כבשלן חובב היו כנראה מהספר הזה, למשל מרק התירס הקטיפתי, מרק חמוץ חריף, עוף בפלפלים חריפים, עוף בקארי, עוף בלימון, עוף חריף עם חצילים וכמובן בקר חריף בנוסח סצ'ואן. קלאסיקות. אין מה לומר. את רובן אפשר למצוא גם בתפריטים הקיימים במסעדות הסיניות כאן.
ההיכרות הראשונה שלי עם מסעדה סינית הייתה גם היא אצל אהרוני, אי שם בשנות ה-90, במסעדת הדגל הסינית שלו, ין-ינג שנפתחה כבר בשנת 1981 בשדרות רוטשילד ובשנת 2006 עברה למשכן חדש ברח' הארבעה, שרדה שם עוד כשנתיים עד שנסגרה. אני זוכר שכנער קרית-גתי שבא לעיר הגדולה פעם ב... (עם אחותו התאומה) זו הייתה חוויה בלתי רגילה. חוץ מין-ינג לא התנסיתי בשעתו במסעדות אחרות. בשנים האחרונות יצא לי לשבת במסעדות סיניות פה ושם, ותמיד הרגשתי ששום דבר לא התקדם במטבחים הסיניים בארץ. הכל מיושן וארכאי, גם מבחינת האוכל והטעמים (מי אמר מונוסודיום גלוטמט) וגם מבחינת אווירה וסטייל. מקומות כמו פת קואה (הסינית של אהרוני בהרצליה פיתוח) בה ישבתי לא מעט, אסיה בהרצליה, הסינית האדומה (שבימים אלה נסגרת אחרי 40 שנות פעילות) והחומה הסינית הכשרה בתל אביב.
אז למה נזכרתי באוכל סיני? כי בשבועות האחרונים היה פתאום הד תקשורתי (יחסי) של מדורי האוכל סביב מסעדה סינית ותיקה, לונג סנג התל אביבית, שאחרי למעלה מ-30 שנות פעילות במשכנה שברחוב אלנבי 13, עברה לאחרונה למשכן חדש במעלה אותו רחוב - אלנבי 44. המעבר הזה הניע חלק ממבקרי האוכל לחזור למקום ולהשחיז את עטיהם בביקורת. האמת - רוב הביקורות היו דווקא חיוביות מאד. לונג סנג תמיד הייתה מסעדה שנחשבת אותנטית ואיכותית ולכן רוב הזמן היא זוכה לתקשורת חיובית. היות ומעולם לא הייתי בה גם אני החלטתי לנסות. כדי שיהיה יותר מעניין, מלבד ללונג סנג, קפצתי בשבוע האחרון למסעדה סינית ותיקה נוספת - סינג לונג. כן כן - זו לא טעות כתיב. אלה אכן שתי מסעדות שונות. נשבע לכם. (אפילו גוגל מתבלבל: כשכותבים בגוגל לונג סנג מקבלים את האתר של סינג לונג בתוצאה שנייה).
לונג סנג - סינית ותיקה, טובה ואותנטית (בתלות בתפריט):
מעל 30 שנה פעלה לונג סנג (Long Sang) ברחוב אלנבי 13 (פינת בן יהודה). מעולם לא ביקרתי בה שם.
מעבר הדירה שלהם היה מלווה כאמור בלא מעט כתבות וביקורות והחלטתי לקפוץ בהזדמנות הראשונה. סקרנה אותי במיוחד העובדה שיש להם 2 תפריטים: האחד אדום שמותאם לתייר המערבי ולישראלי הממוצע ומזכיר את תפריטי כל המסעדות הסיניות שפועלות ופעלו כאן. השני, המעניין והמסקרן יותר - התפריט השחור. תפריט שכולל את המנות המאתגרות והאותנטיות ורשום באנגלית ובסינית בלבד. זה כמובן התפריט שמיועד לסינים האמתיים ולישראלים האמיצים. אני לא מחשיב את עצמי איש אמיץ במיוחד, אבל בכל מה שקשור לאוכל אני כן כזה שמחפש לטעום דברים חדשים (ואף מוזרים) ולכן היה ברור לי שאזמין מנות מהתפריט השחור.
כשהתיישבתי בסביבות 12:30 היה רק שולחן אחד מאויש והוא כלל 3 חבר'ה סינים שהזמינו כמובן מהתפריט השחור. בהמשך היו עוד 3-4 שולחנות שאיושו ע"י ישראלים (והזמינו כמובן מהתפריט האדום). אני כישראלי ממוצע קיבלתי אוטומטית רק את התפריט האדום. מי שמוכן להתנסות (או להסתכן) צריך לבקש במיוחד גם את התפריט השחור. זה מראה לחבר'ה שאתה מבין עניין. נדמה לי שכל ההתייחסות אליי אחרי שביקשתי והזמנתי מהתפריט השחור הייתה חביבה ומחויכת יותר. בכל זמן הארוחה ראיתי רק 3 אנשי צוות: הטבח ומנהל המסעדה (שמדי פעם יצא לשאוף אוויר וליהנות מהשמש התל אביבית), רעייתו שמנהלת את המסעדה הפועל, ועוד מלצרית סינית צעירה.
המסעדה למיטב הבנתי מרווחת ונעימה יותר כעת (זה בכל זאת מקום חדש). העיצוב כולל כמובן הרבה אדום ואלמנטים סיניים שניתן לראות בכל מסעדה סינית, אבל בסה"כ בזכות המקום החדש בהחלט נעים לשבת כאן. נדמה לי שעדיין יש עבודות תחזוקה שצריך להשלים במקום החדש (תוך כדי ארוחה היה צוות של מתקיני מזגנים שנכנסו עם מזגן לאזור המטבח). גם מבחינת עיצוב נדמה לי שעדיין לא הכל מושלם (ראו האקווריום הריק בתמונה. אני מניח שהוא אמור להתמלא בשלב זה או אחר).
אין כאן עסקיות. הזמנתי מנה ראשונה של מרק. חייבים מרק במסעדה סינית. רוב המרקים הבנאליים בתפריט האדום עולים 14 ש"ח (חמוץ חריף, תירס וכו'). המרקים מהתפריט השחור יקרים יותר. אני הזמנתי משם מרק שעלה מעל 20 ש"ח (24 או 26 ש"ח. האופציה היותר יקרה בין המרקים). זה היה מרק צח עם כדורי דגים. תכל'ס ציפיתי ליותר. הציר עצמו לא היה מספיק עמוק וחסר מעט תיבול. כדורי הדגים היו קטנים ומעט קשים. בקיצור לא ממש מרק לפנתיאון.
למנה העיקרית הזמנתי חזיר: דאבל קוק פורק. 68 ש"ח. מנה של נתחי חזיר שבושלו פעם אחת בבישול ארוך ואח"כ פעם שנייה בהקפצה עם הרוטב ושאר הירקות (כרוב, בצל ירוק, פלפל חריף ומשהו שנראה כמו זיתים שחורים והוסיף המון טעם, אם כי לא הבנתי מההסבר של מנהלת המסעדה מה זה בדיוק). יחד עם הבשר הגיעה גם קערת אורז. היה טעים מאד. מנה נדיבה ומהנה מאד. רוטב חריף, עז טעם ומוצלח מאד. בשר החזיר הכיל לא מעט שומן אבל היה מצוין על כל חלקיו. גם הכרוב היה טעים במיוחד.
הייתי חייב גם מתוק ולכן הלכתי על קלאסיקה. אננס מטוגן עם רוטב קרמל. אננס עטוף בבלילה מתקתקה, מטוגן כסופגנייה ומוגש ברוטב קרמל נוזלי. מתוק. מושחת. קראנצ'י. לא שמנוני. בקיצור טעים. זו ודאי סופגנייה מוצלחת יותר מרוב אלה שעומדים להגיש בקרוב בכל קונדיטוריה לחנוכה. לא זוכר את המחיר המדויק.
בשורה התחתונה יש כאן מסעדה סינית טובה. ודאי טובה בהרבה מהממוצע בארצנו. המנה הראשונה אמנם לא התרוממה אבל המנה העיקרית הייתה טעימה מאד ויש כאן (בתפריט השחור) לא מעט מנות מעניינות שנראה לי ששווה לנסות אותן בעתיד. עוד אחזור.
