קאב קם - עונג צהריים תאילנדי בעידן הקורונה

יחסיי עם קאב קם, בר האוכל התאילנדי של יריב מלילי, לא התחילו הכי טוב בראשית דרכם בתחילת 2017, אבל מאז שהם פתחו לעסקיות צהריים מתישהו באמצע 2018 היא התחבבה עליי יותר ויותר. חימום היחסים עלה מדרגה דווקא בחודש וחצי האחרונים של אחרי הפתיחה המחודשת של מסעדות בעידן הקורונה והסגרים. בחודשי הסגר נבנה כאן תפריט חדש ובצהריים מגישים כרגע את תפריט הערב עם 25% הנחה על כל המנות, כולל האלכוהול. לטעמי האוכל כאן קפץ לפחות בדרגה אחת מהתפריט הקודם. אולי אפילו בשתי דרגות אם משווים את תפריט הצהריים הקודם שהיה מעט מוגבל באפשרויותיו, לתפריט הנוכחי.

בחודש וחצי האחרונים יצא לי לשבת 4 פעמים לארוחות צהריים (תחת המגבלות כמובן). המסעדה יושבת לא רחוק מהמשרד שלי אז למה לא... ומה אומר - בכולן היה פשוט תענוג. פעמיים הגעתי וישבתי על הבר ופעמיים הגעתי עם הלפטופ, ישבתי באחד השולחנות בצד ואפילו הצלחתי לעבוד קצת בין ביס לביס. אני אפרט כאן על מנות שונות שנהניתי מהן בארוחות הצהריים הללו, בלי סדר כרונולוגי. לחוששים - יש כאן שמירה יפה על כללי התו הסגול של הקורונה, כולל בדיקת חום וחתימה על הצהרת בריאות. בכל הארוחות שהייתי בהן היה למרבה הצער יחסית ריק. גם לפני הקורונה, יחסית לערב, המסעדה בצהריים לא הייתה תמיד מלאה לגמרי (כי זה לא אזור עסקי ויש את חפירות הרכבת בלינקולן-קרליבך). בכל 4 ארוחות הפוסט קורונה לא עלה מספר הסועדים בחלל הפנימי על 20 (ההגבלה החדשה). בארוחה האחרונה, השבוע, היו אולי 10 או 12 סועדים בכל המסעדה. מגיע להם לפחות להיות מלאים לגמרי, תחת מגבלות התקנות החדשות (20 סועדים בפנים, 30 בחוץ - משהו כזה).




בקאב קם שווה להתחיל בקוקטיילים. המקום עם פתיחתו הוגדר כבר אוכל תאילנדי, כך שיש כאן יש כאן דגש על אלכוהול טוב עם קוקטיילים מצוינים. גם קלאסיים וגם מיוחדים ("הקוקטיילים שלנו). המחיר ההתחלתי סביר בהחלט ואחרי הנחת הצהריים זה בכלל עסק משתלם. הברמנים כאן הם מקצוענים ומביני עניין.



זה אחד. אולי זה היה הדאון טאון מנהטן (שתיתי אותו בטוח אבל אני לא בטוח ב-100% שזה ההוא שמצולם). על בסיס לפרוייג 10 מעושן. קוקטייל חזק ומשובח.

זה ה"טום יאם מרגריטה". חרפרף וטעים מאד.

זה הבנגקוק מיול. חמצמץ, ג'ינג'רי ומרענן במיוחד.

תפריט האוכל החדש. כאמור זהה בערב ובצהריים. חלק מהמנות היו גם קודם. חלקן הן חדשות או לפחות חלק ממרכיביהן חדשים. יש חלוקה לקטנות, ביניים (שיכולות להיות על תקן עיקריות כי הן מוגשות עם סטיקי רייס בצד) ועיקריות. המנות ככללן נדיבות למדי.

מהקטנות אכלתי את המיאנג פלה (אין צילום. קיבלתי את זה כצ'ופר בארוחה הראשונה מבין הארבע, באחד הימים הראשונים לפתיחה המחודשת). את הלאב גאי טוט (כדורי העוף) והסאי קואה (הנקניקיות החריפות) אכלתי בעבר. כולן טעימות מאד.



זאת מנת הסופ מקאה: נתחי פילה לברק פריכים, מחית חצילים מצ'אנג מאי, קריספי סקין וביצת שלו רכה. 48 ש"ח בתפריט הרגיל. 36 ש"ח אחרי הנחת הצהריים. תענוג של ביסים. פיצוץ של טעם (חריף) ומרקם.





זאת מנה ראשונה של ספיישל שאכלתי בארוחה האחרונה שלי: פלה דיפ. נתחי אינטיאס נא (שזה תמיד תמיד שמחה גדולה) עם קריספי סקין, שמן צ'ילי, ג'ינג'ר ונענע. אחלה נשנוש. דג נהדר. חריפות טובה. קראנץ' כיפי של הסקין. 5 ביסים מצוינים.







תפריט מנות הביניים.
תכלס הכל נראה טעים לאללה. במסגרת הארוחות שלי לא טעמתי מהן.



