יום ראשון, 13 ביוני 2021

פיוז'ן אסייתי באקסטרים - Makoto של אביב משה ו-Pope & Pope של שחף שבתאי

מטבח פיוז'ן אסייתי או פאן-אסייתי הוא ז'אנר קולינרי פופולרי במיוחד שיכול להיות רע מאד (ואפילו ממש ממש גרוע) אבל לעתים יכול להיות מוצלח ואיכותי. הרבה תלוי בשף. אבי קונפורטי בצפרה ובטופולופומפו עושה מיקס אסייתי באיכות הגבוהה ביותר. כך גם יובל בן נריה בטאיזו. אלה מסעדות מהיקרות והטובות בארץ. שחף שבתאי עשה זאת בהצלחה שנים רבות, תחילה במינה טומיי, בהמשך ב-SaSaZu בפראג ועד לפני כשנה וחצי בניטן תאי היומרנית (שהתחילה כמסעדה תאילנדית ותחת שבתאי הפכה למסעדה פאן-אסייתית). לאביב משה דווקא לא הייתה מסעדה אסייתית אבל הניסיון שלו ממסה היוקרתית ומקוואטרו האיטלקית הוא רב ועשיר. 

השניים האחרונים אחראים בימים אלה על שתי מסעדות פיוז'ן אסייתיות שאפתניות, יוקרתיות ויומרניות במיוחד. שתי מסעדות שלוקחות את המילה פיוז'ן לאקסטרים עם שילובי מטבחים לא רק אסייתיים אלא אסייתיים ים תיכוניים/מזרח תיכוניים: שחף שבתאי הוא השף הראשי של מסעדת Pop & Pope (פופ אנד פופ) שנפתחה באוגוסט 2020 בעיצומם של סגרי קורונה ושוכנת בקומה ה-14 של מגדלי הארבעה ברח' הארבעה בבעלותם של האחים חג'ג'. כ-100 מטר משם נפתחה במאי 2021 המסעדה החדשה של אביב משה, Makoto (מאקוטו), ששוכנת במגדל פלטינום, בלוקיישן בו שכנה מסעדת קוואטרו שנסגרה. פופ אנד פופ נפתחה בהשקעה עצומה ועם המון רעש, צלצולי יח"צ ותיוגי סלבס. מאקוטו החדשה דנדשה נפתחה לעומתה בשקט יחסי, אבל אני מניח שזה נובע מבעיות כוח האדם והקושי לגייס צוות מלא של עובדים למסעדות בימינו בגלל ענייני החל"ת המתמשכים. הרעש והצלצולים סביר להניח שיגיעו גם למאקוטו. כך או כך, היות ויוני הוא חודש יומולדתי (שבשנים נורמליות אני משתדל לבלות אותו אי שם בעיר אירופאית ולאכול טוב) פקדתי את שתי המסעדות הללו בהפרש של כמה ימים. במאקוטו ישבתי בארוחת צהרי שבת ב-5 ביוני ובפופ אנד פופ ישבתי לארוחת צהרי יום רביעי ב-9 ביוני. 


Makoto TLV - ארוחת צהרי שבת - אביב משה משחק במטבח אסייתי:

מאקוטו נפתחה כאמור די בשקט והזמן היחיד שהיא כרגע פתוחה בצהריים הוא ימי שבת. בשאר ימות השבוע המקום פועל רק בערבים. אני מניח שניתן להגדיר את השבועות הללו כשלבי הרצה. הברמן ששירת אותי על הבר אמר שעדיין אין צוות מלא ושגם התפריט עובר פה ושם חידודים ושינויים. הגעתי בשעת צהריים בלי הזמנה מראש בסביבות שעה 12:30. הייתי הסועד הראשון. בהמשך הגיעה חבורה של 7-8 איש שישבו במרפסת בחוץ ועוד זוג. זהו. לנוכח הצוות המדולדל בארוחה הזו אני מניח שהם לא פרסמו את היותם פתוחים לצהרי שבת (אני עברתי שם במקרה כמה ימים לפני כן אחרי העבודה כדי להציץ בתפריט והמארחת ציינה שהם יפתחו בשבת צהריים לראשונה). שבוע אחרי - בזמן כתיבת שורות אלה ראיתי שהם פרסמו בפייסבוק שלהם שהם פתוחים לצהרי שבת ושיש גם 20% הנחה על התפריט. נו שוין. הפסד שלי - אני שילמתי מחיר מלא.



עיצוב המקום נותר די זהה לימי קוואטרו. אותו בר שמהווה את גולת הכותרת של החלל. אותם אלמנטים מקושקשים בעיצוב. רק השם והלוגו, הרצפה שנוקתה מהשחור-לבן ופה ושם התמונות התחלפו. את ההשקעה הגדולה עשו כבר קודם לכן. מאקוטו נכנסה לחלל מוכן ומסודר. אני ישבתי על הבר אם כי יכולתי לשבת בכל שולחן לו רציתי. 



התחלתי בקוקטייל. המחירים כמו במסעדותיו הקודמות של אביב משה - יקרים. קוקטיילים סביב 60 ש"ח זה ה-level הגבוה של מחיר. הקוקטיילים, כמו האוכל, הם פיוז'ן אסייתי/ים תיכוני. בחרתי ב"נגרוני היפני" בעלות 60 ש"ח. הביטר האיטלקי במקרה הזה הוא גליאנו. תזקיק הבטטות היפני והג'ין היפני הם המוטיב האסייתי. אני חייב לומר שהנגרוני היה טוב מאד אבל הוא לא הרגיש לי מאד יפני ותזקיק הבטטות היפני לא הורגש במיוחד. בטעימה עיוורת הייתי מנחש שיש כאן פשוט נגרוני. הטוויל לקישוט הוא טוויל שוקולד. טעים לכשעצמו אבל לטעמי לא ממש שייך.



מסך החרוזים המקושקש והצבעוני שתלוי מעל הבר. נשאר מקוואטרו. not my cup of tea. 


תפריט האוכל. יקר יקר. בליל של מנות אסייתיות כולל קטגוריה של סושי, הכל עם טאץ' ים תיכוני-מזרח תיכוני שגולש גם ליבשות אחרות. סושי עם איולי כמהין, סושי מקסיקני עם שברי נאצ'וס, פיצה טונה וחלפיניו, סוכריות שרימפס ברוטב חריימה. אביב משה הוא שף מוכשר והאוכל שלו במסה (שהפכה כבדה ומיושנת במשך השנים) ובקוואטרו היה לרוב איכותי וטעים (גם אם מתחנף ופלצני לפרקים). יש כאן מנות שנשמעות מוזרות אבל אולי זה עובד. מה שבטוח זה שיש במסעדות שלו ובסגנון הבישול שלו הרבה אלמנטים של שופוני. זה הרי חייב להצטלם יפה כדי שהסועדים יוכלו לשתף באינסטוש. מה שלא ברור לי הוא הצורך שלו להשתמש גם כאן בכבד אווז. מיצינו את חומר הגלם הזה, הלא אסייתי בעליל. בכל אופן, אני ויתרתי על מנות עיקריות וערכתי לעצמי ארוחת טעימות של מנות ראשונות. סושי לא היה זמין כלל בארוחה הזו. 


המנה הראשונה שהזמנתי: קרפצ'יו מאגורו: נתחי טונה נאים, שמן שומשום, סויה, קרם אמרנה, טוויל מיסו, שומשום מיסו, שומשום שחור, עלי בייבי ריחן וסורבה חרדל. 78 ש"ח. מנה בינונית בגודלה. שופעת מרכיבים. אביב משה מתחרה יפה במאיר אדוני על מורכבות של מנות. מנת איטלקית-אסייתית שכזו. אז להיראות טוב היא נראית. הטוויל והסורבה מצטלמים יפה לצד הטונה. איכשהו כל המרכיבים גם השתלבו היטב למנה טעימה ומוצלחת. קצת מתחנפת, קצת מתקתקה מדי אבל בסה"כ מהנה. מה שאמור לתת את הקיק החרפרף (למעט מעט הצ'ילי האדום שפוזר) הוא סורבה החרדל שבעיניי היה מתוק מדי. לא צריכים לחשוש לעשות אותו פיקנטי יותר (או לשלב חזרת/ואסאבי בסורבה). 




מנה שנייה - טטאקי דנבר: נתחי בקר צרובים קלות, ויניגרט סאטה, פטריות שיטאקי, רוטב בוניטו, קריספי שום ופרחי דבש. היה כאן גם צ'ילי אדום ובצל ירוק. 72 ש"ח. עוד מנה שתצולם ותשותף כאן לרוב. כמו מנת הטונה גם היא הייתה מוצלחת בסה"כ. אני לא משתגע על רטבי סאטה שלרוב מרגישים כמו חמאת בוטנים מתוקה. זה כאן היה מאוזן וטעים. הבקר היה טעים והוכן כמו שצריך, אבל הוא קצת הולך לאיבוד בין שלל האלמנטים עזי הטעם. ולמרות זאת גם מהמנה הזו נהניתי.




מנה שלישית - GAGA: סיגר קונפי אווז, פטריות שיטאקי, למון גראס, כפיר ליים, צ'ילי, בייבי ג'אם, ארוגולה, קראמבל פיצוחים וקריספי שאלוט. 68 ש"ח. יש כאן סיגר אחד די גדול עם בעצם סלט ירוקים חתוכים דק דק. בניגוד לשתי המנות הקודמות - זו לא מנה אינסטגרמית במיוחד. הסיגר היה די בהיר ולא מגרה במיוחד למראה, אם כי היה טעים וכן היה אפקט קריספי ראוי. הסלט היה טעים ומתובל היטב אבל לא השתגעתי על החיתוך של הירוקים. אני מעדיף סלט גס יותר. חסר לי גם אלמנט רוטבי/קרמי. איזשהו מטבל לסיגר. בקיצור - המנה טעימה אבל טעונה שיפור גם בהגשה וגם בביצוע.




מנה רביעית - שקדי עגל בציר טריאקי ולמון גראס, קרם ארטישוק ירושלמי עם טורטליני שום שחור. 68 ש"ח. עוד מנה איטלקית במהותה עם אלמנטים ותיבול אסייתיים. מנה טובה ומוצלחת. גם היא מתחנפת משהו אבל טעימה מאד. השקדים נצרבו יפה והיו קריספיים מבחוץ ונימוחים מבפנים. הטורטליני היו עשויים היטב, נגיסים כמו שצריך וטעימים. עם קרם ארטישוק ירושלמי קשה לטעות. יש כאן שילובי מרקמים וטעמים מוצלחים. מבין הארבע היא הייתה המנה הטובה ביותר.




תפריט הקינוחים. כרגע 4 בלבד. כמו במסה ז"ל היקרה במיוחד וקוואטרו ז"ל המעט יותר זולה, הקינוחים מושקעים ומלאי אלמנטים ומרקמים. זולים הם לא. אבל תכלס אזור ה-50-60 ש"ח זה היום הסטנדרט התל אביבי.


הקינוח הנבחר הוא כנראה הפחות מורכב מבחינת האלמנטים: סמי פרדו ברולה פיסטוק, מקל קינמון, סלט פירות עונתי, טפיוקה בחלב קוקוס. 52 ש"ח. אני שונא קינמון במתוקים אבל מקל הקינמון כאן הוא למעשה סיגר מתפצח שנראה כמו מקל קינמון. הוא ממולא באגוזים ופיצוחים שונים (למעשה סיגר מרוקאי מתוק שכשלעצמו למי שלא מכיר מזכיר בקלאווה בטעמים). הקינמון בתיבול הסיגר לא הפריע ובאופן מפתיע היה עדין ולא משתלט. סמי פרדו ברולה הפיסטוק קצת איכזב. הפיסטוק היה קרמי וטעים מאד אבל הסמי פרדו (חצי קפוא) היה יותר פרדו (קפוא לגמרי) והמרקם היה קשה מדי לטעמי. נדרשה מעט הפעלת כוח בחפירת הכפית. הטפיוקה בחלב קוקוס והפירות האדומים נתנו רעננות. שוב - יש כאן שילוב צרפתי-מרוקאי-אסייתי שנראה קצת מאולץ אבל מבחינת טעם עובד טוב. חבל שהביצוע עצמו כאן היה טוב רק בחלקו.




זו הייתה ארוחתי במאקוטו. אווירה קצת מוזרה בה ישבתי לבד על הבר והחלל הגדול היה ריקני וקצת מדכא. מנות שברובן היו מוצלחות למדי בטעמיהן, למרות שהן כן נראות מדי פעם כמאולצות עם נטייה לעשות רושם. מחירים יקרים. שילמתי 398 ש"ח על הארוחה הזו על 4 מנותיה, הקינוח והקוקטייל. הרבה מאד כסף, אבל בהחלט השתוללתי קצת בהזמנת המנות. אפשר היה לוותר על מנה מהראשונות ועדיין לצאת שבע. יצאתי מפוצץ. האם אחזור? לא בטוח שלארוחת ערב. יתכן שכשיפתחו לעסקיות צהריים אגיע לנסות שוב. זה קרוב למשרד והמנות היו בשורה התחתונה טעימות אז למה לא.


ואם בקרוב למשרד עסקינן. פופ אנד פופ קרובה מאד אף היא ואליה הגעתי דווקא כן לארוחת צהרי אמצע השבוע. במקרה לגמרי בחנתי בימים האחרונים את האתר שלהם או הפייסבוק וראיתי שהם נפתחו גם לארוחות צהריים באמצע השבוע. להשיג שולחן לערב זו משימה קשה שדורשת כניסה לרשימת המתנה. המקום כנראה מפוצץ באנשי שופוני שנורא רצו להגיע בשבועות שאחרי פתיחת המסעדה המדוברת באוגוסט-ספטמבר אבל סגרי הקורונה קלקלו להם. לצהרי אמצע השבוע היה קל מאד. בלי המתנה. הזמנה מידית. תאורטית בארוחה שלי הייתי גם יכול להגיע בלי הזמנה כלל ולמצוא מקום. 


Pop & Pope - עסקית צהריים בקומה ה-14 - כששחף שבתאי והאחים חג'ג' פוגשים את ג'ורג'יו ארמני:

פופ אנד פופ הוא מהמקומות שקשה להימנע להגיע אליהם בלי דעה מוכנה מראש. יומרנות, פלצנות, שופוני, מנייריזם, נובורישיות, בליינות. אלה חלק מהמילים שעולות אצלי באופן טבעי על עצם המקום, העיצוב, הלוקיישן, מערך היח"צ והאוכל. מסוג המקומות המושקעים בטירוף שהאוכל בו הוא כנראה המשני. הסטייל, האווירה, הנוף, האינסטגרמיות - אלה הדברים הבאמת חשובים. ואני לא מנסה להוריד מהיכולות של שחף שבתאי. הוא שף מוכשר ומנהל מסעדות מיומן שלקח את ניטן תאי הכושלת הלא רחוקה (שהייתה די קרובה במנייריזם לפופ אנד פופ ודאי בתחילת דרכה כמסעדה תאילנדית "מלכותית") והפך אותה למסעדה מצליחה ואפילו טובה. עם כל החנופה והיומרה - היה שם טעים. אבל פופ אנד פופ, מהרגע שיוצאים מהמעלית בקומה ה-14 של מגדלי הארבעה זו רמה אחרת של יומרה. הגודל של המקום, לובי הכניסה, העיצוב (של קבוצת ארמני - סטודיו ארמני קאזה מילאנו של ג'ורג'יו ארמני), האמנות המודרנית, הצבעים, החלל המרכזי העצום. הכל זועק wow אבל זה לא wow חיובי לטעמי. הכל מוגזם מדי ומלוקק מדי. אני בטוח שקהל היעד המרכזי של המסעדה מתלהב וזה מה שחשוב. יש כאן מסעדה, יש בייקרי, יש בר, יש מקום לאירועים פרטיים. לפי האתר העסק נפרס על פני לא פחות מ- 2200 מ"ר. המילה בינלאומי על הטיותיה השונות מככבת באתר המסעדה: "רמת בילוי בינלאומית", עיצוב ע"י "מומחים בינלאומיים בתעשיית האירוח", "אווירה בינלאומית". גם השף שחף שבתאי זוכה לטייטל של "השף הבינלאומי". העולם הגדול מסתבר נמצא בקומה ה-14 של מגדלי חג'ג' ב-TLV.




עם דבר אחד אי אפשר להתווכח וזה הנוף. אם כבר להיות ממוקם בלב אזור עסקים תל אביבי אז שזה יהיה בקומה ה-14 של מגדל עסקים. משם הכל נראה נקי יותר וטוב יותר.



ישבתי על הבר. שעה 13:00. המסעדה הייתה רחוקה מלהיות מלאה אבל בהמשך החלל התמלא לא רע, ודאי ביחס לגודלו ולעובדה שלא קראתי יותר מדי פרסומים על פתיחת המסעדה לסרוויס צהריים של אמצע שבוע. הקהל כמצופה נראה כמו שילוב של עובדי המגדלים ושל נובורישים צעירים וצעירים פחות, חברים של הבעלים, סלבס (יוסי בניון ישב עם חברים). הייתה למשל חבורת צעירות בחגיגת יומולדת (היו בלונים). השיא היה שאחרי כמה דקות הגיע צוות צילום, מסתבר של הבוזגלוס, עשה סיבוב צילום במסעדה ואחרי עוד כמה דקות נכנסו אסי בוזגלו ורעייתו, התיישבו בשולחן ליד המטבח הפתוח וצלם ישב איתם לאורך הארוחה. אין ספק שזה יהיה פרק מרתק (לא באמת). אבל הבנתם - זו כנראה דוגמה מייצגת לקהל הסועדים של המסעדה. קהל של שופוני. בערב כנראה שמח כאן במיוחד. ככה זה שמובטחת רמת בילוי "אינטרנשיונל".



אני אמנם הגעתי במסגרת יום עבודה מהמשרד אבל זה יום לפני יומולדת ולכן קוקטייל נדרש. המחירים - כאילו מותאמים מראש במקומות מהסוג הזה (ראו מאקוטו למעלה).


בחרתי בקוקטייל "הקינמון המעושן". 68 ש"ח. הברמן אמר שהקינמון הוא מקל קינמון מעושן ושתפקידו הוא רק לתת אפקט עישון וארומה ופחות טעם. צדק. אני כאמור לא משתגע על קינמון אבל כאן הוא לא הפריע. הוויסקי המעושן (לפרוייג) היה האלמנט הבולט וטוב שכך. הקוקטייל היה טוב מאד אבל המחיר בהחלט מוגזם.


קישוטים דקורטיביים, אמנות מודרנית, פיסול סביבתי, בובות. חלל המסעדה מלא בכאלה. צבעוני זה כן. יפה זה לא. רחוק מהטעם שלי. זה צעקני וילדותי בעיניי. אגב, במרכז החלל יש שולחן של מרצ'נדייז של המסעדה. מסחריות ומיתוג עד הסוף.



אוכל. לי זה ודאי הדבר הכי חשוב במסעדה, גם אם לאורחים הרגילים הוא העניין המשני. זה אגב התיאור באתר המסעדה: "פסגת יצירתו הקולינרית של השף הבינלאומי שחף שבתאי. דיאלוג השואב כוחו מחומרי גלם מסורתיים והמטבח האסיאתי הייצרי והיצירתי. שחף יוצר מפגש בין תרבויות המביא את הכח והטריות של בייקרי וממזג אותו עם דגים נאים, פירות ים וחומרי גלם אקזוטיים". כאן זה ניסיון למטבח שמשלב בין אסיה לאיטליה. יומרה - כבר אמרנו. מנות הערב נחלקות לקטגוריות: צ'ופסטיקס, כף, מנות צד, מזלג, סכין וכפית. בהתאם לכלי שנדרש כדי לאכול אותן. מחירי הערב לא נוראיים. לפחות לא על הנייר. מאקוטו בחלק מהמנות יקרה יותר. בפופ אנד פופ יש מנה ב-320 ש"ח של סופריטו אינדונזי עם שלל בשרים (מנה לחלוקה) ועוד מנה של מבחר קינוחים - The Pope's Plate (סביר שלשולחן שלם) שעולה 420 ש"ח. המנה העיקרית הסטנדרטית (ליחיד) היקרה ביותר היא של צלעות טלה - טלה ברביקיו סיני - ב-145 ש"ח. הטלה במאקוטו כמנה עיקרית עולה 195 ש"ח כהשוואה. 

תפריט הצהריים מצומצם בהרבה מתפריט הערב (חלק מהמנות נמצא גם בתפריט הערב) ומחירי המנות מעט יותר זולים מהערב (לא יודע לגבי גודלן). נכון לעכשיו משלמים גם על המנה הראשונה וגם על העיקרית. אין מסלול קלאסי של עסקית צהריים. כן מקבלים לחם לפני כן. החלוקה כאן היא למנות צ'ופסטיקס ומנות כף. מנות הכפית הן הקינוחים.


בתפריט הערב מנת הלחם מכונה בייגל שומשום ועולה 12 ש"ח. אני מניח שזו אותו לחם. בייגל/לחמניה מתקתקה עם שומשום שחור ולבן. בצד חמאה רגילה. הייתי מצפה לקיק פיוז'ני גם בחמאה (חמאת יוזו או ליים או what ever). 


המנה הראשונה שהזמנתי מקטגוריית הצ'ופסטיקס (לא ברור למה): מאנדרה תירס: וון-טון קונפי ברווז, ברביקיו בזיל, תירס קוקוס, פולנטת אגוזי לוז. 68 ש"ח. וונטון שאני מכיר הם כיסונים ממולאים לרוב מבושלים או מאודים. כאן קיבלתי סיגרים ממולאים בקונפי ברווז ברוטב של תירס קוקוס ופולנטת אגוזי לוז. שילוב איטלקי-אסייתי שמבחינת טעמים היה טוב למדי. הסיגרים כאן היו מוצלחים יותר מהסיגר שתואר למעלה במאקוטו, גם כמנה שלמה וודאי בנראות של המנה. כן היו יכולים להגיש אותה קצת יותר מסודרת ונקייה בלי שהרוטב יישפך לצדדים. הרוטב לכשעצמו שהיה טעים היה דליל מדי לטעמי. הייתי מעדיף אותו יותר קרמי וקטיפתי.



המנה השנייה, העיקרית: לחי עגל מלזי: לאקסה, כורכום, עגבניות מיובשות, כוסברה, נאן, ליים, פפרדלה. 98 ש"ח. (בערב זו מנה של 110 ש"ח). זו למעשה מנת פסטה שהרגישה home made (אל דנטה איטלקי טוב) ברוטב אסייתי לגמרי (אם לדקדק מאלזי). הרוטב היה טעים ועוקצני. אין סיבה שזה לא יילך טוב עם פסטה איטלקית כי הרי מה זה נודלס אם לא סוג של פסטה. לחי עגל זה נתח שומני וטעים מאד לבישול ארוך. הלחי הוכנה כמו שצריך והייתה טעימה אבל כש-40% ממנה זה שומן טהור זה פחות כיף. ההערה שלי לברמן החביב עברה כנראה ליד. בשביל 98 ש"ח אני מצפה לקבל יותר ביסים של בשר איכותי ולא של נתחי שומן. חבל. ולמרות שזו כן מנה טעימה כל הבליל הזה של פסטה ברוטב אסייתי נראה לי מאולץ ולא טבעי. נאן אגב שלמיטב ידיעתי זה לחם הודי דק לא היה במנה. אולי משהו אחר במנה מכונה נאן. אין לי מושג... 



מבט לכיכר גבעון בין רחובות הארבעה לחשמונאים. אי שם נמצא גם המשרד של החברה בה אני עובד. קל"ב.


קינוח. "מנת כפית". 
ההתלבטות הייתה בין קינוח התירס לקינוח הפיסטוק. ההכרעה נפלה לטובת הפיסטוק היות ותירס כיכב כבר במערכה הראשונה של הארוחה. פיסטוק: פנקוטה פיסטוק סיציליאני, קראמבל פולנטה, צנובר מקורמל, גלידת פיסטוק שמן זית ופטל. 48 ש"ח. תמחור סביר לקינוח (כאמור מעט מוזל יותר ממחיר הערב שהוא 56 ש"ח). קינוח מרובה אלמנטים שמשהו בנראות שלו לא עבד מבחינתי. השילוב של הירוק של הפיסטוק והפירות האדומים פחות עובר לי את העין. הטעמים היו טובים בסה"כ. פנקוטת הפיסטוק היוותה את המילוי של הקונוס הירקרק (אני מניח שהציפוי הוא של פיסטוק ואולי שוקולד לבן אבל אני לא סגור על זה). היא הייתה מעט מתוקה מדי לטעמי. גלידת הפיסטוק-שמן זית הייתה טובה. הייתי מחזק את האלמנט הזיתי כאן. קראמבל הפולנטה היה אנמי למדי ולא הוסיף הרבה. בשורה התחתונה - קינוח טעים למדי אבל מסובך מדי וטעון שיפורים מסוימים. 





החשבון הסופי של הארוחה שכללה קוקטייל יקר מדי, מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח עמד על 298 ש"ח. בדיוק 100 ש"ח פחות מהארוחה במאקוטו. עסק יקר. בטח שלצהריים. אבל לקהל היעד של המסעדה הכסף הוא בטח לא issue. אני מקווה שעם הזמן יפתחו כאן עסקית של ממש שגם אם תהיה יקרה עדיין תהיה משתלמת יותר (נאמר כמו מה שהיה בניטן תאי או מה שיש בצפרה או טאיזו). אז אולי ארגיש ששווה לי לחזור ולנסות מנות אחרות.

פופ אנד פופ vs. מאקוטו. שתי מסעדות שקרובות זו לזו גם גאוגרפית וגם קולינרית. יקרות, יומרניות, מושקעות, מוגזמות. אסייה שפוגשת את איטליה באחת. אסייה שפוגשת ים תיכון וצפון אפריקה בשנייה. אני מניח שרבים יגיעו ויתלהבו. אני מניח שלא מעטים יחשבו שהתפריטים מאד מעניינים וייחודיים, העיצובים מהממים ושהכל נורא מגניב. עבורי כאמור האוכל הוא החשוב ביותר וגם אם מה שאכלתי היה בסה"כ טעים אני פחות התלהבתי. הכל נראה כאמור קצת מאולץ ומתאמץ מדי. אם כבר פיוז'ן ושילובי מטבחים - אני מעדיף שהוא יישאר בגזרת דרום מזרח אסיה. בלי לערבב יבשות אחרות. תנו לי את הפסטה שלי ברוטב איטלקי. אם אני בכל זאת צריך לבחור מסעדה לחזור אליה רק בגלל האוכל, כרגע זו דווקא מאקוטו. המנות בה היו טובות יותר. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה