מושיקו גמליאלי ושות' כפול שלוש: שני ביקורים ברדלר החדשה ואחד נוסף בבר 51

מושיקו גמליאלי הוא היום אחד מבכירי השפים בארץ. בגיל 36 הוא כבר לא רק שף צעיר ומבטיח אלא שף מנוסה שמנהל מסעדות מהבולטות בארץ. מונא הירושלמית שלו פועלת כבר למעלה מ-11 שנים אחרי שפרשה מחיקה החם של קבוצת מחניודה ונחשבת למסעדה בטופ של הטופ של בירתנו. אנה הכשרה החביבה בבית אנה טיכו בירושלים הייתה מיזם איכותי וראוי ונסגרה בימי הקורונה. לעיר הגדולה הוא הגיע לפני 3 וחצי שנים ופתח את בר 51 האיכותי, המצליח והפופולרי בקרב פודיזי ארצנו. כעת הגיעה רדלר או רדלר בראסרי ובר שנפתחה בתחילת ספטמבר במלון בוטיק חדש ומעוצב בשם אלברטו (של רשת ישרוטל) ברחוב נחלת בנימין 48 (היא נפתחה למעשה קצת לפני להרצה שקטה). היא יושבת ממש סמוך למתחם אוכל/בר/מסעדה חדש ומדובר אחר AKA44, מול מנטנטן ושיינע. אזור שהופך כעת להיות אחת הפינות הקולינריות הלוהטות בעיר, גם בזכות העובדה שהוא נסגר לתנועת רכבים בשעות הערב. בפעמיים שביקרתי ברדלר הייתה תנועה ערה של עוברים ושבים ברחוב גם בשעת ערב די מוקדמת ואני מניח שבשעות מאוחרות יותר האזור שוקק, שמח ומבדח. 

תחילה ביקרתי בכלל בבר 51 ביקור אקראי בשבת בצהריים ב-27 באוגוסט. אז כבר הוזכרה רדלר ב-2-3 כתבות וראיונות יח"צ מקדימים. כשישבתי בבר 51 אמרו לי שרדלר אמורה להיפתח תוך כמה ימים להרצה לציבור הרחב וכך היה. ברדלר הספקתי לבקר פעמיים. שתיהן בימי שבת בערב, עם פתיחת המסעדה בשעה 18:30. בשתיהן ישבתי על הבר בחלל הצדדי של המסעדה. הראשונה הייתה שבוע לאחר הארוחה בבר 51, ב-3 בספטמבר. השנייה הייתה ב-1 באוקטובר. אתחיל בשורה התחתונה. בר 51 בגלל האוכל האיכותי והכיפי, הקונספט, הישיבה על המטבח והאינטראקציה עם הצוות, היא עדיין אחד המקומות האהובים עליי בעיר, גם אם נהיה שם יקר להחריד (ותמיד היה יקר. עכשיו יותר. מצד שני הכל יקר). רדלר החדשה מלאה כוונות טובות, אבל עדיין לא שם מבחינה קולינרית. 

אני מתחיל בסדר יורד מהארוחה האחרונה ברדלר לראשונה בבר 51. 

רדלר בראסרי ובר (Radler) - על הבר, 1 באוקטובר:

Radler Bar & Brasserie קרויה על שם יהושע רדלר הבעלים של הבניין המשומר (שנבנה ב-1904) בו שוכן המלון החדש (יהושע רדלר פלדמן הוא שמו המלא). שותפיו של גמליאלי ברדלר הם איתמר נבון ורועי צבאג (מקבוצת מונא ובר 51), נדב לאור (מבעלי צ'יקטי וקפה פופולר) ושותפו עומר כצמן (קפה פופולר ויאסו). יש כאן צוות עתיר ניסיון שמבין במסעדנות. מי שמוביל את המטבח (יענו השף התפעולי) הוא בחור בשם תומר רוזנפלד שהתחיל בלה רג'אנס, המשיך במונא, בדרך עבד גם במסעדת 2 כוכבים באיטליה ואף נשלח ע"י קבוצת מונא לסטאז' ב-Lyle's הלונדונית הממושלנת שגם מדורגת השנה במקום ה-54 בעולם ב- World's 50 Best Restaurants. בקיצור - יש על מי לסמוך גם במטבח וגם מחוצה לו.

הכניסות של המלון ושל המסעדה נפרדות. רדלר מחולקת לחלל ראשי של מסעדה מעוצבת ואירופאית למראה (לא עיצוב מפונפן אבל אלגנטי ומוקפד) ולחלל נפרד קטן יותר של בר עם כמה שולחנות שמיועד לקהל מזדמן כמוני (שמגיע בלי הזמנה מראש) או לחבר'ה שמזמינים מראש דווקא לחלל הקטן והשקט יותר (אם כי גם נטול האווירה במקצת). בביקור הראשון, עדיין לפני שלל כתבות היח"צ רשמיות על הפתיחה והביקורות שמיהרו לבקר, הגעתי ב-18:30 עם הפתיחה בלי הזמנה והיה שפע של מקום במתחם הבר. בארוחה השנייה אחרי כחודש הגעתי ספונטנית גם כן קצת אחרי 18:30, אבל הפעם מתחם הבר היה כבר מלא בחלקו, והתמלא כמעט לגמרי בשעה ומשהו שישבתי שם. 

רדלר מוגדרת כבראסרי ישראלי מודרני, מקום שמכוון גבוה ומשלב בין "אולד סקול" למודרניות. התפריט מציע שילוב של מנות בגדלים שונים, בהשפעות אירופאיות, ים-תיכוניות, מעט אסייתיות - והכל עם הטאץ' הישראלי של גמליאלי ושות'. באחד האתרים נכתב על "תפריט שנע על הציר שבין כפרי לאורבני, אירופה הקלאסית ומודרנה ומתאפיין בהיצע רב של ירקות, דגים, בצקים שנאפים במקום ומנות לוהטות שיוצאות מתנור עשן". התכנון היה שהתפריט המלא יוגש במסעדה, ובבר הצדדי היותר קז'ואלי יגישו רק מנות בר קטנות. בסוף הלכו על אותו תפריט בשני החללים. המחירים על הנייר לא נראים יקרים יותר מהממוצע לז'אנר, אבל המנות הן קטנות למדי. יש לציין שבשתי הארוחות ברדלר לא אכלתי מנות עיקריות שמוגדרות כ"מנות המשך" והתמקדתי במנות הפתיחים והביניים. חלק מהמנות נראות על הנייר כבדות למדי ואולי חורפיות יותר באופיין ובביקורות שפורסמו על המקום ציינו זאת המבקרים. 