תפריט העיקריות.
חסרה לי תמונה של הדף של מנות שכוללות את הסום טאם המפורסם תחת השם ״זו לא ארוחה בלי סום טאם״. יש כמובן אפשרות להזמין את סלט הפפאיה החריף הקלאסי בנפרד (46 ש"ח בתפריט הרגיל), ויש שתי מנות עיקריות שכוללות את הסום טאם כתוספת צד. האחת: סום טאם פאלה מו קרופ - סלט פפאיה ברוטב דג אגמים כבוש לצד נתחי ברוסט חזיר פריכים וסטיקי רייס ב-84 ש"ח. השנייה - גאי טוט סום טאם - כרע עוף פריך בטיגון ארוך לצד סלט פפאיה חריף קלאסי ב-88 ש"ח. אותה אני אוכל עוד מעט...



מהמנות הנ"ל ניסיתי את הקגנאי פאד פריק תאי דאם. מנה לאמיצים וחובבי הז'אנר בלבד של מנות פנים. זאת מנת חלקי פנים בבישול ארוך עם פלפל שחור, בצל ופלפל חריף (ריאות, טחול, נדמה לי שגם חוט שדרה ואולי עוד חלק או שניים). מנה חריפה מאד עם פלפול כפול של המון פלפל שחור ושל צ'ילי חריף. מנה מכוערת למדי וטעימה מאד בעיניי (לא צילמתי). כל חלקי הפנים הוכנו כמו שצריך. ברור שהיא לא מנת קונצנזוס, גם בגלל חלקי הפנים (זה לא כבד ושקדי עגל, זה יותר hardcore) וגם בגלל החריפות.

המנה הבאה שאכלתי באחת הארוחות: פאד קפאו טאלה. שרימפס קריסטל, קלמרי מקומי, "לוקשין פלה", למון גראס, כפיר ליים, בזיל תאי והרבה חריף לצד סטיקי רייס. 146 ש"ח שבצהריים הפכו ל-109.5 ש"ח עבור צלחת מפוארת ומכובדת מאד של שרצים טריים ומשובחים מפוצצים בטעמים עזים. הייתה גרסה דומה של הרכיבים האלה בעסקיות העבר בתוספת מרק. זו בעיניי גרסה מוצלחת יותר. הלוקשין פלה זו מעין נקניקיית חזיר עזת טעם. המנה הזו הייתה עשויה מושלם. פירות הים היו טריים ומעולים, הירקות מסביב היו טריים וטעימים ושמרו על נגיסה קראנצ'ית, הבזיל התאילנדי הוסיף אניסיות נהדרת וחריפות באשר היא היא תמיד תענוג עבורי. היה כאן מרכיב אחד שנתקלתי בו לראשונה - פלפל ירוק טרי קראנצ'י ומעניין ביותר. יש לו פלפליות מהנה מאד. אחת ממנות פירות הים הכי מענגות שאכלתי בשנה האחרונה.

עיקרית אחרת שאכלתי באחת מהארוחות: קה מו: רגל חזיר בבישול ארוך עם 9 תבליני "פאלו", פאק צ'וי ועלי חרדל כבושים לצד סטיקי רייס. 92 ש"ח שתומחרו בצהריים ב-69 (!!) ש"ח בלבד. יש כאן תמורה מדהימה לכסף במחיר הזה כי מדובר במנה גדולה, נדיבה ומלאה כל טוב. גם 92 ש"ח זה תמחור סביר. זו מנה מעולה לאוהבי בשר חזיר. נתחי חזיר מתובלים ומבושמים בבישול ארוך מאד (כאלה שנופלים מהעצם. יש טיפה שומניות אבל טובה). טעמים מעולים של שלל תבלינים תאילנדים עם עוקצנות ופיקנטיות. רוטב צ'ילי טעים בצד. ירוקים בריאים עשויים מצוין בשביל האיזון הבריאותי. אחלה מנה.





הבאה בתור - מנת ה-גאי טוט סום טאם - כרע עוף פריך בטיגון ארוך לצד סלט פפאיה חריף קלאסי ב-88 ש"ח. המנה שאכלתי בארוחה האחרונה שלי (יום חמישי 9 ביולי). 66 ש"ח בתמחור הצהריים הפכו אותה למנה סופר משתלמת. זו מנה ענקית. שני סועדים יכולים לחלוק אותה בכיף כמנה עיקרית לצד מנה ראשונה לכל אחד או מנת ביניים לחלוקה ולצאת שבעים לחלוטין. אני אכלתי אותה אחרי מנת האינטיאס הנא שהוזכרה קודם ויצאתי מפוצץ לגמרי (וכמו שאפשר להבין מהבלוג הזה - יש לי קיבולות יפות). סביר להניח שלא הייתי מנסה את המנה הזו בשגרה אבל היא הוזכרה באחת מקבוצות האוכל בפייסבוק בדיון על קריספי צ'יקן, אז החלטתי לנסות. עוף מטוגן, כשהוא עשוי טוב, זה תמיד כיף (בארץ זה נושא די כאוב כי הרבה פעמים מקבלים עוף לא מספיק קריספי ונוטף שומן). המנה הזו, בחכמה, מגיעה עם סלט הפפאיה הנהדר תמיד (של בית תאילנדי). הוא מאזן את "האפקט המטוגן". מה אומר - אחלה מנה. מנה כיפית של התבהמות. אכלתי בלי בושה בידיים. מדי פעם טבלתי את העוף במיץ של הסום טאם. מדי פעם אכלתי עם הקריספי רייס. לסועד יחיד, 4 נתחי עוף, יכולים להיות יותר מדי ואחרי 2 נתחים יש קצת חדגוניות, לכן אולי כדאי להזמין את זה לחלוקה עם עוד מישהו. אבל לא לדאוג - גם בגפי חיסלתי אותה. המינוס היחיד שהיה חסר לי זה אולי איזשהו מטבל צד נוסף (איזה רוטב צ'ילי תוצרת בית) שמדי פעם ייתן לביסים קיק אחר לשם גיוון.







קינוחים.
ההיצע המתוק מצומצם ביותר. יש איזה קינוח של בננות ופנקייק תאילנדי שלא ניסיתי. בשתיים מהארוחות פינקו אותי בגלידות שהם מגישים בחסות/ייצור גלידריית בוזה הלא רחוקה מרח' החשמונאים. בצילום - סורבה קוקוס וסורבה מנגו טובים. תכלס כנראה שהייתי קופץ לבוזה בכל מקרה אחרי הארוחות הללו בדרך חזרה למשרד...

נדמה לי שתיאורי המנות מעידים היטב על קאב קם בגלגולה המחודש של אחרי סגר הקורונה. כיף, נעים וטעים כאן עד מאד. הצוות (לפחות בצהריים עם התפוסה הקיימת) הוא מצומצם אבל סופר מקצועי ומבין עניין. גם יריב מלילי עצמו נצפה על ידי ב-3 מארוחות הצהריים מבין הארבע, ובאחת הוא אפילו היה במטבח עצמו. קאב קם הפכה בעיניי להיות אחד ממפלטי הצהריים הכי טובים והכי כדאיים בעיר. בטח למי שלא לחוץ בזמן לחזור מהר למשרד ויש לו יחסית זמן לשבת בכיף, להזמין מנה או שתיים או שלוש, קוקטייל אחד או שניים, וליהנות מהחיים. הקורונה עשתה טוב לקאב קם ולאוכל שלה. עכשיו נותר לקוות שיקרה נס רפואי ונחזור לשגרה כדי שהמסעדה (ושאר המסעדות) תתמלא שוב בסועדים כמו שמגיע לה.

אריא - אותו שף עם תפריט חדש לגמרי - מהים התיכון וצרפת למזרח התיכון ופרס

אריא או Aria Upstairs, מסעדת השף השל גיא גמזו (אקס סו-שף רפאל), פעלה למעלה מ-7 שנים כמסעדת שף צרפתית-ים תיכונית מושקעת ומהוקצעת, שנהנתה מאהדת הפודיז ומשום מה גם מאהדת קהל נובורישי וסלבי (הרבה בגלל הבר שבקומה התחתונה - Downstairs Lounge Bar). למרות שחלק מהקהל הפוקד את אריא לא תמיד מעיד על תחכום ואיכות קולינריים או טעם טוב (יסלחו לי הסלבס), אריא, בפעמים שאכלתי בה (3 פעמים, כולל אחת ממש לפני הקורונה כשהם אירחו את יחי זינו והצוות של פסקדו), הייתה תמיד איכותית ומשובחת.

הגיעה הקורונה. יוני 2020. גמזו ישב כמה חודשים בבית ובישל למשפחה אוכל ביתי כולל הרבה תבשילים מבית אימא-אבא. ובית אימא-אבא גמזו, מה לעשות, זה לא צרפת, לא איטליה ולא ספרד. זה פרס ומצרים. מזרח תיכון (שישראל להזכירכם יושבת במרכזו. פה זה לא אירופה). בראיון עם גמזו בטיים אאוט הוא אמר ששבוע לפני פתיחת המסעדות מחדש הוא הודיע לסו-שף שלו שהוא משנה את כל התפריט של אריא. מתפריט צרפתי-ים-תיכוני (שהיה טעים לאללה), לתפריט מקומי, שנשען על חומרי גלם מקומיים (שמן זית במקום חמאה, יוגורט ואבן יוגורט במקום שמנת). תפריט עם השפעות מפרס, מצרים וטורקיה. אוכל מזרח תיכוני-ערבי-ישראלי. היה ברור לי כשקראתי את אותו ראיון שאריא של המזרח התיכון החדש תידגם בהקדם.



הזמנתי מקום ליום ה', 25 ביוני, לשעה 19:00. ממש תחילת הסרוויס. כשהגענו (שני פודיז מורעבים) היינו ממש הראשונים עם עוד זוג או שניים. בהמשך התמלא החלל די יפה ורוב השולחנות (עם הריחוק הנדרש) היו מאוישים. המקום יועד לשעתיים אבל תכלס ישבנו כשעתיים ורבע ואף אחד לא האיץ בנו. השירות אגב היה טוב וחביב ביותר. נדמה לי שהיה צמצום מסוים במספר נותני השירות אבל מי ששירתו אותנו היו יעילים ומסבירי פנים, וניכר היה שהם מתחברים לתפריט החדש. באחת המנות היה יוגורט כבשים מעולה ואחרי ששאלתי את מקורו, המלצר הלך למטבח לבדוק וחזר עם האריזה עצמה (לא צילמתי ולא רשמתי. לא זוכר מהו).



התפריט החדש.
הרבה חומרי גלם מקומיים ותבלינים מקומיים, כולל דגה מקומית. זעתר טרי, לאבנה, לימון פרסי, אבן יוגורט ויוגורט, נענע יבשה, אריסה. מזרח תיכון כבר אמרנו. השינוי מאד מזכיר את "המסע" של השף הלל תווקולי מהמטבח הצרפתי המעונב בפאסטל (שהיה מוצלח לכשעצמו) למטבח המזרח תיכוני-טורקי המצוין של אנימאר (ששיבחתי אותו כאן לא מזמן). בעיניי זה סופר מבורך.

התפריט מחולק למנות ראשונות - 14 במספר, כולל מנת לחם. אחרי תמחור המנות הראשונות באואזיס שהגיעו גם ל-89 ו-95 ש"ח פתאום 72 ש"ח למנה ראשונה הכי יקרה נראה סביר לגמרי.

מנות עיקריות. 7 במספר. החלטנו לפסוח לגמרי עליהן. בביקור הבא אלך כנראה על הפיצ'י פריקה ושרימפס קריסטל וגם סטייק הכרובית נראה על הנייר טעים לאללה.

יש גם מנות ספיישל יומיות.

אנחנו החלטנו שאנחנו הולכים רק על מנות ראשונות ואולי משהו מהספיישלים. ארוחת טעימות שכזו.
המחירים ככלל לא זולים אבל נדמה לי שהם זולים מעט מהתפריט הקודם.

התחלנו באלכוהול.
דווקא תפריט הקוקטיילים והיין יקר משמעותית מתפריט האוכל והוא ב-level היקר בעיר. הקוקטיילים כאן למשל מתומחרים סביב 60 ש"ח. חומרי הגלם שמרכיבים את הקוקטיילים לא ממש תואמים את רוח המזרח תיכון חדש של תפריט האוכל.  בעיניי אפשר וצריך לתת אופציה גם לקוקטייל או שניים זולים יותר - נגיד סביב 45-50 ש"ח. אנחנו במזרח התיכון אז למה לא עראק או ראקי טורקי שהם זולים משמעותית משמפנייה, רום לבן, קוניאק או מסקל. לא נורא. הזמנו כ"א כוס של קוקטייל SPEEDY GONZALEZ - גרסה חדשנית ומקסיקנית לקוקטייל המוסקו מיול המפורסם. טקילה מיושנת, מסקל וסירופ אגבה בשילוב עם ליים, מלפפונים, נענע וג'ינג'ר ביר היוצרים קוקטייל מעקצץ, מתוחכם וכייפי. כל זה רשום בתפריט. עוד רשום שם ש"תרצו להזמין עוד אחד מהר יותר מספידי גונזאלס". הקוקטייל היה טוב מאד, מרענן, מעושן וחמצמץ עם נוכחות מבורכת של המסקל. אבל 59 ש"ח זה תמחור גבוה מדי. אפשר להוריד ב-7-8 ש"ח. אגב, לא הזמנו עוד אחד כזה. (אני אף פעם לא אזמין את אותו אלכוהול פעמיים בארוחה אחת).

לאוכל.

פרוסות דג ים - מרק זעתר ועגבניות קיץ עם סלסת זיתי קלמטה בחומץ דובדבנים, יוגורט מיובש מגורד. דג היום - טונה אלבקור. אלבקור מקומי טרי (זו העונה. יש היצע יפה בהרבה מסעדות) ומשובח. 58 ש"ח. יש 3 מנות של דגים נאים בתפריט כרגע. זו נראתה הכי מעניינת ומגרה. בחרנו טוב. מנה נהדרת. 5 נתחים די מכובדים של אלבקור טרי ונהדר. תיבול מעולה. רוטב/מרק פנטסטי עם שימוש מושכל ומצוין בזעתר טרי. מנה שעושה חשק בסוף ללקק את הצלחת.

סקאלופ על קרם שקדים לבנים וצימוק איראני וציר סרטנים כחולים. 72 ש"ח. המנה היחידה שנשארה במקומה מהתפריט הקודם. מנה שמאד אהבתי בארוחה עליה כתבתי כאן בדצמבר 2014 (אז היא עלתה אגב 65 ש"ח) והוזמנה היות ושותפי לארוחה לא טעם אותה עדיין. בגדול עוד סקאלופ נדרש כאן בעיניי. קחו עוד 3-4 שקלים ותנו לי עוד סקאלופ. בטח כשעושים ארוחת שיירינג - שיהיה מספר עגול. לפחות הם היו שלמים ושמנמנים ולא חתוכים לחצי כמו במנה הנפלאה (והקטנה ויקרה - 89 ש"ח) מאואזיס מהפוסט הקודם. חוץ מהמחיר שהיה במנה הזו ב-2014 יש הבדל גם בעלה הירוק שמוסיף צבע למנה. כאן השתמשו בריג'לה. הסקאלופ עצמם הוכנו לשלמות. הקרם והציר הם תענוג. נהדר.

תמנון על פחמים - זרוע תמנון עם ציזיקי ורבע לימון. 48 ש"ח. הכשל היחיד בארוחה הזו. התמנון היה פשוט over לגמרי. קשה וצמיגי. המנה הוחזרה בצער למטבח (כמובן שלא חויבנו וזכינו להתנצלות גורפת). חבל - כי הריח המעושן של הפחמים והטעם הבסיסי (מ-2 הביסים שניסינו) היו מעולים. המלצר המליץ שלא נחזור לאותה מנה שוב. לא חשבנו לחזור ולהזמין אותה, אבל זו המלצה חכמה של מלצר שרומז לסועד לא לחזור שוב על אותה טעות... סלחנו במהרה והמשכנו הלאה.

שקדי עגל - שקדי עגל, קרם כרוב מעושן קלות, ציר בקר, פאף פריקה וצ׳יפס קייל. 72 ש"ח. אם יש שקדי עגל בתפריט - כנראה שאזמין אותם. המינוס הקטן במנה היה אחוז שומן יחסית גבוה בשקדי העגל. אבל הם היו נהדרים, הוכנו כמו שצריך וכל הסובב אותם היה תענוג. טעמים מעולים, שילובי מרקמים. הייתי מחפש רק ירוק אחר ולא ריג'לה. לא בגלל הטעמים - רק לשם גיוון.

פסטרמה טורקית - וייסבראטן, תערובת תבלינים עם ממרח שקדים ועשבי תיבול, איולי חזרת ולימון ופיסטוק איראני. 72 ש"ח. ושוב ריג'לה לעיטור. כנראה קיבלו כאן ארגזים... מנה מענגת נוספת. הכל בה היה מוצלח ביותר. בשר נהדר שהוכן לשלמות (בקלות אפשר לייבש ולהפוך וייסבראטן לנוקשה) עם מרקם וטעם מעולים. רטבים מצוינים. טעמים חזקים. לא הצטרכנו לחם לפסטרמה למרות שאני מניח שזה ילך מצוין גם עם לחם הבית שלהם. אחלה מנה.

שישברק גבינות מלוחות - כיסונים מבצק מבושל ממולאים בקישוא וגבינת המאירי עם קציפת יוגורט כבשים חמימה. 62 ש"ח. מי צריך בשר בשישברק. אכלתי כמה וכמה שישברקים (או שושברקים כמו שכותבים לפעמים) מוצלחים וטעימים מאד בשנים האחרונות (רולא, רשטא, לונא - כולם עם מילוי בשר. של נאיפה מולא ב-L28 במילוי דגים שהיה פחות מוצלח). זה שישברק צמחוני ונהניתי ממנו לא פחות מאלה עם הבשר. אולי אפילו יותר. הבצק עצמו היה דקיק ורך, המילוי של הגבינות והקישוא היה טעים ביותר וקציפת היוגורט הייתה יוצאת מן הכלל. ללקק את הצלחת פעם נוספת.

בין לבין הספקנו גם להזמין כוס יין לבן, סוביניון בלאן משובח - צרפתי דווקא. (כמו הקוקטיילים, גם היינות עדיין יותר תואמים את התפריט הישן, גם במחיריהם). הכוס עלתה 54 ש"ח.

אחרי אלה רצינו עוד מנה אחת ודי. לפני הקינוחים כמובן. התלבטנו בין 3 מנות - קישואים על פחמים מהתפריט הרגיל או אחת ממנות הספיישל - מליטות מטוגנות או עוד קצת בצק בדמותו של צ'יבורקי ממולא בדג. הלכנו על המליטות. למה? כי מליטות מטוגנות זה טעים וכיף.

מליטות מטוגנות עם לאבנה לימונית. 55 ש"ח. אני מאד מחבב מליטות. מהדגים הקטנים (סרדינים, ג'רבידות, אנשובי, ברבוניות) הוא נמצא לטעמי בטופ. יש לו טעם נוכח ומצוין והוא נפלא כדג מטוגן. ומה אומר - אלה של אריא היו תפארת לג'רבידות. טיגון מושלם (טיפת שמן עודפת לא הייתה) עם קראסט מתפצח ומענג ותיבול מצוין. בצד לאבנה לימונית טעימה מאד. אין דרך יפה לאכול את זה. זה לא דג לסכין ומזלג. צריך להפשיל שרוולים, לגשת בלי פחד ולהתחיל לבצוע את בשר הדג הלבן שנפרד בקלות מאדרתו. כיף גדול.

אחרי כל המנות שתוארו היינו מלאים לגמרי. אכלנו הרבה מאד וזה בלי עיקריות בכלל. סועדים פחות חזירים מאיתנו יכולים להסתפק בפחות. אבל זו הייתה ארוחה גרגרנים שרצו למצות עד הסוף את העסק.

קרוב ל-21:00. המסעדה די מלאה. משמח ושרק יימשך ביתר שאת.



תפריט הקינוחים.

הראשון שהזמנו - נמורה אשטה. קינוח שהיה ספיישל יומי. העדפנו אותו על קינוח ה"'שוקולד שחור חזק". מדובק בעוגת סולת לימונית עם פיסטוקים. או בקיצור - גרסת השף לבסבוסה. 38 ש"ח. הגיעה פרוסת עוגה עצומה למדי. עוגה מוצלחת וטעימה במרקם טוב (יכול היה להיות מעט אוורירי יותר אבל גם לא היה דחוס ונוקשה כמו לא מעט בסבוסות). טעמים טובים מאד עם מתיקות מאוזנת היטב. עוגה שסיפקה את הסחורה.

מרק שזיפים - גלידת לאבנה עם קדאיף ואבקת פיסטוק. 45 ש"ח. בניגוד לכבדות היחסית של העוגה, זה קינוח קליל וקיצי במיוחד. וזה קינוח מענג בעיניי. קינוח עדין, חמצמץ-מתקתק ורענן מאד. גלידת הלאבנה הייתה פנטסטית. מרקם מושלם וטעם נהדר. לא חושב שאכלתי לפני כן גלידת לאבנה. אחלה יציאה. מרק השזיפים היה מצוין אף הוא - במתיקות עדינה בלי טיפת עודפי סוכר. מעט קדאיף ואבקת פיסטוק הוסיפו את הקראנצ'יות המתבקשת. קינוח מאד מאד מוצלח.

אז חוץ מתקרית התמנון זו הייתה ארוחה פנטסטית באריא. תענוג. בעיניי ארוחה טובה יותר ומעניינת יותר מהארוחות הטובות בהחלט שאכלתי באריא בעבר. איזה שינוי מבורך. כמו שכתבתי בזמנו על הלל תווקולי והשדרוג של האוכל שלו באנימאר שמורגש שהוא מתחבר אליו יותר מהצרפתיות של פאסטל, כך גיא גמזו באריא המחודשת. אני בטוח שגמזו נהנה היום לבשל יותר מתמיד. גמזו שף מעולה ומוכשר. הוא יודע לבשל כל מטבח וכל סגנון, אז למה לא לבשל את השורשים שלו. את המקומיות. אוכל צרפתי או אירופאי זה נחמד וטעים, אבל אנחנו בישראל - בלב המזרח התיכון המיוזע. מחומרי הגלם שכאן אפשר להפיק דברים נפלאים. דוק, אייבי, אנימאר ועכשיו אריא. כולן מסעדות נהדרות שעושות אוכל מכאן. תנו לי עוד ועוד מסעדות שמציעות מטבח מקומי עם חומרי גלם מכאן וטעמים מכאן ומעכשיו. אחלה אריא.

זה המוטו לגיא גמזו, הלל תווקולי ושות': הופה - פה זה לא אירופה!

אואזיס התמיד מעניינת של רימה אוליברה - ארוחת ערב של יום אחרי יומולדת

אואזיס של רימה אוליברה. 11 ביוני. יום אחרי יומולדתי. 

הזמנו מקום ל-3. לא הייתה שום בעיה למצוא מקום פנוי לשלושה מאתמול להיום, על אף העובדה שהמסעדה פועלת שני ערבים בלבד בשבוע נכון לימים של אחרי הסגר (חמישי ושישי בערב). ללמדכם כמה לא קל להיות בעלים של מסעדה בימים האלה. אז נכון, אואזיס היא לא מסעדת קונצנזוס גם בימי שגרה - בגלל הסגנון, בגלל האוכל הלא מתחנף והלא שגרתי, בגלל המחירים. היא יותר מסעדה לפודיז. יש כמה מסעדות כאלה שמראש לא פונות לקהלים הרחבים ומייעדות את עצמן לקהל מצומצם של "מביני עניין קולינריים". אואזיס היא כזו. גם ברוט למשל. הרבה סועדים ימצאו מקומות כאלה כפלצניים. לי כמובן אין שום בעיה כל עוד טעים ונעים שם, האיכות גבוהה וה-value for money סביר פלוס. ציפיתי אגב שמסעדה שנחשבת איכותית כמו אואזיס כן תצליח להיות עם תפוסה מלאה יחסית (תחת המגבלות), ודאי אם היא פועלת רק פעמיים בשבוע, אבל בשעתיים שישבנו במסעדה היא נותרה די ריקה. 3-4 שולחנות + 2 זוגות על הבר. נותרו לא מעט מקומות פנויים. 

בפעמיים שישבתי באואזיס עצמה בעבר נהניתי מאד, אם כי יכולתי להבין ביקורות ששמעתי וקראתי על תמורה לא מספקת לכסף שיש שם. (ישבתי עוד פעם אחת בצהריים בעסקית המקסיקנית שלהם שהוצעה לפני ימי הקורונה תחת השם El Gato Azul. היה טעים אבל לא מספק). על אואזיס כבר שנים יש דעות לכאן או לכאן. אפילו בקרב פודיז היא רחוקה מלהיות קונצנזוס. יש מעריצים שסבורים שזו מסעדה בטופ 5 בארץ וכל מנה שיוצאת תחת ידיה של השפית (המוכשרת מאד) רימה אוליברה היא masterpiece. יש אחרים שלא מבינים על מה ההתלהבות וחוו חוויות לא טובות בלשון המעטה. הציפיות האישיות שלי מאואזיס היא לקבל אוכל ייחודי, שובר שגרה, מעניין ועז טעמים. על תמורה גבוהה במיוחד לכסף במקרה הזה אני פחות בונה - אבל אני רוצה שלפחות יהיה לי טעים במיוחד. שעל המנות (הכנראה לא גדולות) שאקבל אני אגיד wow. תכף נראה אם תקוותיי התגשמו.

הזמנו מקום לשעה 19:00. מוקדם יחסית. היינו ראשונים. כאמור גם אחרי שעתיים היה שפע של מקום פנוי. 

קוקטיילים. בהתחלה קיבלנו שוטים של בלאדי מרי. אח"כ כל אחד הזמין קוקטייל. שלי היה הנגרוני מימין. איכותי וטוב. 

בהמשך הזמנתי עוד כוס של הבלאדי מרי המוצלח מאד. שניהם עלו אי שם סביב ה-45 ש"ח לכוס.

התפריט. תפריט פיוז'ן יצירתי של שפית יצירתית שמשתנה תדיר. סיבוב עולמי מיפן ליוון, מאיטליה למקסיקו, מצרפת לוייטנאם וחזרה לישראל. אין ספק שהתפריט הוא אחד הייחודיים והמעניינים שיש כאן בארץ. לפחות על הנייר. יש גם התאמות צמחוניות/טבעוניות/נטולות גלוטן.

מנה ראשונה שהצמחונית שבחבורה הזמינה: סלט זוקיני נא "א-לה רומא". 58 ש"ח. מנה קבועה שהיא מהקלאסיקות בתפריט שנדגמה גם בארוחה קודמת שלי באואזיס, לפני 5 שנים (בדקתי כאן. עלתה אז 46 ש"ח בלבד). המנה כללה הפעם קישואים ולא זוקיני (לא משהו שטרחו ליידע עליו אבל תכלס זה לא ממש ביג דיל). כמו אז - מנה צמחונית מצוינת. סלט טרי ורענן מהמצטיינים במסעדותינו. הרבה בזכות הפקורינו רומאנו המעולה והמינון הטוב של שמן הכמהין הלבנות. 

מנה שאני בחרתי: סקאלופ טמפורה. "סקאלופ" מאובק באבקת תה ירוק מאצ'ה, פונזו של ניגורי סאקה, יוזו קושו, סומן של שזיף ורוד ושיסו מהגינה של רימה. 89 ש"ח. המון כסף למנה קטנה אבל מעולה. מאד אהבתי. שילובי טעמים מענגים ומעניינים. אומאמי פיקנטי-חמצמץ-מתקתק במיטבו. הסקאלופ ככל הנראה נחתכו לחצאים ומה שהיה כאן זה 6 חצאים דקים למדי של סקאלופ לא גדולות במיוחד לכתחילה. לפחות מבחינת טעם ואיכות זה סיפק את הסחורה. אחת ממנות הסקאלופ הטעימות שאכלתי למרות המחיר הגבוה מדי. זו הייתה לטעמי המנה הכי הטובה של הערב.

מנה ראשונה נוספת שנאכלה: צ'אוואן מושי. קאסטרד מסורתי מאודה עם דאשי, לובסטר, אדממה ושיסו מהגינה של רימה. שוב יפן. אני רק טעמתי. שותפי לארוחה אכל את רוב רובה. פעם ראשונה שהוא טועם לובסטר. היה לו טעים והוא נהנה אבל לא יותר מזה. לטעמי התמחור של 95 ש"ח ביחס לכמות בשר הלובסטר שהייתה כאן הוא די מטורף. נחמד שמשתמשים בחומרי גלם מעולים ושיש שפית שמכינה מהם מנה מיוחדת וטעימה, אבל צריך לדעת גם לתת תמורה סבירה לכסף. היו כאן בערך 2 או 3 כפיות לא גדולות של בשר לובסטר. פשוט לא מספיק. בספטמבר 2019 אכלתי בקיטו קאטו היפנית מדיזינגוף מנה של צ'און מושי (כך כתבו את זה שם) עם סורימי, דג לבן, עוף, שרימפס, אדממה, שימג'י ושיטאקי שעלתה 46 ש"ח בלבד. מנת לובסטר של צבתות לובסטר טרי וסקאלופ בטמפורה על מצע ביסק לובסטרים עלתה שם 87 ש"ח והכילה פי כמה יותר לובסטר. רק לשם השוואה. אז אולי הטעמים וחומרי הגלם של רימה אוליברה מיוחדים ואיכותיים יותר, אבל לא יזיק להיות יותר לארג'ים.

עוברים לעיקריות.
מנה עיקרית אחת: מקסיקו סיטי (MEX). טאקו קארנה אסאדה. נתחי שייטל על הגריל במרינדה של אצ'יוטה, חסה פריכה, סלסה "סרג'יו", שמנת חמוצה, בצל וחלפיניו כבוש בעבודת יד על 3 טורטיות מקמח תירס. זו מנה שנשארה מארוחות הצהריים המקסיקניות שהופעלו באואזיס תחת השם El Gato Azul. להבנתי היו משלוחים של חלק מהמנות גם בתקופת הסגר. הבחור אכל ונהנה מאד. טעמים מעולים. התמחור - 104 ש"ח. גבוה מאד בשביל טאקו. ונכון זה טאקו מעולה עם בשר מעולה, סלסות ורטבים משובחים תוצרת בית אבל זה עדיין טאקו. בצהריים שלי באל גאטו אזול 3 יחידות כנ"ל עלו 81 ש"ח בלבד. (וגם זה לא זול כלל וכלל). בקיצור - אם לשלם מחירים מופקעים על אוכל מקסיקני טוב ככל שיהיה, צ'ימיצ'נגה עדיין לוקחת לטעמי בקלות.

המנה העיקרית שלי: סרדיניה (AHO), ניוקטי די סארדי בוטרגה. ניוקטי בעבודת יד, מולים טריים, בוטרגה, ארטישוק איטלקי, פסטיס, חמאה, עשבי תיבול וגרידת לימון. 148 ש"ח. לפחות כמות המולים כאן הייתה בסדר. לא שיא הנדיבות אבל כמות די ראויה (אם כי הייתי שמח לקבל מולים קצת יותר גדולים). הטעמים של המנה - spot on. תיבול פנטסטי. רוטב טעים ביותר. בישול מצוין של כל המרכיבים - חוץ מהניוקטי עצמם. ניוקטי סארדי זה סוג פסטה מסרדיניה מקמח דורום. פסטה קצרה מגולגלת ומחורצת. הניוקטי שאנחנו קיבלנו (הוזמנה מנה זהה גם בגרסה צמחונית) היו יותר מדי נוקשים. זה לא היה נורא אבל טיפה הפריע. עוד דקה-דקה וחצי בישול היו עוזרות לאל דנטה מושלם. חבל. בדרגת בישול מושלמת הייתי מדרג את המנה כאחת ממנות הפסטה הכי טעימות שאכלתי כי כל השאר היה תענוג.

ואותה מנה רק בצמחוני. עם פטריות מלך היער. הסועדת אכלה ונהנתה מאד מהטעמים (וכמוני פחות נהנתה ממידת העשייה של הפסטה עצמה). לא זוכר כמה עלתה המנה. ודאי פחות משלי. להערכתי סביב ה-100 ש"ח. בהחלט יקר ביחס למנה צמחונית לא ענקית.

שוט מוקצף של גלידת תה ירוק ופרחי יסמין. טעים מאד. מנקה חך קטן וחמוד במיוחד לפני הקינוחים.

תפריט הקינוחים. גם פה בסה"כ די מעניין ושובר שגרה.

"סנדביץ' גלידה". גלידת קרמל ומלח ים בין שתי עוגיות שקדים. 48 ש"ח. מחיר לא נוראי לקינוח לא גדול. הוזמנה מנה אחת ע"י כל אחד משותפיי לארוחה. אני רק טעמתי. טעים מאד. הגלידה תוצרת בית הצטיינה בטעמיה ובמרקמה המושלם. עוגיות השקדים היו טעימות ופריכות. קינוח לא מאד מורכב אבל עשוי היטב.

טארט טאטן עם גלידת לגאבולין 16. הקינוח שאני הזמנתי. 48 ש"ח. בניגוד למנות הראשונות והעיקריות שמתומחרות גבוה מאד, הקינוחים מתומחרים גבוה אבל בסטנדרט התל אביבי של מסעדות שף. המלצר שהגיש לי את המנה ציין שזו הגלידה השנייה הכי טובה בארץ. הוא ציין גלידה אחרת שהייתה בתפריט של אואזיס בעבר כטובה ביותר (שכחתי איזו). אז הגלידה הייתה טובה מאד אבל ודאי לא השנייה הכי טובה שאכלתי בארץ. גם לא השלישית. כשראיתי גלידת לגאוולין פנטזתי על הגלידה אולי הכי טובה שאני אכלתי בארץ - דווקא של דיוויד פרנקל מפרונטו, בארוחה טעימות מיוחדת של מבחר שפים בהשקת מותגים חדשים של ג'וני ווקר. זה היה ב-2013 וזו הייתה גלידת חמאה חומה וויסקי ג'וני ווקר. 7 ומשהו שנים והיא עדיין זכורה לי כגלידה מושלמת. הגלידה הזו הייתה טובה מאד עם שילוב טעמים טוב (מריר-מתקתק-מאלטי) ומרקם מושלם אבל היה חסר לי דווקא עוקץ של טעם מעושן חזק יותר שציפיתי מלגאבולין. המתיקות של כל הקינוח הייתה מאוזנת היטב. הטארט היה חביב וטוב. קינוח טוב ומהנה שהיווה סיום מוצלח לארוחה לא נטולת בעיות.

זו הייתה ארוחת ערב של יום אחרי יומולדת שהייתה בסה"כ איכותית ומהנה, עם אי אילו בעיות נקודתיות ובעיה אחת די קריטית של תמורה לכסף. כמו שכתבתי בהתחלה, במסעדה כמו אואזיס, אני מצפה שהמנות שאני אוכל יגרמו לי להגיד wow. גם אם אלה מנות קטנות ויקרות לאללה, אני אצא שבע רצון אם אני אוכל מנות מיוחדות עם טעמים מדהימים. מה שאכלנו כאן היה לרוב טוב עד טוב מאד אבל לא מדהים. כמעט לא אמרתי לעצמי wow על המנות. הארוחה מלפני חמש שנים זכורה לי יותר לטובה. ועדיין עם הבעיות, עם חוסר השלמות והמחירים המופקעים למדי, אואזיס היא עדיין נווה מדבר מבורך, ייחודי ומעניין בנוף הקולינרי הישראלי, ורימה אוליברה היא ודאי אחת השפיות היותר מרתקות שיש כאן. אני כנראה אשאר איפה שהוא באמצע בין המעריצים המושבעים למבקרים, ואשוב בהזדמנות לנסות יצירות אחרות.