20 שנה למול ים - ארוחת טעימות Mul-Young

מסעדת מול ים בנמל תל אביב קיימת כבר 20 שנה (!) (*) ונחשבת לאחת המסעדות היוקרתיות והיקרות בארץ. יש להניח ששנים ארוכות היא נחשבה למסעדה מספר 1 במחוזותינו, אבל בעשור האחרון יש לה כבר תחרות קשה.

המסעדה שורדת כבר 20 שנה במציאות הקשה שיש כאן, וכנראה אפילו בהצלחה, זאת על אף היותה אחת מ- 2 או 3 המסעדות היקרות ביותר בארץ. למה? כנראה בזכות ניהול חכם ובניית מוניטין בינלאומי. המסעדה מכוונת חזק מאד לקהלי יעד מוגדרים: מקומיים מבוגרים בעלי ממון שחלקם הגדול הם לקוחות קבועים ותיירים בעלי ממון. במדריכים בינלאומיים מול ים מדורגת כמסעדה הטובה ביותר בארץ כבר שנים.

רוב השנים היא פעלה די בשקט. בלי יותר מדי תקשורת ויחסי ציבור. בלי הופעות של השף יורם ניצן בטלוויזיה. בלי שיתופי מתכונים כל שני וחמישי באתרי האינטרנט וכתבות יחצ"נות. רחוק מאד מכתית של מאיר אדוני, טוטו של ירון שלו, רפאל של רפי כהן או הרברט סמואל של רושפלד. יש כאן שף שאשכרה נמצא כל ערב במסעדה ומבשל, ולא מחפש להפוך לכוכב תקשורת וסלב. על זה כבר מגיע לשף ולמסעדה הרבה ריספקט. ההופעה הטלוויזיונית היחידה שזכורה לי הייתה הופעת האורח של ניצן באחד מפרקי מאסטר שף שם הוא הציג את קינוח ביצת הפברז'ה היוקרתי של מול ים.

כמה יקר פה? מאד יקר. עסקית צהריים של מנה ראשונה ועיקרית מתחילה ב-180 ₪. בלי שתייה. תפריט הערב כולל מנות ראשונות שרובן ככולן עולות מעל 100 ₪. הסלט הירוק עולה 60 ₪. בתפריט כתוב סלט ירוק עם שמן זית ובלסמי. זהו. זו המנה הכי זולה ובעיניי דווקא זו ההגזמה הכי גדולה. רוב המנות הראשונות מתומחרות בין 120 ל-170 ₪. מנות עיקריות מתומחרות ב-200 ₪ וצפונה (עד 260-270 ₪ ללובסטר מבושל בואקום, מנת צלעות טלה ואספרגוס או מנה של פילה דג ג'ון דורי וקוקי סן ז'אק). בקיצור סועד ערב שרוצה מנה ראשונה, עיקרית, שתייה קלה או חמה, כוס יין וקינוח ייאלץ להיפרד לפחות מ-450 ₪. התפריט מבוסס כמעט לחלוטין על דגים ופירות ים. חלקם מקומיים באיכות גבוהה וחלקם מיובאים באיכות גבוהה, כמו מנות הלובסטרים מקנדה. לקרניבורים וצמחונים אין מה לחפש כאן.

יצא לי לאכול פעם אחת ויחידה במול ים בעסקית צהריים לפני כ- 4-5 שנים. למיטב זיכרוני זו הייתה ארוחה מוקפדת וטובה מאד. פעם יחידה בארץ שאכלתי לובסטר לעסקית... (נדמה לי שהיא עלתה 170 ש"ח).

לפני כשבועיים קראתי כתבה בואללה אוכל על תפריט הטעימות לצעירים שהושק במסעדה בימים אלה, במסגרת חגיגות 20 שנה למסעדה: "מול יאנג" הוא שמו. מדובר בארוחת טעימות לזוג ב-700 ₪ שכוללת בחירה של 4 מנות לכל סועד עם קינוח אחד לסועד. המחיר כולל גם כוס יין, לחמים, שתייה קלה ושתייה חמה. 350 ₪ לסועד לארוחה כזו במסעדה כזו נשמע כמו דיל שווה במיוחד (יש ארוחה דומה כזו בשגרה שעלותה לזוג היא 1,200 ש"ח). חלק מהמנות הן מנות עכשוויות וחלקן מנות מן העבר של המסעדה. ניצלתי את יום הולדתו של יותם אחייני ושותפי לשחיתויות קולינריות רבות, והזמנתי מקום ביום ג' לפני שבוע. איכשהו נראה לנו שזה עדיף מלסבול מול הטלוויזיה עם נבחרת ישראל נגד בלגיה.

תפריט Mul Young כולל בחירה של 8 מנות מתוך 10 אפשריות. כמובן שזוג שלא מוצא 8 מנות יכול להזמין את אותה מנה פעמיים... ויתרנו על הסביצ'ה ילוטייל ועל מרק קפוצ'ינו שורשים והזמנו 8 מנות שונות. המנות הן מנות קטנות ובינוניות.

לחם הוזרם לשולחן נון-סטופ. אפשר לשבוע רק ממנו. 3 סוגים שונים של לחמים. כולם טובים מאד, עם חמאה ואיולי שום.

קיבלו כוס יין לבן טוב כחלק מהארוחה והסתפקנו במים כשתייה קלה.

ולעסק עצמו - המנות הנבחרות:

1. טריו אויסטרים: 3 אויסטרים (נדמה מסוג ג'ילארדו שעלותם הרגילה בתפריט 30 ש"ח ליחידה), עם מטבל של חומץ בן יין ושאלוטס. אויסטרים זה אויסטרים. חומר גלם יוקרתי מאד אבל לטעמי overated. היה כמובן אויסטר משובח ואיכותי מאד, אבל לא הכי טעים שאכלתי (בשילה ובקפה אירופה היה לי יותר טעים). המטבל לטעמנו לא הוסיף.

2. קפוצ'ינו סרטנים: קציפת סרטנים עם בייבי שרימפס קריסטל ושמן ארומטי. בתפריט הרגיל יש מנה של מרק סרטנים מוקצף. אני מניח שזה משהו דומה. הקפוצ'ינו היה נחמד. לא יותר. אם הייתי מזמין את המנה בערב רגיל כנראה שהייתי מתבאס. אני מעדיף מרקים יותר סמיכים ובעלי גוף. ביסק סרטנים מוקרם עושה לי את זה יותר. זו המנה שהייתי מוותר עליה בערב הזה. 

3. רביולי סקאלופ: רביולי ממולא בבשר סקאלופ בציר לובסטר וחומץ בלסמי. מנה ראשונה שבתפריט הרגיל עולה 160 ש"ח. כאן הגיע רביולי אחד שהונח על 3 אספרגוסים ירוקים שנחלטו קצרות. מנה טובה. לא wow, אבל עשויה כמו שצריך.  הסקאלופ (רכיכה שאני מת עליה) הולכת לאיבוד בעיניי כמילוי לפסטה. בכל מקרה אני לא חושב שמנה שלמה כזו בערב רגיל שווה את 160 השקלים. זה too much.

4. לובסטר בנדיקט: הומאז' ל- Eggs Benedict. גם היא לא קיימת כיום בתפריט הרגיל. ביצה עם חלמון נוזלי שבושלה בטכניקה שהפכה אותה לתפוחה ואוורירית (דווקא מגניב), על גבי נתחי לובסטר ואיזשהו בריוש. טעים מאד. מושחת וטעים. לובסטר זה אכן בשר טעים מאד, למי שלא ניסה. לא משוכנע שהוא שווה את המחירים שגובים עליו, אבל זה דיון נפרד.

