יום ראשון, 20 ביוני 2021

יומולדת בחיפה עם ארוחת ערב ב-Roku היפנית

עוד יומולדת. שנה שנייה ברציפות בלי אפשרות ממשית לטוס לחו"ל וליהנות בלי הגבלות מחופשה ואוכל טוב באחת הערים האירופאיות. תחילה חשבתי על נסיעה לעכו שזה כמו חו"ל רק בארץ אבל לנוכח מה שהתחולל שם רק לפני שבועות ספורים הסתפקתי בחיפה שגם בה יש לא מעט מקומות שנותנים הרגשה של חו"ל. בקטנה. את חיפה אני מחבב מאד (את מכבי חיפה אני גם אוהד מ-83) וגם את הקולינריה המתפתחת והמשתדרגת שלה בשנים האחרונות אני מעריך ואוהב. התחלתי בסיבוב צהריים בשוק תלפיות וחזרתי לעראבסקה בה ביקרתי בסוף נובמבר 2020 בין סגרים ותחת מגבלות קורונה. המשכתי להסתובב ואחה"צ ניסיתי את הכנאפה של של עלאא מוסא (מסעדת לוקס המשובחת) ששמה הלא מפתיע כנאפה דה לוקס. בערב הזמנתי מראש מקום למסעדת Roku היפנית שהייתה ב-to do list שלי מאז נפתחה באפריל 2018 ושבשבועות האחרונים קראתי שוב כמה וכמה ביקורות רשת מהללות על האיכות ועל חוסר הפשרות. אתחיל במנה העיקרית היפנית. 


Roku - סושי בר אומאקסה יפני בעיר התחתית:

רוקו פועלת כאמור מאפריל 2018. היא יושבת ברחוב הנמל 10 בבניין שמכונה בניין החורבה המכוסה כל כולו ציורי גרפיטי צבעוניים במיוחד. מי שהסתובב בעיר התחתית לא יכול לפספס את הבניין (תמונה בסוף). כמו מסעדות רבות רוקו שבתה מפעילות בימי הקורונה ולמרבה השמחה היא שרדה ופתחה מחדש. המקום מנוהל ע"י בחור בשם קובי שנאן, חיפאי שעבד כמה שנים במסעדות סושי שונות בחיפה, אבל בלי רקע של מגורים או סטאז' ביפן. למרות זאת הוא החליט שהמקום בבעלותו יהיה הכי יפני והכי לא מתפשר שיש. אני לא יודע מה הוגש במסעדה בשנותיה הראשונות אבל מה שמוצע כרגע הוא אחת התפריטים הכי לא מתפשרים שיש במסעדה בארץ, ודאי במסעדה יפנית. יש תפריט טעימות בלבד - אומאקסה (omakase) - בחירת השף. לא מגישים בה רולים, אין מנות דגים מטוגנים או אפויים (לא תמצאו כאן סלמון סקין), אין טמפורה, אין טריאקי או ספייסי מיונז, אין טונה אדומה (!) בגלל שמדובר בדג בסכנת הכחדה. בקיצור - ל-Roku יש עקרונות לא מתפשרים והיא לא לא עושה שום מאמץ להתאים את המסעדה לחך הישראלי. מה שכן יש כאן זה דגים טריים שבטריים בהתאם להיצע הדגה, שמוגשים בגרסתם הנאה בעיקר כמנות ניגירי וסשימי. lucky me. אני חולה על דגים נאים ובהחלט הגעתי למסעדה עם ציפיות גבוהות.


ההזמנה שלי הייתה לשעה 19:00 (יש סבב שני ב-21:30). החלל הלא גדול כולל בר עם משהו כמו 16 מקומות וכולו צבוע בשחור-לבן מודרני עם ציורי קיר גדולים שחורים על רקע הקירות הלבנים, ולבנים על רקע הקירות השחורים. בארוחה שלי היו 5 סועדים בלבד. סועד יחידי נוסף ועוד 3 חבר'ה. ואני. זהו. זוג שהזמין מראש הגיע והחליט שהקונספט לא מתאים לו (למרות זה מוסבר יפה גם בפייסבוק וגם בטלפון בזמן ההזמנה). עוד 3 סועדים ביטלו שעה לפני. אין פיצוי על זה. תחשבו שהדגים הטריים והמשובחים נרכשים יום-יום לפי כמות הסועדים. אמרתי לקובי שהוא חייב להתחיל להיות "לא נחמד" עם מבריזים ולחייב חיוב מינימלי בכרטיס אשראי מראש. בטח כשמדובר במסעדה כל-כך קטנה עם קונספט ייחודי. כל סועד הופך להיות חשוב במיוחד.



תפריט האלכוהול. אין יינות אדומים. רק לבנים (דווקא ישראלים), סאקה, בירה וקוקטיילים יפניים. אני הזמנתי בקבוק (300 מ"ל) של סאקה קיקוסוי. 95 ש"ח. 