הביקורות עד כה ברובן לא היו רעות אבל גם לא נלהבות. הן ציינו אוכל טוב ואפילו טוב מאד, אבל מחירים גבוהים מדי, כבדות יחסית וצפיפות ורעש בחלל המרכזי (שאני כאמור הייתי מנוע מהם). היחיד שיצא מגדרו הוא דווקא שגיא כהן שכתב ביום שישי האחרון ביקורת חיובית ביותר: "יותר ביסטרו, פחות תל אביבי: רדלר של מושיקו גמליאלי היא המקום לבלות בו ערב נעים. עם דגים שמזמן לא הוגשו כאן טובים כמותם, טורטליני דגול, לוביה שובת לב ועוגת תמרים מעוררת התפעלות, "רדלר" הוא ביסטרו נכון עם מטבח אמיתי". זה אגב אחרי שהוא קטל את בר 51 של אותו שף בתחילת יולי וניכר שהוא ממש אבל ממש לא נהנה שם אז: "בר 51 היה מתכון בטוח לארוחה מוצלחת. לא עוד. לא רק האוכל בבר 51 משאיר טעם רע. זה גם השירות, שגסות הרוח שלו ניצבת ברמה משל עצמה ומבריחה את הלקוחות". ממש מאניה-דיפרסיה של מבקר על אותו שף. גמליאלי בראיון באותו עיתון הודה שאלה היו שבועות לא טובים של המסעדה ושלו אישית (בעיסוק בבניית רדלר ועניינים אישיים) ושהוא עצמו בהחלט הרגיש התרופפות כוללת בבר 51 באותו זמן. כנראה שהוידוי וההצטדקות שלו עשו את שלהם, מר כהן הרגיש שהוא קיבל גושפנקא כמבקר חשוב ומשפיע והגיע לרדלר מרוכך ובמצב רוח טוב. אצלי אין בעיה. אני תמיד מגיע במצב רוח טוב למסעדות בהן אני מבקר. 

יין לבן צונן להתחלה. יין ספרדי מזנים מקומיים מגליסיה בצפון מערב ספרד Louro Godello (לורו גודיו). יין שכבר שתיתי לא מאד מזמן בתרצה שם הכרתי אותו לראשונה. אחלה יין. כוס עלתה 49 ש"ח (בתרצה 54 ש"ח). קיבלתי גם refill בהמשך מהברמן המצוין שנדמה לי ששמו תומר. בשלב מסוים דיברנו על מזקל ועל הדרך השקנו צ'ייסרים של הקסם הזה. אלה פריבילגיות של ישיבה על הבר כשלא עמוס מדי ואפשר לקשקש עם הברמנים על דא ועל הא. 

מבט לשדרה. השולחנות הקטנים שהציבו בחוץ הם רעיון טוב. אני מניח שיש כאלה שאוהבים לשבת ולאכול בחוץ לעיני העוברים והשבים. זה גם מאפשר למעשנים לקחת את הסיגריה עם כוס המשקה, לעשן ולחזור פנימה.

שתי המנות הראשונות. אמרתי לברמן שמבחינתי הן יכולות להגיע יחד וכך היה.

טטאקי דג ים. קישואים. פסטו צ'ילי ירוק. 78 ש"ח. הדג - אינטיאס. זאת מנה שמוגדרת כמנת ביניים. היא איפשהו בתפר בין מנה ראשונה למנת ביניים. אחלה מנה של דג נא. דג איכותי. פסטו הצ'ילי הירוק לא היה חריף אבל נותן עוקץ מעניין. להערכתי הוא כלל גם זעתר. "ספגטיני" הקישואים הנאים היה מצוין והם תובלו נהדר. לא סגור מה יש בדיוק בויניגרט שמתבל את המנה אבל הוא היה נהדר לכשעצמו. מנה ים תיכונית טעימה ומוצלחת ביותר ואחת מ-2-3 המנות הכי טובות שאכלתי כאן בשתי ארוחותיי.

בריוש קלוי. חמאת מיסו. אבוקדו. דג ים. 52 ש"ח. היה גם סלטון של עלי ריג'לה, נענע ועגבניות. עסק שנשמע טעים והוא אכן כזה. בביס הראשון לא הרגשתי בטעם של חמאת המיסו. בהמשך זה הגיע. כנראה שמשיחת הלחם בחמאת המיסו לא הייתה אחידה. כביס אחד על כלל מרכיביו מדובר ביופי של ביס. דג טרי וטוב (אינטיאס שוב. קצת הולך כאן לאיבוד), סלט רענן, חמאת מיסו מושחתת ומלאת טעם, לחם חמאתי קלוי, אבוקדו נעים. מנת ברים כיפית אבל לא מבריקה. היות ויש בתפריט המסעדה כמה מנות של דג ים: טטאקי דג, סשימי דג ומנת דג ים כבוש אז אולי צריך בכלל לחשוב על אלמנט אחר במנה הזו. נגיד בשר סרטנים, שרימפס, מולים מעושנים. אלמנטים שפחות ילכו לאיבוד בין המרכיבים עזי הטעם האחרים. סתם זורק רעיונות... בכל אופן, הטטאקי מהמנה הראשונה מנצח בעיניי. 

ספגטיני סרטנים. שאטה. פטרוזיליה. בוטרגה. 82 ש"ח. מנת ביניים די קטנה, ודאי ביחס למחירה. בעיניי גם אין בה מספיק בשר סרטנים. בונים את המנה הזו כמנת חובה במסעדה. אני לא סגור על זה. במנסורה זו מנת דגל מיום פתיחתה. אני חושב שגמליאלי יכול לייצר מנה מעט שונה מסרטנים שתהיה מנת דגל. העסק טעים כצפוי. ספגטיני עשוי אל-דנטה כמו שצריך, מתקתקות הסרטנים, רוטב אדמדם מעט פיקנטי וחד עם טעמי ים טובים. את הבוטרגה לא הרגשתי במיוחד. כאמור - יותר בשר סרטנים, קצת יותר טעמי ים וקצת יותר להרגיש בוטרגה ואז כנראה שהייתי מביע התלהבות יתרה. 

 

שירותי המסעדה הם בקומה 1- של המלון. בין לובי המלון למסעדה ניצבת הדלת הזו.

מבט לחלל המרכזי של המסעדה. בארוחה הראשונה שלי הוא היה חצי מלא. התמונה הזו צולמה בערך בשעה 19:30. לא מלא לגמרי עדיין אבל התפוסה די יפה (התמונה משקרת כי כל השולחנות בצד השמאלי היו מלאים). 

קינוחים. יש כאן 3 קינוחים מעניינים על הנייר שאחד אכלתי בארוחה הראשונה ברדלר (עוגת התמרים). התלבטתי בין פודינג האורז לפלאן הטונקה. הזמנתי את הפלאן. הקונדיטורית של רדלר (כמו גם של בר 51) היא דניאל הראל.

פלאן טונקה. קונסומה פטל ואוכמניות. פייטה. 52 ש"ח. קינוח טעים ומוצלח. שתי הערות - אני רוצה להרגיש קצת יותר חדות של טונקה. בנוסף - מרקם הפלאן יכול להיות חלק ונימוח יותר. קינוח לא מתוק מדי, מאוזן היטב, משולב מרקמים. הפלאן טעים מאד. הקונסומה חמצמץ וחד. הפייטה (שבבי קרמל. מניח שעם טונקה) דקיקה ומוסיפה קראנץ'. סה"כ אחלה קינוח עם טעמים מצוינים.

החשבון שלי הסתכם בארוחה הזו ב-313 ש"ח. לא מעט. המחירים גבוהים, כמו בבר 51 וכמו ברוב המסעדות ב-level ובסטייל הזה בעיר. זו הייתה ארוחה נעימה וטעימה, אבל בלי פיקים גדולים או מנות יוצאות דופן. הכל טעים מאד ומבוצע היטב, אבל נראה שזה שידור חוזר של דברים שכבר טעמתי ואכלתי דומים להם במקומות אחרים. בחלק מהמנות חסר איזה חידוד טעמים או תוספת שתספק את האקסטרה. הישיבה על הבר בחלל הקטן היא נעימה אם כי החלל כולו קצת נטול אווירה ומנותק. אישית אם ניצבים לפניי ברמנים מביני עניין ותקשורתיים כמו שהיו בשתי הארוחות שלי ברדלר, אז אין לי עם זה שום בעיה. 

אני חוזר כחודש אחורה לארוחה הראשונה שלי ברדלר שזה אך נפתחה לציבור.

רדלר בראסרי ובר - על הבר, 3 בספטמבר:

הגעתי עם הפתיחה והייתי ממש הראשון לאייש את חלל הבר הצדדי. הבאזז והיח"צ עדיין לא הופעלו במלואם בימים הראשונים. שלל הכתבות התחילו לצוץ בשבוע-שבועיים שלאחר מכן.

תפריט עם נזם זהב. היות ואני משקיע בתחקיר עברתי מנה מנה בהשוואה לתפריט אוקטובר שתואר למעלה. לחם, חריפים ו-7 הפתיחים הם זהים. גם במחירים. בספטמבר היו 9 מנות ביניים. באוקטובר רק 7. השרימפס נעלם (טוב זה גם עניין של היצע) והקלמרי עבר לקטגורית מנות ההמשך. מנה אחת ויחידה ממנות הביניים התייקרה: הברוקומיני המעושן בויניגרט מיסו חריף, מ-46 ש"ח ל-52 ש"ח. למנות ההמשך נוספה כאמור מנת הקלמרי (באותו מחיר). מנת שקדי העגל התייקרה משמעותית - מ-84 ל-96 ש"ח. גם הסינטה קפצה מ-158 ל-168 ש"ח. 4 הקינוחים התייקרו כולם ב-4 ש"ח כל אחד. אני מקווה שזה עדכון מחירים אחרון אבל במציאות הכלכלית התל אביבית הכל אפשרי.

היין ששתיתי בערב הראשון: לאנגלואה שאטו, סומור לבן. שנין בלאן צרפתי מעמק הלואר. 42 ש"ח לכוס. יין קליל יחסית, מינרלי במידה, חמצמץ והדרי במידה. 

קרוקט בייקון. איולי מעושן. 42 ש"ח. מנה שתהיה להיט הברים כאן. קרוקט זו מנת ברים אולטימטיבית. מטוגן, פריך, עם מילוי נימוח כלשהו. כאן המילוי הוא של תפו"א, מוצרלה ובייקון. על הנייר נשמע יאמי. בפועל זה היה טעים אבל ציפיתי ליותר חדות ונוכחות של טעמי בייקון מעושנים קלות. הטיגון והביצוע היו ללא דופי. האיולי היה מצוין במרקמו ובטעמיו. אבל הבייקון היה חייב להיות נדיב יותר בכמותו ומורגש יותר בטעמו כדי שהמנה תהיה ראויה לשמה - קרוקט בייקון. 

חלל ריק למדי. קצת לפני שעה 19:00. בשעה ומשהו שישבתי כאן בארוחה הראשונה לא התמלא. גם לא בחלל המרכזי. כעבור חודש השולחן והבר הצדדי שמצולמים היו כבר מאוישים. כמו גם המקומות שלצדי על הבר שלא מצולמים. 

מנה נוספת שתהיה כנראה להיט ירוק כאן. כי צריך קצת ירק לצרכי איזון ובריאות. הברוקומיני המעושן בויניגרט מיסו חריף. מנה שמוגדרת כמנת ביניים אבל היא גם די קטנה. עלתה אז 46 ש"ח. חודש אחרי כאמור קפצה ל-52. אחלה מנת ירק. אהבתי אותה מאד. הברוקומיני בושל לדרגת אל דנטה ולא עבר בישול וריכוך יתר, כלומר שמר על מרקם פריך וכך אני אוהב לקבל אותו. העישון הורגש אבל לא היה מוגזם. ויניגרט המיסו החריף הוא יופי של דבר. קרמי, פיקנטי-חרפרף-מיסואי מלא אומאמי. אחלה רוטב. תכלס הוא יכול ללוות בכיף גם את הקרוקטים מקודם ומנות אחרות. 

אחרי התלבטות הזמנתי מנה נוספת: מולים. כרישה. חמאת לימון. טוב, אני לא יכול שלא להשוות למנת המולים מ-Noordzee בבריסל שאכלתי, עלתה 9 יורו והכילה כפול מולים. מחירי דגים ופירות ים כאן זה עניין כואב. גם לצרכן הביתי. זו גם מנת ביניים. ספרתי בה כ-12 מולים, לא ענקיים מסוגם אבל טובים ואיכותיים. הכרישה (צריכה להיות נוכחת יותר), תפוחי האדמה והברוקולי שהוסיפו למנה - כולם היו טעימים מאד ועשויים כמו שצריך. רוטב החמאה הלימוני היה טעים, חמצמץ ומלטף כמו שזה נשמע. עסק טעים אבל לא כזה שמעיף את הסכך. קצת יותר אפקט של טעמי עישון ויותר כרישה מקורמלת היו נותנים כאן יתר עניין. 

הקינוחים. חודש אחרי נותרו זהים, למעט עדכון המחיר של כולם.

היות ואכלתי ארוחה קלילה יחסית אז בחרתי בקינוח הכבד ביותר, שנשמע גם כמעניין ביותר: עוגת תמרים חמה. גלידת פלפל שחור. טופי מזקל. 46 ש"ח הייתה העלות בספטמבר. כעת עיגלו ל-50. העוגה החמה הייתה טעימה ולא מתוקה מדי, אם כי מעט דחוסה במרקמה. צריך למצוא דרך להפוך אותה למעט קלילה יותר. היה פה שפע של קרמל/טופי מזקל שהיה מעושן קלות, מתוק במידה, סטיקי כנדרש. אבל המזקל צריך להיות מורגש יותר בעיניי. הוא קצת נעלם. גלידת הוניל עם הפלפל השחור טובה וטעימה. הפלפל השחור הורגש במידה טובה ונתן עוקץ נחמד. סה"כ קינוח קרמלי מוצלח, מאוזן וטעים מאד שעם קצת כיוונונים יכול להיות פנטסטי. 

הארוחה הראשונה הזו ברדלר עלתה לי 258 ש"ח. קיבלתי איזשהו צ'ייסר על חשבון הבית וגם כאן היה refill קל של כוס היין ללא עלות, עניין שנעשה נדיר יותר ויותר ב-TLV. קיבלתי אגב גם פרוסת לחם נדיבה לניגוב שאריות רוטב המיסו של הברוקומיני בלי שהייתי צריך לבקש. הוד המלצר ראה שיש אקסטרה רוטב ושחבל עליו והציע מיוזמתו פרוסה. זה סממן לתודעת שירות טובה מאד ולנותני שירות, שגם בתחילת דרכה של מסעדה, גם אם לא הכל מתוקתק ומושלם, מבינים עניין. 

אז אחרי 2 ארוחות ברדלר המדוברת השורה התחתונה שלי היא בסה"כ חיובית אבל עם כוכבית. הכוכבית היא למעשה כמה כוכביות: צריך כוונון ודיוק יתר בחלק מהמנות, כנ"ל נדיבות. כנ"ל טאץ' יותר מובהק וחד של השף. הרמה טובה והאיכות ניכרת. רואים שיש כאן מקצוענים מהרגע הראשון. אבל ממושיקו גמליאלי ושות' שמצטיינים בבר 51 ובמונא אני מצפה לקצת יותר ייחוד ומקוריות בכל מנה ומנה. בינתיים זה מורגש רק בחלק מהמנות. 

מה שבטוח הוא שאשוב מתישהו כשקצת יתקרר בחוץ כדי לטעום כמה מהמנות היותר כבדות בתפריט כמו בטן החזיר, שקדי העגל, השורטריב טלה או טורטליני לחי ועשבים. או בקיצור - מנות הבשר. אני די בטוח שעוד חודשיים-שלושה הכל יהיה טוב יותר (כל עוד המחירים לא יעלו).

אני חוזר שבוע אחורה. הפעם לאחות התל אביבית הבכורה שחגגה כאמור לא מזמן 3 וחצי שנות קיום. אמנם בכורה אבל צעירה ברוחה ופרועה יותר בוודאות מהאחות המהוגנת והמעט שמרנית שזה אך נולדה. בר 51.

בר 51 - על הבר כמובן, 27 באוגוסט:

יום שבת. 12:30 בצהריים. קפיצה ספונטנית. בבר 51 ישבתי לא מעט מאז נפתח המקום במרץ-אפריל 2019. בעיניי זה מקום מהטובים, הכיפיים, המקצועיים והטעימים בעיר. לאחרונה חזרתי בסוף מרץ 2022 והיה לי טעים מאד ונעים כרגיל. אם אז התחילה אותה התרופפות שמושיקו גמליאלי הזכיר, לא הרגשתי אותה כלל. בכל אופן חזרתי כעת אחרי אותה ביקורת שלילית של שגיא כהן, ולנוכח איכות המנות והשירות שאני קיבלתי, כנראה שאם הייתה התרופפות והיו בעיות זמניות, הן טופלו. הגעתי כאמור בלי הזמנה מראש. לשמחתי היה מקום וכרגיל ישבתי על הבר שעל המטבח, פחות או יותר במרכזו.

התחלתי עם נשנוש של טרחון כבוש. 32 ש"ח. לא מעט למנה קטנה אבל גם לא המון. ברדלר יש גם כן מנה של דג ים כבוש שעולה 38 ש"ח. לא ניסיתי אותה ואני לא יודע איך היא מוגשת ואם היא כוללת קצת יותר דג. בכל אופן זו של בר 51 הכילה דג נהדר כמו טרחון, שאידיאלי למנות נאות או לכבישה קלה, המון שמן זית טוב, מלח גס וצ'ילי ירוק חריף. בייסיק. תכלס לדג טוב וטרי לא צריך יותר. זה טעים מאד. כמובן שקיבלתי פרוסת לחם מחמצת שמנמנה של שרויטמן.

היה זה יום חם ולח בחודש חם ולח בסטנדרט ולכן הפתעתי את עצמי עם בחירה לא שגרתית של סלט. טוב זה סלט עם דג. או דג עם סלט. קרודו מהאי מהאי. 75 ש"ח. לא מעט כלל וכלל. אני מניח שהתכוונו למאהי מאהי (mahi mahi, רעמתן כחלחל בשמו המקצועי, דוראדו בשמו הדייגי. דג טורף ששוחה גם בים התיכון אבל נדיר למצוא אותו במטבחי ארצנו). אז המנה היא קרודו מאהי מאהי, ירקות צלויים וקרם פרש. הירקות הצלויים היו קישוא, חציל ועגבניה (שהיא פרי בכלל). פטרוזליה וצ'ילי נכחו גם. קרם פרש, שמן זית, לימון, מלח ופלפל שחור תיבלו. ים תיכוני, קיצי, רענן, פשוט וטעים. קצת טעמי דג טובים מאד, קצת טעמי צלייה, קצת ירוק. מה רע? חיפשתי משהו רענן וקל ליום קיץ וקיבלתי את מבוקשי.

אחרי שהתרעננתי הפתעתי שוב את עצמי והזמנתי מנה בשרית שעד היום לא הזמנתי מסוגה בבר 51. סטייק וואסיו, פירה, ג'רג'יר. 94 ש"ח. שוב - זול זה לא. אני מניח שהיו כאן כ-180-200 גרם בשר. בארוחותיי בבר 51 התמקדתי במנות מהים ואולי קצת ירקות. אם הייתה מנת בשר היא בטח הייתה של בשר נא. לא ציפיתי שמנת "סטייק" כאן תהיה כל כך מוצלחת. היא הייתה כזו. הטעמים, איכות הבשר (שאלתי מה מקורו אבל הספקתי לשכוח) והעשייה שלו היו לתפארת. כאלה שלא היו מביישים מסעדות בשר מתמחות. הבשר היה מלא טעם, עסיסי ועם טעמי צריבה/גריל נהדרים. תכלס בשר כזה מוצלח לא צריך דמי-גלאסים או רטבים אחרים. הפירה היה משיי וחמאתי ועשוי כמו שצריך. העלים הירוקים וגזרי הגזר המוחמץ נתנו רעננות. הצ'ימיצ'ורי ג'רג'יר היה מוצלח וסיפק עניין בביסים. בקיצור אחלה מנת בשר.

מבט צד בחזרה מהשירותים. למי שלא מכיר. חלל בר צר וארוך. יש גם שולחנות צד למי שמחפש להתבודד, לנהל שיחה אישית או סתם לא נוח לו לשבת במושבי בר. בעיניי מי שיושב בצד מאבד לחלוטין את הפן הכיפי, השמח והאינטראקטיבי של בר 51. הישיבה מול הצוות, הטבחים/סו-שפים, הצפייה באקשן, השיח והיכולת לשאול שאלות ובתקווה לקבל תשובות, זה חלק לא מבוטל מהקסם של המקום, ודאי לחובבי קולינריה ופודיז. זה מעבר לאוכל עצמו שהוא משובח, מדויק, קליל וטעים (על סמך כלל ארוחותיי). 

קוקטייל. נראה לי כמו נגרוני. אם זה הנגרוני הוא עולה כאן 51 ש"ח ומבוצע כמו שצריך. אני לא זוכר אם שתיתי לפניו משקה אלכוהולי אחר ששכחתי לצלם. אני מעריך שכן. 

קינוח. התלבטתי בין שניים שלא ניסיתי לפני כן במקום. גלידת שיבולת שועל (32 ש"ח) או קרם גבינה אספרסו, פילו פיסטוק, גרניטה הל (36 ש"ח). הזמנתי את קרם הגבינה אספרסו. קיבלתי גם טעימה של קאנל גלידת שיבולת שועל. על חשבון הבית. חמודים כאן. הגלידה מוגשת עם שמן זית והיא פשוט מצוינת. מרקם נהדר, טעם מאלטי מעניין ומתיקות מאוזנת היטב. במשייה המהוללת אכלתי לאחרונה ארוחה בינונית לחלוטין ובן היתר קינוח של טארט דגנים עם גלידת חלב דגנים. הקינוח הזה במשייה למרות שנשמע מעולה היה אנמי למדי וגם הגלידה הייתה כזו. ההיא של בר 51 מאותו ז'אנר לטעמי מוצלחת בהרבה.

הקינוח הרשמי. קרם גבינה אספרסו, פילו פיסטוק, גרניטה הל (36 ש"ח). קינוח מעולה על כל רבדיו, טעמיו ושלל מרקמיו. קרם נעים, חלק וטעים ביותר של גבינה ואספרסו (באיזון מצוין של שניהם). פילו דקיק ומתפצח של פיסטוק שודאי לא יכול להזיק, וכדי להוסיף מימד מזרח תיכוני אז גרניטה הל מוצלחת שסיפקה עוקץ הלי. קפה עם הל רק בקינוח. מעודן יותר, פחות יצירתי ופחות בועט ועוצמתי מקינוח הקפה שחור המעולה של אנימאר, אבל מהנה לא פחות. 

אם שתיתי כוס יין כלשהי אז אני מניח שהארוחה הזו עלתה כ-330 ש"ח. אם ויתרתי על יין אז יצאתי מכאן בנזק של כ-285 ש"ח. כרגיל אכלתי יפה מאד בבר 51 והיה לי טעים ומשובח מאד. לשמחתי לא הרגשתי שום התרופפות, ירידת איכות, חוסר דיוק או חיפוף מצד הצוות. להפך. בארוחה הזו שלי בבר 51 העסקים היו כרגיל: איכותיים, טעימים, כיפיים ויקרים.. 

עד כאן מושיקו גמליאלי ושות' ב-3 פעימות. בר 51 ממשיכה לספק עבורי את הסחורה. רדלר החדשה מגלה סימני איכות אבל עדיין לא שם לגמרי. אני מניח שזה יקרה. עוד אחזור לשתיהן, למרות המחירים. ורק על הבר. 

עוד בר 51 - 4 במרץ, שבת צהריים:

באתי כרגיל בלי הזמנה. 

יין כלשהו. סביר שאחד היווניים שבתפריט. 

ברוסקטה מרמיר. יחידה ב-34 ש"ח. קצת הרבה. טעים מאד. מרמיר זה אחלה דג. המטבל פלפלים או עגבניות היה סמוקי ופיקנטי. ים תיכון בועט. 

שורש סלרי, חמאה חומה, טולום. 64 ש"ח. לפעמים אני מפתיע עם מנות ירק. אחלה מנה. שורש סלרי עשוי מעולה עם יופי של צריבה. גבינה טובה. רוטב נהדר ממש על בסיס חמאה חומה. טעים לאללה. אסף דוקטור היה גאה להגיש מנה כזו בדוק. 

זה היה ספיישל של ברוסקטה דגית או שרצית כלשהי עם איולי כלשהו שלצערי שכחתי את זהותם בזמן עדכון הארוחה הזו. עבר זמן. היה טעים מאד. 

שרימפס קריסטל, שושקה, חמאת שרימפס. 112 ש"ח. הרבה כסף אבל אחת ממנות השרימפס הכי מענגות שאכלתי בשנים האחרונות. קריסטלים סופר איכותיים. קראנצ'יים, עסיסיים ומפוצצים בטעם. תיבול אדיר של חמאת השרימפס שחיזקה עוד יותר את טעמי השרימפס הפנטסטיים. שאר הירקות והעלים והשושקה ליוו היטב את העסק. 

גם הארוחה הזו במרץ הוכיחה לי שוב שבר 51 הוא פשוט אחלה אחלה אחלה מקום. 

רדלר -  עוד ארוחה, 15 באפריל, שבת צהריים על הבר:

הגעתי ללא הזמנה. 

תפריט רגיל ותפריט בר. 

פיקניה כבושה, מוצרלה וג'רג'יר. 52 ש"ח. בזיליקום גם נכח כמו שאפשר לראות. טייק אוף לקרפצ'יו רק עם פיקניה כבושה במקום פרוסה דק. בשר טעים מאד. שילוב טוב עם המוצרלה. מנת בר מוצלחת ופשוטה. 

שרימפס בטמפורה עם איולי רוזמרין מעושן. 58 ש"ח. מנת שרימפס נהדרת. השרימפס היה גדול, שמנמן ואיכותי מאד. קיבל קראסט טוב מבחוץ והיה עסיסי מבפנים. איולי הרוזמרין היה טוב מאד ואפשר לתת עוד קצת ב-smokiness. אחלה מנת בר נוספת. 

קלמארי, פלפלים כבושים, דלעת, ציר ירקות מעושנים. 82 ש"ח. יופי של מנה מהתפריט הרגיל. קלמרי איכותיים שבושלו לתפארת. רוטב ים-תיכוני עז טעם, פיקנטי-מעושן, בוייאבזי מעט. טעים מאד. קיבלתי כמובן לחם לניגוב השאריות. 

קינוח. פודינג אורז, ריבת חלב, שרבט ריוויון. 52 ש"ח. לא יודע למה אבל ממש התחלתי לחבב קינוחי אורז. אחלה קינוח. מתיקות מעודנת למרות ריבת החלב. מרקמים טובים מאד. אחלה שרבט ריוויון שירגיע. 

שתיתי גם 2 כוסות יין אחד לבן - לורו ספרדי ב-49 ש"ח. שני אדום - ריוחה ב-55 ש"ח (פלוס צ'ייסר אחד או שניים על החשבון). סה"כ שילמתי 364 ש"ח על ארוחה עשירה, איכותית, טעימה ורוויית אלכוהול. טעים ומוצלח ברדלר גם בביקור חוזר שלישי. יש אפילו מגמת שיפור לא מפתיעה. 

בית קנדינוף ביפו בשתי ארוחות בספטמבר: שישי ערב עם אחיינים וכעבור שבוע גם שישי צהריים סוליקו

שתי ארוחות באותו מקום תוך שבוע? כנראה שהיה לי טעים ונעים.

מסעדת בית קנדינוף נפתחה ברחוב הצורפים בפאתי יפו העתיקה מתישהו בשנת 2018 ע"י אמיר ארליך, נדב רפפורט וליאור סדן, כמקום מפגש בין קולינריה, אלכוהול ואמנות. בנובמבר 2021 עברה המסעדה מיני מהפך בקונספט ובתפריט שהחל להתבסס על הגינה הקהילתית שלהם ועל חומרי גלם מקומיים. פארם טו טייבל או אם תרצו גארדן טו טייבל - מהגינה לשולחן. ככתוב באתר המסעדה: תפריט המסעדה מורכב מחומרי גלם מקומיים, עדכניים, אשר מגיעים מסביבתה הטבעית של המסעדה, מהגינה שלה, מהשווקים היפואיים ומהיצרנים המקומיים. על התפריט החדש אחראים השפים איתי קושמרו (*) ושמי גולומב. אם בעבר דיברו בעיקר על בית קנדינוף בזכות הלוקיישן המקסים, בבניין יפואי משומר מ-1909, שכולל חצר יפואית יפה ומספר חללי ישיבה מלאי אמנות, היום האוכל מקבל במה לא פחות מרכזית. כתבי ומבקרי אוכל שיבחו, חברי קבוצות אוכל בפייסבוק כתבו והמליצו. תפריט המנגו שלהם עם מנות מנגו שונות היה מכוכבי הקיץ באותן קבוצות אוכל.

ביקרתי בקנדינוף פעם אחת בעבר במרץ 2021. היה חביב אבל אז הגעתי ממש לנשנוש קל ולא ממצה. כעת חזרתי. תחילה ביום ו' ה-16 בספטמבר, עם שניים מאחייניי, דנה ויותם ועם נועה זוגתו של יותם. כעבור שבוע, ב-23 לחודש, חזרתי שוב הפעם בגפי, למעין בראנץ' שישי צהריים (לא בראנץ' סטנדרטי ומשעמם עם מנות ביצים, גבינות ודגים כבושים). אתחיל בארוחה הקלה של צהרי שישי ואסיים בארוחת הערב.

בראנץ' יפואי לשישי צהריים על הבר בקנדינוף:

סיבוב צהריים יפואי הביא אותי לאזור המסעדה והיות ושבוע לפני כן בארוחת הערב שתתואר עוד מעט היה לי ולשותפיי לארוחה טעים ונעים חזרתי בספונטניות. 12:30 בצהרי שישי. ישבתי על הבר. ברמן שלהערכתי שמו בן (זה השם שרשום על החשבונית) שירת אותי בהצטיינות יתרה.

קצת מאווירת המקום. הומה ושמח.

בשישי צהריים יש תפריט שונה מתפריט הערב. תפריט בראנץ' עם כל מיני קומבינציות. חלק מהמנות נמצא גם בתפריט הערב. כמו שאפשר לראות יש כאן מגוון מעניין יחסית לז'אנר הבראנצ'ים ומי שרוצה יכול לבנות ארוחה ארוחה. 

התחלתי עם פרימיטיבו רוזה ב-42 ש"ח לכוס. זכר לטיול שלי בפוליה באפריל. המזיגה הראשונית נדיבה מהממוצע התל אביבי לכוס ובהמשך אקבל refill ללא חיוב כמעט באותה כמות. מסתבר שיש עדיין כמה מקומות בעיר שלא מתקמצנים ומודדים יין במשורה.

אורבניות יפואית מחוספסת במבט מהבר.

בחרתי מנות שלא אכלתי בארוחת הערב שבוע לפני כן.

סלט ג'רג'יר פטרוזיליה, נענע, כוסברה ושקדים מעושנים. 25 ש"ח למנה שמוגדרת בתפריט כ"קטנה בודדת". קטנה היא לא. אני מכיר מסעדות שיגישו 1/2 כמות באותו מחיר. ויופי של סלט יש כאן. ירוקים טריים ורעננים במיוחד. תיבול פשוט ומדויק והשוס - השקדים המעושנים שהם פשוט שיחוק. אחלה תוספת. בדיוק המשהו הקטן והפשוט לכאורה שמקפיץ סלט ירוקים טוב לדרגה של סלט ירוקים ממש טוב.

עוד מנה "קטנה בודדת" ב-25 ש"ח: סקורדליה. ממרח דלעת, שקדים ושום, שקדים קלויים. שוב אותם שקדים קלויים מעושנים מענגים. זו סקורדליה שוברת שגרה בזכות נוכחות הדלעת שמספקת גם את צבעה (דא) וגם את טעמה המתקתק. עם השקדים והשום יש כאן יופי של סקורדליה. מהמוצדקות שאכלתי כאן. ביקשתי וקיבלתי פרוסת לחם שתעזור לנגב את הממרח הכתום כתום המצוין הזה. 

לעיקרית התלבטתי בין פילה הבר ים עם העמבה דלעת לבין הדגים המטוגנים. תכלס הכרעה קלה בשישי צהריים. דגים מטוגנים it is. זה פשוט יותר כיף. דגי רשת מטוגנים 200 גרם (בפועל כנראה שיותר), 'קרם פרש עריסה' (אולי התכוונו לאריסה או חריסה או הריסה. השד יודע איך באמת כותבים את זה בעברית. בערבית אגב זה בה' - هَرِيسَة), סלסת שיפקה. 88 ש"ח. דגי הרשת היו ברבוניות יחסית גדולות ושמנמנות. מטוגנות בהצטיינות יתרה. פריכות בחוץ ועסיסיות בפנים. מטבלי הצד היו אף הם משובחים וטעימים. מנה שאכלתי ורסיות שלה המון פעמים, כולל לא מזמן אצל השכנים מלמעלה בכיכר קדומים ממסעדת קלמטה. הביצוע כאן טוב בהרבה. 

צריך לסיים במתוק. את טארט המנגו והקראק פאיי אכלתי שבוע לפני ועוד מעט אספר עליהם. קינוחי טפיוקה טבעוניים ככלל הם עסק די סתמי ומיותר ולכן מוס שוקולד היה בחירה קלה. 

לא סתם מוס שוקולד. מוס שוקולד עם כף זהב. מוס שוקולד ולרונה 70%, ברס אגוזי לוז. 44 ש"ח. נדמה לי שאפשר לתת קצת יותר מוס במחיר הזה. אבל בקטנה. המוס שוקולדי, מריר, חזק וטעים. המרקם יציב ולא מוקצף ואוורירי - יענו - לא התקמצנו בשוקולד ולא שמו יותר מדי שמנת מתוקה מוקצפת. אגוזי הלוז ודאי לא יכולים להזיק (אלא אם אתם אלרגנים). בקיצור - מוס שוקולד איכותי שמספק את הסחורה השוקולדית.

הארוחה הזו עלתה לי 224 ש"ח. ארוחות של 200 או 250 ש"ח ויותר הן סטנדרט תל אביבי. בטח כשאוכלים 2 מנות קטנות ועוד מנת ביניים/עיקרית ועוד קינוח ושותים כוס יין. 224 ש"ח זה אפילו סביר במחוזותינו היקרים להחריד. בפוסט הבא שלי אתאר 2 ארוחות ברדלר החדשה של מושיקו גמליאלי + ארוחה בבר 51 של אותו מושיקו. שילמתי שם הרבה יותר על לא הרבה יותר אוכל. בפוסט עתידי נוסף (איזה ספוילרים רצים כאן) אתאר גם ארוחה במשייה שעלתה לי 427 ש"ח. לא פחות. מה שהיה שם פחות בודאות הוא ההנאה שלי מהאוכל. בקנדינוף שהיא מסעדה הרבה פחות יומרנית ומתוחכמת היה פשוט יותר טעים ויותר מדויק. 

אני חוזר שבוע בזמן. ארוחת ערב שהוזמנה לבית קנדינוף ע"י דנה אחייניתי. היינו ארבעה. עוד נכחו יותם אחייני ונועה זוגתו. אנשים יקרים ולכן ההנאה הייתה מובטחת בלי קשר למיקום. רדלר אגב הייתה אופציה למפגש הזה יחד עם עוד מסעדה או שתיים. בסוף הפור נפל על קנדינוף. הזוג הגיע מביתו במושב מבוא בית"ר בואך ירושלים ולכן כמובן שהם הגיעו עצבניים קמעה באיחור עצבני של כ-25 דקות (איזה סיוט זו הכניסה ליפו עם רכב בשישי בערב). דנה ואני התל אביבים התייצבנו בדיוק בזמן שהוזמן - 19:30. יש לציין שאף אחד לא האיץ בנו בשום שלב של הערב. הדבר היחיד שביקשנו בשלב מסוים אחרי הראשונות שהגיעו זה קצת "tranquillo", טיפה להרגיע את הקצב של הוצאת המנות. שוויה שוויה. 

ארוחת ערב שישי יפואית בחצר בקנדינוף:

ככה החצר נראית בשעת ערב. כמו בשישי צהריים - מלא ושמח. הקבל מגוון. צעירים, משפחות, מבוגרים, בליינים סטלנים, תיירים. הכל הולך. קז'ואל יפואי עם אווירה. 

ספיישלים של אותו ערב. את סשימי האינטיאס הזמנו. על הפסטות והדובר סול פסחנו. 

תפריט הערב הרגיל. היו עדיין מנות מנגו מאותו תפריט מנגו עונתי ששבר את הרשתות. ניסינו כמה וכמה מהן.

קוקטייל ראשון לדוד. Black Negroni. גרסה מחוזקת ומשובחת של נגרוני. 54 ש"ח. שלושת האחרים לגמו אף הם קוקטיילים כלשהם לסיפתח. בהמשך חלקנו בקבוק יין לבן יבש, ורדחו ברדוס, רואדה, ספרדי שעלה 164 ש"ח. 

סיפתח. מנגו בוסר באופציה הטבעונית (בלי קלמרי מקומי), ויניגרט צ'ילי, מנגו בוסר, שימאג'י, בצל סגול, יוגורט-מנגו, צ'ילי. 58 ש"ח (78 ש"ח אם היה נוכח גם הקלמרי). אוכלי השרצים ויתרו באבירות למען זו שלא אוכלת אותם (לא מטעמי כשרות חלילה. סתם לא אוהבת). זה סוג של טייק אוף לסום טאם, סלט הפפאיה בוסר התאילנדי המפורסם, רק עם מנגו בוסר. היה חרפרף, נעים, טעים ופרשי. בלאנס מצוין של חריף-חמצמץ-מתקתק. אהבנו. לא צריך קלמרי.

לחם. לחמי מחמצת, חמאת שום שחור מוקצפת, ריבת כרישה ושמן זית. 22 ש"ח. לחם סטנדרטי וטוב. רק כאן צריך להיות נדיבים יותר במטבלים. שניהם ממש מעולים ומתבקש שהם יוגשו בכמות מעט יותר גדולה. ריבת הכרישה מזכירה ריבת בצל רק מעודנת יותר וחמאת השום השחור היא אחלה יציאה. עם מתקתקות מעושנת קלה של השום השחור. ביקשנו וקיבלנו עוד מהחמאה הזו בהמשך.

ברינזה צאן צלויה, חריף ירוק, קרם עגבניות, פיצוחים. 26 ש"ח. פשוט וטעים. גבינה איכותית וטעימה שנצלתה קלות. שלל פיצוחים ותבלינים שסיפקו טעם של מזרח תיכון. קצת מלוח, קצת חריף. אחלה שמן זית. טוב שהיה את הלחם הנ"ל לטבול. 

גספצ'ו מנגו ושרימפס קוקטייל, עגבניות צהובות, מנגו מאיה, נקטרינה, פאקוס, שאלוט, שמן צ'ילי, פטרוזיליה. זו הטעימה הקטנה ב-38 ש"ח לכוסית. טעימת גספצ'ו. הייתה אופציה למנה גדולה יותר בתוספת עלות. הגספצ'ו חוץ מזה שהיה מעט דליל לטעמי (אני אוהב גספצ'ו יותר קרמי ובעל גוף) היה טעים מאד, חרפרף במידה ומרענן כמו שגספצ'ו אמור להיות. תיבול וטעמים מדויקים. השרימפס היחיד היה טעים ואיכותי (גם אם הוא מזן קפוא. לא ביררתי אם אכן כך הוא). שניים-שלושה שלוקים/ביסים חמודים ומהנים.

סשימי אינטיאס ותאנים, מנגו ליים קושו, גלייז תירס גילי ועלים צעירים. 72 ש"ח. זו המנה מהספיישלים. לשם שינוי פרי שהוא לא מנגו. אחלה מנה. אולי שישקלו אחרי המנגו לעבור לתפריט תאנים. דג נא מצוין. אפילו זו שלא אוהבת דגים טעמה ואולי לראשונה בחייה ציינה על מנת דג נא שזה לא רע בכלל. תיבול אסייתי (קושו - מתסיסים החבר'ה כמו כולם - במקרה הזה צ'ילי ומנגו כמובן) בועט ומוצלח מאד. תאנים וגלייז תירס מתקתק שאיזנו את האומאמי וחרפרפות הקושו. אחלה קרודו. 

חציל אפוי בשמן זית, קרם עגבניות, גבינת טולום, גלדי בצל, פיסטוק. 48 ש"ח. מנה צמחונית מוצלחת מאד. חציל טעים ועשוי טוב שרוכך היטב (שילמד האיסלנדי מ-Souvenir הממושלנת בגנט עליה כתבתי בפוסט הקודם). גבינה טובה. פיסטוק קלוי לקראנץ'. גלדי בצל שרוף לטעם ולחריכה. תיבול טוב מאד של כל האלמנטים. ההערה היחידה שלי היא גם בעניין הרוטב. קטנוני אני. קרם העגבניות לא היה מספיק קרמי והיה יותר מדי רוטבי. כמו בגספצ'ו - צריך קצת יותר גוף.

רידיפיין פלאנק סטייק, גלייז מנגו ליים, סלסת תירס מתוק, קרם תירס, כוסברה. 98 ש"ח. זאת מנה ששחר המלצרית המעולה שלנו (הרחבה בהמשך) הייתה מסויגת לגביה. את שאר בחירותינו היא אישרה בהתלהבות. לגבי זאת היא נתנה רמזים שיש טובות ממנה. תכלס הזמנו אותה בעיקר מתוך סקרנות לטעום פעם ראשונה את הבשר הסטרטאפיסטי המהונדס הטבעוני של רידיפיין מיט. "בשר-חדש" שמיוצר על בסיס רכיבים צמחיים ואמור להיות כמו הדבר האמיתי או לפחות מאד קרוב לכך. החברה גייסה מאות מיליונים, המוצרים הושקו עם שפים מעוטרי מישלן (מרקו פייר-וייט ורון בלאו למשל) שבאו, בישלו, הצטלמו והיללו. יש המון באזז מאחורי המוצר הזה. אז הוא נראה כמו בשר. הוא לא רע. המרקם שלו סיבי וקצת נוקשה אבל זה לא ממש דומה לנתח המקורי. לטעמי זה רחוק מנתח פלאנק של פרה אמיתית, בעיקר בטעם. הרטבים והתירס היו חביבים ונטו למתקתקות. בקיצור - by far זו המנה הפחות מוצלחת של הערב. טעמנו. סימנו V לסיפוק הסקרנות. כנראה שלא נשוב לנסות "בשר-חדש" כזה בעתיד הקרוב, אלא אם ישבעו בפניי מביני עניין שהנוסחה השתנתה והם מייצרים משהו שהוא טוב בהרבה.

שישברק חצילים שרופים וריקוטה, רוטב יוגורט, נענע יבשה, חמאת שאטה. 74 ש"ח. מנת שישברק צמחונית ואחלה שישברק. בצק טעים ומוצלח (טיפה'לה עבה בחלקו אבל לא נורא) ששמר על יציבות מרקמית. מילוי מעולה וטעים ביותר עם אפקטי עישון וחריכה מבורכים. רוטב יוגורט חמצמץ מוצלח וטעים מאד, עם טאץ' מצוין של הנענע היבשה והשאטה. אחת המנות הטובות של הארוחה. 

ספריבס טלה בישול ארוך במנגו והדרים, שאטה, פלפלים מיובשים, סלט עלי חרדל. 108 ש"ח. מנגו וטלה. למה לא? זו המנה השנייה הכי יקרה בתפריט אחרי מנת שיפוד פילה בקר בחמאה מעושנת שעולה 178 ש"ח (יש גם גרסה ב-98 ש"ח. אני מניח שזו היקרה מכילה לא מעט בשר). בכל אופן מנת הטלה הייתה טובה מאד. בשר רך ומתמסר שבושל שעות ונשר לו מהעצם כמו שכתוב בספר. רוטב מתקתק-חרפרף טעים מאד. ירוקים טריים בצד ששמרו על רעננות והוסיפו מימד חרדלי, רענן ומקל למנה הבשרית. אהבנו מאד.

קינוחים. יש כאן 4 אופציות. את המוס שוקולד אכלתי למעלה. 

בחרנו שני מתוקים לחלוקה.

טארט מנגו. קציפת רוויון, קשיו מקורמל במי זהר. 48 ש"ח. הגשה קצת מרושלת אבל אחלה יציאה. מנגו זה לא הפרי המיידי שחושבים עליו כתוספת פירותית לטארט. אבל אנחנו בתפריט מנגו אז הכל הולך. וזה הולך ממש טוב. זה טעים לאללה. בסיס טארט טוב. קרם מנגו טעים ביותר. (המרקם יכול היה להיות מעט יותר רך). הקשיו המקורמל במי זהר היווה אחלה תוספת וגם קציפת הריוויון מוצלחת מאד. מנגו הוא פרי מאד מתוק וקינוח של מנגו עלול לגלוש למחוזות אימה מתוקים להחריד. כאן העסק מדויק ומאוזן. קינוח מהנה מאד.

קראק פאיי, שמנת של פעם, רוטב קרמל מלוח. 48 ש"ח. קראק פאיי. הפעם אין נוכחות של מנגו. קראק פאיי מעט פחות מתוק מהמקובל בז'אנר וזה מצוין בעיניי. מרקם קרמלי ודחוס מעט, כמקובל. נוכחות השמנת והקרמל המלוח הייתה חביבה מאד. היד שמכינה את הקינוחים כאן עושה את עבודתה נאמנה גם כן.

בית קנדינוף. הייתה אחלה אחלה ארוחה. מקום כיפי עם המון אווירה וסטייל, שלא באים על חשבון האיכות. מקום שמח, תוסס וצבעוני שמשכיל לא להיות רועש מדי ולא לגלוש כלל לאווירת כפיים. יש כאן אשכרה קהל של אנשים שמחים ומרוצים וניכר שגם הצוות הוא כזה. והאוכל טעים מאד. איכות חומרי הגלם מורגשת. יש כאן שפים עם יד טובה ומדויקת ואיזשהו זיק של מקוריות וניסיון לתת טאץ' לא שגרתי ברוב המנות. כיף כאן. 

ומילה על השירות. תענוג של שירות. יום שישי בערב. מקום הומה. יש הרבה אנשים והרבה עבודה. ועדיין השירות היה מצוין. שחר המלצרית שלנו הייתה מהנחמדות והמוצלחות ביותר שנתקלנו בהן מזה הרבה זמן. לדנה אחייניתי כדבריה היא ממש החזירה את האמון בנותני שירות במסעדות אחרי סדרה של אכזבות במקומות נחשבים ומדוברים בהם ביקרה. מלצרית כיפית, נחמדה, חייכנית, קשובה, שולטת בחומר ומבינת עניין (ברור שזה כלל גם 2 סבבי צ'ייסרים). גם השירות שקיבלתי בשישי בצהריים על הבר אחרי שבוע היה בראש טוב מאד. שירות חברי, כיפי ונעים, אבל מקצועי לעילא.

החשבון של 4 אנשים שאפשר לראות שאכלו יפה מאד, שתו יפה לא פחות (כולל 4 קוקטיילים ובקבוק יין) הסתכם בכ-1300 ש"ח. כ-325 ש"ח לאדם. בהתחשב באוכל, באלכוהול ובכמות שלהם, במציאות הכלכלית הקודרת של ימינו, זה מחיר סביר בהחלט למסעדה תל אביבית, לא כל שכן מוצלחת, נעימה וטעימה כמו בית קנדינוף. השארנו בשמחה 20% שירות שזה משהו חריג אצלי (אני ככלל משאיר היום 15% במסעדות). כמו שאמרתי - כיף בקנדינוף.

(*) לאחרונה (מרץ-אפריל 2023) עבר איתי קושמרו להיות השף של a.k.a 44. מקום שטרם ניסיתי. ייבדק.