5. קוד שחור: פילה דג Black Cod צלוי ביין אדום עם אנדיב, אספרגוסים לבנים, בויניגרט דבש וחרדל (בתפריט הרגיל - ויניגרט מוסטרדה). היה שם גם קרום חלב שעיטר את הצלחת ובעינינו לא הוסיף לא יופי ולא טעם. המנה עצמה הייתה מעולה. בערב רגיל משלמים עליה 150 ש"ח. אם הכמות שאנחנו קיבלנו תואמת ערב רגיל, זה מעט מאד דג בשביל הרבה כסף. 

6. לנגוסטין על הריזוטו האסור: נתח לא גדול של לנגוסטין עם קציפת אגוזי לוז וטוויל פיסטוק. מנה שאף היא לא חלק מהתפריט הנוכחי. מנה מאד מאד טובה. ריזוטו מצוין. בשר לנגוסטין טוב. חוץ מקציפת אגוזי הלוז שהייתה מיותר לחלוטין זו אחלה מנה. כבדה, מושחתת וטעימה. בכלל - כמו שאפשר לראות בצילומים. יותר מדי קצפים וקציפות מיותרים יש כאן במנות.

7. אנילוטי ריקוטה וטרטופי (כמהין): עם שרימפס צרובים וקוקי סאן ז'אק. מתחרה טובה על התואר המנה הכי טעימה של הערב. בתפריט הרגיל זו מנה עיקרית של 240 ש"ח. לא פחות. אבל המנה פשוט פנטסטית. הכמהין לא משתלט. השרימפס והצדפות מעולים, וגם האנילוטי (פסטה ממולאת - מעין רביולי מגולגל) היה עשוי פרפקטו. גם פה עיטר את הצלחת קצף מיותר שלשמחתנו לא קלקל.

8. פילה לוקוס: פילה על צלי כרוב אדום עם אספרגוס לבן ורוטב שרדונה. מנה שבערב עולה 230 ש"ח. מנה מעולה גם היא. לוקוס משובח. רוטב מחמיא. אספרגוס לבן קצת קראנצ'י. רוטב טעים. השף כנראה חולה על קצפים כי גם כאן היה אחד כזה. גם איזושהי פטריית שימג'י בצבצה בצלחת. סה"כ עוד מנה מוצלחת מאד.

אז סיימנו בהצלחה 8 מנות שונות. הרבה דגים ופירות ים כמו שאפשר לראות. נשאר מקום לקינוח או שניים.

הקינוח: גלגולה של ביצה - או מה בא קודם הביצה או גלידת הערמונים?

תפריט Mul Young מציע 4 קינוחים מתוכם זוג יכול לבחור 2 שונים או קינוח אחד זוגי במקרה של ביצת הפברז'ה.

ויתרנו על שטרויזל התותים, על ברולה המקדמיה ועל המתוקים של קו המשווה והזמנו את מנת הכוכב של המסעדה. המנה ההו כה מפורסמת של ביצת הפברז'ה. 70 ש"ח הוא מחירה לצרכן בערב רגיל. תיאורה המלא בתפריט: ביצת "פברז'ה" של הצאר: כדור בדולח מסוכר, ממולא בקציפת וניל, גלידת ערמונים, תפוחים ושקדים מקורמלים. הכדור המושלם, בצבע טורקיז בוהק ודי מטורף, מוגש על צלחת לבנה ומעוטר בעלעל כסף. את הכדור המסוכר הדק למדי צריך פשוט לנפץ ולגרוף את התוכן בכף. היות וזה קינוח שבאמת הפך למגה-סלב של הקינוחים, אני חושב שהוא בהחלט שווה את 70 השקלים בערב רגיל. יש כאן אחלה גימיק. הסוכר הצבוע עצמו הוא סוכר. לא חייבים לאכול אותו. למי שמנסה שייזהר על השיניים. המילוי עצמו כמו שאפשר לצפות מקרם וניל, גלידת ערמונים ושאר הירקות הוא טעים מאד. הכל בתוכו עשוי נהדר. הכי משמח שהוא מתוק בדיוק במידה.

אחרי האירוע הנ"ל הרגענו את עצמנו בכוס שתייה חמה (אספרסו ותה ירוק למי שחשוב לו לדעת).

ביקשנו חשבון. לא היו בו הפתעות. 700 ש"ח אכן היה רשום עליו.

עיצוב: מסעדה בת 20. לפני 20 שנה כנראה עיצוב לא היה מרכז העניינים, גם לא במסעדת יוקרה. אני מניח שהמקום שופץ ועוצב מחדש במהלך השנים, אבל עדיין יש כאן עיצוב מאד פשוט, קלאסי, נעים ולא מנקר עיניים. לא משהו שמשדר יוקרה מיוחדת.

שירות: כצפוי, שירות סופר מקצועי. מתוקתק ומתחשב. בהרבה מסעדות יש בעייה שלמלצרים אין קשר עין עם הסועדים. כאן זה בדיוק ההיפך. יש קשר עין תמידי עם היושבים במסעדה. נגמר הלחם - מיד אצה רצה מלצרית חביבה עם מלקחיים שאוחזים בכמה פרוסות נוספות. כנ"ל refill למים. אכלתם אויסטרים וידיכם הענוגות זקוקות לניקוי מיידי. שנייה אחרי שהנחתם את הצדפה מגיעה מלצרית עם מגבון לח. באופן יחסי לא מציקים כאן גם בשאלות של "איך המנה?" או "המנה לטעמכם?". בעינינו השירות היה אפילו רציני מדי. המלצרים כל-כך רגילים לקהל סועדים מבוגר ו"כבד" שגם כשבאים חבר'ה צעירים יותר ופחות מעונבים, הם נשארים באותו mode שירותי קצת מתוכנת. lighten up, הכל בסדר...

ולסיכום:

בזכות תפריט המבצע, חוויית מול ים הייתה בהחלט שווה מאד. 350 ש"ח לאדם לכל מה שאכלנו זה מחיר מצוין. אני לא חושב שמחירי הערב הרגילים שווים את עלותם. יכול להיות שלפני 15 ו-20 שנה האוכל כאן היה כל-כך ייחודי, מעניין ויוקרתי שעלויות כאלה היו מוצדקות. היום, כיש כאן לא מעט מסעדות גורמה, עם חומרי גלם משובחים, זה לא מוצדק. אכלנו כאן כמה וכמה מנות מצויינות, אבל אף אחת מהן לא תיזכר בעינינו כאחת המנות הטובות שאכלנו בחיינו. יש בעיניי משהו קצת כבד ומבוגר באוכל. כאילו השף (הסופר מקצועי) לא התעדכן בטרנדים העכשוויים בקולינריה או שהוא מתעלם מהם בכוונה.
ובחייאת - ותרו על הקצפים שלכם. הם לא עושים כלום. הם גם לא נראים טוב. אם היה מדובר באיזו קציפה אוורירית צבעונית ניחא, אבל הקצפים של מול ים, לפחות אלה שראינו, הם שקופים או לבנבנים ונראים קצת כמו רוק על הצלחת. מיותר לחלוטין. (בכתית ובפופינה למשל יש קצפים מגניבים וטעימים שמוסיפים עניין).

אקיצר - למי שבא לחגוג במקום יוקרתי, מוקפד ומושקע בחודשיים הקרובים, שינצל את תפריט Mul Young ויזמין מקום במול ים. אחרת - רק אם יש לכם דודה מטורפת לפצח לובסטר כאן ועכשיו, שווה שתזמינו מקום. 

(*) לגבי 20 שנות קיום: מנחוס קטן... אולי לא הם לא היו צריכים לציין את האירוע בכזו חגיגיות... ב-23 ביולי אירעה שריפה במסעדה כתוצאה מקצר חשמלי שגרם לשריפה כללית במסעדה. יהיה צורך בבנייה מחדש של המסעדה כולה. נראה מה יהיה. נקווה שיחזרו לפעילות במהרה...

ועוד עדכון מצער מנובמבר 2015: המסעדה לא תיפתח מחדש. הבעלים שלום מחרובסקי הודיע שפעילות המסעדה לא תחודש.

שחיתות בבחירות 2015: זלילת צהריים בטראק דה לוקס

יום ג' האחרון היה יום הבוחר שאחרי פרסום תוצאות האמת אפשר לכנותו יום הביבי. אחרי שמימשתי את זכות הבחירה (ממש לא בביבי) בעיר ילדותי קרית גת, חזרתי למדינת תל אביב לארוחת צהריים זריזה לפני מימוש שאר תוכניות יום החופש. היות והייתה לי הרגשה שנקבל שוב ממשלת ימין-חרדים חשוכה החלטתי מהר מהר לקפוץ למקום חדש שעיקר תפריטו הוא בשרים מעושנים מהזן הלבנבן. לפני שיתחילו לחוקק חוקי איסור שונים ומשונים.

המקום המדובר: Truck de luxe או בשמו העברי טראק דה לוקס. המיקום: רח' בן עמי במורדות כיכר דיזינגוף.

טראק דה-לוקס נפתחה בפברואר 2015 ע"י החבר'ה שאחראים על מסעדת פונדק דה לוקס שנפתחה לפני כשנה בשוק הפשפשים ביפו. פונדק דה לוקס הוא בר-מסעדה קטן למדי שאפשר להגדירו כבר ברביקיו. הסגנון הוא ברביקיו של דרום ארה"ב (טקסני-מקסיקני). בשרים מעושנים בעישון איטי, נקניקיות בייצור עצמי וכו'. מנות הדגל הן הבשרים המעושנים לפי משקל (החל מ-100 גרם) ומומלץ להזמין ולחלוק כמה סוגים. בפונדק דה לוקס ישבתי פעם אחת ביוני 2014 לפני ההופעה של סאונדגרדן בבלומפילד. מהבשרים במשקל ניסינו אז את האונטריב בקר המפורק (22 ש"ח ל-100 גרם), את הפיקנייה (23 ש"ח ל-100 גרם). שניהם למיטב זיכרוני היו טובים אבל לא הדהימו. ציפיתי ליותר טעמי ברביקיו ולעישון יותר מודגש, אבל העישון כאן הוא עדין למדי ובעיניי הייתה דרושה תוספת פיקנטיות. אכלתי אז גם כריך בטן לבן עם מיונז חלפיניו וירקות. גם הוא היה טעים ומוצלח, אבל חסר בו איזה kick שיקפיץ אותו. (נגיד צ'יפוטלה פיקנטי). ובכל זאת - מקום חמוד ומגניב.  

ביום הבוחר האחרון קפצתי לטראק דה לוקס. המקום הזה הוא קצת יותר מסעדתי ומרווח. יש מספר שולחנות בתוך המבנה, שמרכזו הוא מטבח שאשכרה נמצא בתוך משאית אוכל. יש כמה שולחנות בחוץ. 

התפריט גם כאן בנוי על בשרים מעושנים בוריאציות שונות, עם מקום של כבוד לבשר חזרזיר לבנבן. יש נקניקיות (29 ש"ח - למשל נקניקיית ברבן ומייפל). יש בשרים במשקל, למשל: בטן חזיר ב-19 ש"ח ל-100 גרם, חזה אווז (27), כתף חזיר מפורק (21). יש נתחים על העצם: שוק חזיר ב-89 ש"ח, ספייריבס ב-58, שוק אווז (45). יש כמה תוספות, סלטים, כריכים (למשל בורגר בבריוש עם בייקון וצ'דר, פרצעל וריבת בייקון). יש גם מנות שיירינג: מגשים עם מבחר מנות בשריות לחלוקה.

אני ניסיתי את המנה שנראתה לי הכי לא שגרתית: פנקייק פולד פורק עם קרם פרש וחלפיניו (44 ש"ח). בעברית זה אומר 3 פנקייקים מלוחים שמונחים אחד על השני וביניהם ומעליהם יושבים בנחת נתחי חזיר מפורק, פלפל חלפיניו ובצד קרם פרש. החזיר היה מעושן קלות והוגש עם רוטב מתקתק. יחד עם זה הזמנתי צ'יפס. קיבלתי גם כמה מרטבי הבית. 

מה אומר? הייתה מנה מושחתת וטעימה. כמו בפונדק דה לוקס היה חסר לי משהו שיעיף את המנה קדימה. יותר פיקנטריה. עישון פחות עדין. יותר חריפות וקצת פחות מתיקות. נגיד במקום חלפיניו שהוא לא חריף לשלב קצת פלפל צ'יפוטלה מעושן שהוא בהחלט חריף. אבל למרות הביקורת, עדיין אחלה מנה. הצ'יפס היה מאכזב למדי. קצת רופס ולא מספיק פריך בחוץ. כנראה שטוגן בשמן לא מספיק חם.

לפני שהלכתי לדרכי, ביקשתי מהמלצר, אם זה אפשרי, גם טעימה מגלידת הבית שלהם: גלידה אמריקאית עם קרמל מלוח. המנה עצמה מוגשת עם בייקון (כן כן זו לא טעות. שילוב בייקון קריספי בקינוחים מאד רווח בארה"ב). אני רציתי רק ביס להתרשמות. בנדיבותם הם מילאו לי כמה כפיות והגישו לי בכלי ההגשה של הרטבים שלהם. גלידה טעימה מאד עם קרמל מלוח מוצלח (על הבייקון הם ויתרו בטעימה שקיבלתי).

בכל אופן נראה לי שחובבי בשר (ודאי חובבי בשר לבן) ימצאו בטראק דה לוקס (וגם בפונדק) מפלט חביב מאד, מושחת, טעים ואפילו לא יקר. אחלה מקום לנשנוש בשרי עם איזו כוס בירה בצד. וחוץ מזה, אפילו במדינת תל אביב החילונית והמופקרת אין הרבה מקומות ששמים את בשר החזיר בפרונט ונותנים לו את מלוא הכבוד הקולינרי שלטעמי מאד מגיע לו. אז נכון בשר חזיר זה הכי לא כשר שיש. אפילו בין החילונים אוכלי השרצים התדמית שלו לא הכי טובה (כאמור שלא בצדק בעיניי), אבל רבאק - חזיר זה מה זה טעים, ולכן גם טראק דה לוקס וגם פונדק דה לוקס הם מקומות משמחים ביותר.

קרב הטאבון הלוהט - בית העם vs סנטה קתרינה

לפני שבוע וקצת (צהרי שישי שעבר) יצא לי לנסות את הפיצה החדשה למדי של "בית העם", הפיצריה של השף המוערך ערן שרויטמן. היות ולא מצאתי לנכון לכתוב פוסט ביקורת על פיצה, טובה ככל שתהיה, חיכיתי קצת כדי לנסות עוד פיצה במקום נוסף, כך שאוכל לערוך פוסט השוואתי מרתק ומרגש בין 2 הפיצות. המקום הנוסף היה מסעדת סנטה קתרינה החדשה, בה ביקרתי בצהרי שישי האחרון.

אז קבלו את קרב הטאבונים הלוהט:

בית העם (*) (הפיצה של שרויטמן) נגד סנטה קתרינה או אם תרצו התנור השבדי מול הטאבון האיטלקי.

מסעדות חמות וטריות מהתנור:
פיצה בית העם: נפתחה באמצע ינואר. קיבלה כתבות יח"צ בכל מדורי האוכל האינטרנטיים המובילים.
סנטה קתרינה: נפתחה גם היא מתישהו בינואר. גם כאן - כתבות יח"צ וביקורות לרוב. האחרונה באתר ואללה ממש לפני כמה ימים.

המיקום הלוהט:
בית העם: לילינבלום פינת הרצל בתל אביב. על חורבות ביתא פיצה ששכנה שם לפני כן. צומת רחובות מרכזי בתל אביב, שכולל אינספור מסעדות ברדיוס הקרוב.
סנטה קתרינה: רח' הר סיני מאחורי בית הכנסת הגדול שבאלנבי בתל אביב. במתחם פופולרי שכולל כמה וכמה מקומות אוכל וברים הומים.

השף האופה:
השף של בית העם: ערן שרויטמן. שף נחשב מאד. היה אחראי על כמה וכמה מסעדות גורמה, ביניהן אורקה שנחשבה בשעתו לאחת הטובות בארץ. את השכלתו הקולינרית למיטב ידיעתי קיבל אצל אייל שני באוקיינוס.
מולו בסנטה קתרינה: תומר אגאי שהיה סו-שף ובן טיפוחיו של חיים כהן ביפו תל אביב. סנטה קתרינה היא מסעדת הסולו הראשונה שלו.

התפריט:
בית העם: תפריט פיצריה. פיצה היא הכוכב הבלתי מעורער של המסעדה. כמה וכמה סוגי פיצות (40 ומשהו - 50 ומשהו ש"ח), כמה פיצטות קטנות. יש גם קצת סלטים ומעט מנות נוספות. תפריט לא גדול במיוחד.
סנטה קתרינה: מסעדה עם טאבון. תפריט מגוון יותר. יש פיצות (כרגע 2 סוגים סביב 40 ש"ח), יש מאפים נוספים, יש כמה סלטים, יש מנות של "אוכל אוכל" - דגים ובשר (מגיעים גם ל-80 ומשהו ש"ח). גם כאן התפריט די מצומצם.

הטאבון:
בבית העם: תנור אבן שבדי חשמלי. שבדיה ופיצות זה שילוב מעניין יש לומר.

בסנטה קתרינה: טאבון אבן גדול מיובא מאיטליה (יש כזה דומה גם ביפו תל אביב).

העיצוב:
בית העם: עיצוב אורבני מינימליסטי. התנורים זה לב המסעדה. יש בר, כמה שולחנות בפנים וכמה בחוץ. מעט מאד אלמנטים עיצוביים. קצת עץ שנותן אווירה חמימה ומזמינה.

סנטה קתרינה: כנ"ל. עיצוב הכי פשוט שיש. אפילו יותר פשוט מזה של בית העם. בינתיים אין אפילו שלט במסעדה. למי שבא למתחם שלא יתבלבל ויתיישב בפורט סעיד או שישקו הסמוכים.
יש טאבון גדול שהוא לב המסעדה. סביבו בר. כמה שולחנות בפנים וכמה בחוץ.

מה שבטוח - לשני המקומות לא תגיעו כדי להתפעם מעיצוב הפנים.

הכי חשוב - מה אכלתי ואיך היה?

בית העם:
הגעתי בשישי צהריים (שאחרי פורים) יחד עם סיון שותפתי אחרי קפיצה של שנינו לפלורנטין, איש איש וענייניו.
אני הזמנתי את פיצת פירות הים. פיצה אישית יפה ומכובדת עם בצק דק וקראנצ'י, עם פירות ים שכללו רצועות קטנות של קלמארי וראשי קלמרי וחתיכות לא גדולות של שרימפס. יחד עם הפירות הימיים היו גם גבינת עיזים, פנצ'טה, זוקיני ופלפל חריף. קיבלתי גם רוטב פלפלים פיקנטי במקום טבסקו שהיה מצוין. הפיצה שלי עלתה 52 ש"ח והייתה פשוט מעולה. בצק דק ומאד טעים. תוספות נהדרות ונדיבות למדי. רוטב עגבניות טוב שנמרח בשכבה דקה כדי לא לגנוב את ההצגה לשאר המרכיבים (כמו שצריך). אחלה טעמים. אחת הפיצות הטובות שאכלתי במחוזותינו בשנים האחרונות.
סיון שותפתי הזמינה פיצה צמחונית של כרובית וקשקבל שעלתה 42 ש"ח. פיצה עתירת גבינה וטעימה מאד. הרבה יותר עדינת טעמים מהפיצה שאני אכלתי, אבל מאד מוצלחת לסוגה.
השירות אגב היה טוב, נחמד ומחויך.

סנטה קתרינה:
הגעתי כאמור בצהרי שישי האחרון אחרי מסע רכש בשר במיט-מרקט בשוק הכרמל. הגעתי לבד והתיישבתי על הבר.
הייתי מורעב אז הזמנתי נשנוש פתיחה: 1/2 פיתה (home made כמובן) עם קציצת דגים (לוקוס ומוסר ים), מטבוחה 4 שעות וטחינה. 29 ש"ח זה עלה. אלה היו 3-4 ביסים טעימים מאד. מנה פשוטה שמבוצעת מצוין.
מה שחשוב, לצרכיו האמנותיים של פוסט השוואתי חשוב זה, זו כמובן הפיצה. יש כאן כרגע 2 סוגי פיצות. פיצה רוקה (עם רוקט) ופיצה סלאמי. אני כמובן הזמנתי את פיצת הסלאמי ב-42 ש"ח. גם זו פיצה אישית דקת בצק בכמות הגונה. כוללת רוטב עגבניות, סלאמי איטלקי טעים מאד, מוצרלה טובה, אורגנו, מעט בצל אדום וצ'ילי. גם כאן במקום טבסקו קיבלתי רוטב פלפלים בעבודת יד שהיה פיקנטי וטעים. הפיצה הייתה טובה וטעימה. פיצה קלאסית שמבוצעת כמו שצריך. הייתי שמח לעוד 2-3 פרוסות סלאמי על הפיצה, אבל אני חזיר...
השירות היה סטנדרטי וטוב, אבל פחות נחמד ומחויך מבבית העם.

and the winner is:
לא בנוק אאוט, רק בנקודות: בית העם של שרויטמן. התנור השבדי מנצח את הטאבון האיטלקי. אבות הפיצה באיטליה מתהפכים בקבריהם...
נכון, בבית העם הפיצה קצת יותר יקרה, אבל בכל הקשור לביצוע, לטעמים, לעניין ולייחוד הם כרגע מנצחים.
כנראה שלא צריך ללמוד את רזי המקצוע באיטליה (שרויטמן בראיונות היח"צ שלו אמר שהוא מעולם לא ביקר באיטליה), וגם לא צריך דווקא טאבון איטלקי. מספיק שתהיה שף טוב ויהיה לך תנור טוב, ובבית העם יש כזה.

(*) למרות האיכות הטובה מאד והמוניטין של ערן שרויטמן, בית העם לא האריכה ימים. בספטמבר 2015 היא סגרה את הביזנס. הסיבות לכך - עבודות הרכבת הקלה והחפירות באזור, שהביאו לירידה במבקרים, ורצונו של שרויטמן לחזור לבשל במסעדת שף. נאחל לו שהמקום המתוכנן החדש ייפתח במהרה...

מסעדת האנוי - וייטנאם הקטנה בתל אביב

לפעמים יש לי הצתה מאוחרת...
האנוי הוייטנאמית נפתחה מתישהו בסביבות נובמבר 2012 ורק עכשיו יצא לי לבקר בה לראשונה. היא יצרה לא מעט באזז עם פתיחתה וזכתה לשבחים והילולים רבים ממבקרי האוכל. היא הייתה על הרדאר שלי כל הזמן, עד שהואלתי במוצ"ש האחרון לקפוץ ולתת לה את תשומת הלב הראויה.

המסעדה היא בבעלות 3 חבר'ה בוגרי יועזר בר יין זמק"ל (זכר מוסד קולינארי לברכה). היא יושבת ברח' לילינבלום בתל אביב במקום בו הייתה בעבר מסעדת אסיף.

הסגנון והאוכל הם של street food וייטנאמי, עם נגיעות מאלזיות, הודיות וסיניות. גם הסטייל וגם התפריט משתדלים ומצליחים להיות אותנטיים. אין כאן מנות "בסגנון" אסייתי שעוברות עידון והמתקה כדי להתחנף לחך של הישראלי הממוצע (מי אמר ג'ירף...). בזה הם בהחלט מזכירים את מסעדת הבית התאילנדי המשובחת של יריב מלילי. יודעי דבר שהיו בוייטנאם טענו באוזניי שהמקום אכן דומה למקור, גם בעיצוב וגם בטעמים (כולל וייטנאמית אסלית שעובדת עם שותפתי ונתנה חותמת כשרות וייטנאמית למסעדה...).

מבחינת עיצוב, לדעתי, הם לוקחים את אווירת השוק והרחוב קצת יותר מדי רחוק. העיצוב מינימליסטי. יש מוטיב סטייליסטי של ארגזים: שולחנות עשויים ארגזים שמחופים בזכוכית, כיסאות בר שהם ארגזים מרופדים, ארגזים אדומים שתלויים על הקיר. העיצוב הפשוט כנראה תואם את מה שרואים במסעדות שוק בויטנאם, אבל בעיניי הוא קצת יותר מדי מחפף. עושה חשק של לאכול וללכת.

ולעניין עצמו. האוכל.
התפריט כולל חלוקה למספר קטגוריות: ראשונות (28-38 ש"ח), אטריות (50 ומשהו ש"ח), מרקים (50 ומשהו ש"ח), ברביקיו קנטונזי (50 ומשהו-60 ומשהו ש"ח), באן מי (הבאגט הוייטנאמי - 38 ש"ח), קארי (50 ומשהו-60 ומשהו ש"ח).
כמו שאפשר לראות המחירים לא יקרים. המנות הראשונות מעט קטנות, אבל בסה"כ מקבלים כאן תמורה יפה מאד למחיר.

מה אכלנו? היינו 3 - שותפתי לשעבר חגית, שותפתי בהווה סיון ואנוכי, וזה מה שהזמנו:

ראשונה אחת של הר גאו: דים סאם מאודה במילוי שרימפס. 28 ש"ח. הגיעו 4 כיסונים לא גדולים. חגית שותפתי לשעבר הזמינה ואהבה. אני טעמתי את אחד מהכיסונים. היה טעים מאד. טבלתי את הביס הראשון בשמן הצ'ילי ואת הביס השני במטבל הרוטב הסויה, צ'ילי ורוטב דגים. עם 2 המטבלים (שנמצאים בכל שולחן במסעדה) זה היה מוצלח.

ראשונה 2 של על גפן וייטנאמיים: עשויים בגריל במילוי שייטל, חזיר ולמון גראס. 32 ש"ח. הגיעו 5 עלעלים דקים למדי. אני לא משתגע על עלי גפן, אבל כאן הם שונים לגמרי מהעלים במילוי אורז שכולם מכירים. הם עוברים כאן טיפול בגריל שהופך אותם לקריספיים ויחד עם המילוי נוצר ביס מענג ומפתיע. אחלה מנה.

באן מי קלאסי: במילוי קריספי פורק עם פטה כבד, מיונז צ'ילי, חמוצים אסייתיים ועלים ירוקים. זו מנה שאני הזמנתי. היא עולה 38 ש"ח. באגט טעים מאד. אני ממליץ לתבל במעט ממטבל הצ'ילי. זה נותן את הקיק הנדרש. דווקא הקריספי פורק לא הורגש מספיק בעיניי ונבלע בדומיננטיות של פטה הכבד. אבל גם כך מנה מוצלחת וטעימה מאד.
פעם הבאה אני אנסה את הברביקיו פורק לבד.

באן מי צמחוני: באגט עם טופו, חמוצים אסייאתיים, מיונז צ'ילי צמחוני ועלים ירוקים. סיון הזמינה את המנה שמחירה לצרכן אף הוא 38 ש"ח. היא מאד מאד אהבה. טופו שנצרב יפה וקיבל טעמים מצוינים. אני הסתכנתי ולקחתי ביס ואני חייב לציין שהוא מאד הפתיע אותי לטובה. ממש ממש טעים.
אין תמונה. נראה כמו ההוא שלמעלה - רק עם טופו.

טופו באטר מסאלה: מנה הודית של טופו צלוי בתבשיל עגבניות עשיר עם אפונה וקשיו. מוגשת עם אורז. מנה נדיבה של 52 ש"ח שסיון הזמינה. עוד מנה צמחונית מאד מוצלחת. סיון נהנתה מכל ביס, אבל לא הצליחה לסיים אותה ואני דאגתי לכך. למרות שאני לא מזמין מנות עיקריות צמחונית במסעדות בכלל, זו מנה שהייתי חוזר ומזמין. מנה פשוט טעימה ביותר. רוטב מסאלה הכי טוב שאני זוכר שטעמתי במסעדה בארץ. וזו אפילו לא מסעדה הודית. שאפו.

סלט וייטנאמי קלאסי: סלט אטריות צלופן, חסה, נבטים, אשכולית אדומה, בצל אדום, בוטנים, עלים שונים. ברוטב קרמל צ'ילי ולמון גראס. אפשר להזמין בתוספת עוף, טופו או בקר. חגית הזמינה עם עוף ושילמה 52 ש"ח.
הסלט בסה"כ היה טעים. מתובל טוב. הבעיה של חגית הייתה החסה החתוכה שהיא לא השתגעה עליה. אני גם חושב שאפשר היה לוותר עליה ולשלב עלה אחר קצת יותר מעניין או לחילופין להשתמש בלבבות של החסה ולחתוך אותם יותר גס. תוספת העוף גם לא הקפיצה את הסלט והוא די נבלע בו. גם כאן הייתי משתמש בחתיכות עוף גדולות יותר ומתובלות יותר (למשל עוף של ברביקיו).

זהו. עד כאן האוכל. בסה"כ טעים מאד ומוצלח מאד. אין ספק שזו אחת האסייתיות היותר מוצלחות ומעניינות שיש במדינתנו. בהשוואה לוייטנאמית אחרת שיצא לי לנסות - וונג משד' רוטשילד, היא הרבה יותר טובה בעיניי. אוהבי אוכל אסייתי שמאסו באוכל האסייתי המהונדס והמתחנף של רוב המסעדות האסייתיות בארץ ייהנו כאן מאד. (ואני לא אומר שזה רע. בדר"כ זה טעים אבל זה פשוט נהיה מאוס בעיניי). סביר להניח שאחזור לכאן מתישהו ואנסה מנות נוספות.


ביקור שני בהאנוי - 02/07/2016

מוצ"ש. 19:00. המקום היה מלא לגמרי. ישבנו בחוץ ולמרות חששותיי מהחום והלחות היה ממש נעים.
שולחן לשמאלנו ישב השף חיים כהן ונהנה.
המחירים עלו מעט מלפני שנה וקצת. למשל הבאן מי עולה 42 ש"ח. עלי הגפן עולים 36 ש"ח. בשני המקרים עלייה של 4 ש"ח. גם שאר המנות יקרות מעט יותר. נדמה לי שיש מנות חדשות בתפריט שנוספו (מאלזיות למשל).

התחלנו בשתייה.
אני הזמנתי ברד אננס טבעי. 16 ש"ח. מצוין ומרענן. שווה כל שקל ודאי בקיץ.
לימונדת למון גראס (14 ש"ח) נשתתה ע"י שותפתי. לטעמי פחות מוצלחת ומתוקה מדי.

נשנוש ראשון: רוטי צ'אנאי - לחם מאלזי עם רוטב קארי. 16 ש"ח. הלחם - טעים. ממש מזכיר מלאווח. שמנוני באותה מידה. הקארי - מעולה. (רוטב קארי צהוב עם עלי קארי).

מנה ראשונה שלי - ספייסי סולט קלמארי: קלמארי מטוגן במלח סצ‘ואן, צ‘ילי חריף, בצל ירוק, שום וסלרי ביין אורז סיני.
38 ש"ח. נשנוש טעים וחביב. קלמארי שטוגנו כמו שצריך. היו פריכים, לא צמיגיים ולא שמנוניים. שילוב טעמים טוב של מלוח-פיקנטי. מנה טובה.

מנה ראשונה של סיון - ספרינג רולס / Gio Cha Rolls Spring במילוי טופו ואטריות צלופן. מגיע עם נענע וחסה כמעטפת. טעים, קראנצ'י ומרענן. 36 ש"ח. הרוטב על בסיס צ'ילי קרמל היה מתקתק-חרפרף וטעים אף הוא.

מנה עיקרית שלי - ברביקיו פורק / Pork BBQ Grilled חזיר בגריל, פרוס ומוגש על אורז, ביצה מטוגנת. 66 ש"ח.
הייתי רעב ולכן הזמנתי מנה שכוללת בשר ואורז. היה טעים אם כי לא מלהיב. הבשר היה טוב אבל חסר לי קצת יותר תיבול ואולי רוטב BBQ קנטונזי שיקפיץ את המנה.

סיון הזמינה שוב את הבאן מי הטבעוני עם הטופו שאמנם עולה 4 ש"ח יותר אבל ממשיך להיות מנה מעולה מבחינתה. אחת המנות שהיא יותר אוהבת במסעדות אסייתיות בתל אביב. אין צילום. זה באגט. דומה להוא שמצולם במעלה הדף, רק עם טופו.

בדרך כלל אני מוותר על קינוחים במסעדות אסייתיות (חוץ מטופולופומפו וטאיזו. שם זה חובה). הפעם כן הזמנו קינוח:
מוס שוקולד ואובלטין עם פופקורן מקורמל. קינוח די קטן אבל גם המחיר שלו - 28 ש"ח לא נוראי. (אובלטין זו אבקת משקה המבוסס על תמצית לתת שעורה, רכז מי גבינה ואבקת קקאו). קרם השוקולד והאובלטין הגיע כמעט קפוא, במרקם של גלידה די קשה, עליו קצפת חלב מרוכז, ופופקורן מקורמל מפוזר על שניהם. קינוח מפתיע לטובה. טעים ולא מאד מתוק.
זה גם לא קינוח שרואים במקומות אחרים. אהבנו.

אז בסה"כ האנוי למרות עליית המחירים הקלה ממשיכה להיות מסעדה אסייתית טובה ומהנה. פעם הבאה אלך על מנה עם יותר רוטב ותיבול. (אולי עדיף לבוא בחורף כדי לאכול בלי חשש את המרקים או תבשילי הקארי).


עסקית צהריים בהאנוי:

בדצמבר 2016, אחרי כ-4 שנות פעילות החליטו סוף סוף לפתוח את המסעדה גם לסרוויס צהריים. קפצתי (29/12).
כצפוי המקום היה מפוצץ. זה אמנם חופש חנוכה ואולי יותר אנשים מהרגיל מסתובבים בימים אלה בת"א בצהרי יום חמישי, אבל נראה לי שגם בהמשך יהיה כאן מלא די בקלות.

מסלול הצהריים מציע עסקית של ראשונה ועיקרית במחיר של 62 ש"ח או 68 ש"ח. אלה מחירים בהחלט נוחים. יש כמה תוספות קטנות אפשריות בתוספת עלות ואפשרות להזמין את הבאן מי ב-44 ש"ח, בלי מנה ראשונה. יש גם אופציה מבורכת למיני קינוחים ב-14 ש"ח. למרבה הצער, חלק מהמנות היותר מעניינות הושמטו מתפריט הצהריים. עם האוכל מקבלים גם תה ירוק סיני חם.

אני החלטתי להזמין כמובן מנות שלא ניסיתי לפני כן ולכן למנה ראשונה הזמנתי מרק פו עוף קטן. המרק עצמו היה טעים. מרק עוף וייטנאמי ומתובל היטב. לא יכול להיות רע. המרק הכיל אטריות אורז רחבות וחזה עוף מבושל (או מכובס) שהיה די יבש וסתמי. בצד הוגש מבחר רכיבים לטבילה עצמית במרק החם: נבטים, כוסברה, בזיליקום, צ'ילי ולימון. בסה"כ אין טענות.

לעיקרית הזמנתי מנה שנחשבת ללהיט כאן - באטר צ'יקן. פרגיות צלויות ברוטב מסאלה עשיר של קשיו ועגבניות, מוגשות עם אורז. זה במסגרת עסקית שעלותה 62 ש"ח. זו המנה הכי בינונית שאכלתי כאן בביקוריי. הרוטב לא הרגיש לי מספיק עשיר כמו שכתוב בתפריט. המנה כולה הייתה די אנמית, כולל האורז שהרגיש שלא תובל בכלל. אחרי שביקשתי וקיבלתי מלח, העניין השתפר, אבל בסך הכל לראשונה בהאנוי לא נהניתי במיוחד ממנה. בזמנו טעמתי את מנת הטופו באטר מסאלה שסיון שותפתי הזמינה. הרוטב אני מניח הוא אותו רוטב. המנה ההיא הייתה מצוינת וודאי הרבה יותר מוצלחת וחדת טעמים מהפרגיות שאני אכלתי.

למרות המנה הפחות מוצלחת שאכלתי בעסקית הזו, אני חושב שפתיחת המסעדה לעסקיות היא מבורכת ומתבקשת. התמחור של העסקיות סביר פלוס. יכול להיות שבצהריים, בגלל שיש יחסית יותר לחץ של זמן (להגיש מהר ולסיים ארוחות מהר) נחפזים קצת יותר בהכנת המנות ואולי התוצאה היא מנות עם תיבול קצת מחופף כמו זו שאני אכלתי. היות והחבר'ה כאן מקצוענים, אני מעריך שהעניינים ישתפרו ושהרמה תהיה טובה ומספקת יותר, כמו בארוחות הערב. מה שבטוח - האנוי תהיה להיט בעסקיות הצהריים.

חגיגת צ'ימיצ'נגה בטופולופומפו - איזו חגיגה נהדרת

צ'ימיצ'נגה הייתה מסעדת שף מקסיקנית יוקרתית ויקרה בניצוחו של השף אבי קונפורטי. הוא הגדיר אותה כ"מטבח סנטה פה" והיא הייתה מסעדה שונה ומקורית ביותר. משהו שלא היה וכנראה לא יהיה כדוגמתו בארץ. ממש לא דומה לאוכל המקסיקני של הטורטיות והטאקו שאנחנו מכירים בארץ. יודעי דבר לא מעטים טוענים עד היום שזו הייתה המסעדה הכי טובה והכי טעימה שהייתה כאן.

המסעדה פעלה בשנים 1996-2007 והשותפים העסקיים יחד עם קונפורטי היו האחים ירזין שבין השאר מנהלים את מסעדת קפה איטליה שהוקמה על חורבות צ'ימיצ'נגה האגדית. המסעדה נסגרה בקיץ 2007 אחרי שריפה שהייתה במקום. קונפורטי הקים מאז את צפרה האסייתית המשובחת ולפני כשנתיים גם את טופולופומפו האסייתית הנוספת - המצוינת אף היא.

פעם בשנה מציין קונפורטי, בדר"כ בפברואר-מרץ, כמה ימים עם תפריט צ'ימיצ'נגה במסעדה שלו. הוא סוגר ליומיים-שלושה-ארבעה את המטבח הרגיל ופותח עם תפריט ספיישל שמעלה מן האוב מנות מיתולוגיות של צ'ימיצ'נגה.
עד השנה זה נערך תמיד במסעדת צפרה שהתחפשה לצ'ימיצ'נגה. השנה זה נערך לראשונה בטופולופומפו, תחת הכותרת - When spice meets fire...

השנה היו רק יומיים (שבת ה- 28.2.15 וראשון ה- 1.3.15) שיוחדו לאירוע ולכן היה מאד קשה להשיג מקום. רוב המקומות מוזמנים מראש ע"י מקורבים ויודעי דבר. ובכל זאת הצלחתי להזמין מקום ל-3. לדורית אחותי הגדולה, לדנה אחייניתי ולי. זה היה לשעה מוזרה משהו: 18:00 ביום ראשון האחרון, אבל זה עדיף מכלום.

לבושתי בצ'ימיצ'נגה המקורית לא ישבתי מעולם. מה לעשות - ברוב שנות פעילותה הייתי או חייל משוחרר בקרית גת שחוסף כסף או סטודנט באר שבעי תפרן שחוסך כסף... כיפרתי על העניין לפני כ-4 שנים, אז התמזל מזלי ליהנות מתפריט צ'ימיצ'נגה בצפרה. זו הייתה אחת הארוחות הכי טובות שאכלתי במסעדה בארץ. שילובי טעמים פנטסטיים. מקוריות. אוכל שלא דומה לשום אוכל אחר שיש בארץ. תענוג.

כמובן שלנוכח הארוחה הנפלאה שחוויתי לפני כמה שנים, והעובדה שצ'ימיצ'נגה הייתה המסעדה הפייבוריטית של דנה אחייניתי בשנים בהן פעלה, הגענו עם הרבה ציפיות. ידענו מראש שזה הולך להיות תענוג יקר. בעצם לא יקר. יקר מאד.
משהו כמו 250 עד 300 ש"ח לארוחה לאחד.
החגיגה הזו היא אכן עסק לא זול, אבל גם צפרה וטופולופומפו עצמן אינן מסעדות זולות. על איכות משלמים וכשאתה עושה חגיגה של פעם בשנה עם תפריט ספיישל של מסעדה מיתולוגית, אז כנראה שאתה מנסה לסחוט את הלימון עוד קצת. ככל הנראה זה גם עובד. גם ב- 18:00 המסעדה הייתה מלאה. יש מספיק מוקירי צ'ימיצ'נגה ומעריצי קונפורטי שבאים ומוכנים להוציא מאות שקלים על הארוחה הזו. מסתבר שאני ביניהם...

הגענו בזמן. התיישבנו. קיבלנו תפריטים.

על שתייה חריפה ויתרנו. מרגריטה ב-60-80 ש"ח זה יותר מדי. גם קורונה מעל 30. עדיף להשקיע באוכל עצמו ולהסתפק בקנקן מים קרים.

קיבלנו על ההתחלה סלסלת נאצ'וס עם סלסת עגבניות אש. 9 ש"ח לאדם. אחלה נשנוש פתיחה כשיושבים מול התפריט ושוברים את הראש מה לקחת.

תפריט הספיישל חולק לכמה קטגוריות:

ירקות:
סלטים שונים, למשל:
סלט גואקמולה ב-48 ש"ח. סלט קיסר נוסח קרדיני (עם גבינת מנצ'גו מיושנת) ב- 66 ש"ח.

סלט אנדיב: עם גבינת קברלס כחולה, עלים שונים, פקאן, ויניגרט גרגרי חרדל וצ'ילי קטרינה. 66 ש"ח.
זו אחת המנות הראשונות שהזמנו. כמו שאפשר להבין - מנת סלט יקרה מאד. לפחות היה סלט מעולה שבמעולים. ירקות טריים וקראנצ'יים באיכות הכי טובה שיש. גבינה מעולה. תיבול פנטסטי. יצא לי לאכול סלטי אנדיב דומים בכמה מסעדות כאן או סלטי עלים אחרים עם גבינה כחולה. אין ספק שהסלט הזה היה מהטובים שבהם.

קרודו:
דברים נאים למיניהם, למשל:
סביצ'ה לוקוס ב-88 ש"ח. זו המנה הראשונה שאכלתי לפני כמה שנים וזכורה לי כמעולה ביותר. אז התמחור למיטב זכרוני היה נמוך יותר.
טרטר טונה - טיראדיטו טרטר עם ילו פין טונה - ב- 85 ש"ח.
טאקו עם טרטר טונה או טרטר סלמון ב-25 ש"ח ליחידה.
קרפצ'יו פילה בקר ב- 69 ש"ח.
מהקטגוריה הזו לא הזמנו אף מנה. next time בטוח.

פלאנצ'ה, פריטוס ותנור קיטור:
למשל - סלט קלמרי ובצל קלוי ב-63 ש"ח.
פרגית "חמוץ מתוק חריף ומאלחש"או פרגית "חמוץ מלוח וחריף". שתיהן ב-98 ש"ח.

מהקטגוריה הזו הזמנו 3 מנות:

טפיוקה רילאנו: כיסוני טפיוקה במילוי פרגית, דלעת, קשיו וצ'ילי אדום. 2 כיסונים עם רוטב כתום פיקנטי ב-39 ש"ח.
מנה מעולה. כיסונים עשויים כמו שצריך עם מילוי טעים טעים ורוטב פיקנטי ומיוחד.

קאובוי דמפלינג: כיסוני זנב שור, תפוחי עץ, אגוזים, בצלים וקרמל שזיפים חמוץ. גם כאן 2 כיסונים ב-39 ש"ח.
לדעתנו מנה אפילו יותר טובה מכיסוני הטפיוקה. שילוב אדיר של טעמים. רוטב פיצוץ. יאמי.

שרימפס נוסח טאוס: שרימפס מטוגנים בציר צ'ילי אמרילו ותבלינים אקזוטיים. 4 שרימפסים גדולים ושמנמנים שכוסו בתערובת תבלינים פיקנטית וטעימה ביותר. שכשכו בציר צ'ילי עם איזושהי מחית תירס נהדרת. מנה יקרה מאד של 76 ש"ח שלשמחתי הרבה לא נאלצתי לחלוק עם חברותיי לארוחה היות והן לא בעניין של יצורי ים. הייתי מאד שמח אם היו מוסיפים עוד שרימפסון אחד לעסק במחיר הזה, אבל גם כך זו אחת ממנות השרימפס הכי מענגות שאכלתי כאן. שרימפס טרי במרקם מעולה. ציפוי קראנצ'י וטעים ביותר שלמרות טעמו העז עדיין איפשר להרגיש את הטעם הבסיסי המצוין של החסילון. בכותבי שורות אלה ממש עולה ריר בפי. בא לי עכשיו עוד מנה כזו...

גריל ותנור עצים:
כאן כבר עוברים בעצם למנות העיקריות. המנות הגדולות יותר והיקרות יותר. אני אתן דגימה של ההיצע.
המנה הכי זולה הייתה ההמבורגר של צ'ימיצ'נגה: בקר-טלה -עגל עם סלסת פלפלים אינדיאנית ואיולי צי'לי ב-78 ש"ח.
יש מנה של דלעת טמילית עם דאל עדשים וקורמה תירס קלוי ב-95 ש"ח. מנה צמחונית כנראה.
מנת דג צ'יפורה סנטה פה עם מחית תפוחי אדמה וגבינת עיזים ב- 145 ש"ח.
מנת פאיטס עוף יוקטניעם טורטיות טריות ב-115 ש"ח.
מנת sharing לחלוקה לכמה סועדים של טליה מקסיקנית צלויה על העצם ב-370 (!) ש"ח לקילו.
עוד מנה של סטייק פילה ועוד מנה של מולים שחורים.

את כל הנ"ל לא אכלנו. אנחנו, כופרים שכמונו, התבייתנו דווקא על 3 מנות החזיר וחלקנו אותן:

לומו די פוארקו: נתחי פילה לבן שמנמנים על תבשיל דאל שעועית שחורה וקורמה תירס קלוי. זו המנה העיקרית שאכלתי ארוחת צ'ימיצ'נגה הראשונה שלי וזכרתי אותה כאחת המנות הכי טעימות שאכלתי בכלל במסעדה בארצנו. זכרתי נכון. בעיניי המנה הכי טובה בארוחה הזו (גם שותפותיי לארוחה הסכימו). בשר מדהים. צרוב יפה בחוץ ועסיסי וורדרד בפנים. תיבול מדהים, שילוב אדיר עם שאר המרכיבים. עושר טעמים שמאד מאד קשה למצוא. מנה ששווה להזמין רק בשבילה את המקום בערב הזה. 128 ש"ח הוא המחיר שבעיניי שווה כל שקל.

לוק לאק: עוד מנת חזיר. נתחי בשר לבן (הפעם עם לא מעט שומן טעים) עם קרמל צ'יפוטלה, ליים, שום, מלח ונענע טריה. מנה נוספת יוצאת מן הכלל. טעמים פיקנטיים בזכות הצ'יפוטלה. מנה מאד מרעננת בזכות הליים. המנה הזו הגיעה עם אורז לבן מבושל ורוטב של קרמל צ'ילי חרפרף חמצמץ. עלותה הייתה 135 ש"ח. אני חושב שקצת יקר מדי.

אריזונה ספייריבס: 6 ספייריבס שמנמנים ומקורמלים היטב בתיבול של ברביקיו אצטקי, מולאסה וצ'ילי מולאטו. 165 ש"ח מחיר המנה. די מטורף. אבל לפחות היו ספייריבס מעולות שבמעולות. בשר נפלא. תיבול נפלא. literally ללקלק את האצבעות...

היו גם קינוחים:
דווקא בגזרת המתוק לא ייחדו תפריט של צ'ימיצ'נגה. הייתה רק מנת ספיישל אחת מימי צ'ימיצ'נגה אותה הזמנו:

הלדו הדרים שמה: פרפה שוקולד אגוזים ותפוזים עם סורבה הדרים. אני לא פריק גדול של שילוב בין שוקולד לתפוזים. כאן זה היה מאד מאד מוצלח. מנה יפהפיה ומושקעת. סורבה ההדרים היה פנטסטי. 48 ש"ח עלות המנה. מחיר סביר. כמעט שווה לכל נפש...

המנה השנייה הייתה מנה מתפריט טופולופומפו הרגיל:
קרמל קקאו פריך עם קרם צנובר קמירי וגלידת מוקה-הל. מנה יפהפיה אף יותר מהראשונה. גם טעימה יותר. קינוח נפלא. שילובי טעמים מעולים. שילובי מרקמים מוצלחים. העלות של 48 ש"ח בהחלט שווה. אחלה סיום לארוחה.

לסיכום חווית צ'ימיצ'נגה:

מנות מעולות אחת אחת. כל מה שטעמנו (והיו 9 מנות כולל הקינוחים) היה טעים מאד ואף יותר מכך. אוכל מקורי ויצירתי. תמחור יקר בטירוף. (יצאנו בחשבון של כ-270 ש"ח לאדם בלי אלכוהול). במסעדה שפועלת כל השנה ברציפות אני מניח שהייתי חושב שהתמחור יקר מדי ב-10-20%. במקרה הזה אני סלחן יותר כי זה תפריט ספיישל של פעם בשנה, שדורש לא מעט השקעה בחומרי גלם. ברור לי שהמחירים מוגזמים, אבל לאור איכות המנות, עבורנו זה היה שווה בהחלט.

השירות היה מקצועי, טוב ולא מתעלק. התפאורה של טופולופומפו המושקעת והמעוצבת לעילא בהחלט תרמה לחוויה הכוללת. גם המוסיקה הדרום אמריקאית השמחה נתנה וייבים טובים.

מי שקשה לו להבין איך אפשר לשלם יותר מ-100 ש"ח על מנה או 250 ש"ח לאדם לארוחה, שלא יגיע לא לארוחה הזו ולא למסעדות של קונפורטי בכלל. מי שזוכר את צ'ימיצ'נגה ומתגעגע (ויש רבים כאלה) מובטח לו שייהנה מאד מאד, למרות המחיר. מי שלא זכה להכיר ולא מפחד מארוחה יקרה, אני ממליץ לו בחום לנסות לשריין מראש מקום בשנה הבאה. מובטחת לו חוויה קולינארית מיוחדת שכרגע אין דומה לה בארץ.

שורה תחתונה - אחת הארוחות הכי טובות וטעימות שאכלתי במסעדה בארץ. תוחזר צ'מיצ'נגה לאלתר!! ואם אפשר בכל זאת קצת קצת יותר זול...