תפריט האוכל. שלושה מסלולים של ארוחת טעימות לפי בחירת השף. המנות משתנות תדיר לפי היצע הדגים אבל הקונספט זהה. יש בחירה בין מסלול של 11 מנות, 13 מנות ו-16 מנות. המחיר הרשום הוא לזוג. כסועד יחיד המחיר היה מחצית הסכום. הזמנתי את הארוחה "הרגילה" של 13 מנות שעלותה ליחיד 325 ש"ח. זול זה לא. דגים טריים כידוע זה עסק יקר. בהמשך שודרגתי מיוזמתם הנדיבה והחביבה לארוחת "רוקו" של 16 המנות, בגלל שזה היה יום הולדתי ובגלל ההברזה של 5 הסועדים שהותירה היצע עודף של לא מעט דגים משובחים. 


ויטרינת הדגים על הבר עם בובות אקשן יפניות ששומרות עליה.


מנה ראשונה - מרק מיסו. המנה היחידה שלא כוללת דג נא. מרק עם אצות ווקאמה על בסיס ציר דאשי. דווקא התחלה קלאסית אבל מרק מיסו מצוין, עשיר, מתובל בדיוק וטעים.



מנה שנייה - ניגירי מוסר ים עם ליים ומלח. מתחילים עם דגי ים יחסית רזים. קצב הארוחה הוא איטי למדי. slow food. לא משהו נפוץ במחוזותינו אבל מתאים מאד לקונספט. האווירה בכללותה הרגישה לי ממש אנטיתזה לשתי המסעדות האסייתיות הפלצניות והצעקניות מהפוסט הקודם (מאקוטו ופופ אנד פופ). איזה הבדל בסגנון, בלוקיישן ובאוכל עצמו. רוקו קטנה, שקטה, פשוטה ולא מתפשרת בהשוואה אליהן. אין כאן טיפת רעש וצלצולים. הניסיון היחיד לעשות רושם הוא עם איכות הסושי והדגים. (אין לי ספק שיש רבים שיחשבו שהקונספט של אומאקסה וחוסר הפשרה במנות ובדגים ברוקו, כמו גם המחירים הגבוהים הם פלצנות לכשעצמה). הניגירי אגב היה מצוין עם קיק טוב של הליים, אורז מהודק וטוב (בכל המנות) ודג טרי מצוין. כל הניגירי כבר תובלו בסויה משובחת בתיבול מדויק. לא מקבלים כאן סויה בנפרד. כן מוגש ג'ינג'ר כבוש לניקוי החך בין המנות וואסאבי לחריפות שמיעטתי להשתמש בו.



מנה שלישית - ניגירי טרחון עם זרעי חרדל. טרחון זה דג מקומי נהדר שהולך נהדר במנות נאות. תענוג של דג. עדין אבל עם מרקם ונוכחות. זרעי החרדל נתנו את התיבול אקסטרה. טוב מאד.



מנה רביעית - סשימי טרולוס, עלי מיקרו ופונזו. הנה דג שלא הכרתי וכמה שזה משמח להכיר דג חדש במסעדה בישראל. אז מסתבר שטרולוס זה דג קרוב לטרחון. שמו בעברית - צנינית - כך אומר גוגל. יופי של מנת סשימי. דג מצוין. פונזו נהדר. 



מנה חמישית - ניגירי פרידה עם עלה תלתן. את העלים המיוחדים מביאים כאן כמובן מעלה עלה. פרידה הוא מהדגים האהובים עליי. התיבול עדין ומדויק. הדג טרי שבטריים. העלה נותן עניין וטעם. אחלה.



מנה שישית - ניגירי אינטיאס עם עלה סצ'ואן. הפעם עלה מעט חרפרף. אינטיאס הוא כמובן אחד ממלכי הדגים הנאים. קשה לטעות איתו. נדרש תיבול מינימלי שלא ישתלט וייתן לו להיות הכוכב, ודאי כשהוא טרי ואיכותי. 



מנה שביעית - ניגירי ילוטייל עם זסט ליים. אז אני חייתי עד היום במחשבה שילוטייל הוא הוא אינטיאס. מסתבר שהם קרובי משפחה בלבד. (אגב - משפחת הצניניתיים של הטרחון). המראה, הצבעים וגם הניואנסים אכן מעט שונים. יופי של דג וזסט הליים סיפק רעננות הולמת. אחד הניגירי המצטיינים של הערב.



מנה שמינית - ניגירי טרולוס. שוב הטרולוס. הפעם כניגירי. נהדר. צבע משגע. טריות. 



מנה תשיעית - סשימי טונה אלבקור עם חמציץ ברוטב דאשי. אלבקור - האח האנדרייטד של הטונה האדומה שבניגוד אליה הוא לא זן נכחד. הוא מקומי והוא בעונה שלו ויש עכשיו שפע יחסי של אלבקור במסעדות הטובות. זה דג נהדר, בטח כדג נא. הסשימי היה נפלא יחד עם ציר הדאשי שסיפק אומאמי חזק ומצוין.



מנה עשירית - לא צולמה כי פשוט שכחתי לצלם. ניגירי סלמון צרוב. הדג היחיד שלא הוגש נא (נדמה לי שנצרב בברנר). 

מנה אחת עשרה - ניגירי סלמון מיושן 10 ימים עם רוטב סויה קוג'י. סויה קוג'י הוא רוטב על בסיס סויה ומאלט אורז מותסס. הקוג'י יחד עם מעט צ'ילי סיפקו עניין וחרפרפות לסלמון שהיישון נותן לו כמובן רובד טעמים ומרקם שונה מסלמון שנפרס טרי.



מנה שתיים עשרה - ניגירי מוסר ים מיושן 10 ימים עם שומשום. הניגירי הפחות מוצלח בעיניי בערב. שומשום זה נחמד אבל די שגרתי והוא פחות עבד לי עם הדג. אם כבר הייתי משתמש בשומשום שחור בשביל הקונטרסט.



מנה שלוש עשרה - סשימי בטן סלמון עם יוזו קושו וסויה קוג'י. סשימי נהדר נוסף. סלמון משובח שבמשובחים. יוזו קושו זה מתבל/רוטב עשוי מיוזו וקליפות יוזו וצ'ילי - במקרה זה ירוק. התיבול היה חרפרף ועוקצני והלך מצוין עם הסלמון. אחלה.



מנה ארבע עשרה - ניגירי המאצ'י מיובא מיפן עם סויה לבנה. הנה הפתעה נוספת. לתומי חשבתי שהמאצ'י = ילוטייל = אינטיאס. אז זהו שלא כך הוא. המאצ'י הוא קרוב משפחה נוסף אבל זה דג שאפשר להשיג רק ביפן ובמקרה זה הוא מיובא. מבחינת טעם ומרקם - שלושתם דומים אבל יש ניואנסים. כיף להגיע למסעדה בישראל ולקבל קצת השכלה קולינרית. הניגירי אגב היה נהדר כמובן.



מנה חמש עשרה - גונקאן ביצי סלמון. אצה פריכה שמולאה בהמון ביצי סלמון. פצצת טעם ופריכות. תענוג.


מנה שש עשרה - קונוס סלמון וטונה אלבקור, עלי חזרת ואספרגוס. המנה האחרונה בהחלט בתפריט. 2 דגים נהדרים. תיבול מצוין של כל העסק. פריכות של מעטפת האצה והעלים. רעננות. פיקנטיות. קונוס נפלא שסיפק אחלה סיום לארוחה משובחת.


קינוחים אין. ל-Roku מגיעים לאכול דגים נטו ורק דגים. הארוחה שלי נמשכה כשעתיים. באיזי. חווית ארוחה רגועה במיוחד אבל סופר מעניינת. המינוס היחיד בעיניי שחשבתי עליו תוך כדי ארוחה הוא שחסרו לי פירות ים. מתוך 16 מנות הייתי שמח לראות גם שרימפ אחד במנה או שתיים. סשימי שרימפס או ניגירי שרימפס - כשאלה טריים - זה דבר נהדר. אבל השילוב של סוגי הדגים השונים היה בסה"כ מצוין ומגוון. התיבול היה מינימליסטי אבל מדויק. איכות הדגים נפלאה. 

לא הייתי ביפן וגם מסעדות יפניות שאכלתי בהן באירופה (כולל אחת ממושלנת בוינה) לא הגישו ארוחה שלא כוללת בכלל סושי סטנדרטי בדמות רולים, אבל הקונספט של רוקו הוא יפני לחלוטין. אני לא יודע אם זה אחד לאחד אבל כנראה שזה די קרוב. גם היפניות האיכותיות התל אביביות לא מעזות להציע ארוחה שכזו. גם הן מתפשרות עם מה שפופולרי (כולל אלה שבהן יש גם תפריט אומאקסה). ב-Roku כאמור יש 0 פשרות והרבה אומץ. סחתיין גדול. נהניתי מאד וכולי תקווה שהמקום, כמה שהוא לא ישראלי סטנדרטי, יצליח וישגשג. בקיצור - חובבי סושי ודגים נאים - סעו לחיפה ובקרו ב-Roku.


Roku כאמור הייתה גולת הכותרת של היום הולדת החיפאי. עוד לפני כן בצהריים חזרתי לעראבסקה בה הייתי לגמרי במקרה בצהרי יום ראשון מתישהו בסוף נובמבר וגם כתבתי כאן על החוויה המצוינת אך המוזרה כסועד אחד ויחיד במסעדה, עם שלל טעימות וטייק אוויי לתפארת. היות וחיכתה לי ארוחה יפנית יקרה בערב התאים לי לשוב לעראבסקה לנשנושי צהריים וכך עשיתי. שמחתי לראות את המקום שוקק והומה סועדים, צעירים ומבוגרים. איזה הבדל באווירה בין נובמבר 2020 ליוני 2021. התפריט לא השתנה במחיריו, רק שכעת ניתן אשכרה לשבת, להזמין ולאכול בצלחות ובכלי אוכל נורמליים. פנאן.




הזמנתי מנת פאתי אל שאם: שכבות של קרוטונים, גרגירי חומוס, לאבנה יוגורט ומעל הכל בשר טחון וצנוברים. באל קלחה היפואית שמתמחה גם באוכל שאמי (אם כי ירדני) יש מנה דומה ששם מכונה פאתה. העיקרון דומה אבל באל קלחה יש גם שימוש בסמנה (חמאה מזוקקת) והבשר בקר הוא נתחי שייטל מוקפצים ולא בשר טחון. עלות המנה של עראבסקה 38 ש"ח. זו של אל קלחה עלתה 60 אבל הייתה גם גדולה בהרבה. הפאתי היה טעים ועדין. כמעט עדין מדי לטעמי. עוד טיפה תיבול היה משדרג את העסק. המנה היפואית הייתה עשירה יותר בטעמיה. אבל זו של עראבסקה מוצלחת בהחלט אף היא. העסק טעים, רענן (ככל שמנת חומוס יכולה להיות כזו) ואף בריא.



בצד הזמנתי נשנוש נוסף - קובה לבנונית: 3 יחידות במילוי עולש עם חריף וטחינה בצד. 24 ש"ח. ויתרתי על הקובה במילוי בשר כי בפאתי היה לי בשר. (אותה טעמתי בנובמבר והיא הייתה נפלאה). גם הקובה הצמחונית נהדרת. פריכה, מטוגנת לשלמות בלי טיפת עודפי שמן ועם מילוי ירק טעים מאד ומתובל היטב. כיף.



עראבסקה סגרה לי יופי של ארוחת צהריים להמשך שיטוטים רגליים ברחבי חיפה (תלפיות, שוק הפשפשים, העיר התחתית, ואדי ניסנס, המושבה הגרמנית - הכל נכנס עד הערב). כיף של מקום. אוכל ערבי אותנטי של בשלנית נהדרת וחבר'ה נחמדים במיוחד. 


ועוד לפני ארוחת הערב - צריך בכל זאת גם מתוק וקפה של אחה"צ. אז כנאפה. בחיפה ובצפון הגישו כנאפה בהרבה מסעדות עוד לפני שכנאפה הפכה לטרנד הגדול של 2019 שהמשיך ב-2020 בתל אביב ואח"כ ברחבי הארץ. אכלתי יופי של כנאפה במסעדת רולא לפני לא מעט שנים. אי שם ב-2018 אכלתי כנאפה משובחת גם באל מרסא העכואית שבזמנו הייתה בבעלותו של עלאא מוסא, כיום בלוקס החיפאית, ואותו מוסא הצטרף לטרנד הכנאפה ופתח במרץ 2020 בדרך העצמאות בחיפה (הרחוב הראשי של העיר התחתית) את כנאפה דה לוקס. יש שם עוד קינוחים ערביים וטורקיים אבל אני הגעתי לכנאפה.



לפני כן קפה ערבי. כהלכתו. Hot cofee. small glass. שחור חזק וטוב.



ואם כבר להצטרף לטרנד, אז גם כאן הכנאפה מוגשת עם גלידה טורקית חלקה כמשי (מחלב עיזים ומסטיקה בין היתר. אין ספק שהיבואן של הגלידה הטורקית הזו עושה יופי של קופה בשנתיים האחרונות). מנה אישית עם גלידה עולה 25 ש"ח. כנאפה מצוינת, כמו זו שהייתה באל מרסא, במתיקות מדויקת (כלומר לא שוחה בסירופ סוכר). סגרה לי יפה את הפינה המתוקה בין הארוחות.



הכנאפה של לוקס עשתה חשק לחזור למסעדה עצמה (בה הייתי בספטמבר 2018) בהזדמנות הבאה בחיפה. כנראה בגיחה הבאה.


חיפה חיפה עיר עם תחתית. חיפה חיפה עיר עם עתיד. בכל מה שקשור לקולינריה - יש הווה מרתק ובהחלט נראה שיש גם עתיד ורוד. אנשאללה כאוהד ירוק גם בכל מה שקשור לכדורגל. שהאליפות הבאה תגיע במהרה ולא ייקחו עוד 10 שנים ארוכות ומדכאות לעניין!




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה