קיטו קאטו - יפנית שהיא לא סושי או ראמן: שתי ארוחות. אחת טובה, שנייה פחות.

קיטו קאטו (Kitto Katto) היא מסעדה יפנית חדשה (איזקאיה) שנפתחה ביולי האחרון ברח' דיזנגוף פינת בר-גיורא במקום בו שכנה שנים רבות מסעדת בר-גיורא. על המטבח של קיטו קאטו אחראי השף המאסטר סושי יאמה סאן שהוא גם השף של TYO המפונפנת מרחוב מונטיפיורי. המסעדה מכילה מתחם ישיבה בגן חיצוני ומוצל היטב וחלל ישיבה פנימי שכולל בר די גדול. ביקרתי בה פעמיים. לארוחות צהריים אקראיות על הבר. 

ארוחה ראשונה - צהרי שישי ה-30 באוגוסט:

הגעתי למסעדה די ריקה. לנוכח כתבות ביקורת אוהדות וחיוביות והמיקום באזור מרכזי צמוד לדיזנגוף סנטר ציפיתי ליותר ביקוש. כנראה שאופי המקום היותר בלייני מתאים לסועדים דווקא בערב. 

הגן החיצוני.

הבר הפנימי.

קוקטייל לסיפתח. Tokyo Old Fashioned. ויסקי יפני, קוניאק, "חוואייג' יפני", ליקר אגסים, ייגר וארומטיק ביטר. 55 ש"ח. יקר מאד. קוקטייל טוב ואלכוהולי אבל לא מדהים. משהו בו לא היה מספיק מאוזן לטעמי.

Sparkling Sake. צ'ופר של הברמן החביב שמזג לי 2-3 כוסיות ממנו. התאים מאד ליום החם שבחוץ.

תפריט האוכל הוא גדול למדי. מוגדר עדיין כתפריט הרצה. הרבה סוגי מנות שאינן סושי להרפתקנים יותר ולא מעט אופציות סושי לפחות הרפתקנים. על סושי ויתרתי מראש. המגמה של פתיחת מסעדות יפניות שמציעות מנות פחות שגרתיות, מוכרות וטרנדיות כמו סושי וראמן היא מבורכת (יא-פאן, מנטנטן וכו'). שרק תימשך.

מנה ראשונה. צבתות לובסטר: צבתות לובסטר טרי וסקאלופ בטמפורה מוגש על מצע ביסק לובסטרים. 87 ש"ח. אחלה מנה חוץ מזה שהיא לא הכי פרקטית היות וצבתות הלובסטר על שריונן מטוגנות בטמפורה. ברור שזה שומר על עסיסיותן אבל זה קצת מוזר לפצח גם את ציפוי הטמפורה עצמו (הטעים לכשעצמו). הלובסטר אחרי הפיצוח היה מצוין (ואכן עסיסי) וכך גם הסקאלופ והביסק העשיר. טעים ומושחת ביותר.

מנה שנייה. צ'און מושי: חלבון ביצה מאודה מתובל במירין, סאקה ודאשי עם סורימי, דג לבן, עוף, שרימפס, אדממה, שימג'י ושיטאקי. 46 ש"ח. מנה שהברמן אמר שחצי מהסועדים מחזירים אותה. אני יכול להבין למה היא בעייתית. מרקם החלבון כאן יכול להצטייר בעיני רבים כלא נעים - חלקלק משהו. אבל הטעמים היו מצוינים. שילוב מעניין ומרובה מרכיבים עם טעמי אומאמי של אדמה-ים. מנה שבגלל מרכיביה יכולה להיות אגרסיבית בטעמיה אבל כאן הייתה מאוזנת ומעודנת. אני אהבתי.

עוד מנה שהזמנתי. במקום קינוח. טטאקי טונה גומא: פרוסות של טונה, גומא, אצות נורי, צנונית, מלפפון ברוטב סומיסו ומוגש לצד רוטב מורימיג'וי. 58 ש"ח. גומא זה ממרח שומשום יפני מתקתק או אם תרצו הטחינה היפנית. הוא הוגש כאן במערום שמרקמו היה קשה מעט. הייתי מעדיף אותו מעט יותר קרמי. פרט לזה כל העסק היה טעים, רענן ומוצלח מאד. טונה איכותית ורטבים ותיבולים מחמיאים. מנה שמתאימה היטב לקיץ התל אביבי המהביל.

נהניתי מהארוחה הראשונה בקיטו קאטו. המנות היו עשויות מצוין, איכותיות ומאוזנות היטב. השירות על הבר היה מפנק וטוב. הבטחתי שאחזור בהזדמנות ראשונה וכך עשיתי...


ארוחה שנייה - צהרי שבתון הבחירות ה-17 בספטמבר:

בימי חול רגילים יש כאן עסקיות צהריים. ביום השבתון של הבחירות לא היה. תפריט הערב הוא שהוצע (עדיין רשום תפריט הרצה). המסעדה הפעם הייתה מלאה יותר מהארוחה הראשונה אבל עדיין היו לא מעט מקומות פנויים. (בכלל תל אביב המתה בליינים ביום הבוחר, יותר מביום שישי רגיל למשל).

התחלתי בבירה. קירין. קלילה ואנמית משהו אבל צוננת ומרעננת. עשתה את העבודה ביום החם והמיוזע.

מנה ראשונה. עוד משהו קיצי ומרענן - סביצ'ה המאצ'י: נתחי דג המאצ'י (ילו טייל = אינטיאס) נאים, ג'ינג'ר, צ'ילי יבש, סלרי, סלק, שומשום ושמן שומשום ברוטב פונזו. 48 ש"ח. לכאורה לא נורא למנה של דג טרי ואיכותי. אבל כמות הדג כאן הייתה לא מספקת בעיניי. מעט הדג נחתך לפיסות דקות מדי לטעמי. לפחות הטעמים והתיבול היו טובים מאד. רק תנו יותר דג גם אם זה יעלה עוד כמה שקלים.

מנה שנייה שהזמנתי - סוקיאקי (או סוקי יאקי): נתחי בקר מוקפצים ברוטב וארישטה, אטריות אורז טריות עבודת יד, טופו, גזר, בצל, בצל ירוק וחלמון ביצה. 67 ש"ח. מנה לא יקרה אבל כמות הבשר במנה הייתה קטנה למדי. הברמן אמר שהתיבול הוא מתקתק-פיקנטי. בפועל קיבלתי מנה עתירת סוכר, ממש מתוקה ומאד לא מאוזנת. לא טעים. החלק המוצלח היחיד בה היו האטריות הבשרניות. הבשר עצמו היה יבש והמתיקות קלקלה הכל. הברמן שאל איך המנה ואמרתי בעדינות שהיא לא משהו. הוא הציע שאחזיר ואזמין מנה אחרת וכך עשיתי.

במקום הזמנתי את ההמבג: המבורגר וואגיו ברוטב דמי-גלאס יפני, בליווי של בצל סגול, אספרגוס, ליטל-ג'אם, גבינת פרמז'ן וביצה עלומה, לצד רוטב קימיצ'ו. בורגר נטול לחמנייה. 55 ש"ח. ניתן להוסיף 14 ש"ח לתוספת כבד אווז. הבשר עצמו הרגיש איכותי, הוכן לדרגת מדיום טובה והיה טעים בהחלט. החסה והביצה גם. לצערי גם כאן הדמי גלאס ורוטב הקימיצ'ו (מבוסס על חלמון וחומץ אורז ונראה כמו מיונז) סבלו ממתיקות יתר כמו התיבול של מנת הסוקיאקי שהחזרתי. חבל - פחות מתיקות ואולי משהו פיקנטי (נגיד לגרר חזרת טרייה לצד הפרמז'ן) היו משדרגים מאד את המכלול.

הארוחה השנייה בקיטו קאטו הייתה אם כן הרבה פחות מוצלחת. איזון הטעמים המצוין שכיכב בארוחה הראשונה נעלם בשתי המנות הבשריות שטעמתי ושתיהן סבלו ממתיקות יתר שמאפיינת לצערי את רוב המסעדות האסייתיות בארץ. הרגשתי כאילו שגב משה בכבודו ובעצמו קפץ למטבח ודאג לתבל את האוכל במנות יתר של סוכר. אני מקווה שזה סתם יום פחות מוצלח במטבח ולא משהו שמעיד על מגמה מצערת של יישור קו של המסעדה עם החך הישראלי הממוצע שנורא אוהב אוכל אסייתי מתוק. אם תהיה פעם שלישית שלי - מעניין אם זו תהיה גלידה (או אולי סושי)..

מקסיקני לצהריים בתל אביב - El Gato Azul באואזיס וצ'ימיצ'נגה בצפרה

אוכל מקסיקני בישראל זו תעלומה. למה לעזאזל המטבח הפיקנטי והבועט הזה לא תפס כאן תאוצה של ממש. לא ברור. זה אוכל צבעוני, חריף, מלא טעם שאמור מאד להתאים לחך הישראלי הים תיכוני, אבל משהו לא תופס. יש פה ושם הבלחות. פה ושם גל פתיחות של מקומות שדועך די מהר. אף מקום שהפך למוסד (עם כל הכבוד למקסיקנה הוותיקה ולטאקרייה). בחודשים האחרונים יש שתי מסעדות וותיקות ונחשבות שמנסות להפיח קצת רוח חיים בז'אנר. האחת - אואזיס של רימה אולברה, שהשיקה בסוף מאי תפריט צהריים מקסיקני תחת השם El Gato Azul. השנייה - צפרה האסייתית של אבי קונפורטי שהחזירה החל מחודש יוני את צ'ימיצ'נגה המקסיקנית המיתולוגית בתפריט מיוחד פעם בשבוע בימי ראשון.

יש לא מעט דמיון בעיניי בין אולברה לקונפורטי. אין עוררין ששם שניים מהשפים הטובים והמוכשרים בארץ, יצירתיים במיוחד וכאלה שלא מפחדים לצאת מהקופסה. מצד שני שניהם גם שנויים במחלוקת, בעיקר בגלל המחירים הלא זולים של מסעדותיהם (ענייני VFM) ואינסידנטים שליליים כאלה ואחרים שהיו סביבם במשך השנים. נדמה לי שאולי יותר מכל שף אחר בארץ שניהם באמת לא שמים זין על מה חושבים עליהם והם הולכים עם האמת שלהם, no matter what.

באואזיס ישבתי פעם-פעמיים בלבד. באופן אישי היו לי חוויות חיוביות וטובות אבל שמעתי לא מעט דיווחים על חוויות לא טובות של סועדים שם, עם יחס לא משהו ותמורה לא מספיק טובה לכסף. למרות זאת נחשבת אואזיס למסעדת שף מקורית, יצירתית ואיכותית מאד, שאהודה מאד על הפודיז. בצפרה ובטופולופומפו של קונפורטי ישבתי פעמים רבות, במיוחד בצהריים. כך גם ב-2-3 ארוחות tribute שקונפורטי ערך לצ'ימיצ'נגה פעם בשנה או שנתיים. תמיד נהניתי מאד מהאוכל של קונפורטי. העסק מאד יקר אבל טעים מאד. הסיפורים על דחיפת מנות של המלצרים ש"עוזרים" לסועד המבולבל לבנות ארוחה במחירים מופקעים ידועים. גם סיפור התביעה הייצוגית נגד צפרה נטחן. זה לא הפריע אף פעם לצפרה ולטופולופומפו להיות פופולריות ומצליחות.

בחודש האחרון יצא לי לשבת בשתיהן לצהריים מקסיקניים קיציים. תכף נראה מה אכלתי ומה חשבתי...


El Gato Azul - ארוחת הצהריים המקסיקנית באואזיס:

בימי ראשון-שישי בין השעות 11:00 ל-16:00 הושק באואזיס לראשונה אחרי 7 שנים תפריט צהריים: תפריט מקסיקני (מקסיקו סיטי סטייל) העונה לשם El Gato Azul - החתול הכחול. קפצתי לשם ב-17 ביולי. יום ד' חם והביל במיוחד. הגעתי יחד עם סיון שותפתי לשעבר. בשעה 12:20 פלוס מינוס היינו הסועדים הראשונים במקום. גם בהמשך יישאר די ריק. עוד 3-4 שולחנות ועוד 3-4 סועדים על הבר וזהו.

התפריט. למעשה תפריט של טאקרייה - מבוסס בעיקר על מנות טאקוס. (שקראתי שלא נעשים במקום אלא ע"י Tres Pesos שמתמחים בייצור וייבוא חומרי גלם מקסיקניים).

תה פרחי היביסקוס. 16 ש"ח לכוס. מרענן ונחמד. לא חושב ששווה 16 ש"ח. בעסקית בקאב קם יש חליטה טבעית או סיידר תבלינים ללא חיוב כחלק מהעסקית.

נאצ'וס תירס וסלסות בצד. נשנוש פתיחה של נאצ'וס ביתיים עם 2 סלסות לבחירה. 34 ש"ח. הזמנו אחת בשם "סלסה סרג’יו" עגבניות בלהבות, בצל וחלפיניו ושנייה בשם "סלסה רוחה" פלפל צ’ילי "ארבול" מקסיקני אדום מיובש, בצל, תבלינים. ביקשתי וקיבלתי גם טעימה של "סופר מוארטה" מטבל פלפל הבנרו חריף אש. הנאצ'וס היו נחמדים ולא הרבה מעבר לזה. נשנוש פריך, טעים וכיפי. הסלסות כולן היו טעימות אבל לא הרגישו ככאלה יוצאות דופן באיכותן ובטעמן ביחס למקומות כמו הטאקרייה תבדל"א או לוס ברנינג טאקוס שנסגרה. 2 הסלסות הראשונות היו פיקנטיות. החריף אש אכן היה חריף אש.

את מנות הטאקוס אפשר להזמין כטאקוס רגיל (טורטיות) או כטוסטאדס - טורטיות פריכות.

הזמנתי מנה של טאקוס סביצ'ה דג ים עם "פיקו דה גאיו" סלסת עגבניות טריות וליים, כוסברה, איולי צ'יפוטלה. 54 ש"ח. דג הים - מוסר ים. בחירה קצת בנאלית. גודל המנה - קטן. 2 טורטיות באמת קטנות. זה היה מוצלח. דג טרי וטוב. תיבול מדויק. קצת חריף. קצת פריך. כוסברה וליים שמעירים את העסק. באמת טעים ונחמד מאד. אבל שוב - די חסר ייחוד. נכון שזה היה איכותי, אבל לא הרגשתי שזה טוב יותר או מוצלח יותר משמעותית מהבלחות מקסיקניות אחרות שהיו ויש כאן (הזכרתי את טאקרייה ואת לוס ברנינג טאקוס. אפשר להוסיף את מסקל בפלורנטין ואת La Otra).

הטאקוס הצמחוני שסיון אכלה: חוואבוס רבוולטאס אי אלוטה: טאקוס עם ביצים מקושקשות קרמיות, תירס טרי וגבינה מקסיקנית. עם (82 ש"ח) או בלי (36 ש"ח) בשר לובסטר. מוגש עם סלסה לבחירה. היא כמובן אכלה בלי הלובסטר. היות וסיון לא הגיעה רעבה במיוחד היא אכלה רק חצי מנה. אכלתי את החצי השני, לשמחתי, כי ההשלמה הזו איכשהו הוציאה אותי שבע מהארוחה. המנה הצמחונית הזו הייתה טעימה וחביבה מאד. גם לי.

חלקנו קינוח: פלאן מקסיקני עם קרמל. 16 ש"ח. כמה ביסים טעימים ומהנים של פלאן וונילי חלק מרקם עם רוטב קרמל טעים מאד.

מי שבא רעב (כמוני) לארוחת "החתול הכחול" באואזיס כדאי שיהיה מוכן לפתוח את הארנק. מנשנוש של נאצ'וס ומנת טאקו כמו שאני אכלתי (88 ש"ח ביחד) אי אפשר לצאת שבע. מזל שאני נשנשתי 1/2 מנה נוספת. רוצים לשבוע? תזמינו עוד טאקו או מנת צד נוספת (בעלות של 50 ומשהו ש"ח בממוצע). זה מביא עלות של ארוחה כזו לאזור 140-150 ש"ח. יקר מאד ביחס לאוכל רחוב מקסיקני פשוט למדי (גם אם מבוצע ללא דופי). זאת בעיה. בצהריים אנשים מחפשים דילים או עסקיות. רוב אוכלי הצהריים במסעדות לא באים להתנחל וליהנות מארוחת טעימות או שיירינג יקרה. הם רוצים לשלם מחיר סביר ולצאת שבע. גם במסעדות יקרות מציעים עסקיות משביעות באזור 100-110-120 ש"ח שנותנות תמורה טובה (או לפחות סבירה) לכסף. התמורה הלא מספיקה לכסף כאן היא כנראה הסיבה שהמקום לא מפוצץ מסועדים (שמעתי גם מחברים שהיו שם, ששילמו הרבה כסף, נהנו מאד מהאוכל אבל דיווחו על מסעדה די ריקה). זה פספוס כי באמת טעים כאן.

אז נכון שהאוכל בשורה התחתונה מהנה וטעים, אבל אני רוצה לצאת שבע ולהרגיש שקיבלתי תמורה לאגרה. משפית מוכשרת כמו רימה אולברה אני גם מצפה שתספק קצת יותר עניין וייחוד. אין לי בעיה לשלם 150 ש"ח ואף יותר לארוחת צהריים מקסיקנית מגניבה וטעימה, אבל אני רוצה לפחות להרגיש שאכלתי מנות יוצאות דופן ולא שגרתיות. מהמעט שאני טעמתי באל גאטו אזול לא הרגשתי שקיבלתי את זה, ולכן נכון לעכשיו אני לא מרגיש רצון עז לחזור ולבדוק מנות נוספות.


אני קופץ 3 וחצי שבועות קדימה. 11 באוגוסט. יום א' כאמור. עוד יום קיץ חם ולח. קפצתי מהעבודה לנסות את תפריט צ'ימיצ'נגה של ימי ראשון בצפרה.


תפריט צ'ימיצ'נגה - ארוחת צהרי יום ראשון בצפרה:

על ארוחת צ'ימיצ'נגה כתבתי כבר כאן לפני כ-3 וחצי שנים. בגדול - מסעדת שף מקסיקנית (מטבח סנטה-פה) יוקרתית ומושקעת של אבי קונפורטי שפעלה כאן עד 2007 ונסגרה אחרי שריפה. בשנים שחלפו, פעם בשנה או בשנתיים ערך קונפורטי ערבי מחווה לצ'ימיצ'נגה בצפרה או בטופולופומפו. צ'ימיצ'נגה נחשבה לאחת המסעדות הטובות בארץ שבזמן אמת, לצערי, לא יצא לי לשבת בה אבל ממה שטעמתי בארוחות המחווה - אין לי ספק שהיא אכן אחת המסעדות הכי טובות שפעלו כאן. כנראה בטופ 10.

החל מה-26 ביוני (וכנראה למשך הקיץ) מציעים בצפרה תפריט צ'ימיצ'נגה, אחת לשבוע, בימי ראשון. הפעם לא צריך לחכות שנה או שנתיים בין הארוחות. הגעתי לארוחת צהריים מזדמנת על הבר בצפרה אחרי פגישה באזור. בהשוואה לעסקיות הרגילות של צפרה שלרוב הן הומות אדם היה שפע של מקום על הבר. אולי זה אוגוסט. אולי זה המחירים המאד גבוהים של תפריט צ'ימיצ'נגה.

התפריט. כולל חלק ממנות הדגל שהיו במסעדה במשך השנים.
כמו שאפשר לראות, העסק ממש ממש לא זול. גם ארוחות המחווה שהייתי בהן בשנים קודמות היו יקרות להחריד אבל הנחמה הייתה שהאוכל היה פנטסטי. מנות מיוחדות, יצירתיות, מדויקות וטעימות לאללה. אוכל שאין ולא היה כמותו בשום מקום אחר בארץ. מה שכן - כשאתה מגיע בצהריים באמצע יום עבודה ואין לך זמן לשבת בניחותא שעתיים כמו בערב, אתה מצפה שיהיה איזשהו דיל צהריים. כמו שיש בצפרה ובטופולופומפו. כאן אין ממש עסקית. פשוט נתנו הנחה של 15% על המנות (לא כולל הקינוח). יותר טוב מכלום. חבל שלא מציעים כאן לימונדה או תה קר כמו בעסקיות של צפרה וטופולופומפו. זו מחווה קטנה ולא יקרה שנותנת לסועד תחושה שהוא מקבל משהו קטן אקסטרה.

על הבר בצפרה שהפכה לצ'ימיצ'נגה.

מנה ראשונה שהזמנתי:
טאקו בלאק טייגר שרימפס עם גוואקמולה וחמאת צ'ילי מוריטה. 58 ש"ח. מנה קטנה של 2 טאקוס רכים (תוצרת בית) במילוי של שרימפס טרי מצוין, גוואקמולה מצוינת וצ'ילי מעושן נהדר (מוריטה - צ'ילי שדומה לצ'יפוטלה). מנה טעימה ביותר. קונפורטי אשף בתיבול וברטבים. המינוס היחיד - גודל המנה המעט קטן. עוד קצת טאקו ועוד קצת שרימפס היו מתקבלים בברכה. עלות המנה אחרי הנחת הצהריים הייתה 49 ש"ח. מעניין אם בערב הגודל והכמות זהים.

מנה עיקרית שהזמנתי:
אחת ממנות הגריל: מולים שחורים, ציר קפסיקום (פלפל קאיין) צהוב מעושן, רסק אחי אמרילו (aji amarillo - פלפלי קאיין צהובים פרואניים) ולימון. 128 ש"ח. יקר. גם אחרי ההנחה שהורידה את המחיר ל-109 ש"ח. אבל זו מנה פנטסטית. מולים מאיכות מעולה. רוטב משגע חריף-חמצמץ-מעושן קלות ומלא עומק. כמות המולים הייתה מכובדת אבל במחיר המנה צריך עוד תוספת (אפילו אורז) שתספוג את הרוטב הנהדר. הלחם הקלוי בצד הוא נחמד וטעים וסופג היטב את הרוטב אבל זה פתרון של לצאת ידי חובה. צריך עוד משהו קטן. כך או כך - אחת ממנות המולים הכי טובות שאכלתי.

וגם קינוח.
היצע הקינוחים היה ההיצע הרגיל של צפרה למעט קינוח אחד מימי צ'ימיצ'נגה: עוגת "פאוליסטה" מיתולוגית. מרקיז שוקולד וקרם קפה פאוליסטה. 62 ש"ח. כרגיל - מחיר ב-level היקר. קינוח מאד מושקע, מלא מרקמים וטעים ביותר.  העוגה עצמה שוקולדית וטעימה, במתיקות מאוזנת היטב. הקרם - קרם קפה נפלא. אוהבי שוקולד מריר חזק ושילוב של שוקולד וקפה יתענגו בוודאות.

ועוד ביס מתוק על חשבון הבית. עוגיית שוקולד (מעולה) מעוטרת בפרחים (לא ברור למה). טעים.

כמו שאפשר להתרשם, מאד נהניתי מהאוכל. כמו מסעדותיו האסייתיות, גם צ'ימיצ'נגה של קונפורטי מציעה מנות מעולות, מושקעות, מפתיעות והכי חשוב - טעימות מאד. כרגיל יש את העניין הפעוט של המחירים המאד מאד יקרים. שילמתי כאן לארוחת הצהריים הנ"ל 220 ש"ח. המון. בלי הקינוח זה היה עולה 158 ש"ח ל-2 מנות. עדיין המון. לא היה מזיק בכלל (אפילו מתבקש) שבצהריים יציעו כאן כחלק מהארוחה גם שתייה (כמו בצפרה) וגם איזשהו נשנוש פתיחה מקסיקני כלשהו, רק כדי שהסועד ירגיש שקיבל תמורה מלאה לאגרה (הגבוהה). אישית אני תמיד יוצא מרוצה מהארוחות במסעדות של קונפורטי, בגלל שזה פשוט נורא טעים ומיוחד, אבל אני לגמרי מבין את אלה שנחרדים מהמחירים.

כך או כך, בניגוד לאל גאטו אזול באואזיס, שלא עשתה לי חשק מיוחד לחזור שוב, לצ'ימיצ'נגה של ימי ראשון בצפרה מתחשק לי לחזור. אולי זו עוד יקרה.

ג'ורג' וג'ון במלון דריסקו ביפו - "גורמה-קז'ואל" במיטבו

ג'ורג' וג'ון (George & John) היא מסעדת שף חדשה למדי שממוקמת במפלס הכניסה של מלון דריסקו היוקרתי. מלון הבוטיק המושקע שוכן בבניין היסטורי משוחזר משנת 1866 שהיה מקום מושבו של מלון בשם גרנד הוטל שבהמשך הפך למלון ירושלים המפורסם. המלון והמסעדה הנוכחיים קרויים על שם מייסדי המלון המקורי, האחים ג'ורג' וג'ון דריסקו. הבניין היה גם מקום מושבה של מסעדת היוקרה הראשונה שפעלה מחוץ לגבולות יפו, במושבה הגרמנית-אמריקאית. בקיצור - המון היסטוריה תיירותית וקולינרית.

ג'ורג' וג'ון נפתחה בסוף מרץ 2019 ולמעשה החליפה מסעדה קודמת שפעלה תקופה קצרה במלון בשם זאדה, שהוגדרה כמסעדת שף עות'מנית ונפתחה יחד עם המלון ביולי-אוגוסט 2018. זאדה נפתחה עם הרבה ציפיות וכותרות אבל כשלה ולא ממש התחבבה גם על המבקרים. מנהלי המלון עשו בשכל ושינו קונספט לחלוטין: מסעדה חדשה, שם חדש, שף חדש ומיקום חדש בתוך המלון (מקומת המרתף - לא ברור למה למקם מסעדה במרתף - למפלס הכניסה). השף החדש הוא תומר טל שבשנים האחרונות היה השף התפעולי ביפו-תל אביב של חיים כהן.

היינו ארבעה: דורית אחותי הגדולה, דנה אחייניתי ונדב - בן זוגה. ההזמנה בוצעה ע"י אחייניתי 3 שבועות לפני כן, ליום ו' ה-2 באוגוסט בשעה 19:15. כשהגענו התברר שככל הנראה נעשתה טעות ומי שקיבל/ה את ההזמנה שכח/ה כנראה להקליד אותה במחשב. פדיחה. החבר'ה היו נחמדים ואמרו שיסדרו לנו מקום בכל מקרה. מזל שחלל המסעדה אפשר לדחוס עוד שולחן לא רחוק מהכניסה. בסיטואציות כאלה יש חשש שהמקום המאולתר יהיה צפוף ולא נוח אבל כאן זה היה נוח ונעים כי היינו די מרוחקים משאר השולחנות ויותר קרובים לבר. סידור השולחן לקח כ-15 דקות. בינתיים ישבנו בטרקלין בקומה התחתונה וצ'יפרו אותנו בכוסיות שמפניה. נחמד ומתחשב. הקירות בטרקלין מעוטרים בציורי קיר גרמניים, שיחזור של ציורים משנת 1925 שהיו חלק מבית מרזח טמפלרי שפעל בבניין בשעתו.

בערך בשעה 19:30 השולחן המאולתר שלנו היה מוכן. המסעדה הייתה מלאה כבר בשעה זו, למעט כמה מקומות פנויים על הבר שהתמלאו בהמשך.

התפריט.
ככתוב באתר במסעדה - שילוב של קולינריה ישראלית מודרנית עם מנות שהן ייצוג של קיבוץ הגלויות בארץ בשילוב עם טכניקות חדשות. שילוב של קז'ואל עם מטבח עילי בניצוחו של תומר טל. מאז שנפתחה המסעדה כל הביקורות שקראתי על המקום היו חיוביות עד נלהבות. הגענו עם לא מעט ציפיות לארוחה משובחת.

הזמנו בקבוק יין. אלבריניו ספרדי לבן יבש (זאראטה מגליציה). 188 ש"ח לבקבוק נחמד מאד.

קיבלנו סלסלת לחמים עם קרם חציל קלוי ופלפלים חריפים. זה מגיע על החשבון בלי תמחור נפרד כנהוג במסעדותינו. הלחמים אגב מצוינים כולם.

מבין ההתחלות הקרות הזמנו שלוש מנות.

זאת שחשבתי שתהיה רק שלי - אבל שותפיי לארוחה שבדר"כ נמנעים מדגים לחלוטין העזו לטעום ואפילו אהבו: סשימי אינטיאס ברוטב חלפיניו-ליים בכבישה ביתית, סלט אבוקדו ומלפפונים וקוויאר ישראלי. 74 ש"ח. מנת דג נא מעולה. דג נהדר בכמות די נדיבה. רוטב חמצמץ-חרפרף מרענן וטעים מאד. כל המסביב החמיא לדג ונתן לו לככב. אחלה. אם שני חבר'ה שלא מחבבים דגים (מבושלים או נאים) אמרו שזה היה טעים כנראה שעושים כאן עבודה טובה.

התחלה קרה נוספת (שאני רק טעמתי): סלט ירקות (צנוניות, עלים שונים, עדשים שחורים) ופירות (אפרסק צלוי) עם כדורי לאבנה, שקדים, צימוקים וסלקים צלויים. 56 ש"ח. סלט נדיב, איכותי, רענן וטעים. מנה יעילה וטובה בז'אנר הלא מספיק מעניין בעיניי של סלטים (אם אני לבד במסעדה נדיר מאד שאזמין סלט במיוחד, כמנה ראשונה).

מנה קרה שלישית שחלקנו: צלחת טרטר בקר עם רוטב חלמונים ופרמזן שמוגשת לצד צלחת מח עצמות ומלפפונים חמוצים (ולחם קלוי ובצל שרוף/מקורמל). 74 ש"ח. טרטר עשוי מצוין. מתובל נהדר. איולי חלמונים קרמי מצוין שעטף וליטף היטב את הבשר בביסים שטעמתי. גם צלחת המח עצם המושחתת שליוותה את הטרטר הייתה מצוינת. הרכבנו לעצמנו אחלה ביסים של לחם קלוי, עלים, טרטר, מח עצם ואיולי. תענוג מושחת.

מגיעים למנות בין לבין.

מנה שאכלתי סולו כי השאר עוד פחות בעניין פירות ים מאשר דגים: תמנון פרוס דק מאד, קלמארי צרובים על יוגורט עשבים יבשים ושאטה, חציל שרוף וטלה פריך. 78 ש"ח. לנוכח הביקורות שקראתי על המסעדה זו המנה שהכי ציפיתי לה: לביצה עלומה זו הייתה המנה המוצלחת מכולן. חיליק גורפינקל בגלובס כתב שרק בשבילה שווה לצאת מהבית. דניאל שק בטיים אאוט כתב על "מניפה הרמונית של טעמים ומרקמים". אבי אפרתי בוואלה ציין שזו "מהמנות היותר טובות שאכל במסעדה כאן בזמן האחרון". בקיצור המבקרים התרגשו ועשו build up רציני. ואני - הרבה פחות. המנה שאכלתי הייתה אמנם טעימה למדי אבל בעיניי היא לא הייתה מדויקת בתיבול ואפילו מעט אנמית. לא הרגשתי שום קראנץ' של טלה פריך, שום חריפות של שאטה, לא מספיק טעמי צריבה (קלמארי) או שריפה (חציל). למרות שהיא הייתה לא רעה וטעימה בסה"כ היא הייתה הפחות מוצלחת בעיניי מכל המנות, כולל הטבעונית שתגיע עוד מעט. ציינתי את אכזבתי היחסית מהמנה למלצרית (הטובה מאד) ולהפתעתי היא הורדה מהחשבון הסופי, למרות שאכלתי אותה עד תום. סחתיין על תודעת השירות ועל המחווה הלא טריוויאלית.

וזו המנה הטבעונית שרק טעמתי ממנה: פסטה מבצק של קובה, ממולאת בתרד, בצל שרוף, מנגולד, עשבי תיבול ופיסטוקים, במרק שקדים לבנים, זעתר, חמציץ ותרד. 78 ש"ח. הרבה מרכיבים שהשתלבו מצוין במנה טבעונית משובחת באמת. כיסון מצוין. מילוי טעים ומדויק. מרק עם טעמים חמצמצים ואדמתיים עדינים טובים מאד. יופי של מנה.

עוד מנת ביניים: שקדי עגל "מהלב" צרובים בגריל על קרם עגבניות צהובות, פריקה מעושנת וקונקסה עגבניות. 78 ש"ח. כבר כתבתי כאן בלי סוף שאני מת על שקדי עגל. זו הייתה מנת שקדי עגל לתפארת מדינת תל אביב. צריבה מושלמת. תיבול מעולה. קרם עגבניות צהובות נפלא ושאר תוספות מדויקות וטעימות שהשתלבו נהדר עם השקדים. מהמנות שמתחשק לי לאכול שוב בזמן הכתיבה עליהן.

מנת בין לבין אחרונה: אסאדו לילה שלם בעשבי תיבול עם בליני תפו"א ואיולי לימוני. היה שם גם סלטון שומר דקיק וטעים. 72 ש"ח. מנה נהדרת נוספת. האסאדו היה נפלא. רך ומתובל מושלם עם טעמי עישון עדינים. שאר המרכיבים השתלבו בהרמוניה. מנה שיכולה להיות כבדה וחורפית למדי אבל דווקא הייתה יחסית קלילה בהתחשב במרכיביה. שאפו.

בשלב זה ולמרות שלא אכלנו מנות עיקריות היינו יכולים לעצור ולהזמין אולי עוד מנת ביניים או מנה כמעט עיקרית (או פשוט קינוחים) אבל החלטנו ללכת על עוד מנה גדולה מה"גדולות במשקל": ניו יורק סטייק צלוי על הגריל עם מח עצמות ובטטה צלויה. 50 ש"ח ל-100 גרם. זה היה נתח של 550 גרם שתומחר ב-275 ש"ח. לא יודע איך צלחנו את זה אבל עשינו זאת. היה נתח מצוין. בשר איכותי וצרוב מעולה (מדיום מושלם לכל האורך). עם דמי גלאס טוב, בטטה מקורמלת מתקתקה וטעימה ומח עצם טעים אף הוא. שום דבר יצירתי או ייחודי - פשוט מנת בשר משובחת. הנאה גדולה.

קינוחים. הזמנו שניים (היו ארבעה בהיצע).

הראשון: קינוח שוקולד קפה. עוגת ספוג קפה (האלמנט הפחות מוצלח בקינוח) עם קרם שוקולד עשיר ומצוין, גלידת חלווה טובה מאד בצד, רוטב קרמל מלוח (כי זה הטרנד המתחייב וכי זה טעים לאללה אז למה לא), קצפת קפה ואגוזי לוז לעיטור. תכלס - לא יכול להיות רע. 50 ש"ח לעסק טעים מאד ובמתיקות מאוזנת היטב.

קינוח שני: מילפיי פירות מפורק. 50 ש"ח. הפרי במקרה זה - משמשים. הבצק - בצק עלים קראנצ'י, חמאתי וטעים. הקרם - מסקרפונה עשיר, קטיפתי וטעים מאד. כל המרכיבים הוכנו כמו שצריך והיו טעימים מאד. בעיניי קינוח טוב יותר מקינוח השוקולד. הייתי אולי מוריד מעט מכמות שברי הבצק הפריך ומשלב עוד איזה רוטב פירותי שיקל על העסק ואולי עוד 1/2 משמש אבל זו סתם קטנוניות. זה היה קינוח מוצלח מאד שהיווה סיום מצוין לארוחה מעולה.

יצאנו די מפוצצים. החשבון לאדם הסתכם ב-250 ש"ח. בעיניי תמורה ראויה מאד לכסף. נהנינו מג'ורג' וג'ון. ערב שהתחיל מעט בצליעה עם הזמנה שלא נרשמה אבל המשיך בארוחה משובחת מלאה במנות מצטיינות (למעט אחת מעט מאכזבת שהורדה כאמור מהחשבון) עם שירות מקצועי, נעים ומתחשב לכל אורך הערב. כל הכבוד לבעלי המלון שהעזו לשנות קונספט ולפתוח מסעדה חדשה במהירות. כל הכבוד לשף תומר טל שמנהל כאן מסעדה ומטבח בכישרון וביעילות עם תפריט מעניין ואיכותי. על סמך הארוחה שלנו זו בעיניי מסעדה מוצלחת ומעניינת יותר ממסעדת האם של השף - יפו-תל אביב. בעיניי זה מקרה שהתלמיד (תומר טל) עלה על רבו (חיים כהן). (ויסלחו לי מעריצי ומוקירי חיים כהן. יפו-תל אביב בעיניי היא מסעדה טובה אבל בלי wow פקטור). למי שמחפש מסעדת שף איכותית ומעניינת - שינסה את ג'ורג' וג'ון, ועל הדרך מומלץ לעשות סיבוב בשכונה הנעימה והפחות מוכרת (המושבה האמריקאית-גרמנית) בגבול יפו-תל אביב.