סינג לונג - סינית קצת פחות ותיקה וקצת פחות טובה ואותנטית:
סינג לונג (Xing Long) היא מסעדה סינית שיושבת ברחוב סלמה בדרום תל אביב (פינת מסילת ישרים). כמו לונג סנג גם היא מסעדה ותיקה, אבל היא קיימת "רק" 16 שנים. בניגוד לעיצוב החדש והנעים למדי של לונג סנג, כאן העיצוב פחות מושקע ואותות הזמן בהחלט ניכרים. הצוות כאן היה ישראלי לגמרי. למיטב הבנתי הבעלים של המסעדה היא משפחה סינית וחלק מבני המשפחה הם אלה שנמצאים במטבח. המלצר ציין שמי שאחראי במטבח הוא סיני בן 80. להפתעתי המסעדה הייתה יותר מחצי מלאה בזמן הארוחה שלי.
כאן יש ארוחות עסקיות של ממש. מזמינים מנה ראשונה - מנה אחת לבחירה: אגרול / מרק / סלט סיני, ומנה עיקרית, במחיר העיקרית. העלויות יגיעו עד כ-75 ש"ח לארוחה שכוללת מנות עיקריות של שרימפס או קלמרי. יש כמובן גם מנות בקר, חזיר, אווז, עוף ומנות צמחוניות. יחד עם העסקית מגיע גם קנקן תה סיני. התפריט כאן מזכיר את התפריט האדום של לונג סנג. תפריט מוכר יותר לחך הישראלי המערבי.
הזמנתי מנה ראשונה של מרק וון טון. כמו המרק בלונג סנג, גם המרק הזה היה מאכזב למדי, עם ציר מעט אנמי ולא מספיק עמוק. הירקות (גזר, סלרי, מעט פטריות שיטאקה) היו סבירים. כיסוני הוון טון עצמם היו לא רעים. כיסונים דקים עם מעט מילוי של עוף קצוץ וג'ינג'ר, שתובלו היטב. לפחות זה.
למנה העיקרית הזמנתי אווז ברוטב חריף. הגיע יחד עם אורז מאודה. עסקית שעלתה כמדומני 65 ש"ח. המנה לא הייתה גדולה במיוחד ואותי היא אכזבה. בשר האווז היה נוקשה מעט וקצת אנמי. הרוטב החריף היה די שטוח וממש לא חריף. פיקנטי לכל היותר. השורה התחתונה היא מנה לא מספיק עמוקה ולא מספיק מאוזנת. החלק הטוב יותר במנה היו הפלפלים והבצלים וזה אומר הכל. אמרתי למלצר שציפיתי למשהו הרבה יותר חריף והוא ציין שהם ממתנים את החריפות ומתאימים אותה לחך הישראלי. אותי זה מאד אכזב לשמוע. ההתחנפות הזו לחך הישראלי היא הרעה החולה של רוב המסעדות האסייתיות כאן. אין לי בעיה שיעשו שתי דרגות חריפות, אחת רצינית ואחת מתונה, אבל שלא יניחו מראש שאני כישראלי רוצה גרסה מרוככת. זה מעצבן.
העסקית שלי בסינג לונג לא הייתה אם כך מוצלחת. שתי מנות לא מספיק טובות, עם תיבול לא מספק וטעמים לא חדים. לא רואה סיבה לחזור, אפילו אם אני בסביבה.
בלונג סנג שילמתי הרבה יותר, היות ואין שם עסקיות, אבל גם נהניתי הרבה יותר מהאוכל. גם האווירה בלוקיישן החדש טובה בהרבה מסינג לונג. אם מזדמן לכם לעבור בדרום תל אביב וחשקה נפשכם דווקא באוכל סיני, קפצו ללונג סנג. בז'אנר הסיני הלא מספיק מפותח כאן, היא כנראה המסעדה הטובה ביותר בתל אביב.
מבין המטבחים האסייתיים דווקא המטבח הסיני לא זוכה כאן לעדנה ולעדכון. מסעדות תאילנדיות נפתחות בכל מקום, האוכל היפני כמובן מככב, גם האוכל הווייטנאמי פורח ולאחרונה גם המטבח ההודי חזר להיות טרנדי. המטבח הסיני לא התפתח כאן. ודאי לא בשיעור המצופה ממעצמת ענק כמו סין. הוא קיים פה ושם במסעדות פאן-אסייתיות מעודכנות (שמשלבות כמה מטבחים) כמו טאיזו, מינה טומיי, רשת ג'ירף, רשת ריבר ואחרות. יש גם מקומות שמתמחים במנות סיניות ספציפיות כמו דים-סאמים: פוראמה, דים סאם סטיישן והונג קונג דים סאם. אבל באופן כללי לא נפתחו כאן מסעדות סיניות משמעותיות ב-10-15 שנים האחרונות. (עם כל הכבוד ל- Peking Duck House).
את האוכל הסיני בארץ כולנו מכירים בזכות השף ישראל אהרוני וספר הבישול הסיני שלו שלהערכתי קיים כמעט בכל מטבח בישראל. המנות הראשונות שאני בישלתי בתחילת דרכי כבשלן חובב היו כנראה מהספר הזה, למשל מרק התירס הקטיפתי, מרק חמוץ חריף, עוף בפלפלים חריפים, עוף בקארי, עוף בלימון, עוף חריף עם חצילים וכמובן בקר חריף בנוסח סצ'ואן. קלאסיקות. אין מה לומר. את רובן אפשר למצוא גם בתפריטים הקיימים במסעדות הסיניות כאן.
ההיכרות הראשונה שלי עם מסעדה סינית הייתה גם היא אצל אהרוני, אי שם בשנות ה-90, במסעדת הדגל הסינית שלו, ין-ינג שנפתחה כבר בשנת 1981 בשדרות רוטשילד ובשנת 2006 עברה למשכן חדש ברח' הארבעה, שרדה שם עוד כשנתיים עד שנסגרה. אני זוכר שכנער קרית-גתי שבא לעיר הגדולה פעם ב... (עם אחותו התאומה) זו הייתה חוויה בלתי רגילה. חוץ מין-ינג לא התנסיתי בשעתו במסעדות אחרות. בשנים האחרונות יצא לי לשבת במסעדות סיניות פה ושם, ותמיד הרגשתי ששום דבר לא התקדם במטבחים הסיניים בארץ. הכל מיושן וארכאי, גם מבחינת האוכל והטעמים (מי אמר מונוסודיום גלוטמט) וגם מבחינת אווירה וסטייל. מקומות כמו פת קואה (הסינית של אהרוני בהרצליה פיתוח) בה ישבתי לא מעט, אסיה בהרצליה, הסינית האדומה (שבימים אלה נסגרת אחרי 40 שנות פעילות) והחומה הסינית הכשרה בתל אביב.
אז למה נזכרתי באוכל סיני? כי בשבועות האחרונים היה פתאום הד תקשורתי (יחסי) של מדורי האוכל סביב מסעדה סינית ותיקה, לונג סנג התל אביבית, שאחרי למעלה מ-30 שנות פעילות במשכנה שברחוב אלנבי 13, עברה לאחרונה למשכן חדש במעלה אותו רחוב - אלנבי 44. המעבר הזה הניע חלק ממבקרי האוכל לחזור למקום ולהשחיז את עטיהם בביקורת. האמת - רוב הביקורות היו דווקא חיוביות מאד. לונג סנג תמיד הייתה מסעדה שנחשבת אותנטית ואיכותית ולכן רוב הזמן היא זוכה לתקשורת חיובית. היות ומעולם לא הייתי בה גם אני החלטתי לנסות. כדי שיהיה יותר מעניין, מלבד ללונג סנג, קפצתי בשבוע האחרון למסעדה סינית ותיקה נוספת - סינג לונג. כן כן - זו לא טעות כתיב. אלה אכן שתי מסעדות שונות. נשבע לכם. (אפילו גוגל מתבלבל: כשכותבים בגוגל לונג סנג מקבלים את האתר של סינג לונג בתוצאה שנייה).
לונג סנג - סינית ותיקה, טובה ואותנטית (בתלות בתפריט):
מעל 30 שנה פעלה לונג סנג (Long Sang) ברחוב אלנבי 13 (פינת בן יהודה). מעולם לא ביקרתי בה שם.
מעבר הדירה שלהם היה מלווה כאמור בלא מעט כתבות וביקורות והחלטתי לקפוץ בהזדמנות הראשונה. סקרנה אותי במיוחד העובדה שיש להם 2 תפריטים: האחד אדום שמותאם לתייר המערבי ולישראלי הממוצע ומזכיר את תפריטי כל המסעדות הסיניות שפועלות ופעלו כאן. השני, המעניין והמסקרן יותר - התפריט השחור. תפריט שכולל את המנות המאתגרות והאותנטיות ורשום באנגלית ובסינית בלבד. זה כמובן התפריט שמיועד לסינים האמתיים ולישראלים האמיצים. אני לא מחשיב את עצמי איש אמיץ במיוחד, אבל בכל מה שקשור לאוכל אני כן כזה שמחפש לטעום דברים חדשים (ואף מוזרים) ולכן היה ברור לי שאזמין מנות מהתפריט השחור.
כשהתיישבתי בסביבות 12:30 היה רק שולחן אחד מאויש והוא כלל 3 חבר'ה סינים שהזמינו כמובן מהתפריט השחור. בהמשך היו עוד 3-4 שולחנות שאיושו ע"י ישראלים (והזמינו כמובן מהתפריט האדום). אני כישראלי ממוצע קיבלתי אוטומטית רק את התפריט האדום. מי שמוכן להתנסות (או להסתכן) צריך לבקש במיוחד גם את התפריט השחור. זה מראה לחבר'ה שאתה מבין עניין. נדמה לי שכל ההתייחסות אליי אחרי שביקשתי והזמנתי מהתפריט השחור הייתה חביבה ומחויכת יותר. בכל זמן הארוחה ראיתי רק 3 אנשי צוות: הטבח ומנהל המסעדה (שמדי פעם יצא לשאוף אוויר וליהנות מהשמש התל אביבית), רעייתו שמנהלת את המסעדה הפועל, ועוד מלצרית סינית צעירה.
אין כאן עסקיות. הזמנתי מנה ראשונה של מרק. חייבים מרק במסעדה סינית. רוב המרקים הבנאליים בתפריט האדום עולים 14 ש"ח (חמוץ חריף, תירס וכו'). המרקים מהתפריט השחור יקרים יותר. אני הזמנתי משם מרק שעלה מעל 20 ש"ח (24 או 26 ש"ח. האופציה היותר יקרה בין המרקים). זה היה מרק צח עם כדורי דגים. תכל'ס ציפיתי ליותר. הציר עצמו לא היה מספיק עמוק וחסר מעט תיבול. כדורי הדגים היו קטנים ומעט קשים. בקיצור לא ממש מרק לפנתיאון.
למנה העיקרית הזמנתי חזיר: דאבל קוק פורק. 68 ש"ח. מנה של נתחי חזיר שבושלו פעם אחת בבישול ארוך ואח"כ פעם שנייה בהקפצה עם הרוטב ושאר הירקות (כרוב, בצל ירוק, פלפל חריף ומשהו שנראה כמו זיתים שחורים והוסיף המון טעם, אם כי לא הבנתי מההסבר של מנהלת המסעדה מה זה בדיוק). יחד עם הבשר הגיעה גם קערת אורז. היה טעים מאד. מנה נדיבה ומהנה מאד. רוטב חריף, עז טעם ומוצלח מאד. בשר החזיר הכיל לא מעט שומן אבל היה מצוין על כל חלקיו. גם הכרוב היה טעים במיוחד.
הייתי חייב גם מתוק ולכן הלכתי על קלאסיקה. אננס מטוגן עם רוטב קרמל. אננס עטוף בבלילה מתקתקה, מטוגן כסופגנייה ומוגש ברוטב קרמל נוזלי. מתוק. מושחת. קראנצ'י. לא שמנוני. בקיצור טעים. זו ודאי סופגנייה מוצלחת יותר מרוב אלה שעומדים להגיש בקרוב בכל קונדיטוריה לחנוכה. לא זוכר את המחיר המדויק.
בשורה התחתונה יש כאן מסעדה סינית טובה. ודאי טובה בהרבה מהממוצע בארצנו. המנה הראשונה אמנם לא התרוממה אבל המנה העיקרית הייתה טעימה מאד ויש כאן (בתפריט השחור) לא מעט מנות מעניינות שנראה לי ששווה לנסות אותן בעתיד. עוד אחזור.
סינג לונג - סינית קצת פחות ותיקה וקצת פחות טובה ואותנטית:
סינג לונג (Xing Long) היא מסעדה סינית שיושבת ברחוב סלמה בדרום תל אביב (פינת מסילת ישרים). כמו לונג סנג גם היא מסעדה ותיקה, אבל היא קיימת "רק" 16 שנים. בניגוד לעיצוב החדש והנעים למדי של לונג סנג, כאן העיצוב פחות מושקע ואותות הזמן בהחלט ניכרים. הצוות כאן היה ישראלי לגמרי. למיטב הבנתי הבעלים של המסעדה היא משפחה סינית וחלק מבני המשפחה הם אלה שנמצאים במטבח. המלצר ציין שמי שאחראי במטבח הוא סיני בן 80. להפתעתי המסעדה הייתה יותר מחצי מלאה בזמן הארוחה שלי.
כאן יש ארוחות עסקיות של ממש. מזמינים מנה ראשונה - מנה אחת לבחירה: אגרול / מרק / סלט סיני, ומנה עיקרית, במחיר העיקרית. העלויות יגיעו עד כ-75 ש"ח לארוחה שכוללת מנות עיקריות של שרימפס או קלמרי. יש כמובן גם מנות בקר, חזיר, אווז, עוף ומנות צמחוניות. יחד עם העסקית מגיע גם קנקן תה סיני. התפריט כאן מזכיר את התפריט האדום של לונג סנג. תפריט מוכר יותר לחך הישראלי המערבי.
הזמנתי מנה ראשונה של מרק וון טון. כמו המרק בלונג סנג, גם המרק הזה היה מאכזב למדי, עם ציר מעט אנמי ולא מספיק עמוק. הירקות (גזר, סלרי, מעט פטריות שיטאקה) היו סבירים. כיסוני הוון טון עצמם היו לא רעים. כיסונים דקים עם מעט מילוי של עוף קצוץ וג'ינג'ר, שתובלו היטב. לפחות זה.
למנה העיקרית הזמנתי אווז ברוטב חריף. הגיע יחד עם אורז מאודה. עסקית שעלתה כמדומני 65 ש"ח. המנה לא הייתה גדולה במיוחד ואותי היא אכזבה. בשר האווז היה נוקשה מעט וקצת אנמי. הרוטב החריף היה די שטוח וממש לא חריף. פיקנטי לכל היותר. השורה התחתונה היא מנה לא מספיק עמוקה ולא מספיק מאוזנת. החלק הטוב יותר במנה היו הפלפלים והבצלים וזה אומר הכל. אמרתי למלצר שציפיתי למשהו הרבה יותר חריף והוא ציין שהם ממתנים את החריפות ומתאימים אותה לחך הישראלי. אותי זה מאד אכזב לשמוע. ההתחנפות הזו לחך הישראלי היא הרעה החולה של רוב המסעדות האסייתיות כאן. אין לי בעיה שיעשו שתי דרגות חריפות, אחת רצינית ואחת מתונה, אבל שלא יניחו מראש שאני כישראלי רוצה גרסה מרוככת. זה מעצבן.
העסקית שלי בסינג לונג לא הייתה אם כך מוצלחת. שתי מנות לא מספיק טובות, עם תיבול לא מספק וטעמים לא חדים. לא רואה סיבה לחזור, אפילו אם אני בסביבה.
בלונג סנג שילמתי הרבה יותר, היות ואין שם עסקיות, אבל גם נהניתי הרבה יותר מהאוכל. גם האווירה בלוקיישן החדש טובה בהרבה מסינג לונג. אם מזדמן לכם לעבור בדרום תל אביב וחשקה נפשכם דווקא באוכל סיני, קפצו ללונג סנג. בז'אנר הסיני הלא מספיק מפותח כאן, היא כנראה המסעדה הטובה ביותר בתל אביב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה